 |
אתאר לך ניסוי שנעשה, ואשאיר לך להסיק מסקנות לבד:
סטודנטים התנדבו לניסוי בהשפעת פעילות מוטורית על הזכרון. הכניסו אותם לחדר ונתנו להם לעשות פעילות משמימה למדי לאורך זמן רב (להרים ולהניח חזרה קוביות קטנות על לוח). אחר-כך שאלו אותם כל מיני שאלות סתם, והודו להם על השתתפותם בניסוי. לפני שיצאו מהחדר, ביקשו מהם "טובה" - עורך הניסוי הסביר להם שהאיש שאמור לקבל אנשים בחדר ההמתנה נאלץ ללכת לזמן מה, והם צריכים מישהו שישב שם וידבר עם המתנדבים האחרים. בתמורה לשירותיהם, הציעו לסטודנטים תשלום - לחלקם הציעו 10 דולר (מדובר בשנות השבעים, כך שזה סכום לא מבוטל), ולחלקם הציעו רק דולר אחד. רוב הסטודנטים הסכימו.
מאוחר יותר, הם ישבו עם ה"מתנדבים האחרים". ה"מתנדבים" (ששיתפו פעולה עם החוקרים, כמובן) שאלו את הסטודנטים כל מיני שאלות - בין השאר, הם שאלו אם הניסוי מעניין או משעמם. גם בין אלו שקיבלו 10 דולר וגם בין אלו שקיבלו רק דולר אחד, היו כאלו שאמרו שהוא מעניין, אבל אלו שקיבלו 10 היו הרבה יותר בטוחים בעצמם, בעוד שאלו שקיבלו דולר אחד היו יותר מהוססים.
אח"כ, החוקרים לקחו את האנשים שסיפרו ל"מתנדבים" שהניסוי מעניין, ושאלו אותם (בלי שיהיה צורך שישקרו, כאילו כחלק מהניסוי המקורי) אם הניסוי היה מעניין או לא. כאן מגיע הקטע החשוב: אלו שקיבלו 10 דולר (וסיפרו למתנדבים שהניסוי היה מעניין) הודו שהניסוי היה משעמם. אלו שקיבלו רק דולר אחד (וסיפרו וגו'), המשיכו לטעון שהניסוי היה מעניין מאוד.
קוראים לזה "דיסוננס קוגניטיבי". בעברית, קוראים לזה תירוץ בדיעבד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש