 |
מאוד נוח תמיד לראות בארה"ב את מקור כל הרע. אנחנו עושים את זה, בין היתר, כי על ארה"ב הכי קל להסתכל, ובגלל שיש בה תעשיות בידור אינטרסנטיות. אבל הסתכלות על התמונה המלאה חושפת תמונה שונה. במציאות מי שדוחף להרחבה קבועה של זכויות היוצרים זו דווקא אירופה, ואילו ארה"ב מנסה באופן קבוע להתנגד לכך. לרוב אירופה מנצחת וארה"ב "מתיישרת" בחירוק שיניים. ולפעמים, כמו שרק ארה"ב מעזה לעשות, היא פשוט "מצפצפת" על אירופה ועל יתר העולם, ונשארת עם חוקים שמקנים זכויות יוצרים מצומצמות יותר.
כדי להבין איך הדברים עובדים, צריך קודם כל להבין שדיני זכויות היוצרים בכל העולם נובעים מאָמָנוֹת בינלאומיות שבהן חברות כמעט כל המדינות בעולם. האמנוֹת האלו מתפתחות מדי פעם ומוחלפות באמנות בינלאומיות חדשות (או שנוספים להן פרוטוקולים חדשים), כשתמיד ההתפתחות היא בכיוון אחד: הרחבת זכויות יוצרים. זה מתבטא בכמה מישורים. קודם כל, יש את המישור שהוזכר בכתבה, בקשר למספר השנים שיש זכויות היוצרים על כל יצירה. המספר הזה הולך וגדל בכל העולם. שנית, יש את מושא הזכות. ככל שעובר הזמן, עוד סוגים של יצירות הופכים להיות מוגנים. בהתחלה זכויות יוצרים היו רק על ספרים וקטעים כתובים, אחר-כך ההגנה הורחבה גם למפות, ציורים ויצירות מוסיקליות, אחר כך גם לתמונות, אחר-כך גם למבנים אדריכליים, והיום אפילו תוכנות מחשב מוגנות, ואולי אפילו שיטות לעשיית עסקים(!). שלישית, יש את הזכויות עצמן. אם בהתחלה הזכות היתה רק "העתקה", כלומר הדבר היחיד שהאמן יכול היה לאסור עליך זה להעתיק את היצירה (ומכאן שמה של הזכות - copy right), הרי שאחר-כך נוספו לזה עוד זכויות כמו ביצוע ציבורי (למשל הקרנה של סרט או דיקלום של שיר בציבור), פרסום ראשון, המחזה, יצירה נגזרת ועוד ועוד. כל אמנה מרחיבה את שלושת הרבדים האלה. בכל אמנה יש זכויות יוצרים ארוכות יותר, שחלות על יותר סוכים של יצירות, ומקנות ליוצרים זכויות רבות יותר.
מאיפה זה מגיע? מה שקורה, זה שבדרך-כלל מדינות אירופה יוצרות סטנדרט חדש בתוך האיחוד האירופאי, שמבוסס על החוק אצלן, ואחר-כך הן יוצרות לחץ כדי להכניס אותו לתוך האמנה החדשה. ארה"ב בדרך-כלל מתנגדת, ובסוף היא בדרך-כלל מתיישרת, אבל לא תמיד. דוגמאות? בבקשה!
שימוש הוגן: בחוק יש הגנות על המפרים, שמאפשרות להפר את זכויות היוצרים בנסיבות מסויימות. ההגנה הרחבה ביותר בדין, שהכי מאפשרת להפר, היא הגנת "שימוש הוגן". ההגנה הזו רחבה מפני שהיא סטנדרט פתוח. החוק לא מגדיר בדיוק מה היא כוללת, אלא הוא נותן כמה קווים מנחים שלפיהם צריך לפעול. כל יתר החריגים הם מאוד מאוד ספציפיים, ולא עוזרים כמעט בכלום. אם אין לך הגנת "שימוש הוגן", אז 95% שאין לך הגנה בכלל. עכשיו, בכמה מדינות יש את ההגנה הרחבה הזו? בדיוק בשתיים. אחת - ארה"ב; שניה - ישראל (שאימצה את הדין מארה"ב, בהתחלה באמצעות פסיקה ואחר-כך בחוק מהשנה שעברה). בכל יתר העולם אין הגנה כזו. בכל יתר העולם מסתפקים רק בהגנות הנקודיות. בארה"ב ובישראל יש גם את ההגנות הנקודיות וגם את הגנת השימוש ההוגן.
מה שחשוב להבין, זה שהגנת השימוש ההוגן מנוגדת כנראה לאמנוֹת הבינלאומיות, שלא מאפשרות הגנה על סטנדרט פתוח אלא רק במקרים "מוגדרים וברורים". זה יצר וממשיך ליצור המון חיכוך בין ארה"ב ליתר העולם, אבל ארה"ב די מצפצפת על כולם, פשוט כי היא יכולה. מסקנה: מבחינת החוק, מבין המדינות החתומות על האמנות הבינלאומיות (כלומר - כל מדינות המערב ורובן המכריע של יתר מדינות העולם), ארה"ב וישראל הן שתי המדינות עם ההגנה הכי רחבה על המפר.
נמשיך: זכויות מוסריות. האמנות מחייבות להגן על שתי זכויות מוסריות. ברוב מדינות אירופה יש יותר משתי זכויות מוסריות, ובחלקן יש ארבע זכויות מוסריות שונות. זה לא מפתיע, כי באירופה באופן כללי יש את ההגנה הכי חזקה על זכויות יוצרים. בישראל יש רק את השתיים שהאמנוֹת מחייבוֹת (אבהות וסילוף). ובאיזה מדינה אין זכויות מוסריות בכלל? באיזה מדינה מותר "להפר" את הזכויות האלה, פשוט כי אין את מה להפר? נכון, ארה"ב. וזה, שימו לב, למרות שהאמנוֹת מחייבות את ארה"ב לתת זכויות מוסריות. ארה"ב עשתה איזשהו "תרגיל" והיא טוענת שמשהו אחר שיש אצלה בחוק הוא "מספיק דומה" לזכויות מוסריות - הכל כדי לא להרחיב עוד יותר את זכויות היוצרים.
ועוד דוגמה: מנעולים אלקטרוניים. אחת ההתפתחויות המסוכנות בדיני זכויות היוצרים היא ההגנה על מנעולים אלקטרונים. הרעיון של מנעולים אלקטרוניים הוא פשוט: שמים במכשירים ובמוצרים תוכנות שמונעות העתקה או שימושים מסויימים במידע. למשל, ב-DVD שלנו יש מנעול אלקטרוני שמונע מאיתנו לצפות ב-DVD ממדינות אחרות, למרות שרכשנו אותו כדין ומותר לנו לצפות בו. עכשיו, לפעמים מנעולים אלקטרוניים זה לגימי, כי זו הדרך היחידה להבטיח שלא ייפגעו זכויות יוצרים. מצד שני, לפעמים זה לא לגיטימי, בגלל שהמנעולים האלה חוסמים גם פעולות חוקיות ולגיטימיות (למשל, צפיה ב-DVD ממדינה אחרת, או העתקה של יצירה שזכויות היוצרים עליה פגו כבר, או העתקה שנחשבת "שימוש הוגן", וכו').
עד כאן אין למנעולים האלקטרוניים שום קשר לדין. ה"מנעולים" האלה זה פשוט משהו שהיצרנים הכניסו לתוך המוצרים שלהם. אין לזה קשר לחוק. אלא מה? אנשים התחילו "לפרוץ" את המנעולים האלה. למשל - פורץ DVD. מה עשו האירופאים? קבעו שגם לפרוץ "מנעול אלקטרוני" זה מנוגד לזכויות היוצרים! אז עכשיו, אם "פרצתי" מנעול כדי לבצע פעולה חוקית למהדרין, כמו לצפות ב-DVD שרכשתי בחו"ל במיטב כספי, או לעשות עוד עותק של ה-DVDלשימושי הפרטי (זה מותר!), אז עצם פעולת ה"פריצה" היא מנוגדת לחוק. בדרך הזו "עוקפים" את ההבחנה שהחוק עושה בין מה שמותר לבין מה שאסור. כל מה שצריך לעשות זה לשים את הכל מאחורי מנעול - והכל אסור. האמריקאים, יש לומר, אימצו את זה בסוף, אבל הם לא היו המקור לזה. המקור היה באירופה. ארה"ב היתה האחרונה לאמץ חקיקה מהסוג הזה.
ודוגמה אחרונה ומרגיזה: מאגרי מידע. על מאגרי מידע יש הגנה מאוד מאוד קטנה בזכויות יוצרים, אם בכלל. למה? כי לבעל מאגר המידע אין בעלות על המידע. הוא רק סידר אותו בצורה מסויימת (למשל - ספר טלפונים שמסודר לפי הא"ב). הוא לא היוצר שלו. אם כך, מותר להעתיק מידע ממאגר מידע, נכון? אז זהו, שהאירופאים לא אהבו את זה, אז הם יצרו דירקטיבה חדשה שמקנה הגנה חזקה מאוד לבעלים של מאגרי מידע. כמה חזקה? יותר חזקה אפילו מזכויות יוצרים רגילות. במילים אחרות - אפילו במקרים שמותר להפר זכויות יוצרים, אסור להעתיק מתוך מאגרי מידע. מרגיז? מקומם? זה הדין באירופה, אבל עדיין לא בארה"ב. עם זאת, יש להניח שזה יהפוך להיות הדין בקרוב, עם אימוץ הפרוטוקולים הבאים לאחת מהאמנוֹת הרלבנטיