 |
3063 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
במאמר כתוב: > גם שימוש פרטי ולא מסחרי אינו נחשב עוד שימוש הוגן, הבעיה אינה ששימוש זה אינו נחשב שימוש הוגן, אלא שהוא בכלל מוגבל ע"י זכויות יוצרים. אם קניתי ספר, מותר לי לקרוא אותו בשירותים גם אם היוצר ניסה לאסור על כך במפורש. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הגנת השימוש ההוגן נוגעת למקרים שבלעדי ההגנה היו אסורים - כמו פרסום או העתקה. מכיוון שהקריאה בשירותים אינה אסורה מלכתחילה, אין צורך בהגנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה אם הספר זמין רק כ־eBook? במקרה זה לפי הפירוש המקובל של החוקים היום אין לי אפשרות לקרוא אותו ללא העתקה ("לזכרון של המחשב"). ולכן גם פעולת הקריאה שלי היא בפועל בתחומי זכויות היוצרים. ובאופן דומה, עצם השימוש בתוכנה הוא "הפצה" שלה לפי אותו פירוש מרחיב. הבעיה היא הבלבול בין הפצה לבין העתקה. העתקה היא פעולה שהיום לא קשורה רק להפצה. חוקי זכויות היוצרים רצו להתייחס להפצה אך מנוסחים בהתייחסות להעתקה. נניח שאני רוצה לקנות במיטב כספי את http://www.virtzberg.com/34984/ahiala 1. כלומר לקבל עותק של השיר. הייתי מצפה שהדברים הבאים יהיו מחוץ לתחומי זכויות היוצרים: 1. העתקת השיר לדיסק שאני צורב או לנגן שלי. 2. השמעת אותו השיר לחבר. 2א. השמעת השיר בציבור, לעומת־זאת, כבר דורשת קבלת אישור (מבעלי זכויות היוצרים. אישור כזה יכול להיות גם רשיון שימוש) 3. להשאיל את התקליטור או הנגן עם השיר לחבר. 4. לאפשר לחברים מהרשת השכונתית לשמוע את אוסף השירים שיש לי על השרת הביתי. זה כבר קצת יותר מסובך. לדוגמה: האם הזכות הזו צריכה להיות לא רקורסיבית? לשכן מותר לשמוע, אך אסור לפרסם? או שעצם השימוש במינוח הזה מעיד על כך שאני כבר מפיץ? 1 איך אני יוצר קישור ישיר לקניה של השיר? אפשר לקנות אותו ב־http://songs.co.il , אך לא מצאתי דרך להוסיף קישור ישיר לשיר עצמו, להבדיל מהאלבום. ומכאן: מתוצאות חיפוש של שם השיר יכולתי להגיע בקלות למילותיו, אך לא לאפשרות לקנות אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום זכויות יוצרים כוללות גם זכות הפצה. לא רק העתקה. (ועוד הרבה זכויות אחרות. זכויות יוצרים כוללות מעבר לזכויות העתקה מזה למעלה ממאה שנה). 1-2 ו-3 אינם אסורים ואין סיבה שיהיו אסורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם בחישובי החברות הגדולות נלקחה בחשבון האפשרות שהתייחסות אמנותית או שימוש שאיננו נחשב הוגן במותג תרבותי יכול למשוך אנשים לצריכתו של אותו מותג? (אני, למשל, קראתי את ברונו שולץ בעקבות השימוש שעשה ביצירתו גרוסמן ב"עיין ערך אהבה"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לאחר התייעצות עם Magic 8 ball) לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שהכדור שלך פסימי מאוד ביחס לרמתם של הכלכלנים הרלוונטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? הכדור שלי מאמין שגם הם מתייעצים ב-Magic 8 ball. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים אמורות להגן על יצירה ולא על מותג. בכל מקרה מה שקורה הוא שבפועל יוצרים רבים רואים שאין דרך מעשית למנוע העתקה ולכן מנסים לגרום לה לפעול חלקית לטובתם: רשיון שמאפשר העתקה ושימוש בלתי־מסחרי. לדוגמה: תוכן ברשיון CC-nc כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הבעיה העיקרית המוצגת במאמר היא לאו דווקא מצד החוק או האתיקה, שכן העקרונות שמאחורי שמירה על יוצרים והתרת שימוש הוגן יציבים ודי מוצלחים לטעמי. הבעיה היא שהכלי לפתרון סוגיות של מהו שימוש הוגן מוטה באופן חזק לטובת בעלי כיסים עמוקים כתאגידים, ולעובדה שיוטיוב או האדם הפרטי לא רוצים להסתבך ולהיכנס להוצאות, ולכן מעדיפים להימנע גם ממה שבית משפט היה פוסק שהוא שימוש הוגן, בגלל עלות המשפט. המאמר כומס אולי פתרון לבעיה - בהציגו את נושא השימוש ההוגן ביצירות תאגידיות כאינטרס של הציבור, אולי ההגנה צריכה להיות על חשבון הציבור? משפט ארוך טווח של המדינה 1 מול טיים ורנר שיגדיר מחדש את גבולות השימוש ההוגן יפתור לדעתי את רוב הבעיות שעולות מהמאמר. מאמר ש, אגב, כתוב היטב ומאד נהנתי לקרוא. כה לחי. 1 ואולי עדיף של שכנתנו הגדולה שמעבר לים, ולא ארצנו הקטנטונת הטרודה בקאסמי היוםיום |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמאמר חולק עליך בעניין העקרונות. לגבי יעילות: משתמשים כיום מצפצפים על חוק זכויות היוצרים במקרים רבים. לכן אני לא משוכנע שמדובר על חוק מוצלח. בפרט החוק הזה יכול לפעול היטב במציאות שבה יש קבוצה קטנה יחסית ומצומצמת של מפרסמים (מוציאים לאור). כיום כל אחד פתאום מפיץ תוכן והאכיפה הופכת להיות בעייתית מאוד. מאוד לא ברורה לי גם ההצדקה למשך הארוך של זכויות יוצרים. הנזק ממנה לתרבות ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם זה שכותב המאמר יחלוק עלי בנושא העקרונות אני מסכים, אבל אני חושב ששנינו (ואולי שלושתנו) נחלוק בעיקר בשאלת המידה ולא עצם הקיום או הצדק שמאחוריהם. לפסקתך השנייה אני חושב שכותב המאמר הפעם יחלוק עליך, וגם המציאות. כי גם אם יש ריבוי מפיצים, הרי שכל מפיץ פופולרי דוגמת יוטיוב הופך מטרה למכתבים מעורכי דין שהם יעילים מעבר להגנה המוקנית בחוק. בקשר למשך הארוך אני מסכים איתך, וגם לי נראה ש90 שנים הן זמן ארוך מידי, במיוחד בקצב המהיר של שינויי התרבות בזמנים המודרניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי למשתמשים הביתיים, לא לגופים מסחריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארץ זכות יוצרים היא 70 שנה לאחר מות היוצר. לכן תקופת ההגנה על "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת" היתה 112 שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שהסכמתי איתך לגמרי לפני חמש דקות במקום אחר, אנצל את ההזדמנות לגוון קצת, ולחלוק על דעתך כאן. המושג של "זכויות היוצרים" אינו צודק. ראשית, יש לשים לב שהמושג של "בעלות" אינו טריוואלי. איסור (או אישור מותנה) על גישה ושימוש בדברים הוא צורה של אלימות, וזו דורשת הצדקה. למיטב ידעתי, ההצדקה המרכזית למושג ה-"רכוש" באופן כללי מגיעה מהתופעה העגומה של "מחסור". אין מספיק מהכל לכולם, והרכוש הוא מבנה-חברתי שמאפשר לחיות עם העובדה הזו יחסית בשלום1. ובכן, ברור שקו המחשבה הזה אינו תופס באופן ישיר גם לגבי זכויות אינטלקטואליות (שמושאן הן מידע או אינפורמציה, וניתן לשכפל אותם ולהפיץ אותם מבלי שלמישהו יחסר). יש צורך בווריאציה על הרציונאל הזה, ובד"כ הוא קשור לאספקטים מסויימים של העבודה המושקעת ברעיון (או במוצר). כיוון אחד, הוא לומר משהו כמו "העבודה המושקעת במוצר, מקנה ליוצר זכויות על התוצר". אפילו דוגמא פשוטה מאד, כמו למשל קטיפת תפוח מהעץ, ממחישה את הרעיון: אוקיי – יש המון תפוחים שם בחוץ – מספיק לכולם - אבל ברגע שניגשתי לעץ וקטפתי תפוח, התפוח הזה הוא שלי. רוצה גם? לך וקטוף אחד בעצמך. קל וחומר כאשר מדובר על השקעה רבה יותר, או אישית יותר. אבל האינטואציה המוסרית אליה פונה הטיעון, מבוססת בעיקרה על הנחה סמויה של "בעיית מחסור" מוכללת. ההנחה היא שאמנם יש אינסוף משאבים טבעיים, אבל בתוצרים יש מחסור ("תפוחים בכלל" לעומת "תפוחים זמינים" בדוגמא). לו גם אלה היו מצויים ללא הגבלה - וזה המצב עם רכוש אינטלקטואלי - היא לא הייתה מחזיקה. כיוון אחר, היא להעניק משמעות עמוקה יותר לזיקה בין היוצר למוצר2. אפשר לנסח את הרעיון בערך כ-"המוצר הוא פרי רוחו של היוצר שלו, שברא אותו יש-מאין, ולכן..." ואת המשפט אפשר להמשיך ב-"מגיע לו תגמול" או לחילופין ב-"יש לו זכות לקבוע מה ייעשה בו". אבל, ראשית, המוצר אינו נברא יש-מאין על ידי היוצר שלו. איש אינו עומד לבדו - הוא חלק מציוויליזציה, ולזו מגיע הרבה קרדיט. לא רק שהיא אפשרה לו ליצור ולחשוב במקום להפוך את השרדותו לפרוייקט חייו3, היא גם סיפקה לו מצע רעיוני (וטכנולוגי) עצום4, מבוסס על עבודותיהם והזיותיהם של מיליוני ומילארדי אנשים, שבלעדיו ספק אם מישהו מאיתנו היה מגיע לרעיון מורכב מ-"אני רעב עכשיו". גם המימוש של הרעיון – כל רעיון שאינו סופר-אולטרא-טריוויאלי – נסמך על רשת מורכבת של תהליכי-יצור והקשרים חברתיים. אז עד כמה מהקרדיט על הרעיון מגיע ליוצר, וכמה לחברה בתוכה הוא חי? אולי כדאי להזכיר (וזה קשור לדיון על גאונות שהתפתח כאן לא מזמן), שאפילו מהפכות ענקיות כמו החשבון האינפינטסימלי ורעיון הברירה הטבעית הבשילו במקביל בערך באותו זמן, באופן בלתי תלוי על ידי אנשים שונים. אני מקווה שזה שם בפרופרציות הולמות את רעיון ה-"בריאה יש מאין" (לא ניסיתי לשלול אותו, אני בעצמי מאמין בגרסה שפויה שלו). ושנית, גם אם ליוצר יש חלק אישי רב ביצירה (ואני מאמין שיש לו, אם כי אולי קצת פחות מהמקובל לחשוב בדרך כלל) - איך נגזר מכאן שהוא זכאי לקבוע מה ייעשה בתוצר? מן הסתם - הוא רשאי לא לספר על רעיון שלו לאף אחד, או לא להפיץ את הסרט שהפיק - אבל ברגע שיש למישהו אחר גישה למוצר, ואת היכולת לשכפלו, אנחנו חוזרים למשבצת הראשונה: צריכים הצדקה טובה לאיסור (אלים) על כך, וכאן לא נראה שיש כזו. נראה שההצדקה היחידה שעומדת עדיין על הפרק היא זו התועלתנית: אלמלא אכיפה של זכויות יוצרים על רכוש אינטלקטואלי - יקרה אסון. ספרים לא יכתבו, סרטים לא יופקו, מוזיקה לא תוקלט, תוכנה לא תהונדס וטכנולוגיה לא תפותח5. כאן אולי יש מקום להפריד בין שני סוגים של זכויות יוצרים: מוצרי תרבות (שבהם המאמר עוסק) מחד, וטכנולוגיה מאידך. בכל הנוגע ליצירה תרבותית, הטענה הזו שגויה לחלוטין בעיני. תרבות היא חלק בלתי נפרד מהציווילזציה האנושית, עוד אפילו מלפני שהייתה כזו (נותרו המון עדויות ליצירה מהתקופה הפרהיסטורית). היא לא מונעת מ-"הכוונה" כלשהי או מנגונים שתומכים-בה, ולמעשה, אפילו מנגנונים שניסו לדכאה בעבר לא צלחו. התרבות אולי (אולי!) תשנה את צורתה באופן שהוא כנראה לא צפוי כתוצאה מהפצה חופשית של אינפורמציה - כפי שקורה על ימין ועל שמאל בעקבות שינויים טכנולוגיים (דפוס, קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט), אבל היא לא תיפגע. אנשים ימשיכו ליצור, אנשים ימשיכו לצרוך, וכנראה שההפצה וההפקה רק תהפוכנה לקלות יותר. לגבי טכנולוגיה - אני לא שולל לגמרי את מקומה של רגולציה מסויימת. בהחלט ייתכן שגרסה כלשהי של מושג הפטנט, שיהפוך השקעה מחקרית עצומה ומסוכנת לכדאית, הוא רעיון מועיל והוגן6. ----- 1 ישנה עוד הצדקה עקרונית לזכות לרכוש, והיא האמונה שבני אדם זכאים לתחושת אוטונומיה, וזו מצריכה שליטה מסויימת בסביבתם כמו "מקום פרטי משלהם", או חפצים אישיים עם ערך סנטימנטלי וכו'. לטעמי לנקודה הזו אין שום נגיעה לזכויות יוצרים, ולכן אתעלם ממנה. מה עוד שלא מדובר על אותו מובן של "בעלות" (למשל הדירה שאני שוכר היא "שלי" במובן הזה, בעוד שהיא אינה רכוש שלי). 2 נקודה אירונית 1: הזיקה בין העובד לתוצר שלו, היא מושג מרכזי אצל... מרקס. העדרה הוא בדיוק ה-"ניכור" באמצעותו מרקס תוקף את הקפיטליזם. 3 אפשרה לו לקבל בקלות יחסית אוכל, משקה, מחסה, הגנה, טיפול רפואי וחיים בחברה בריאה והגיינית. 4 גירויים, דוגמאות, רעיונות, שדות-תרבותיים, טכנולוגיה (גם "פסנתר" הוא טכנולוגיה, וגם "עיפרון"). הרשימה ארוכה מאד, ועמוסה בדברים שקופים עבורינו, אך קריטיים - כמו למשל "שפה". 5 נקודה אירונית 2: זו טענה שנושבת ממנה רוח של "הנדסה חברתית", די משעשע לשמוע אותה תכופות דווקא מפי ליברטריאנים. 6 זכרתי שהתפרסם בעבר באייל מאמר בנושא, ומסתבר שגם אותו חיבר דרור דיון 2462. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נשאר רגע במישור התועלתני. מה ההבדל בעצם בין חברה שמשקיעה רבות ביצירת פטנט, ובין יוצר בודד שמשקיע רבות ביצירה שלו? זה נכון שיהיו יוצרים אחרים, אבל כולם יצטרכו או ליצור או כתחביב (כי צריך לחיות ממשהו), או בתשלום ולפי הכוונה מגבוה במסגרת תעסוקתית כלשהי. בלי זכויות יוצרים אתה לא מאפשר לעצמאיים המעטים שמצליחים ליצור להתפרנס בכבוד, ומונע מאחרים לחלום להיות במעמדם ובוודאי שנשלם על כך בעומק ובמגוון היצירה. הרי דמיין לדוגמא את עולם המוזיקה ללא זכויות יוצרים - להקה תוכל להתפרנס רק מההופעות שלה, כי דיסקים שלה כל אחד עם רשמקול וצורב שהיה בהופעה יכול למכור. מה שגם אומר שהם לעולם לא ילכו להקליט באולפן כמובן, שכן אחרי העותק הראשון של הדיסק הם לא יראו יותר כסף מהמכירות כי אין להם זכויות יוצרים. (אני לא מדייק, כי אולי יצא שמשתלם להקליט ולהפיץ כדי להגדיל את כמות האנשים שבאים להופעות, אבל בכל מקרה, כנראה שיהיה הרבה פחות משתלם. מה גם שאת ההופעות שלהם גם מותר לחקות בעולם ללא זכויות יוצרים) אם אתה רוצה לאפשר יצירה "מקצועית" ועצמאית, ואני חושב שתסכים איתי שאתה רוצה, או שנישאר תקועים עם מה שיש ביוטיוב, אז אתה חייב לאפשר לאנשים להתפרנס ממקצוע היצירה. את זאת אפשר רק מתוך הגנה על זכויותיהם להרוויח מהיצירה. במישור העקרוני, אני לא בטוח שמושג הבעלות מגיע דווקא מכיוון של טיפול במושג המחסור וכתוצאה מההשקעה. להפך, אני יכול לדמיין חברת שפע בה אין צורך בהשקעה רבה כדי להמנע ממחסור, ודווקא אז למושג הבעלות יש עוד יותר חשיבות! (אני מתייחס לחברה שאנו חיים בה אגב). לדעתי מושג הבעלות ומערכות המוסר והחוק המטפלות בו מגיע ממקום עמוק בנפש האנושית, מקום בו האגו האנושי, מיד כשהוא גומר להגדיר את מושג ה"אני", פונה למושג ה"שלי!". ולסימוכין בנושא אפנה אותך לבן השנתיים הקרוב למקום מגוריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרור כותב על גבולות הבעלות. קח למשל את הבעלות על פרסום התמונות של אלברט איינשטיין שלקחו יורשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאר לעצמך שיורשי בן גוריון היו רוצים להרוויח על כל פרסום צילום של פניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מילא. תאר לעצמך שהם ידרשו ממך תמלוגים בכל פעם שתזמין מונית לנתב''ג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד, אני לא בהכרח מסכים איתך לגבי התפקיד של זכויות היוצרים. זכויות היוצרים הן זכויות יתר שאנו נותנים ליוצר על־חשבון הציבור למען מטרה מסויימת. צריך להזהר זהציבור לא יפסיד יותר מדי. לדוגמה: אם יוצר מסויים בוחר לא לפרסם יצצירה מסויימת כי זה לא משתלם לו, הציבור הפסיד. ע"ע התוכניות של הטלוויזיה החינוכית. לכן שאלה שצריך לשאול היא מה בדיוק אתה מנסה להגביל. זכויות היוצרים נוסחו במקור בעולם שבו הדפסה והפצה היו יקרות בהרבה מהיום וקלות הרבה לפיקוח. לכן היה הרבה יותר נוח להגיד שזכויות היוצרים יפקחו על ההפצה ולא ישפיעו על השימוש. ההפרדה הזו החלה להתערער עם המצאת מכונת הצילום והתערערה לחלוטין עם הופעת האינטרנט. עקב כך בעלי זכויות היוצרים קיבל זכויות חזקות בהרבה. שירים שמותר לך לשמוע אותם רק חמש פעמים. ספרים שמותר לך לקרוא רק עם תוכנות מסויימות (ולא להדפיס). למי שלא מכיר: למה DRM זה רע (וגם לא יעבוד) מצד שני, המחבר של אותו מאמר (במקור: הרצאה) מפרסם את ספריו (חלק מספריו?) תחת רשיון שימוש אשר מגביל שימוש מסחרי (CC-by-nc או CC-by-nd-nc). כלומר הוא אישית לא היה רוצה לראות את זכויות היוצרים נעלמות. האם נדרש שינוי באיזון? האם השימוש האישי צריך להיות מוגבל ע"י זכויות יוצרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא האינטרס החברתי. אני לא בטוח באיזה תנאים פיתוח טכנולוגי ראוי להגנה בדמות "מונופול מכוח חוק" (כלומר, פטנט) - אבל למרות שאני נוטה לחשוב שבד"כ אין הצדקה לכזו הגנה - ברור לי שבתנאים מסויימים זה דווקא בסדר גמור, ועל כן מבחינתי נותרת רק שאלת האפיון הזהיר של התנאים האלה. הסיבה לכך שזה מוצדק, היא קיומו של אינטרס חברתי מובהק לאפשר תנאים בהם מחקר חשוב שדורש השקעה גבוהה ונושא סיכון גבוה, יכול להיות רווחי (למשל, פיתוח תרופות)1. לעומת זאת, במקרה של יצירה תרבותית, אני לא רואה שום אינטרס חברתי להגן על הקניין הרוחני. למעשה, במאמר מעלינו יש כמה נימוקים לא רעים בזכות אי-הגנה, שפונים בעצמם לאינטרס החברתי. אבל כאמור, נקודת המוצא שלי היא שאין צורך להסביר למה "לא צריך הגנה", אלא להפך - יש צורך בהצדקה ממש טובה כדי למנוע ממני להפיץ או להשתמש ברעיונות ובמידע לאחר שנחפשתי אליהם. אתה טוען שיעילות היא כזו, וחשוב לתת תמריץ ליוצרים. אני ממש לא דואג למוזיקאים, לקולנוענים ולסופרים. אם הם לא יצליחו להתפרנס מזה, שיתפרנסו מדברים אחרים (כמו שעשו מאז ומעולם). באופן אישי אני מאמין שהם כן יצליחו להפרנס מעיסוק בזה - אבל קטונתי מלחזות כיצד הדברים יתפתחו. גם אם היית שואל אותי "מה יקרה לאמנות?" דקות לפני המצאת הדפוס, לפני המצאת הקולנוע או לפני המצאת האינטרנט - הייתי כנראה נכשל בגדול. אבל למה לחשוב שהתרבות תיפגע עמוקות מהסרת המגבלות האלה? אל תשכח שהתרבות האנושית קיימת כחמישים אלף שנה2, ומעולם לא הזדקקו אנשים לתמריץ חומרי כדי ליצור. יצירתיות היא אחד ממאפייני האנושיות, וברור שאנשים ימשיכו ליצור תרבות ולצרוך תרבות כמעט בכל תנאי ומצב. תמשיך להיות מוזיקה, ימשיך להיות קולנוע וימשיכו להכתב ספרים ושירה, וסביר גם שאנשים יתחילו לבטא את עצמם בדרכים שאני לא יכול לדמיין כרגע. אז אולי ממשיכי דרכם של מטאליקה ובריטני-ספירס כבר לא יהיו מולטי-מיליארדרים, ואולי הפקת סרטים בשלוש-מאות מיליון דולר תהפוך לזיכרון רחוק. אולי במקום זאת כל מה שיהיה זו "סצינת אינדי" אחת עצומה עם הרבה להקות קטנות ומוכשרות שכל חבריהן עובדים כשליחי-פיצה ומהנדסי-תוכנה ביום ומנגנים על קונטרבס וסינתיסייזר בלילה3, וסרטי-איכות בהפקה בייתית5 שיופצו באינטרנט. זה דווקא עתיד שקוסם לי, אבל כמובן שבשורה התחתונה אין לי מושג איך הדברים יראו. אני רק משוכנע שלחובבי התרבות, הן מהצד היוצר והן מהצד הצורך, אין מה לדאוג. במישור העקרוני - אכפת לך להרחיב? אני לא חושב שירדתי לסוף דעתך. 1 ייתכנו גם מנגוננים אחרים שמאפשרים את זה מלבד "פטנט". 2 בחרתי שרירותית ב-"קפיצה הגדולה קדימה" כנקודת מוצא, אתה מוזמן לבחור נקודה אחרת כרצונך - כך או כך, זה יהיה שקול ל-"מזמן". 3 סצינה מאד מאד מוצלחת, אגב, עם אמנים שאינם נופלים בכשרונם, עוצמת ההופעות שלהם ואפילו איכות ההפקות שלהם מהזמרים שממלאים את וומבלי. וזה כך בכל בעולם המערבי4. 4 כלומר תל-אביב, לונדון, ניו-יורק וברלין. אין לי מושג מה קורה במקומות אחרים. 5 שכנראה תשווה באיכותה לזו המוסדית של היום תוך כמה שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם רוב דבריך. האמירה שזכויות היוצרים, פטנט, קניין רוחני-מעודדים את היצירה האנושית, אינם מדוייקים. חוקי הקניין הרוחני בולמים בהרבה מיקרים את היצירה האנושית. מישהו פיתח משהו, עיגן את זה בפטנט וזהו. גם אם חשבת לעשות דבר מה דומה בלי לדעת על המקור ואםילו משהו משופר ואין לך הרבה כסף לעורכי דין- שכח מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לציין שתגובתך מתייחסת (כמעט?) רק לפטנטים, בעוד שההודעה של עומר מתייחסת בעיקר לזכויות יוצרים. הפטנטים הם נושא כאוב בפני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לא דואג למוזיקה ולקולנוע, מה דעתך על עיתונות? אני צריך קצת לאמץ את הדמיון כדי לדמיין אנשים שתחביבם בשעות הפנאי הוא ניהול תחקירים, התלוות לפוליטיקאים, כוחות צבא וכו', ועריכה ביקורתית של מסרי דוברות. אבל האמת, המאמץ משתלם ואני מודה שזה לא מופרך; בצד החיובי, קל לראות את היתרונות שיהיו לעיתונות משוחררת משיקולים כספיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על העובדות שמביאים עיתונאים (תחקירים, סקופים) אין זכויות יוצרים בכלל אלא רק כללי אתיקה בין העיתונאים לבין עצמם. אם כולבוטק מוצאת קוליפורמים בחומוס, למחרת יכולים כל העיתונים לפרסם כתבות על קוליפורמים בחומוס בהתבסס על מה שהם שמעו בכולבוטק. קוראים לזה ''פולו אפ''. ובכל זאת, עיתונאים טורחים לתחקר ולחפש סקופים - ויש מי שמשלם להם משכורת עבור עבודתם זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. עדיין, כל הכלכלה של התחום עדיין מבוססת על כך שלאנשים רבים יש סיבות טכניות לרצות שיהיה להם מוצר הנייר הפיזי, ומוכנים לשלם על כך (זה, ופרסומות); עוד טיפ-טיפה שכלולים טכניים בתחום ה"נייר הדיגיטלי", ותוכלי טכנית לשלוח עותק של העיתון שקיבלת לאלפי אנשים אחרים, בקלות ובאפס עלות. ואז גם כאן נמצא עצמנו רק עם פרסומות (שנויות במחלוקת, מוגבלות בשוויין, ופגיעות לחסימה דיגיטלית), זכויות יוצרים (שנויות במחלוקת, בדיון זה) או התנדבות (הצעת עומר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה צריך להתאמץ כדי לדמיין זאת, כשהבלוגוספירה פרושה ממש לפניך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות (באמת!) שאני לא מעודכן. מבין התחקירים החשובים בתקופה האחרונה שגילו לכלל עובדות חדשות ונחשבות-לחשובות על הפוליטיקה, על מוסדות שונים, ועל אירועים שנחשבים-למעניינים, כמה נעשו במסגרת הבלוגוספרה, וכמה על-ידי העיתונות למטרות רווח? (ולהשלמת התמונה, כמה על-ידי עיתונות ממשלתית, או מטעם כל מוסד אחר שעניינו לא רווח מעיתונות?) יש לי איזה רישום מטושטש בזיכרון של דיבור על סקופים שבאו מהבלוגו', אבל נדמה לי שזה הובלט בתור (מטא-)חדשה מפתיעה בפני עצמה, בגלל שזה עדיין כל כך בשוליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
BBC וערוץ 1 הם עיתונות ממשלתית? חוץ מזה, לתיק דבקה היו המון סקופים :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאד משכנע. אני חושב שהתגובה שלך ממש עזרה לי להכריע בסוגיה שאני מתלבט לגביה הרבה זמן. ישר כוח. בעיה אחת: אני חושב שעדיין יש בעיית מחסור בנוגע ליצירות אומנות, רק שהיא שונה קצת: המחסור הוא לא ביצירה עצמה, שכן היא ניתנת לשכפול, אלא בשווי היצירה בכסף. היצירה המקורית שווה x כסף, כסף הוא משאב מוגבל, ושכפול של היצירה שוחק את הערך שלה בכסף. בדוגמאת התפוחים, הדבר דומה למקרה שבו יש אינסוף תפוחים זמינים, אבל רק לזה שלי יש ערך תזונתי, ולכן אני לא רוצה לתת לך אותו. אם אני אתן לך אותו, הוא יאבד את הערך התזונתי שלו, ושאר התפוחים הזמינים בכל מקרה יהיו חסרי ערך תזונתי. ליצירה שלי, באופן אנלוגי, יש ערך בכסף רק כל זמן שאני לא משכפל אותה. פספסתי משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שיצירה תהיה שווה כסף? למי היא שווה כסף? ליצירה יש דווקא ערך יותר גדול ככל שהיא מופצת יותר. המחסור שיכול להיות הוא ביצירות חדשות. בדוגמה שלך אין משמעות לאין־סוף התפוחים (אתה פשוט מתעלם מהם) ולכן לא ברור לי מה היא תורמת כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא שווה כסף לאדם שיצר אותה, או כך לפחות הוא טוען. מכיוון שכסף הוא משאב מוגבל, יש מחסור. לאדם שיצר אותה. אפשר להתעלם מדוגמאת התפוחים, היא אולי באמת מסרבלת את המצב. הנקודה הייתה שאם ישנם אינסוף תפוחים, אז אין אפילו תפוח אחד בעל ערך (תזונתי), כשם שאם ישנן אינסוף יצירות, אין אפילו יצירה אחת בעלת ערך (כספי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן היא שווה כסף? אם כלכלי - אז אולי היא תמשיך להיות שווה כסף, ואולי לא - זה תלוי ספציפית בכל מקרה, ובחיתוך של עקומות היצע וביקוש. השאלה לא מטרידה אותי. אם במובן ערכי - אז יש לי שתי-תשובות: (א) אמנם להשקפתי לבני אדם יש זכות לחיות בכבוד, איך להם "זכות להרוויח כסף". אם מישהו לא ירוויח כסף, לא נורא. (ב) אם אנשים מעריכים שליוצר מגיע כסף על יצירותיו מטעמים ערכיים (לא כלכלים), הם מוזמנים לתת לו כסף. מודל של ספונסרים פעל בהצלחה רבה מאד בעבר, ולדעתי הוא יוכל לפעול שוב (רק טוב יותר: כי היוצר לא יהיה מחוייב לספונסר יחיד, אלא לקהילה). נניח, בדומה למה שרדיוהד עשו עם "אין ריינבוס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. הטענה היא במישור הערכי. אני חושב שאני מסכים עם סעיפים א' וב'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלבום In Rainbow של RadioHead אינו דוגמה מספיק טובה לדעתי, מכיוון ש: 1. הלהקה כבר היתה מספיק מפורסמת כשהיא שחררה אותו. יש להם כבר מספיק מעריצים שיקנו את התקליטים. 2. הם לא ויתרו על זכויות היוצרים. מתוך הערך בויקיפדיה: In a Wired interview, Yorke explained that "every record for the last four—including my solo record—has been leaked. So the idea was like, we'll leak it, then."18 Radiohead's managers have said that they would not have released the album as they did unless they were sure the physical CD would sell well.31 Writing about the unusual release method, Jon Pareles of The New York Times commented, "For the beleaguered recording business Radiohead has put in motion the most audacious experiment in years." כלומר, הם לא מונעים הורדות פרטיות, כי הם חושבים שהאצבע הקטנה שלהם לא תסתום את הסכר.http://en.wikipedia.org/wiki/In_Rainbows#Formats_and... לעומת זאת, הם עדיין מחזיקים בידיהם את המונופול על מסחור השיר. אני לא יכול למכור אותו ללא רשותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זו לא "דוגמא מדוייקת" למשל מהסיבות עליהן הצבעת, אבל אני חושב שזו כן דוגמא טובה להתנהלות אלטרנטיבית, שרומזת לאיך הדברים עשויים לפעול בעולם ללא זכויות יוצרים. בהקשר בו הזכרתי את האלבום, הנקודה החשובה היא לא מה הלהקה עשתה ומה המניעים של יורק, אלא איך הקהל הגיב: הציעו לו מוצר בחינם, עם אפשרות לשלם כרצונו - והוא עשה בדיוק את זה. כלומר לא רק "חובה חוקית", אלא גם מניעים כמו "הבעת ההערכה" או "עידוד יצירה" יכולים לגרום לאנשים מרצונם החופשי, וזה גורם לי לחשוב שמודל של "ספונסרים קהילתיים" הוא אפשרות ריאלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה היה עובד ללהקה בראשית דרכה? האם היה להם כסף להקליט אלבום ללא ההכנסות מאלבומים קודמים? כמוכן יש לציין שמכירות התקליט לא ממנו בפועל את הפקתו (אלא אם כן הם לקחו הלוואה) מכיוון שההורדות דרך האינטרנט החלו רק כאשר האלבום הושלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי השאלה הכספית: נראה לי ברור שכן. יש אינספור דוגמאות, כולל כמה שאני מכיר מקרוב. הפקה והקלטה סבירה של שיר היא פרוייקט שנגיש לכל מוזיקאי בתחילת דרכו (הקלד כתובת אקראית במייספייס, ותראה), וגם הפקת דיסק - אף בסטדנרטים הגבוהים ביותר - היא משהו שמוזיקאים מתחילים יכולים לעמוד בו כלכלית בכוחות עצמם. "האם זה היה עובד?" - אני לא יודע, וזה גם תלוי למה אתה מתכוון. א. להקה בראשית דרכה כנראה שלא תוכל להתפרס כך, וחבריה יצטרכו להפרנס מדברים אחרים, ולממן בעצמם את תחביבם המוזיקלי (כמו שאני מנחש גם ריודהד עשו בראשית דרכם). ב. האם להקה תוכל לבסס לעצמה באופן הזה קהל-מעריצים שיסכים לממן את המשך פעילותה? אני מאמין שכן, ואני חושב שהמקרה הזה מחזק את הסברה הזו. ג. האם להקה תוכל להגיע ככה לקהל רחב, למשל מסדר הגודל של הקהל של רדיוהד? אני לא יודע. להערכתי - כן, אבל גם אם לא, ויווצר מצב בו אין "כוכבי-רוק\פופ" או מוזקאים ש-"כולם מכירים" - כמו שהיה עד לא כל כך מזמן - אז מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סתירה בין ב' ל־ג'. רדיוהד הם בדיוק "כוכבי־רוק/פופ". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, הם כאלה. והקשר הוא...? איזו סתירה אתה חושב שמצאת? להקה עשויה לבסס לעצמה קהל שיסכים ויוכל לממן את המשך פעילותה, גם מבלי שזה יהיה קהל עצום שיהפוך אותם ל-"כוכבי-רוק" או מוכרים לכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות. אבל הם לא דוגמה. עוד שתי דוגמאות לעסקים קטנים שבונים על זכויות יוצרים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כמוכן יש לציין שמכירות התקליט לא ממנו בפועל את הפקתו (אלא אם כן הם לקחו הלוואה) מכיוון שההורדות דרך האינטרנט החלו רק כאשר האלבום הושלם". אז מה? ואלבום (פיסי, על דיסק, עם קופסת פלסטיק, עטיפה מעוצבת וחוברת עם כל המילים) קונים לפני שהוא מושלם? מאיפה היה להם כסף להקליט את האלבום הראשון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, תודה: התגובה הזו שלך (ואחרות בשני הדיונים) היא הדבר הכי טוב שקראתי באייל כבר הרבה זמן, וגרמה לי לשידוד דעות בנושא שחשבתי שחשבתי עליו לעומק. ולאחר הדברים האלה, הנה משהו שמציק לי, ואולי גם לאחרים, בחזון שלך, ולא נאמר עדיין. אחת ההצדקות לשיטת השוק החופשי, או אחד הדברים שגורמים לו למצוא חן, הוא שבגדול אדם מתוגמל לפי תרומתו לחברה, כשתרומתו לחברה נמדדת לפי המידה שבה אנשים רוצים את התוצרת שלו (ולפי הייחוד שיש לו ביכולת ליצור את התוצרת הזו: כמעט כולם רוצים שרות של קופאי בסופר, אבל כמעט כולם גם יכולים להיות קופאי בסופר, לכן המשכורת נמוכה). והנה יש לנו תחומים שלמים שבהם אדם יוצר, באופן הייחודי ביותר האפשרי, משהו שהמונים רוצים, שגורם להם אושר או תורם להם חוכמה, ואין לו יכולת לקבל על כך תגמול. במקרה הקיצוני, לפי חזונך יכול להיות שאמן שמעניק את טעם החיים למיליונים בעולם, אבל שלקוי בכישוריו האחרים, יגווע ברעב. לפחות אצלי זה יוצר תחושה של חוסר צדק. אני יכול לחשוב על מקרים אחרים שבהם אנשים נותנים שירות לזולת, או גורמים לו אושר - אפילו תוך השקעה כספית - ומקובל שאינם מתוגמלים על כך כספית: למשל, אלו בשכונה שלי ששותלים פרחים יפים ליד ביתם, ואני נהנה בעוברי. או עובר אורח שמסביר לי איך להגיע לכתובת שאני מחפש (יכול להיות שהוא ממש חסך לי כסף! וכל מה שהוא מצפה בתמורה הוא לתודה וחיוך, שעוד מתקזזים עם על-לא-דבר וחיוך מצידו). אבל קל לראות את ההבדלים ממקרה היוצרים: 1. סדר גודל שונה לחלוטין של מספר הנהנים מהשרות, 2. סדר גודל שונה לחלוטין של מידת ההשקעה מצד נותן השרות, 3. העובדה שבמשך תקופה לא ארוכה בהיסטוריה, שאולי נגמרת בימים אלה, כן היה תגמול כזה באופן שיטתי, וכבר התרגלנו לטוב. ויתרה מכך, זה נגמר לא בגלל שהשתנו הערכים המנחים את האנושות השתנו, אלא בגלל התפתחויות טכנולוגית שאדישות לעניין. אני לא יודע אם זה מספיק כדי להצדיק חוקי זכויות יוצרים, ואני מקווה שיתפתח להם תחליף טוב (ביסוס כלכלת האמנות על תרומות - יש לי זכויות יוצרים אייליות על זה (-: דיון 106), אבל בעיניי זה בכל אופן משהו די רציני לזכותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלות הליטגציה היא עיקר הבעיה בכל תחום בו הצדדים אינם שקולים, וזאת בעיה אינהרנטית של מערכת המשפט המודרנית. גם במקרה של תביעת פטנטים, חברה גדולה יכולה לבזבז עשרות מיליוני דולרים שלחברה קטנה אין. לכן במקרה שהחוק הגיוני אבל הפרקטיקה מנוצלת לטובת צד מסויים בניגוד לכוונת החוק, על החוק להיות יותר ברור. על הפתרונות המוצעים תאלץ להמתין ולקרוא בחלק ב' של המאמר. המחשבה שהמדינה צריכה לתבוע בשם הציבור את חברות המדיה, בנסיון להביא לתקדים משפטי מסויים, היא מעניינת אך מעט נאיווית. ראשית כל, הגישה הליברלית תומכת במינימום התערבות של המדינה בתחומים שהם בין האדם לחברו. לכאורה למטרות כאלו קיימים מלכ"רים שמייצגים את האינטרס הציבורי. שנית, מי יקבע מה האינטרס הציבורי? זאת שאלה פוליטית, וחברות המדיה יכולות לשכנע פוליטיקאים שהאינטרס הציבורי הוא כזה או אחר, כפי שהן הצליחו לשכנע את חברי הקונגרס שהארכת תוקף זכויות יוצרים ב-20 הוא האינטרס הציבורי. שלישית, אם "המדינה" (נניח שהכוונה לגוף המחוקק) חושבת שדבר מה הוא האינטרס הציבורי, היא יכולה באמצעי הקרוי "חקיקה" לקבעו בחוק. זה אמצעי הרבה יותר בטוח, זול ופשוט ממשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, הפסקה השנייה שלך שיכנעה אותי. עם דיון בפתרונות נמתין לחלק ב'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר טוב מאוד, אך קשה לי להבין כיצד כותב המאמר פירסם אותו ללא כל התייחסות לתנועת "המידע החופשי" הגדולה למדי שצמחה בארה"ב. מקור התנועה הוא, באופן אירוני למדי, דווקא במתכנתים - אילו שיש להם הכי הרבה מה להרוויח מתוכנה שעליה יש זכויות יוצרים. הפרדוקס הוא, שבניגוד להמצאות, עליהם ניתן פטנט, על תוכנה ניתנות זכויות יוצרים, שעליהן יש תוקף רק הרבה יותר. זאת למראת שבבירור אין מדובר פה על מוצר תרבותי. התנועה מקדמת קוד חופשי, ומתגאה בפרויקטים שונים, שמתרכזים סביב ה GPL, רישיון שודורש שכל מי שמשתמש בתוכנה שנכתבה ברישיון, שיפרסם את הקוד שכתב באותו רישיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכנה היא לרוב משהו שמוציאים כסף על פיתוחו. לכן טבעי שתוכניתנים יחשבו על איך לפתח תוכנה יותר בזול. פיתוח תוכנה כתוכנה חופשית מסלק הרבה מכשולים מיותרים ולכן הוא יותר זול בסופו של דבר. הרעיון היפה של רשיון ה־GPL (ורשיונות copyleft דומים) הוא שהוא יצר אינטרס לטווח הקצר שאפשר לתוכנה חופשית להגיע ל"מסה קריטית" כדי שהיא תהיה שימושית עבור מספיק אנשים. וחשוב לציין בהקשר הזה גם את הופעת האינטרנט, אשר הפכה בפועל את עלות הפצת התוכנה לשולית ופישטה אותה מאוד. ההבדל העיקרי בין תוכנה חופשית למידע חופשי הוא ביחס לעבודה נוספת. תוכנה חופשית מוזילה את עלות יצירת תוכנה חדשה. תוכן חופשי (ברוב המקרים) לא מוזיל. ויקיפדיה היא דוגמה קיצונית למדי, וגם שם לקח לה המון זמן להגיע לגודל הדרוש כדי שגופים יעדיפו לתרום לה במקום לפתח משהו משלהם (כדי לראות את שתי האפשרויות: השוו את ה"אנציקלופדיות" של ynet ושל ואללה) מכיוון שהיתרון הזה אינו משמעותי במיוחד, הרבה מה"תוכן החופשי" באינטרנט הוא למעשה ברשיון שמונע שימוש מסחרי. דוגמה קנטרנית: האתר של התנועה הירוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב התוכנה החופשית לא נכתב עבור כסף, אלא על ידי מתכנתים שלא לשם רווח. מצחיק שאתה מציין את האינטרס של פיתוח זול יותר בתור המוטיבציה העיקרית לקוד פתוח. יש עוד לא מעט אחרים - בטיחות, קומפטביליות, איכות. היכולת של כל אחד להסתכל על הקוד. דווקא הסיבה של פיתוח עתידי זול היא אחד המוטיבים המרכזיים במאמר - שאמנות וזכויות יוצרים מונעים ומייקרים פיתוח של אמנות חדשה. אולי, כמו קוד ה GPL על תוכנות המחשב, הגיע הזמן לקוד GPL על אמנות. אבל איזה אמן יסכים לא להרוויח מהאמנות בה השקיע זמן רב? טוב, יש הרבה מתכנתים שעשו זאת. אבל יכול להיות שאמנים אנוכיים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בדיוק בטוח איך אתה מודד את הכמות. לפי מספר התוכנות או לפי כמות הקוד? מן המפורסמות היא1 שעיקר התוכנה החופשית נכתבת כיום ע"י גופים מסחריים. (יש המון תוכנות קטנות, אולם סביר להניח ששחוק ה־80/20 או משהו דומה תקף גם כאן ועיקר הקוד שייך למספר יותר קטן של פרוייקטים גדולים) יש משהו מקביל ל־GPL על אומנות: רשיון CC-by-sa . 1 כלומר: אני מתעצל לחפש כרגע רפרנס. אבל בינינו: אתה לא סומך עלי? ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון של הדוגמה שהבאתי לתוכן חופשי: ויקיפדיה היא אולי תוכן חופשי, אולם גם אצלה יש משמעות ניכרת לצבירה. הוספת הערך ה־50,000 באנציקלופדיה קלה בהרבה מהוספת הערך החמישי. לכן גם כאן יש אינטרס לגופים חיצוניים להשתמש בתוכן החופשי. וגם כאן לא משתלם להחזיק עותק פרטי עם תיקונים, מכיוון שעלות מיזוג התיקונים גבוהה. ואכן יש עוד כמה מאגרי מידע "חופשיים" (במובן זה שאין מגבלות שימוש ושכל אחד יכול ליצור לעצמו עותק של המאגר). כמה דוגמאות אחרות: מבין כל המאגרים שהזכרתי רק openclipart אינו משתמש ברשיון copyleft (או משהו שקול). freedb פותח ע"י אנשים שחוו חטיפה של המאגר שהם יצרו (CDDB) ולכן הוא מתוכנן בצורה מבוזרת מספיק כנגד "חטיפה" ע"י גורם יחיד. מאמר טכני במקצת על OpenStreetmaps בהקשר לזכויות יוצרים. ה"פרטים" שבמאגר שלהם אינם מספיק משמעותיים כדי שזכויות יוצרים יגנו עליהם. (אני לא מוצא המשך לזה בחיפוש זריז כרגע) ודוגמה גרועה במיוחד לחטיפתו של מאגר מידע ע"י מפעיליו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממשלה שיחררה מאגר מידע (שימשיך להתעדכן) על מסלולי תחבורה ציבורית בארץ: (אזהרה: המאגר הוא קובץ Zip ענק של 50MB) הרישיון של הנתונים הללו לא לגמרי ברור לי מתנאי השימוש ששם. יונתן קלינגר טוען בדיון על כך שמכיוון שמדובר על סתם אוסף של נתונים, חוקי זכויות היוצרים לא חילם עליהם: בינתיים ירון שהרבני מיהר לתרגם את OpenTripPlanner (שאלה: trip בעברית: מסלול או מסע?) ויהודה בר-ניר מיזג את הנתונים עם נתונים מ-OpenStreetMap כדי לקבל שירות לתכנון נסיעה בתחבורה ציבורית (ניסיוני, בינתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנועת הקוד הפתוח אינה "הצד השני" של המטבע. רשיונות ה-copyleft משתמשים בחוקי זכות יוצרים כדי לאפשר שימוש תחת מגבלות מסויימות (GPL) או ללא מגבלות (BSD). כלומר בעלי הזכויות מאתגרים את חוקי זכות יוצרים באמצעות הצהרה על וויתור חלקי על זכויותיהם. כנ"ל רשיונות GFDL ו-CC. שים לב שחוקי זכות יוצרים מגנים על "דרך ביטוי של רעיון", בעוד שחוקי פטנטים מגנים (בפרקטיקה) על "רעיון" ללא קשר לדרך מימושו. אם כתבתי תוכנה שיודעת לכווץ אוסף קבצים לקובץ ארכיב, חוק זכות יוצרים מגן על דרך הביטוי, כלומר הקוד של התוכנה, ולא על הרעיון של כיווץ של קבצים לקובץ ארכיב. לכן WinZip ו-WinRAR לא מפרים את זכות היוצרים אחד של השני. לעומת זאת, הפטנט על אלגוריתם LZW יכול למנוע מהכל, למעט בעל הפטנט, להשתמש בפורמט ZIP. בנוסף, זמן מחצית החיים של תוכנה היא כחמש שנים, ולכן לזכויות היוצרים אין ערך כלכלי של ממש משהתוכנה הופכת למיושנת. לעומת זאת, לפטנט יש ערך כלכלי כמעט כל חייו, והוא תקף על כל דרך ביטוי של הרעיון שבבסיסו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון קטנוני: הפטנט על LZW יצר בעיות עם GIF ובעוד כמה מקומות, אך לא עם פורמט ZIP. כמוכן יש לציין שיש כאלו שאומרים שמכיוון שזכויות היוצרים הם כיום עובדה קיימת, עדיף שהתוכן יהיה עם רשיון מתירני (כל אילו שהזכרת למעלה) מאשר עם רשיון פחות מתירני, אולם זה לא אומר שהם תומכים בקיום זכויות יוצרים. הדעה הזו בהחלט נפוצה בקצה היותר אידאולוגי של מחנה התוכנה החופשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ZIP מתבסס על http://en.wikipedia.org/wiki/LZ77 ולא על http://en.wikipedia.org/wiki/LZW. לא אמרתי שהם תומכים בחוקי זכויות יוצרים אלא שהם מאתגרים את חוקי זכויות יוצרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן מחצית החיים שבו מרוויחים מתוכנה הוא אולי כ 5 שנים, בפועל משתמשים ברוב התוכנות הרבה מאוד זמן, והן נמצאות בכל מיני מקומות שכוחי אל. דווקא אז עבודה בקוד סגור ועם זכויות יוצרים היא עוד פחות הגיונית, אתה גם לא מרוויח, וגם מפריע לאחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין להם שום בעיה להעתיק מעצמם: http://www.hemmy.net/2006/04/26/disney-animation-reu... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה למומחים - האם יש הבדל חוקי בין זכויות יוצרים וזכויות הפצה? זכות יוצרים היא הזכות של יוצר על תוכן יצירתו, ומבחינה מעשית היא לא פגה לעולם (גם היום, למרות הזמן הרב שעבר, אף אחד לא יכול לכתוב מחדש את מזמורי תהילים כשירים שלו). זכות ההפצה היא הזכות להעתיק ולהפיץ את היצירה, בשלמותה או קטע ממנה. ובגלל שהיא תלויה בזמן, מותר היום לכל אחד לצטט מיצירות ישנות בלי לשלם תמלוגים. האם ההבדל הזה מתבטא בחוקים הנוגעים לזכויות יוצרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות מוסריות לא פגות לעולם, וזכותו של שלמה אבן גבירול להכרה כמחברו של "כָּתַב סְתָיו" קיימת ושרירה גם אלף שנים לאחר שהעלה את השיר על הכתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון ויפה. אבל - האם לזכות הזו יש תוקף משפטי? האם מי שיפרסם את 'כתב סתיו' כשיר שלו חשוף לתביעות משפטיות? הוא חשוף, כנראה, ללגלוג פומבי. אבל רק עד שיהפוך את שכפול היצירות לקונספט, ואז יהפוך לאמן בעל שם וחתימה השווה מליונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כי החוק נותן הגנה משפטית על זכויות, גם מוסריות וגם כלכליות, רק לתקופה מוגבלת. הסיבה לכך היא שיש שתי זכויות מוסריות – הזכות לקרדיט על היצירה, והזכות שהיצירה לא תסולף או תשונה ללא הסכמת היוצר. מכיוון ששימוש חלקי ביצירה נחשב "סילוף", לא ניתן להגן על זכות הוטו יותר מהנדרש. הזכות לקבלת קרדיט היא זכות מוסרית שאינה תלוייה בחוק, אבל החוק מגן על הזכות הזאת לזמן מוגבל בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על שתי סיבות שבגללן חברת וולט דיסני רוצה למנוע שימוש בדמויות שלה: 1. כסף - למה להרשות למישהו להשתמש בחינם בדמות דיסני, אם אפשר לגבות תשלום? 2. תדמית - החברה עדיין משתמשת בדמויות האלו ומרוויחה מכך שיש להן 'אופי' מסויים. אם יוצרים אחרים ישתמשו באותן דמויות הם עלולים לשבש את האופי שדיסני רוצה לשווק (תארו לכם מיקי מאוס ערמומי, או דונלד דאק רהוט ושליו). נניח שמתישהו יפסיקו להאריך את הבלעדיות של חברת וולט דיסני על הדמויות, והיא לא תוכל להמשיך לגבות תשלום על השימוש בהן, האם החברה תוכל לתבוע על הוצאת דיבה את מי שיציג את אחת הדמויות שלה עם אופי 'לא הולם'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אפשר לשאול את זה גם הפוך: למה שרק הם יוכלו להרוויח מזה כסף? 2. ננסה להסתכל על משהו שלא נגזר מ־(1). השם (המוניטין וכו') של אדם, גוף או מוצר הוא דבר שהוחק מכיר כבר־הגנה מסיבות שונות. בניגוד לזכויות־יוצרים, התוקף של סימן מסחרי לא פג. האם אפשר להתייחס אליהם בתור מותגים של חברת דיסני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כתבתי שזה מה שרוצים מנהלי חברת וולט דיסני, לא כתבתי שהם צודקים או שהחוק מצדד בהם. אז למה באמת? כי הם (מייסד החברה, או עובדי החברה) המציאו את הדמויות. ולא רק הם יכולים להרוויח מזה, אלא הם וכל מי שמקבל את רשותם להשתמש בדמויות. מי שיוצר סרטון הכולל את מיקי מאוס כדמות, לא מצייר עכבר אקראי עם פרצוף עגול, אלא משתמש בדמות מוכרת, עם הסטוריה ואופי והקשרים. כלומר - הוא משתמש בדמות שהכינו עבורו יוצרי וולט-דיסני, ועל השימוש הזה הוא אמור לשלם. כמו שכתב דרור צ. דביר, הזכות הזו, בדומה לבלעדיות של בעל הפטנט, מוגבלת בזמן. אחרת איש לא יוכל ליצור כי כמעט תמיד היצירה כוללת התייחסויות או חיקוי של יצירות קודמות. (בעצם, למה להגביל את הבלעדיות בזמן? למה שלא כל יוצר ישלם למי שהוא מחקה או מתייחס אליו? אולי כי יצירה ששורדת זמן רב מתחילה 'לחלחל' ליצירות אחרות, של יוצרים שהכירו אותה בצעירותם, לפעמים בלי שישימו לב להתייחסות. ועדיין, יש הבדל בין רמז או דמיון להעתקה מובהקת. אני נכנע, למה שלא יגבו לנצח כסף מכל מי שמעתיק את דונלד דאק?) 2. כאן אתה חוזר ל1. - סימן מסחרי הוא עוד סוג של זכות בלעדיות, בדומה לזכות יוצרים. חלק מהדמויות הן אכן מותגים של דיסני, ואם הזכות לסימן מסחרי לא פגה אז הם יוכלו לנצח לגבות תשלום ממי שמעתיק את דונלד דאק. אבל זה עדיין לא מגיע לתביעת דיבה בשמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין נושא שלא דנו בו באייל: הפתיל המתחיל בתגובה 77320. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעט נושא אחד, שהס מלהזכיר את שמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד נוח תמיד לראות בארה"ב את מקור כל הרע. אנחנו עושים את זה, בין היתר, כי על ארה"ב הכי קל להסתכל, ובגלל שיש בה תעשיות בידור אינטרסנטיות. אבל הסתכלות על התמונה המלאה חושפת תמונה שונה. במציאות מי שדוחף להרחבה קבועה של זכויות היוצרים זו דווקא אירופה, ואילו ארה"ב מנסה באופן קבוע להתנגד לכך. לרוב אירופה מנצחת וארה"ב "מתיישרת" בחירוק שיניים. ולפעמים, כמו שרק ארה"ב מעזה לעשות, היא פשוט "מצפצפת" על אירופה ועל יתר העולם, ונשארת עם חוקים שמקנים זכויות יוצרים מצומצמות יותר. כדי להבין איך הדברים עובדים, צריך קודם כל להבין שדיני זכויות היוצרים בכל העולם נובעים מאָמָנוֹת בינלאומיות שבהן חברות כמעט כל המדינות בעולם. האמנוֹת האלו מתפתחות מדי פעם ומוחלפות באמנות בינלאומיות חדשות (או שנוספים להן פרוטוקולים חדשים), כשתמיד ההתפתחות היא בכיוון אחד: הרחבת זכויות יוצרים. זה מתבטא בכמה מישורים. קודם כל, יש את המישור שהוזכר בכתבה, בקשר למספר השנים שיש זכויות היוצרים על כל יצירה. המספר הזה הולך וגדל בכל העולם. שנית, יש את מושא הזכות. ככל שעובר הזמן, עוד סוגים של יצירות הופכים להיות מוגנים. בהתחלה זכויות יוצרים היו רק על ספרים וקטעים כתובים, אחר-כך ההגנה הורחבה גם למפות, ציורים ויצירות מוסיקליות, אחר כך גם לתמונות, אחר-כך גם למבנים אדריכליים, והיום אפילו תוכנות מחשב מוגנות, ואולי אפילו שיטות לעשיית עסקים(!). שלישית, יש את הזכויות עצמן. אם בהתחלה הזכות היתה רק "העתקה", כלומר הדבר היחיד שהאמן יכול היה לאסור עליך זה להעתיק את היצירה (ומכאן שמה של הזכות - copy right), הרי שאחר-כך נוספו לזה עוד זכויות כמו ביצוע ציבורי (למשל הקרנה של סרט או דיקלום של שיר בציבור), פרסום ראשון, המחזה, יצירה נגזרת ועוד ועוד. כל אמנה מרחיבה את שלושת הרבדים האלה. בכל אמנה יש זכויות יוצרים ארוכות יותר, שחלות על יותר סוכים של יצירות, ומקנות ליוצרים זכויות רבות יותר. מאיפה זה מגיע? מה שקורה, זה שבדרך-כלל מדינות אירופה יוצרות סטנדרט חדש בתוך האיחוד האירופאי, שמבוסס על החוק אצלן, ואחר-כך הן יוצרות לחץ כדי להכניס אותו לתוך האמנה החדשה. ארה"ב בדרך-כלל מתנגדת, ובסוף היא בדרך-כלל מתיישרת, אבל לא תמיד. דוגמאות? בבקשה! שימוש הוגן: בחוק יש הגנות על המפרים, שמאפשרות להפר את זכויות היוצרים בנסיבות מסויימות. ההגנה הרחבה ביותר בדין, שהכי מאפשרת להפר, היא הגנת "שימוש הוגן". ההגנה הזו רחבה מפני שהיא סטנדרט פתוח. החוק לא מגדיר בדיוק מה היא כוללת, אלא הוא נותן כמה קווים מנחים שלפיהם צריך לפעול. כל יתר החריגים הם מאוד מאוד ספציפיים, ולא עוזרים כמעט בכלום. אם אין לך הגנת "שימוש הוגן", אז 95% שאין לך הגנה בכלל. עכשיו, בכמה מדינות יש את ההגנה הרחבה הזו? בדיוק בשתיים. אחת - ארה"ב; שניה - ישראל (שאימצה את הדין מארה"ב, בהתחלה באמצעות פסיקה ואחר-כך בחוק מהשנה שעברה). בכל יתר העולם אין הגנה כזו. בכל יתר העולם מסתפקים רק בהגנות הנקודיות. בארה"ב ובישראל יש גם את ההגנות הנקודיות וגם את הגנת השימוש ההוגן. מה שחשוב להבין, זה שהגנת השימוש ההוגן מנוגדת כנראה לאמנוֹת הבינלאומיות, שלא מאפשרות הגנה על סטנדרט פתוח אלא רק במקרים "מוגדרים וברורים". זה יצר וממשיך ליצור המון חיכוך בין ארה"ב ליתר העולם, אבל ארה"ב די מצפצפת על כולם, פשוט כי היא יכולה. מסקנה: מבחינת החוק, מבין המדינות החתומות על האמנות הבינלאומיות (כלומר - כל מדינות המערב ורובן המכריע של יתר מדינות העולם), ארה"ב וישראל הן שתי המדינות עם ההגנה הכי רחבה על המפר. נמשיך: זכויות מוסריות. האמנות מחייבות להגן על שתי זכויות מוסריות. ברוב מדינות אירופה יש יותר משתי זכויות מוסריות, ובחלקן יש ארבע זכויות מוסריות שונות. זה לא מפתיע, כי באירופה באופן כללי יש את ההגנה הכי חזקה על זכויות יוצרים. בישראל יש רק את השתיים שהאמנוֹת מחייבוֹת (אבהות וסילוף). ובאיזה מדינה אין זכויות מוסריות בכלל? באיזה מדינה מותר "להפר" את הזכויות האלה, פשוט כי אין את מה להפר? נכון, ארה"ב. וזה, שימו לב, למרות שהאמנוֹת מחייבות את ארה"ב לתת זכויות מוסריות. ארה"ב עשתה איזשהו "תרגיל" והיא טוענת שמשהו אחר שיש אצלה בחוק הוא "מספיק דומה" לזכויות מוסריות - הכל כדי לא להרחיב עוד יותר את זכויות היוצרים. ועוד דוגמה: מנעולים אלקטרוניים. אחת ההתפתחויות המסוכנות בדיני זכויות היוצרים היא ההגנה על מנעולים אלקטרונים. הרעיון של מנעולים אלקטרוניים הוא פשוט: שמים במכשירים ובמוצרים תוכנות שמונעות העתקה או שימושים מסויימים במידע. למשל, ב-DVD שלנו יש מנעול אלקטרוני שמונע מאיתנו לצפות ב-DVD ממדינות אחרות, למרות שרכשנו אותו כדין ומותר לנו לצפות בו. עכשיו, לפעמים מנעולים אלקטרוניים זה לגימי, כי זו הדרך היחידה להבטיח שלא ייפגעו זכויות יוצרים. מצד שני, לפעמים זה לא לגיטימי, בגלל שהמנעולים האלה חוסמים גם פעולות חוקיות ולגיטימיות (למשל, צפיה ב-DVD ממדינה אחרת, או העתקה של יצירה שזכויות היוצרים עליה פגו כבר, או העתקה שנחשבת "שימוש הוגן", וכו'). עד כאן אין למנעולים האלקטרוניים שום קשר לדין. ה"מנעולים" האלה זה פשוט משהו שהיצרנים הכניסו לתוך המוצרים שלהם. אין לזה קשר לחוק. אלא מה? אנשים התחילו "לפרוץ" את המנעולים האלה. למשל - פורץ DVD. מה עשו האירופאים? קבעו שגם לפרוץ "מנעול אלקטרוני" זה מנוגד לזכויות היוצרים! אז עכשיו, אם "פרצתי" מנעול כדי לבצע פעולה חוקית למהדרין, כמו לצפות ב-DVD שרכשתי בחו"ל במיטב כספי, או לעשות עוד עותק של ה-DVDלשימושי הפרטי (זה מותר!), אז עצם פעולת ה"פריצה" היא מנוגדת לחוק. בדרך הזו "עוקפים" את ההבחנה שהחוק עושה בין מה שמותר לבין מה שאסור. כל מה שצריך לעשות זה לשים את הכל מאחורי מנעול - והכל אסור. האמריקאים, יש לומר, אימצו את זה בסוף, אבל הם לא היו המקור לזה. המקור היה באירופה. ארה"ב היתה האחרונה לאמץ חקיקה מהסוג הזה. ודוגמה אחרונה ומרגיזה: מאגרי מידע. על מאגרי מידע יש הגנה מאוד מאוד קטנה בזכויות יוצרים, אם בכלל. למה? כי לבעל מאגר המידע אין בעלות על המידע. הוא רק סידר אותו בצורה מסויימת (למשל - ספר טלפונים שמסודר לפי הא"ב). הוא לא היוצר שלו. אם כך, מותר להעתיק מידע ממאגר מידע, נכון? אז זהו, שהאירופאים לא אהבו את זה, אז הם יצרו דירקטיבה חדשה שמקנה הגנה חזקה מאוד לבעלים של מאגרי מידע. כמה חזקה? יותר חזקה אפילו מזכויות יוצרים רגילות. במילים אחרות - אפילו במקרים שמותר להפר זכויות יוצרים, אסור להעתיק מתוך מאגרי מידע. מרגיז? מקומם? זה הדין באירופה, אבל עדיין לא בארה"ב. עם זאת, יש להניח שזה יהפוך להיות הדין בקרוב, עם אימוץ הפרוטוקולים הבאים לאחת מהאמנוֹת הרלבנטיות. ועוד דוגמה אחת (אני יודע שאמרתי שהקודמת תהיה האחרונה, אבל נזכרתי בעוד משהו): ארה"ב היתה בין המדינות האחרונות עד כה להרחיב את מספר השנים שיש זכויות יוצרים מ-50 שנה אחרי מות היוצר ל-70 שנה אחריהן. זו התפתחות חדשה יחסית. האמנוֹת, יש להודות, דורשות רק 50 שנה, אבל הדירקטיבה האירופית היא של 70 שנה, וזה יצר לחץ חזק על ארה"ב. למה? בגלל כלל שנקרא "כלל התקופה הקצרה", שאומר שאמנים מקבלים במדינות זרות זכויות יוצרים רק לתקופה שהם זכאים לה במדינה שלהם. לולא ארה"ב היתה מיישרת קו עם אירופה, האמנים והתאגידים שלה היו מקבלים באירופה זכויות למשך פחות זמן מאשר האמנים והתאגידים האירופאיים באותן מדינות. ארה"ב היא גם בין המדינות היחידות (אם לא המדינה היחידה) שהחוקה שלהן אוסרת על הענקה של זכויות יוצרים לנצח. לסיכום, התהליכים שמתוארים בכתבה הזו הם (פחות או יותר) נכונים, אבל זיהוי ארה"ב בתור המקור שלהם הוא שגוי. המקור הוא כמעט תמיד אירופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, המצב עם פטנטים בפירוש גרוע יותר בארה"ב, אשר מנסה לגרום לחקיקה שתאפשר פטנטים על תוכנות גם בחלקים אחרים של העולם. לא קשור לנושא המאמר, אך משפיע על הדימוי של ארה"ב. לא ברור לי בפרט: שימוש הוגן: גם אתה מבלבל בין מה שסתם נמצא מחוץ לגבולות זכויות היוצרים לבין שימוש הוגן. מותר לי לקרוא את הספר בשירותים או להשאיל אותו לשכן ללא קשר לחוקי זכויות היוצרים. שימוש הוגן הוא, לדוגמה, הבאת ציטוט מיצירה לצורכי ביקורת או מחקר. איפה בדיוק האירופאים קבעו שעקיפת הגנה כשלעצמה מנוגדת לזכויות היוצרים? האמריקאים: בשנת 1998. והלכו קצת יותר רחוק: גם מי שמספר לך איך אתה יכול לפרוץ מפר זכויות יוצרים. יצרני מדפסות השתמשו בזה (כמעט בהצלחה) כדי למנוע שימוש במחסניות דיו שלא מתוצרתן במדפסות. ההגנה לא צריכה להיות אפילו יעילה 1 החוק המדובר הוא כמובן http://en.wikipedia.org/wiki/DMCA . מאגרי מידע: כל פריט בנפרד אולי אינו בר־הגנה עפ"י זכויות היוצרים (זה משתנה ממאגר למאגר) אך האוסף כולו מוגן ככלל, גם לפי זכויות היוצרים הקלאסיות. בפרט: גם לפני שנים אסור היה לי להעתיק ספר טלפונים2. באופן כללי נראה לי שלגבי זכויות יוצרים המצב בארה"ב מתועד הרבה יותר טוב מאשר בשאר העולם. בפרט בויקיפדיה האנגלית יש המון מידע על המצב בארה"ב והרבה פחות על המצב בשאר העולם. 1 למי שלא מכיר, גרסה עברית של נוסח אנגלי מקובל: "ההודעה הזו מוצפנת ע"י הפעלה כפולה של הצפנת אתב"ש. כל נסיון לפענח אותה או לתעד את פיענוחה הוא הפרה של זכויות היוצרים שלי [בארה"ב]." 2 ומצד שני, לפי כללי השימוש ההוגן מותר לכתוב ביקורת ספרותית על ספר טלפונים, למי שזוכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימוש הוגן: אין לי מושג למה אתה חושב שאני מבלבל בין ההגנה לבין מה שלא מוגן מלכתחילה. אני לא. למעשה, אני הוא זה שיצר את ההבחנה הזו מלכתחילה (בתגובה לטוקבק הראשון כאן). מאגרי מידע: לפי הדירקטיבה האירופאית ההגנה מתפרשת על מעבר ההגנה הצרה שזכויות היוצרים מספקים. זה בדיוק העניין. לגבי עקיפת הגנה על מנעולים אלקטרוניים, החוק הזה הוא כרגע אחיד, מכיוון שהוא מופיע באמנוׁת הבינ"ל הרלבנטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזו אמנה בינלאומית יש על DRM? אתה מתכוון ל-ACTA? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה מצויינת, ולכן זכית שאענה לך בחום. (♪♫) אני מסכים איתך שארה"ב אינה מקור כל הרע בתחום, וקשה לי להתווכח איתך לגבי משחק הכוחות בין ארה"ב לאירופה. באירופה יש לכל מדינה את חוקי זכויות היוצרים שלה, שבמסגרת האיחוד עוברים תהליך של הרמוניזציה. באירופה ובישראל תוקף זכויות יוצרים הם 70 שנה לאחר מות היוצר. במקרים מסויימים תקופת ההגנה באירופה ובישראל ארוכה מתקופת ההגנה בארה"ב, ובמקרים אחרים (למשל יצירות מוזמנות או הקלטות), תקופת ההגנה בארה"ב ארוכה יותר. אבל בכל זאת, באירופה באקלים הפוליטי הנוכחי יש התנגדות להארכת זכויות יוצרים, למשל על יצירות מוזיקליות*. אני דן על מערכות ניהול זכויות (DRM) בחלקו השני של המאמר. לראשונה חוקק איסור על עקיפת מערכות DRM דווקא בארה"ב, במסגרת חוק ה-DMCA (חוק זכות יוצרים בעידן הדיגיטלי), שנחקק ב-1998. רק ב-2001 האיחוד האירופאי העביר את ה-EUCD (צו על הרמוניזציה של אספקטים מסויימים בזכויות יוצרים וזכויות נלוות בעידן המידע, או בקיצור, צו זכויות יוצרים), שמכיל אלמטים דומים. באירופה היתה התנגדות עזה להעברת הצו, ולעומת זאת חוק ה-DMCA בארה"ב נחקק בקלות יחסית. אולי הייתי צריך לתת במאמר אבחנה ברורה בין שימוש הוגן (Fair Use) וטיפול הוגן (Fair Dealing). שימוש הוגן מורכב מרשימה פתוחה של נושאים שיש לשקול "לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה". טיפול הוגן מורכב מרשימה סגורה וממצה של מעשים ש"לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים". חוק זכות יוצרים החדש החליף את ה"טיפול הוגן" ב"שימוש הוגן", ולכן מהווה שיפור משמעותי של המצב. לדעתי אחת הסיבות לשינוי היה פסק הדין במשפט וולט דיסני נגד דודו גבע. שימוש הוגן במובן של החוק הישראלי יש בארה"ב (שהיא במקרה זה המודל של החוק הישראלי) ובדרום קוריאה. למרות שבשאר העולם המונח המקובל הוא "טיפול הוגן", בקנדה למשל הפסיקה מתייחסת ל"טיפול הוגן" עפ"י הקריטריונים של "שימוש הוגן". אני לא חושב ש"טיפול הוגן" מפר אמנות בינלאומיות, אבל אשמח להבהרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ"ל: אני לא חושב ש"שימוש הוגן" מפר אמנות בינלאומיות, וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי המנעולים האלקטרוניים הייתי הכי פחות בטוח, ואולי באמת במקרה הזה ארה"ב הקדימה את אירופה, אבל בכל יתר הנקודות שהעליתי אני איתן לחלוטין בדעתי - אירופה היא המחמירה יותר בזכויות יוצרים, וארה"ב היא הנגררת. היו גם מקרים שבהם קבוצות לחץ אמריקאיות (!) לא הצליחו לשכנע את הקונגרס להרחיב את זכויות היוצרים, אז הם הלכו במקום זה לגופים הבינלאומיים כדי לקדם שינוי בַּאַמָנוֹת... המעבר מ"טיפול הוגן" ל"שימוש הוגן" לא ממש רלבנטי. קודם כל הוא בוצע רק בישראל. בארה"ב מלכתחילה היה "שימוש הוגן" - שזה סטנדרט פתוח יותר, ולכן מעניק הגנה רחבה יותר על מפרים. (אם אתה בכל זאת רוצה להיכנס לזה, אציין רק שבכל אופן, בשני המקרים מדובר בסטנדרט פתוח (מי יותר מי פחות), והמעבר של ישראל מ"טיפול" ל"שימוש" רק פתח את הסטנדרט אפילו עוד יותר, כך שכעת המפרים זוכים ליותר הגנה, כמו בארה"ב.) לפי הדעה השלטת ברובו המכריע של עולם המשפט, סטנדרט הגנה פתוח כמו "שימוש הוגן" מפר את תנאי הסעיפים המתירים יצירת הגנות רק במקרים ספציפיים ברורים, מוגדרים, מצומצמים ומיוחדים (סעיף 9(2) לאמנת ברן, סעיף 13 לאמנת TRIPs). יש סתירה עקרונית בין סטנדרט פתוח ורחב לבין דרישה להגנות במקרים ספציפיים ומצוצמים בלבד. הפרשנות העיקרית שניתנה לסעיפים האלה עד כה היא ב-Report of Panel של ה-WTO (ארגון הסחר הבינלאומי), ושם הובהר שההיתר ליצירת הגנות ב"Certain Special Cases" משמעותו רק מקרים שהם "Clearly defined", ו-"Narrow in scope". הגנה של סטנדרט פתוח היא ההיפך הגמור משתי הדרישות האלו, או לכל הפחות של הדרישה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות ביצירות מוקלטות (מה שדומה אצלנו לזכויות מבצעים ומפיקים) נוספו בארה''ב רק בשנות השבעים, באופן חלקי, וגם זה רק אחרי לחץ אירופאי כבד. הזכויות האלה בארה''ב הן גם פחות מקיפות מאשר באירופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מורידות כל מה שבא לנו במהירות שיא. כמה שקלים במט"ח דרך PayPal והעסק מוסדר. למה להתייאש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפידשייר? או יש משהו עדיף ולא שמעתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפיליידי. נסי ותתעני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. לפרטים ספציפיים ניתן לעיין בדף החיפוש כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהי העמדה? מה אתם הולכים לעשות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא הצבעתי לירוקים בגלל הסכנות הקיומיות של ע''י. ככה חברות הענק אוכלות אותנו בגלל מצוקתנו הקיומית, בקלות ובלי חשש מיגבלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנועה הירוקה מימד. מוזר, אני כן הצבעתי להם בגלל הסכנות הקיומיות של עם ישראל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביהמ"ש העליון בארה"ב יחליט על אילו שיטות עסקיות ניתן להגן בפטנט, נושא שעשוי לשנות חלק ניכר של הכלכלה. ביה"ש הפדרלי לערעורים קבע גבולות צרים לרישום פטנטים לתהליכים הקשורים במנגנון מסוים או שמשנים את מצבו של דבר או חפץ. ביהמ"ש פסק נגד המגישים שביקשו לרשום פטנט על שיטה לגידור סיכונים במסחר סחורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוכר לי מאיפשהו: תגובה 507920. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות בפירוש תוצאות החיפוש. תגובה 507486 כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזוכה באוסקר בקטגוריית סרט אנימציה הקצר הטוב ביותר הוא... Logorama. הסרט מורכב כולו מסמלילים מוגנים של חברות שונות, ומה שדודו גבע עשה לדולנד דאק זה כלום לעומת מה שהבמאים מעוללים לרונאלד מקדונלד לאורך 15 דקות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הרעיון ומבחינה ויזואלית, סרטון מקסים ומעורר מחשבה. אבל כמו סרט אחר שזכה באוסקר, היו צריכים להשקיע יותר בעלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נקודה מעניינת נוספת הינה ביקורתו של דרור צ. דביר במאמרו "הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל", אשר מתייחס גם, בעיקר וכפי שמרמז שם המאמר - לפרשת דונלד דאק." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר, מחבר המאמר מסתמך על ויקיפדיה בתור מקור לנתונים. ההערה לאחר ההערה עם הקישור למאמר: אשר נכון לאתר ויקיפדיה, עמדו הכנסות דיסני נכון לשנת 2007 על 35,000,000,000 דולר ארה"ב - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%9... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה כיצד פרסמת את התמונות של הברווז של וולט דיסני ושל דודו גבע במאמרך זה. האם הדבר מהווה שימוש הוגן, מכיוון שמדובר במטרות סקירה? שמא חוסה הדבר תחת טיפול הוגן משום שנתת קרדיט ליוצרים? תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, השימוש בתמונות דונלד-דאק ומובי-דאק הוא במסגרת שימוש הוגן: "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך." כאן המדובר על שימוש למטרת סקירה. הדרך הנכונה לנתח את הוגנות השימוש היא עפ"י ארבעת תנאיי הוגנות השימוש: (1) מטרת השימוש ואופיו – כתבה העוסקת בחוקי זכות יוצרים תוך הבאת דוגמאות רלוונטיות. (2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש – דמות מצויירת שהופיע בהרבה סרטים לאורך 80 שנה. (3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה – השימוש הוא בפריים בודד מתוך כלל הסרטים של וולט דיסני. (4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה – אינו מוריד או חוסיף אגורה שחוקה לערכה של היצירה ואינו רלוונטי לשוק הפוטנציאלי שלה. לכן השימוש ביצירות המוגנות הינו בגדר שימוש הוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי כיצד הוכשר השרץ (האוקסימורון) ''קנין רוחני''. מבחינתי זה דומה למי שתובע מאנשים לא לדרוך על הצל ''שלו''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניין פיזי הוא אולי חלק בלתי-נפרד מהנפש האנושית, וקשה לאדם לדמיין חיים ועולם בלעדיו. אבל חוץ מזה נראה גם שהוא מושג מפתח בקיום חברה מתפקדת; לכן חוקקו חוקים להגן עליו, משיקולי תועלת לכלל. קניין רוחני הוא אולי לא חלק בלתי-נפרד וכו', אבל חשב מי שחשב שיצירת המושג והגנה עליו תביא יותר אושר לפרט ויותר תועלת לחברה. הסיבות הן שונות מסוג לסוג של קניין רוחני - אתה מוזמן להתווכח בנוגע לסוג החביב עליך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה "קניין" מאד כוללת. אם אני קונה תכנה -היא קניין שלי. אם אני כותב תכנה, רושם אותה כפטנט ומוכר אותה- גם היא קניין שלי. אם אני קונה בית- הוא קניין שלי. אם אני קונה/מקים חברה-גם היא קניין שלי. האם יש הבדל בין הקניינים? לדעתי כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה בדיוק "לרשום פטנט על תוכנה"? מה בדיוק תמכור כשתמכור את התוכנה? זכויות יוצרים? סודות מסחריים? פטנטים? סימנים מסחריים? כל ארבעת הדברים הללו שונים במהותם. הבלבול הזה של "לרשום על תוכנה פטנט" (קרי: לכאורה: לגלות לכל העולם את פרטיה המדויקים בתמורה לזיכיון בלעדי של 20 שנים) מדגים היטב את הבעיה עם המושג הכללי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לנו ויכוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר להיות בעלים של מוזיקה? המנגינה אינה שייכת לאיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמוזיקה מייצרת רווחים מסחריים - כסף, הכסף שייך למישהו, הויכוח הוא למי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויכוח נוסף הוא למי שייך הכסף מהמס על האוויר (אתה נושם?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מגבשים הסדר חברתי (הסכם, חוק, כלל אתי, כאלה) שבו משייכים את המנגינה לאיש, אז המנגינה שייכת לו. אתה שואל מה המובן של ה"שייכת" הזה? מה שמגדירים בהסדר. לענייננו, מגדירים בחוק שלמחבר המנגינה צריכה להיות שליטה (בפרמטרים כאלה ואחרים) על השימוש בה. זה מאוד מזכיר שייכות במובן המובן מאליו, על חפץ פיזי. לכן המינוח סביר. 1 אני ממחזר, אבל הרשיתי לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי החוק הנוכחי למחבר המנגינה אין שליטה על השימוש בה1. לכל אחד יש זכות לנגן אותה, להקליט אותה, להשמיע אותה בפומבי, לפני קהל או באמצעי התקשורת. זכותו היחידה של המחבר היא לקבל תגמולים עבור השימוש האמור. ___ 1 למעט הזכות לדחוף אותה למגירה ולגנוז אותה, בטרם הוקלטה או הושמעה פומבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אאז"נ (לפחות לפי החוקים האמריקאיים שאני מכיר יותר, אבל הרי יש סטנדרטיזציה בתחום בין מדינות) הבקשה שאי־אפשר לסרב לה היא לנגן קאברים, ולא את השיר המקורי. לא ברור מהכתבה על מה מדובר פה ועל מה מהשניים מלין שולי רנד. אני מנחש בפראות שפשוט השמיעו את רנד המקורי ושלחו צ'ק לאקו"ם, כי הרי יש להם הסכם קבוע. 2. "לא נכון" זה קצת מוקדם. זה שהוא יכול לדרוש לא אומר שהוא יקבל. 3. אני זוכר במעורפל שיש דבר שנקרא "זכויות מוסריות" שמובחנות מזכויות־יוצרים סתם. האחרונות מתייחסות לזכות לקבלת פיצוי על שימוש ביצירה, או שליטה בה כקניין לכל מטרה, והראשונות למקרים כגון דא. גם את אלה וגם את אלה אפשר להעביר, אגב, אבל ההתייחסות החוקית יכולה להיות שונה. הכי טוב אם יונתן קלינגר יכתוב איזה פוסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים מובחנות לשני סוגים: זכויות כלכליות (שהן הזכויות בהן עוסקים בדרך כלל) וזכויות מוסריות. המוסריות והכלכליות, שתיהן זכויות יוצרים לכל דבר. לגבי הזכויות המוסריות, אי אפשר להעביר אותן בהיקף שזהה להיקף בו ניתן להעביר זכויות כלכליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. תודה. אם־כי חתמתי על חוזה עבודה עם סעיף שאומר במפורש שאני מעביר את הזכויות המוסריות על היצירה שלי למעסיק. זה היה נראה לי סביר כבר אז... למרות שמצחיק: אילו זכויות מוסריות כבר יכולות להיות למתכנת? אולי זה כמו טל, שלא רוצה שיראו את הקוד שלו כי הוא חושב שהוא לא מספיק טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, זה שסעיף מופיע בחוזה לא הופך אותו בהכרח לסעיף חוקי או ניתן לאכיפה. סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים מתייחסים לזכות מוסרית: 45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה. (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר. 46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר. (סעיפים 50-51 מתייחסים להפרת זכות מוסרית) למרות זאת, במקרה שלך מדובר ב"יצירה" (ותוכנת מחשב היא יצירה לפי החוק הזה) שיצרת במסגרת עבודה, ואז חל סעיף 34: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת." לגבי היחס בין סעיף 34 לבין סעיף 45 אין לי תשובה בשלוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, מה דינה היום של דרישת חברה בעבר של יונה וולך שלא להשמיעע יותר חלק משיריה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו ב'מת. אולי הוא יבוא אלי הביתה ויחרים לי את הדיסק של בציר טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא יעשה את זה. דיון 2369 תגובה 313795 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מומחה לחוק הזה, אבל זכור לי שאנני לנוקס לא אישרה למכשפות להוציא באלבום את הקאבר שלהן ל-Sweet Dreams (are made of this), ועל כן הוא הוקלט רק כחלק מאלבום הופעה חיה (מאוחר יותר), ולא שוחרר בגרסת הסטודיו. אז כנראה שיש איזו מגבלה מסויימת על שימוש-בלא-רשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתיאודור אור דעה מעט שונה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שלתיאודור אור דעה מעט שונה,אבל לא ניתן ללמוד עליה מהקישור שהבאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענת שלמחבר של מנגינה אין שליטה על השימוש בה. והנה, פסק בוררות עדכני קובע שיש למחבר מנגינה זכות ויכולת למנוע שימוש במנגינה שלו. אשמח לקבל הסבר מדוע לא השתכנעת שטעית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>אם מגבשים הסדר חברתי שבו משייכים את המנגינה לאיש, אז המנגינה שייכת לו. לא מסכים. המנגינה אולי "משויכת" לו. מנגינה טבעה שאינה יכולה להיות שייכת למישהו. > אתה שואל מה המובן של ה"שייכת" הזה? כן. >מה שמגדירים בהסדר. מה שמגדירים בהסדר זה ההסדר ולא משמעותו. >זה מאוד מזכיר שייכות במובן המובן מאליו, על חפץ פיזי. בכלל לא. זה מנסה להראות דומה אבל לא מצליח. אפילו ההסדר עצמו קובע שוני מהותי בין קנין על עצמים לבין "קנין" על מופשטים בכך שאת השני הגביל בזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי זה לא נראה טבעי שאנשים מדברים עם עצמם באמצע הרחוב. לחילופין: מה טבעי בכך שירדן לא מרשה לאחרים להכנס לביתו? אתה יכול לפרט קצת למה זה לא נראה לך טבעי? בעיה לדוגמה: מה קורה כאשר מערבבים שתי מנגינות? תגובה 562646 שבהמשך הדיון רומזת לשיר שהלחין מתי כספי אך מן הסתם משלב שני לחנים מאת המלחין הידוע מר י. עממי. למזלנו זכויות יוצרים אינן נצחיות ולכן מתי כספי לא היה צריך לחפש את עממי (או יורשיו) או לנסות לחקות את סגנונו בלי לחשוש מהפרה אפשרית של זכויות יוצרים בשל העתקה (הוא הרי שמע קודם מנגינות דומות של עממי). אבל זה רומז שיש משהו מגביל בבעלות על המנגינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיברתי על הטבע של המנגינה, לא מה נראה לי טבעי. הטבע של המנגינה הוא שאתה לא יכול למנוע ממני לנגן אותה לעצמי בראש. הי, אפילו אני לא יכול למנוע ממנה להתנגן לי בראש! אני טוען שקיום ההסדר החברתי שמעניק זכויות ליוצרים אין לו ולא כלום עם קנין. רוצה החברה לתגמל יוצרים ולמנוע מאחרים להעתיק את יצירתם ללא תמורה, סבבה (לא הדבר הנכון לדעתי אבל מי אני שאקבע). לקרוא לזה קנין זה יותר ממוגזם. ותשאל מה אכפת לי איך זה נקרא? התשובה היא בספין. כאשר משייכים את זכויות היוצרים לקטגוריה כל כך מושרשת כמו הקנין, זה ספין שמטשטש את המהות הזמנית והשרירותית של ההסדר החברתי הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכן להצטרף אליך למאבקך המילונאי נגד השימוש ב"קניין" עבור זה, אבל "שייכות" נראה לי שימוש סביר. כמו שהיה "שיוך קו הטלפון לחברה X". תציע מילה אחרת להסדר החברתי, אולי אשתכנע ואצטרף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיוך ושייכות לא חד המה. אם משהו שייך לי הריהו קנייני. אם משהו משויך אלי דווקא אינו שייך לי כלל אלא קושר אלי בהחלטה חיצונית לי (כאותו מספר טלפון ששויך אלי- אין לי בעלות על הקומבינציה של הספרות אלא שהיא קושרה אלי). זהו אותו הסדר חברתי שדיברת עליו. אבל כפי שיש לי בעיה עם המושג יש לי בעיה עם ההסדר החברתי עצמו, שאותו מנסים לכבס במילים. אני בדעה שאמנות וזכויות קנין לא הולך ביחד. כמובן שיש לזה הבטים בעיתיים אבל אני חושב שהם פתירים במסגרת סימנים מסחריים (למשל- צליל האתחול של ווינדוס 95). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם תמונות? האם הטבע של התמונה הוא שאתה לא יכול למנוע ממני להחזיק העתק שלה? אתה יכול לדמות לעצמך את התמונה בראש, ואיש לא יעלה על דעתו לאסור זאת עלייך (אפילו בהנחה, המעט מופרכת, שזה אפשרי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כאן יש בעיה- השימוש בתמונותיו של איינשטיין למשל. חוקי הקניין נמתחים רחוק מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא שואלת על מקרי הקיצון אלא על העקרון עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניקח לדוגמה את הלוגו של האייל: כדי לראות אותה במחשבי, הייתי צריך להוריד אותה לדפדפני. יש עותק שלה במטמון של הדפדפן שלי. כדי שזה יעבוד ללא סיבוכים מיותרים, אין בעיה גם להוריד אותה ישירות דרך הקישור האמור (עשיתי את זה עכשיו). אני מניח שלמישהו יש זכויות יוצרים על התמונה. לא ברור לי למי (למערכת האייל? לטל? למיץ? לנועה? למישהו אחר?) בכל מקרה, סביר להניח שאם אני אשתמש בה בברכת יום הולדת, זו תהיה הפרת זכויות יוצרים. אז כן. הטבע של תמונה, במקרים רבים, הוא שאף אחד לא יכול למנוע ממני להחזיק עותק שלה. או ליתר דיוק: אפשר, אבל אז החיים הרבה יותר מסובכים (לכולם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם זו תמונה שציירתי והיא תלויה אצלי על הקיר? תמונה שצילמתי ואני זו שמחזיקה את הפילם ברשותי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא שואל על מקרי קיצון אלא על העיקרון עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קיצוני בתמונה? היא פחות יצירה אם היא על קנבס מאשר מורכבת מפיקסלים? ההתפתחות של יצירות דיגיטליות היא חדשה - לא מפתיע שדיני זכויות היוצרים (והמשפט באופן כללי) מתקשים להתמודד איתה בצורה אפקטיבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם התמונה לא פורסמה בשום מקום, אין בעיה באכיפת זכויות היוצרים הקשורות אליה. גם תמונה אנלוגית אפשר לצלם במצלמה. וכן, הטענה היא שקלות ההעתקה הדיגיטלית והמחיר האפסי של העותק משנים כאן בצורה מהותית את המצב ומצריכים שינוי בחקיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח פורסמה. בתערוכה בגלריה מקומית. הטענה שלך אולי היא שקלות ההעתקה הדיגיטלית משנים את המצב, הטענה שעניתי לה הייתה שדיני זכויות היוצרים באופן כללי לא רלוונטים ולא היו רלוונטים (אלא אם לא הבנתי נכון את הטענה המקורית שהגבתי לה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לי לבקר בתערוכה שלך, לצלם את היצירה במצלמה ולפרסם את התמונות באינטרנט ללא מגבלות זכויות יוצרים? (אני מוותר על שלי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. צילום של יצירה מוגנת יכול להחשב כהעתקה1 או כיצירת יצירה נגזרת2 (תלוי באופי צילום היצירה), והעלאת הצילום לרשת היא "העמדה לרשות הציבור"3 - שלושתן פעולות שהן הזכות הבלעדית של בעל הזכויות ביצירה (כפי שקבוע בסעיף 11). 1 סעיף 12 לחוק זכות יוצרים 2 סעיף 16 לחוק 3 סעיף 15 לחוק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמטה לי השורה האחרונה: הסתייגות - הכל נכון אלא אם הצילום והעלאה לרשת זוכים להגנות שקבועות בחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את הערך בויקי ולא הבנתי האם לחן הוא יצירה מוגנת. הרי ההגנה היא לא על רעיון אלא על צורת ביטוי (פחחח) ואם צורת הביטוי מוגבלת אז אין הגנה. לכן לחן לא היה אמור לקבל הגנה, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר למנוע? http://www.uvvu.com/ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותו דבר. יכולה להיות לך בעלות על הדפסה מסוימת של התמונה (קנין רגיל על הנייר והדיו), אך לא על הדמות המופיעה בה. הדמות, כפי ששמה מרמז, היא היטל מחשבתי. היא מופיעה בדמיוננו ולא על הנייר. איך ניתן לרכוש זכויות בדמות כזו? (סימן מסחרי הוא יוצא הדופן). אותו דבר במוזיקה- בעלות על אמצעי האחסון של ההעתק אינה בעלות על סידור התווים המסוים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לא ברור לי כלל שמושג הקנין בעצמים מוחשיים הוא דבר ברור ומוגדר. למעשה, הדבר היחיד המשותף בין כל סוגי הקנין בעצמים מוחשיים הוא שאתה יכול להעביר את זכות הקנין הזו למישהו אחר. יש עצמים מוחשיים שהקנין מאפשר לך לעשות בהם כל מה שתרצה, כולל להשמיד אותם, ויש כאלה שלא. יש כאלה שאתה יכול לקחת אתך לאן שמתחשק לך, וכאלה שבהם הדבר אסור עליך. יש כאלה שבהם אתה יכול למנוע לחלוטין שמוש של מי שמתחשק לך, וכאלה שלא. לגבי כולם יש אפשרות לחברה להחליט להפקיע אותם לזמן מוגבל או קבוע. בקיצור, הקנין ''הטבעי'' גם הוא הסדר חברתי שגבולותיו נקבעים על ידי החברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחשוב על שבט דוב המערות. אחד מייצר סכינים. הוא מיצר גם סכין אחת עבורך וזו הסכין ''שלך''. זה קנין ''טבעי''. אני מניח שבעלות על נדל''ן זה פחות טבעי (שאל את האינדיאנים), יותר קל לקרוא לזה זכויות שימוש בקרקע. אני מתאר לעצמי שגם לשימפנזים יש איזה מושג בסיסי של קנין. זה בטח גם קשור למונוגמיה (בעלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בן השבט מצא סכין ביער, היא שלו? ואם הוא לקח בעורמה, או בחוזק יד, סכין שהיה של בן שבט אחר, היא שלו? ההכרעה בעניינים האלה בכלל לא "טבעית" - יש בה הרבה מן המוסכמה החברתית ומן הכוח הגולמי. עם "קניין רוחני" קשה יותר לקלף סברס, אבל מקורות הסמכות שלו זהים - מוסכמה חברתית והעוצמה לכפות אותה. אין באמור משום סתירה לכך ש"קניין" הוא מושג מולד, בקרב כל בעלי החיים הטריטוריאליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>אם בן השבט מצא סכין ביער, היא שלו? >ואם הוא לקח בעורמה, או בחוזק יד, סכין שהיה של בן שבט אחר, היא שלו? אתה שואל אותי? תענה בעצמך. זה לא משנה. על עצמים יכולה להיות בעלות, ונתווכח אחר כך של מי היא. אבל טבעו של המתקרא "קניין רוחני" לא מאפשר כלל בעלות עליו וכל הענין הוא לא מוסכמה חברתית אלא פיקציה שנכפתה על הצרכנים על ידי תאגידים שסוחרים במוזיקה וסרטים. האינטרנט הוא בבחינת "כשיש גלים רואים מי לא לבש בגד ים" שחשף את קלונם ברבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני שואלת אותך. נתת את הסכין כדוגמה לעצם שהבעלות עליו טבעית ומובנת מאליה. הראתי לך כמה דוגמאות שבהן הבעלות איננה ברורה מאליה, והיא תלויה בחוקים החברתיים הרלוונטיים. שאל כל מרקסיסט, והוא יספר לך שגם הבעלות על אמצעי יצור (משחזת סכינים, למשל) היא פיקציה שנכפתה על הפועלים על ידי בעלי ההון. באמצעים טכנולוגיים מתאימים, ובאכיפה דרקונית של מפיריהם, ניתן לאפשר ''בעלות'' על קניין רוחני (דיברו למשל על הצפנת התקשורת בין נגן הסרטים לבין המסך, כך שרק מסכים מורשים, ולא אמצעי הקלטה, יוכלו להקרין סרט מסוים). הנימוק ''זו פיקציה'' אינו מחזיק מים כיוון שכל קניין הוא ''פיקציה חברתית'' כזו או אחרת - עליך להראות כיצד הפיקציה הזו בלתי צודקת או מזיקה לחברה כדי לשכנע בגנותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת צריך לחזור על זה ש"האמצעים הטכנולוגיים המתאימים" צריכים לכלול שבב אכיפה במוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמאות שהבאת הן כאלה שלא ברור בהן של מי הבעלות, אבל ברור כשמש שישנה בעלות. אני לא אשאל מרקסיסט כי הקומוניזם ניסה לפעול נגד הטבע האנושי. באמצעים טכנולוגיים מתאימים ובאכיפה ניתן לאפשר ניצול זכויות בקניין רוחני. אין שום אמצעי טכנולוגי שיכול לאפשר בעלות על מנגינה או דמות. נניח ואני ארכוש בעלות על הצורה 'מתומן שווה צלעות' ואדרוש תמלוגים על כל שלטי עצור. שלטי עצור זו רק התחלה, אני אשלח צוותי בדיקה לגני ילדים לבדוק אם הגננות עושות שימוש לא מורשה בצורה "שלי". אולי אנחנו לא מבינים קניין אותו דבר? אם רכשתי בגד או שמפו מה הפיקציה בבעלות שלי עליהם? אני לא חושב שאני צריך לשכנע שהפיקציה היא בלתי צודקת. פשוט לא ניתן להיות בעלים של הצורה מתומן שווה צלעות (או גרוע מכך- עיגול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיני הקניין הרוחני לא מקנים הגנה על מתומן שווה צלעות, לא על עיגול ולא על מעוין. צורות גיאומטריות (ככאלה), בדומה לצבעים - לא נחשבים ליצירה (וגם לא לפטנט, מדגם או סימן מסחר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונניח לרגע שהחוק כן היה מעניק הגנה לממציא המתומן שווה הצלעות, האם זה לא היה מגוחך? ואני שואל מה ההבדל (לא החוקי אלא המהותי) בין המתומן לבין כל מופשט אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא לא. בשום מקום. כי דיני הקניין הרוחני, על אף הבעיות בהם, הם לא איש הקש המגוחך שאתה מתווכח איתו. ההבדל בין מתומן הוא שמתומן הוא צורה שקיימת. הוא לא יצירה שיש לה אבא ואמא. אפשר למצוא מתומנים בטבע, אפשר למצוא מתומנים בציורים של האדם הקדמון, אפשר למצוא את הצורה בכל מיני אופנים - רישום מתומן לא כרוך ביצירתיות ובמקוריות. מתי מתומן כן יזכה להגנה? אם תצייר אותו בצורה מסוימת, בצבע מסוים, תמלא את הפנים שלו בעיטורים או טקסט - אז תוכל להגיש שהמכלול זוכה להגנה. לא הקונטור שמורכב משמונה קווים ישירים המחוברים זה לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי, אם מישהו ישקיע מספיק עבודה, הוא יוכל להפוך את המתומן לסימן מסחרי (בהקשר מסוים). וזה לא קשור ליצירתיות או למקוריות. (וכן, המושג ''קניין רוחני'' מתיימר לכרוך יחדיו מושגים שונים מאוד) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתומן בגודל, צבע, הקשר, דוגמא מסוימים וכיוצא באלה - אפשר יהיה לרשום אותו כסימן מסחר, כי אז כבר לא מדובר על הצורה הגיאומטרית בלבד. מתומן *ככזה* - לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי הצורך בצבע וגודל. ב"מתומן" התכוונתי למתומן משוכלל, כך שהצורה מוגדרת היטב. ניקח את http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A... (הלוגו של קופ"ח כללית1). גם ללא הכתובת והצבעים ברור לי אישית הקשר בין הסמל לחברה. אם הסמל הזה יופיע באיו קריקטורה שקשורה למערכת הבריאות, הכוונה תהיה לי ברורה. 1 לא עובד בתוך "קישור". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוגו של כללית הוא לא ''מתומן משוכלל'' גרידא. מדובר בסמל בעל פרופורציות, צבעים, רווח (בין החלק העליון לתחתון) והקשר מוגדרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאלתי על מה החוק מגן ועל מה לא. נסיתי להראות על ידי הקצנה שכל הגנה על זכויות במופשט היא מוזרה. נניח (רק לרגע, בסדר?) שיש לי זכויות על מתומן משוכלל שהקפו לבן ופנימו אדום, עוד מלפני שהמציאו את שלט ה"עצור". אני שואל מה ההבדל בין זכות כזו לבין זכות על סידור של מספר תווים בסדר מסוים. או נגיד שאני לוקח את הטא טא טא טאם המפורסם מהחמישית של בטהובן ומזיז את הטאם האחרון בטון אחד למטה. האם אני יכול לרשום את זה על שמי? אז אני יכול להתחיל לרשום קטעים מוזיקליים על שמי באלפיהם כמו דומיינים באינטרנט, ולתבוע את מי שמשתמש בהם כי הייתי קודם. כמובן שכל זה שטות גמורה, אבל אני טוען שזו שטות משום שמלכתחילה לא יכולות להיות זכויות במופשט (למעט סימן מסחרי שאפילו אני רואה בנחיצותו למניעת הטעיה של הצרכן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מדובר כאן על סימן1 מסחרי. סימן כזה הוא בפירוש מוסכמה חברתית שנועדה בבסיסה למנוע הטעיה. אם אני רואה נעל עם פסים מסוימים, טבעי שאחשוב שהנעל היא של אדידס, ואקשר את זה לאיכויות מסוימות. אני לא רוצה שכל יצרן סיני ייצר נעליים גרועות שייראו אותו דבר אבל יגרמו לי לחשוב שמדובר על נעלי אדידס משובחות. המוסכמה החברתית שלנו היא שסמל מסויים שמופיע על נעל הוא רמז לגיטימי לכך שהנעל היא של אדידס. אבל אותו הסמל על עמוד ברחוב לא יהיה בהכרח עם אותה המשמעות. דומיין באינטרנט הוא דוגמה נוספת לשם שמזהה ישות, ולכן גם הוא סוג של סימן מסחרי. גם צליל יכול להיות סימן מסחרי. חברה יכולה לנסות להשקיע בקישור אותה וואריציה על הקטע של בטהובן עם מוצר אחד או יותר שלה. אם הזיהוי הזה קיים, זה נראה לגיטימי לקבע אותו. אבל סימן מסחרי אינו זכויות יוצרים. הוא לא קשור לחדשנות. המותג יכול להיות מושג או סמל קיים שקיבל משמעות חדשה. הוא לא תמורה על יצירה חדשה. הוא גם יכול לעמוד מחדש למבחן בכל רגע (אם הציבור כבר לא מזהה את הפסים על הנעל עם אדידס, זה לא מוצדק להמשיך לתת לה את הסמל הזה), והוא נצחי. כאמור: המושג "קנין רוחני" מנסה לכרוך ביחד מושגים ושנים לחלוטין. אני מבין את הביקורת שלך על זכויות היוצרים. היא לא נראית לי תקפה לגבי סימנים מסחריים. 1 לא בהכרח סימן. אני לא זוכר בדיוק את המינוחים המדויקים לכל הסוגים, וכמובן כל אחד מהם יכול להיות רשום או שלא. אבל זה לא מהותי לטיעון העקרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התווכחתי עם סימן מסחרי. זה הקנין הרוחני היחיד שאני מבין אותו (כי הוא בעליל לא קנין ולא רוחני), והוצאתי אותו מהכלל. כן התווכחתי עם הבעלות על מופשט בכלל, וזכויות יוצרים בפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא מדובר על סימן מסחרי, לא ברור לי איך יכולה להיות ''בעלות על מתומן'' או משהו קרוב לזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, תגובה 570978. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעיקרה, אם הבנתי נכון, הוא : יש קנין רוחני שהחוק מגן עליו בזכויות יוצרים כי הוא ראשוני ויצירתי, ויש דגמים שהם נחלת הכלל. אם אתה מסכים שאי אפשר לקבל בעלות על צורת המתומן, איך אתה מוכן לקבל בעלות על כל צורה אחרת, ראשונית ויצירתית ככל שתהיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו שאני, בניגוד אלייך, לא מאמינה בטיעוני מדרון חלקלק, ובהחלט חושבת שייתכן שפעולות יהיו סבירות במצבים כלשהם, ויהיו בלתי סבירות (או מוזרות) במצבים אחרים. אתה כולל במסגרת אחת את כל הניואנסים של הקניין הרוחני, וטוען שהם מגוחכים. אני טוענת שעל קניין מופשט מסוגים שונים יש הגנות שונות, ואיזונים שונים (חלקם הגיוניים ומוצדקים יותר בעיני, חלקם פחות) והתעלמות מהשוני הזה באמת מביאה לדוגמאות שנראות אידיוטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתווכח עם החוק. אני מתווכח עם הנחת היסוד שניתן לרכוש בעלות על מופשט ולכן להצדיק את ההגנות עליו. מנגינה, דמות, או צרוף לשוני- טבעם הוא ויראלי במרחבי ההכרה האנושית. הנסיון לגדר אותם הוא מלאכותי ולא יעיל. העקרון שעומד בבסיס ההגנה על זכויות יוצרים הוא שאם מישהו השקיע ממרצו וזמנו ליצור משהו זה לא מוסרי ליטול את פרי מאמציו מבלי שתהיה לו תמורה. זה נשען על הקנין המוחשי (יצרתי קישוט לשיער ולא יפה לקחת לי אותו ללא תמורה) אבל מעביר אותו למישור שאין לו בו שום אחיזה (יצרתי מנגינה ולא יפה לשרוק אותה ללא תמורה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק. אם השקעתי מאמץ והקלדתי מחזה של שייקספיר על מכונת כתיבה אני לא מקבל זכויות יוצרים על התוצר. זכויות יוצרים אינן תגמול אוטומטי למאמץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא דייקתי. השתמשתי בפעולה ''ליצור'', כדי להקביל בין יצור קישוט השיער ליצירת המנגינה. כמובן שליצור ולייצר הן שתי פעולות שונות מהותית, אבל על זה בדיוק אני מלין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שאתה מתווכח עם החוק, אבל אני גם לא התייחסתי לחוק (ככזה) אלא לרעיון לפיו ראוי להגן גם על מה שאינו מוחשי, וראוי שההגנה הזו תתבטא בדרכים שונות.. (שוב אתה נותן דוגמאות קיצוניות שלא משקפות את המציאות. אם אתה הולך ברחוב ושורק להנאתך שיר של מאיר בנאי, אף אחד לא יטען כנגדך שום דבר, אפילו אם תיאורטית ניתן לראות בזה "ביצוע".1 אבל מדוגמאות קיצון אי אפשר להשליך על הרעיון עצמו) 1 רק למען הסר ספק, *כמובן* שבמקרה כזה חלות ההגנות בחוק, כך שגם מבחינה חוקית יבשה אין מניעה לשרוק מנגינות ברחוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, מוטב שתסבירי לי מדוע ראוי להגן על אותם דברים שהחוק כן מגן עליהם. הכוונה שתציגי עמדה נגדית לעמדה שלי שטוענת שכל יצירה, מרגע שניתן לה פומבי, היא נחלת הכלל כי היא הופכת להיות חלק מגוף הידע והתרבות האנושיים. הנה דוגמה לא קיצונית- מדוע היה צריך לחכות לסוף שנת 2004 כדי לפרסם בלי חשש שירים של ביאליק (שרק אז עברו לרשות הציבור עם תפוגת זכויות היוצרים עליהם). ביאליק, פר כריסט סייק! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא ביאליק. את ביאליק כל מיני אנשים טרחו לשמור. אבל מה לגבי כל הסופרים האזוטריים שאף אחד (חוץ מאלי אשד) לא טרח לשמור? אם אני אגלה אצל מישהו ספר שמוצא חן בעיני, האם אני יכול לפרסמו? ר' גם Abandonware [Wikipedia]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שלאורך הדיון הזה1 הסברתי (או שאחרים הסבירו, עם הרבה מהדברים שנכתבו אני מסכימה) למה ראוי להגן על "דברים" מופשטים. אתה לא צריך לשכנע אותי שהגנה על יצירה במשך 70 שנה ממות היוצר היא הגנה שנמשכת זמן ארוך מדי. אני גם חושבת שהיא נמשכת זמן ארוך מדי.2 זה לא אומר שהרעיון ככללותו שגוי בעיני. 1 או אולי המקביל לו? 2 נדמה לי שהאשם בלוביסטים של דיסני. או לפחות - כך השמועות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חשבתי שהתכלית של "70 שנה ממות היוצר" היא למנוע מצב בו לפלוני יש אינטרס להקדים את מותו של יוצר מסויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר היחיד שניתן להגנה הקיימת, ככל שראיתי, הוא הסבר מסחרי. האם לכך התכוונת? שטובת הכלל נשכרת מכך שיוצרים מקבלים זכויות על יצירתם משום שזה מתמרץ אותם ליצור? אני מתווכח עם ההנחה הזו. לא ראיתי שיש לה סימוכין כלשהם. השאיפה שלי היא שאמנות ומסחר יהיו רחוקים זה מזו ככל שניתן כדי שהאמנות לא תתמסחר. אם התמריץ הכספי הוא שמניע את האומן ליצור מן הסתם הוא יבחר ליצור מה שיתן לו תמריץ גדול יותר, ומה זה אם לא התמסחרות של האמנות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל קניין רוחני הוא אמנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במובן הזה נראה לי שיש הבדל בין המטרות המוצהרות של פטנטים ושל זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ולכן קשה לדבר על ''קניין רוחני'' אחד. אבל גם זכויות יוצרים לא מגנות רק על אמנויות (ולכן לא קוראים להם ''זכויות אמנים''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי להפריד בין הדברים שעליהם זכויות יוצרים מגנות בפועל לבין מה שהן היו אמורות להגן, למיטב הבנתי (הצידוק ה''מוסרי'' שלהן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה אם הבנתי. ספר בישול, או ספר ללימוד קריאה בדרך כלל לא ייחשבו כיצירת אמנות, ובכל זאת מוגנים על ידי זכויות היוצרים. אתה לא חושב שזה מוצדק? באיזו דרך היית מגן על ספרים מהסוג הזה? (בהנחה שאתה חושב שאכן צריך להגן עליהם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מטרתנו היא לקדם את התרבות: האם באמת יש לחברה צורך בספרי בישול להפצת מתכונים? כלומר: אני מקבל את "זמינותם של מתכונים" כמטרה לצורך העניין, אבל לא ברור לי האם זכויות היוצרים תורמות מספיק לקידום המטרה הזו. בנוגע לספרי לימוד: יש לי הרגשה שהמצב די דומה לתוכנה: יש מקורות מימון חלופיים לכתיבת ספרי לימוד גם ללא זכויות יוצרים. בייחוד אם צריכים לחשוב על עלות התחזוקה שלהם (שתהיה יותר משמעותית ככל שנשתמש פחות בספרי נייר: יעלה הרבה פחות להפיק מהדורה מעודכנת, ולכן יהיה ביקוש לעדכוני גרסאות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוחה אם אתה ואני מבינים את זכויות היוצרים באותה הדרך (ואגב, גם תוכנה מוגנת על ידי אותם דינים). אתה מוזמן להחליף את דוגמת ספר הבישול והלימוד בספר אחר שהוא לא ''אמנותי''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה לא לא ברור, הרי שזו גם דעתי לגבי תוכנה. דעתי היא שזכויות יוצרים הן ויתור חלקי של החברה על זכויותיה כדי לקדם מטרות מסויימות. אם אפשר לקדם אותן גם ללא ויתור על אותן הזכויות: למה לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך היית מקדם את המטרות האלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שוב צריך לחזור על תוכנה חופשית [ויקיפדיה]? ספר הלימוד ייכתב בתקציב משרד החינוך. או בתקציב של מוסדות הלימוד. ר' Open educational resources [Wikipedia]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם זה ספר ללימוד משהו שהוא לא חלק מתוכנית הלימודים הפורמלית? ספר ללימוד ציור קומיקס, למשל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו שרוצה ללמוד את זה היה כותב כדי לעזור לו ללמוד. התנאי הבסיסי לכך: הורדת עלות הכתיבה. או ליתר דיוק: הורדת עלות הפקת המסמכים. כתיבה לוקחת זמן. כך גם הגהה וכך גם עריכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרט מעניין שבו נתקלתי היום: (מבחינת המוטיבציה לכתיבה ומבחינת העלויות. וכן, מדובר על אנקדוטה, ולא על סטטיסטיקה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה יש לעדכן ספרי לימוד באופן שוטף (להוציא קורסים מתקדמים בתחומי הטכנולוגיה והמדע)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לספרי הדרכה בתחום התוכנה יש אורך חיים קצר יחסית. וגם זה למרות שהם ספרים, ועולה כסף להדפיס ספרים. וחוץ מזה, סמוך על משרד החינוך שימציא מחדש את תכנית הלימודים כל כמה שנים. אחת ההתנגדויות כיום לתכניות לימוד חדשות היא הצורך להחליף ספרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתחום התוכנה כבר עכשיו לא משתמשים הרבה בספרים מודפסים (אבל להכין מהדורה חדשה של ספר רציני עולה הרבה, לא בגלל תהליך ההדפסה אלא כי לנסח באופן ברור ומדויק, לתת דוגמאות נכונות, לסדר, לעמד ולהגיה זה עסק יקר). לגבי תכניות לימוד חדשות - אני רוצה מאד שמשרד החנוך יימנע משינויים תכופים בתכניות הלימוד, ואם היה אפשר הייתי דורש שראשיו ידפיסו בעצמם במכונת כתיבה כל תכנית לימוד חדשה רק כדי להוציא להם את החשק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כדי לחדד תגידי לי את עמדתך בקשר עם קנין רוחני שהוא אמנות ואני אגיד לך את עמדתי לגבי זכויות יוצרים ביצירות שאינן אומנות - ספר לימוד דוגמה טובה בעיני. בעניין ספרי לימוד ניתן להבין את ההגנה שהחוק נותן מטעמים מסחריים. מי שהשקיע בהכנת ספר הלימוד ומעוניין למכור אותו ברווח יתבאס קשות אם מישהו אחר ימכור העתקים של אותו הספר בלי רשות, וזכאי להגנה. אבל דעתי שהגנה זו ראוי שתהיה מוגבלת להפרה מסחרית בלבד, היינו- סטודנט שמעתיק ספר לימוד מחברו לשימושו הפרטי אינו מפר זכויות של איש. אני חושב שזה איזון ראוי בין הגנה מסחרית לבין חופש הפרט. אם מישהו מעלה את ספר הלימוד לאתר אינטרנט ? אני בדעה שצריך להיות מותר. ההגנה היא הגנה מסחרית על המוצר "ספר לימוד" ולא על הרעיונות שהוא מכיל. בעיני להפיץ רעיון ולבקש עליו תמורה הוא לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני תומך בגישתה של חברת קוקה קולה שבוחרת פשוט לא להפיץ את הרעיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטודנט שמעתיק ספר לשימוש הפרטי לא ירכוש אותו בכסף מלא. למה זו לא שאלה מסחרית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין שימוש עצמי לשימוש מסחרי לא ברור? אם הסטודנט בחר להעתיק את הספר ולא לקנות אותו זו בחירה כלכלית של הסטודנט אך אין לה מבחינתו משמעות מסחרית. כמובן שאם הרבה סטודנטים יבחרו להעתיק במקום לקנות תהיה לזה משמעות מסחרית עבור ההוצאה לאור. עדיין לא תהיה לזה משמעות מסרית עבור כל אחד מהסטודנטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים לא מגינות על רעיונות אלא על הביטוי שלהם. מותר לי לכתוב ספר לימוד שמתבסס על רעיונותיו של ספר אחר, כל עוד הוא לא מתבסס עליו ישירות. יש לי הרגשה שאתה כותב את זה על פטנטים, אשר אכן חלים על רעיונות (אם יש לי פטנט על "לימוד אנגלית לפי טכניקת היימליך" (ונניח לצורך הדיון שאפשר לקבל על זה פטנט ושהפטנט הזה הוא אכן טוב וכו': לא על זה אני רוצה לדון), הרי שכל מי שרוצה ללמד אנגלית לפי שיטת היימליך משתמש בפטנט שלי וחייב לקבל ממני רשות. סוד מסחרי הוא ההפך של הפטנט (פטנט = "גילוי"). יש לחברה עניין שמדענים יפרסמו את תגליותיהם ולא ישמרו אותם בכספות. תחשוב איך הייתה נראית תעשיית התרופות אם כולה הייתה מבוססת על סודות מסחריים ולא היית יכול לבדוק בעצמך (אתה, עיתון מסוים, משרד הבריאות) האם התרופה Dihydrogen monoxide אכן מכילה את החומר הפעיל שאמור להיות בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא מגינים על רעיון מדוע מגינים על מנגינה? מנגינה היא כמו פטנט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גישתך הכללית היא פשטנית ונאיבית, ובשל כך במקרים רבים שגוייה. אין בכך כל פשע, ולא מוציאים על כך להורג או מענישים בעונשי גוף, אבל זה הופך את הוויכוח אתך קשה. הנקודה הראשונה בה גישתך הנאיבית מקשה היא הקביעה ש"מושג הקניין, ברגע שהוא מוכל על עצמים חומריים הוא פשוט וטבעי". כשמישהו הביא לך דברים שאמר למשל מרקס, ניפנפת זאת בלי התייחסות רצינית, "כי הקומוניזם מנוגד לטבע האדם". הנה מבזק חדשות: גם הציביליזציה "מנוגדת לטבע האדם", ונושא הקניין כולו אינו "טבעי". למשל: בתרבות שלנו, אנחנו מקבלים כמובן מאליו שקיימת זכות קניין על קרקע ("נכסי דלא ניידי"). תרבויות שלמות רואות זאת כאבסורד מוחלט - הארץ לא שייכת לאדם, האדם שייך לארץ. מה דינו של ממצא ארכאולוגי שחפרתי והוצאתי מן האדמה בעצמי? האם הוא קנייני כי אני חפרתי במו ידי? (משה דיין ישמח לשמוע זאת, שימחה תת-קרקעית). מה דינו של חפץ שייצרתי בעצמי מחומרי גלם שאספתי ברשות הכלל? מה דינו של חפץ שמישהו איבד ומישהו אחר מצא? מה קורה כששניים אוחזין בטלית? מה דינו של אוצר טבוע שאמודאי שלה? אם הספינה טבעה לפני אלף שנה? לפני שלוש מאות שנים? לפני חמישים שנה? ומה אם הספינה טבעה בשבוע שעבר? אחרי שתבין שנושא הקניין כולו אינו "טבעי" ואינו "מובן מאליו", יהיה לך קל יותר להבין שההבדל בין "קניין רוחני" ל"קניין חומרי" אינו מהותי. בשני המקרים מה שקובע הן קונבנציות חברתיות, בשני המקרים יש תחומים אפורים נרחבים, ובשני המקרים השאלות הן תרבותיות ומשפטיות - אין כאן שום דבר "טבעי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אוקיי, לא צריך לנגב לי את האף בזה. ואני גם מסכים איתך (ועם אותן תרבויות שציינת) שהבעלות על נדל''ן אינה טבעית (וכמו שכבר הוסכם במעלה הפתיל- אין בעלות על קרקע אלא רק זכויות בקרקע). ההבדל בין קניין מוחשי לבין קנין רוחני הוא מהותי, ולו משום שבקניין רוחני זה נהנה וזה לא חסר. ולא הייתי ממהר להסכים שהציביליזציה מנוגדת לטבע האנושי, כי טבענו הבסיסי הוא שבטי, וזה כולל ציות לסמכות. הגישה ה''פשטנית'' שלי נובעת מסוג של אידאולוגיה בה האמנות אינה סחירה, וראוי להרחיק אותה מהעולם המסחרי ככל שניתן. לכן אין לי בעיה עם זכויות על הסימן המסחרי של קוקה קולה, אבל יש לי בעיה עם זכויות על כתבי ח.נ. ביאליק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן קיימת הפרדה בין הרעיון לדרך ביטויו (Idea-expression divide [Wikipedia]). על הראשון אין זכות יוצרים, בעוד על השני יש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה מדרון חלקלק. עו"ד ליאור חריש בדה מרקר היזהרו עם "Winter is coming" "אין ספק שהביטוי "Winter is coming" הוא מקורי וייחודי, לא נעשה בו שימוש קודם לכן, ותהילתו באה מ"משחקי הכס". ביטוי כזה, שיש לו פוטנציאל מסחרי עצום, בהחלט עשוי להיחשב יצירה מוגנת לפי דיני זכויות היוצרים. יתרה מכך, HBO רשמה את הביטוי הזה כסימן מסחרי (trademark) בארה"ב ב–2016, ויש להניח כי רישומו יוחל ברחבי העולם. הסימן נרשם בין השאר בכל הקשור לאופנה והלבשה, וכן במכירה דרך האינטרנט." "למי שחושבים כי מדובר בזוטי דברים (הגנה העומדת לנתבע בהתאם לפקודת הנזיקין), או בשפת העם "שטויות" — כדאי לדעת כי בדצמבר 2016 נשלחה התראה מטעם HBO לילדה בת 13 מבריטניה, הסובלת מאוטיזם, שהשתמשה בביטוי ביצירה שהגישה לתחרות אמנותית ופורסמה באתר אינטרנט העוסק במכירת מוצרים ברשת. בשל האיום בתביעה הוסרה היצירה מאתר האינטרנט על ידי בעלי האתר." אז עכשיו חברות הלבשה לא יכולות להגיד שהחורף מגיע. מחר ירשמו סימן מסחרי על "בוקר טוב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר לפני יותר מעשר שנים, טראמפ ניסה לרשום את הביטוי "You're fired" כסימן מסחרי שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עורך דין, אבל נראה לי שגם כאן, העיקר הוא הסימן המסחרי (trademark) ולא זכויות היוצרים. לא ברור לי אם יש אפשרות לקבל זכויות יוצרים על משפט כל כך קצר ולא לגמרי מקורי (אני בטוח שאפשר למצוא המוני דוגמאות לשימושים קודמים בו). סימן מסחרי הוא כבר עניין שונה. והוא גם תלוי בהקשר. במקרה שהזכרת כאן הבעיה לא הייתה השימוש ביצירה אלא המסחור שלה. וסביר להניח שמההקשר היה ברור שמדובר בהתייחסות לחורף של משחקי הכס, ולא לסתם חורף בריטי מתון. וחוץ מזה, אם כבר מדברים על המתים המהלכים ועל עורכי דין (ואם במקרה לא קישרתי את זה קודם): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הקישור. אנקדוטה מאוד מעניינת שמראה עד כמה זכויות היוצרים עוצרות הפצה של רעיונות. אני עדיין לא מבין את העקרון בשמו מנכסים לעצמם גופים מסחריים את הבעלות על רעיונות. מדוע1 רשאית HBO לנכס לעצמה את השימוש המסחרי במשפט הגנרי "החורף מגיע"? אם לקחת את זה אד אבסורדום אני יכול להטריל את HBO ע"י רכישת הזכויות על ספרי מייקל מורקוק ולתבוע אותם על השימוש בדרקונים, בארצות הטונדרה הקרות ובעיקר בנסיך בעל יד ממתכת. אבל מה יודע, אולי הם שילמו כבר. אחרי הכל הם שתלו רפרנס של ממש לאלריק _____________ 1 הכוונה- בשם איזה עקרון מוסרי או חברתי, שגובר על זכויות הפרט כמו חופש הביטוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מראה איך זכויות יוצרים עוצרות הפצה של רעיונות אם לא מדובר על זכויות יוצרים. סימן מסחרי נועד להגן על המוניטין של העסק: למנוע בלבול בינו לבין אחרים. אם אתה מוכר משקה מאוד מתוק ומוגז אסור לך לרמוז שהוא קשור לחברת קוקה קולה אם לא קיבלת רשות ממנה (לדוגמה: זיכיון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקישור שלך הראה איך זכה מם הזומבי לפופולריות כלל עולמית בגלל השמטת זכויות היוצרים. אילו היו נשמרות זכויות היוצרים כנראה לא היה כל כך פופולרי, בדומה למפלצות אחרות שיש עליהן זכויות יוצרים- הוצג הנוסע השמיני כדוגמה נגדית. הודות לאותה השמטה כולם יכולים לעשות סרטי זומבים והעולם יוצא נשכר (טוב, נו). אף אחד לא יכול לעשות סרטי1 רובוט מתנקש מהעתיד חוץ מבעלי הזכויות ולכן המם "רובוט מתנקש מהעתיד" חלש בהרבה מהמם "זומבי" או "ערפד". בעניין הסימן המסחרי, את עניין ההגנה על המוניטין (ועל הצרכן מפני בלבול) אני מבין ומקבל, כפי שכבר הצהרתי מספר פעמים בפתיל. מה שאני לא מבין זה הקשר בין זה ובין בעלות על הביטוי "החורף מגיע". אם אני ג'וני ביגוד ומודיע ללקוחות שלי "החורף מגיע" במוניטין של מי אני פוגע או איזה בלבול אני מייצר? _________ 1 וקומיקס, וסדרות טלויזיה, ושאר תרבות פופולרית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר שבחרת דווקא בדוגמא "רובוט מתנקש מהעתיד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי הלצה של פעם, לפיה חברת סאן תובעת את האי Java על שימוש בסימן רשום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק כן נותן הגנה על סימונים טריוויאליים, וקוראים לזה "סימן מסחרי רשום". למשל, שלושה קווים אלכסוניים (על נעלי ספורט) הם סימן מסחרי רשום של אדידס. באצמעות הסימן הרשום, אדידס ניסתה לטעון שגם ארבעה קווים אלכסולניים אסורים בשימוש. זה הצליח לה כמה פעמים בעבר. אבל בפעם האחרונה, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ורק לחדד - ההגנה על סימנים טריוויאלים מצומצמת להקשר ספיציפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי במעומעם שמיקרוסופט ניכשלה פעם בנסיון להגן על המלה ''חלונות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי במעומעם משפט שהתייחס לחלונות שלא בהקשר למחשבים, אבל אני לא מוצא אזכורים אליו כרגע. נדמה לי שבהקשר לתוכנות מחשב הסיפור שונה. בראשית ימי הממשק הגרפי אכן היה מדובר על שם גנרי. ב-MIT פותחה במקביל X Window System [Wikipedia]. המערכת המתחרה של סאן היתה NeWS [Wikipedia]1 אולם משתמשי מחשבים אישיים הכירו רק את MS-Windows לדורותיה (הממשק של המקינטוש היה אולי מוכר, אבל בשם שונה). לכן זה היה גבולי. מה שכן, השם "Windows" (באנגלית) כמפנה אל Microsoft Windows נראה די מבוסס כיום. מיקרוסופט דואגת לבסס אותו. היא דאגה לשנות שמות של כל מיני תוכנות ששמן הכיל את השם Windows למשהו אחר כדי למנוע בלבול (לדוגמה: Total Commander [Wikipedia], wxWidgets [Wikipedia]).נכון להיום windows [Wikipedia] הוא הפניה לערך Microsoft Windows [Wikipedia]. בעברית הם מקפידים להשתמש במילים האנגליות - Windows ולא חלונות. זה מונע את הבלבול אבל גם הופך את הכל למסורבל יותר. 1 בימינו אנשים נוטים לעבוד רוב הזמן במסך מלא ולכן בדיעבד זה נראה מוזר שדווקא המילה "חלון" מייצגת את סביבת העבודה. ניחוש: בתחנות העבודה הגדולות נוח היה לעבוד עם הרבה חלונות קטנים ואכן בהם התפתחה המסורת של מעבר חלון בעזרת העכבר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מונוגמיה אצל שימפנזים? קניין אצל הבריונים החביבים האלה שישדדו סוכריה על מקל מתינוקות1 בלי להניד עפעף? הדבר שהכי קרוב למושג הקניין אצל בעלי חיים הוא הטריטוריה (אבל דוקא השימפנזים אינם מאופיינים בזה), וגם החזקה עליה לא מתבססת על "זכות" אלא על כוח. ____________ 1 באנגלית זה נשמע טוב יותר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן בריונים, בוודאי בהשוואה לאחיהם הצמחוניים אוהבי המשחק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחברה שבטית של ציידים-מלקטים בדרך כלל מה שאני צד/מלקט הוא של כל השבט, ואם מישהו משחיז שם סכינים אז הסכינים שהוא משחיז אינם שלו אלא של השבט. מישהו שמשתמש בסכין אולי רגיל לאחת מהן יותר מלאחרות, אבל אני מסופק אם הוא תופש אותה כשייכת לו במובן שאתה משתמש בו. גם הכסא שאני משתמש בו במקום העבודה נתפש במדה מסוימת על ידי ועל ידי אחרים כשייך לי, אף שכמובן הבעלות עליו היא של המעסיק ולא שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפיסה של בעלות על כסא (טריטוריה) היא טבעית לנו. אני משוכנע שגם אצל הציידים-מלקטים לו היתה נקבה אחת לוקחת את קישוט השיער או ווטאבר של נקבה אחרת ומשתמשת בו היתה קמה מהומה. מצד שני כאשר הומצא הכתב והועתק אני לא יכול להעלות על דעתי שהממציא ניסה למנוע את ההעתקה באיזה אופן. מצד שני אני חושב שכאן מתאים הפתגם על כינת סופרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא נהוג לחשוב שבמצריים הקדומה, כתיבה היתה זכות שמורה של החרטומים. (בניגוד לכתב הכנעני שהתפתח ממנו והיה פשוט ועממי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפישה של חזקה על טריטוריה היא טבעית לנו, אבל חזקה ובעלות הן דברים שונים. אם אתה גר בשכירות, למשל, אתה עשוי להרגיש שיש לך חזקה על הטריטוריה שלך, אף שאין לך עליה בעלות. אני מרגיש חזקה גם על העט שלי והמחשב שלי בעבודה, אף ששניהם ניידים מאד; אבל בין התחושה הזו לבין מושג הבעלות על רכוש יש הבדל לא קטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. חזקה על טריטוריה ולא בעלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם רוב רובו של המאמר . שכתוב יפה ועניני. מעניין אם אי פעם יצליחו להוריד את תקופות ההגנה ל תקופות סבירות. דורון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה. אין סיכוי שתקופת ההגנה תקוצר. האינטרסים הכלכליים שיפגעו מקיצור תקופת ההגנה פשוט גדולים מדי. לכן המאבק צריך להיות נגד הנסיונות להאריך עוד ועוד את תקופת ההגנה (Copyright Term Extension Act [Wikipedia]), ונגד הלאמה רטרואקטיבית של נחלת הכלל (ראה Golan v. Holder [Wikipedia]). חזית אחרת היא הרחבת כללי השימוש ההוגן, למשל התייחסות ל"שימוש אמנותי" כשימוש הוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא מדובר על מפלגה ירוקה בישראל) כזכור, בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי הצליחה מפלגה שבדית מוזרה בעלת השם "מפלגת הפיראטים" (Pirate Party (Sweden) [Wikipedia] להבחר לפרלמנט האירופי. הנציג (ויותר מאוחר: שני הנציגים של המפלגה הזו הפכו להיות חלק מהסיעה <wikipedia The Greens–European Free Alliance> (מורכבת בעיקרה מהמפלגות הירוקות, כוללת גם עוד גוש בשם European Free Alliance שהוא אוסף של מפלגות של מיעוטים בכל מיני מדינות ששואפים לעצמאות. בסה"כ מדובר על סיעה קטנה של 55 מתוך 735 צירים בפרלמנט האירופי). לפני שבועיים הוציאה הסיעה נייר עמדה בשם "יצירה וזכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי" (Creation and Copyright in the Digital Age). באופן כללי היא מאמצת את עמדת מפלגת הפיראטים. בין השאר: * קיצור משך התוקף של זכויות היוצרים לחמש שנים, ועד עשרים שנים אם יש רישום מפורש. * התייחסות ליברלית בהרבה (אי-אכיפה? הפיכה לחוקי?) של שימוש לא מסחרי. * זכויות יוצרים הם כלי שנועד לעזור לחברה לתמוך ביוצרים. הן אינן מטרה כשלעצמה. המטרה הזו נשארה חשובה, אך יש לחפש כלים חלופיים. מי שקרא את הדיון הזה (ואת חלק ב' לא ימצא כאן עודף רעיונות חדשים. בפרט, אין כאן רעיונות חדשים לגבי אותם כלים שיאפשרו ליוצרים להתפרנס. הדבר המעניין כאן הוא שמצע כזה רדיקלי נכנס קצת יותר למרכז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות הנקודה הראשונה והשלישית, לא נראות לי רדיקליות במיוחד כשלעצמן. ההגנה על יצירה למשך כל שנות חיי היוצר+עשרות שנים היא לא מובנת מאליה, לא כוח טבע, ולא הייתה תמיד כזו. היא נובעת מלוביזם משמעותי ומתמשך של חברות מסחריות גדולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיווח על תזכיר חוק שמפיץ משרד המשפטים: תיקון לחוק זכויות היוצרים. "תזכיר החוק מבקש להוסיף פרק לחוק זכות יוצרים משנת 2007, הקובע איסורים ביחס לעקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים על יצירות מוגנות (DRM) וכן איסור של הסרה ושינוי של מידע אודות ניהול זכויות יוצרים. בדברי ההסבר לתזכיר, מציין משרד המשפטים כי מטרתו לעגן בחקיקה הישראלית את ההגנה על אמצעי הגנה טכנולוגיים כאמור, הקבועה במספר אמנות בינלאומיות." במבט ראשון החוק הרבה פחות גרוע מהחוק הקיים בארה"ב, אולם יש עוד מה לשפר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נמצא בשלבים האחרונים של פרויקט לשעות הפנאי שהתחלתי בו לפני כחצי שנה - הכנת עותק דיגיטלי של ספר מוזיקה ישן (מאמצע המאה ה-19), במטרה להפיץ אותו ואת קבצי המקור שלו חינם לכל המעוניין. אני מתלבט באיזה רישיון להשתמש, והסתכלתי קצת על האפשרויות של creative commons. ההעדפות שלי הן - 1. אני לא רוצה לאפשר שימוש מסחרי בתוצר שלי 2. אם מישהו בונה על התוצר שלי עבודה אחרת, אני רוצה שגם היא תופץ חינם 3. לא חשוב לי לקבל קרדיט בעבודות נגזרות אם אני מבין נכון, סעיף 1 אומר (Non Commercial) NC, סעיף 2 אומר (Share Alike) SA, וסעיף 3 אומר שאני לא צריך BY. אבל באתר של creative commons אני קורא שרישיון CC NC-SA כבר לא נתמך ואינו מומלץ, והרישיון ה"פעיל" ההכי קרוב שמצאתי זה CC BY-NC-SA, שלמיטב הבנתי לא מסתדר עם סעיף 3. בנוסף, לא ברור לי מה ההבדל בין הגירסאות הממוספרות של אותו סוג רישיון - 3.0, 4.0 וכו'. מישהו (אהממם... צפריר!) יכול אולי לשפוך אור בשבילי על העניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגרסאות: כמו לגבי תוכנה, גם הניסוח של הרישיונות מתעדכן ומשתפר עם הזמן. לדוגמה, עד גרסה 4.0 היו גרסאות שונות של הרישיון למקומות שונים בעולם (לישראל לא נכתבה גרסה עבור 3.0 ונאלצנו להסתפק בגרסת ברירת המחדל הבינלאומית). ב־4.0 הם איחדו את כל הגרסאות לגרסה אחת. למיטב הבנתי: הבעיה בדרישה הפשוטה לא לקבל קרדיט היא שהדרישה ל־SA בונה על כך שהרישיון עצמו מועבר עם היצירה. אבל קרא את סעיף 3a ברישיון. נראה שאתה יכול להחליט מה בדיוק נכלל שם, ולהשמיט משם את שמך. (וכמובן: אני לא עורך דין וכדומה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה. נראה לי שאלך על CC BY-NC-SA 4.0. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסוס עצמו אמנם נמצא כאן, אבל דומני שהוא לא (דורש לא לקבל קרדיט) אלא (לא דורש) לקבל קרדיט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל רק בזכות התגובה של צפריר הבנתי שהיעדר הדרישה שלי לקרדיט יכול לסבך את העניינים: אם אפיץ את העבודה תחת רישיון שלא מחייב ייחוס אלי, ואמשיך לדרוש share alike, זה עלול למנוע מאנשים מסוימים לבנות על העבודה שלי משהו גדול יותר (כי הם כן רוצים קרדיט לעצמם בהמשך השרשרת), ואני דווקא אשמח אם יבנו על העבודה שלי משהו גדול יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצוין! עכשיו אתה יכול גם לדרוש קרדיט וגם להסביר שנאלצת לעשות את זה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח לבשר לרבבות הקונטרבסיסטים שגולשים באייל שהפרויקט שלי עלה לאוויר, כאן. מדובר בגירסה דיגיטלית חינמית לספר הלימוד הקלאסי של בוטסיני (Bottesini). שוב תודה לצפריר שכיוון אותי לרישיון המתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום קיבלתי מייל מדמות בכירה למדי בעולם הקונטרבס, שהציע לי דיל: להפסיק להפיץ בחינם את המהדורה הדיגיטלית שהכנתי, תמורת שותפות (שתשלום בצידה) בפרויקט הוצאה לאור שיכלול מהדורה מעודכנת של בוטסיני. סירבתי בנימוס, אפילו בלי לשאול באיזה סכום מדובר, וככה לא יצאתי כמו הבחורה מהסיפור המפורסם. אני די גאה בעצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאפו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
+1 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי 95 שנה פוקעות ב 1.1.24 זכויות היוצרים של תאגיד דיסני על דמותו (המקורית בלבד, לא הגרסאות המאוחרות יותר) של מיקי מאוט וכן של זוגתו מיני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרט אימה גרוע עם מיקי המאוס כדמות ראשית. בקרוב בבתי הקולנוע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |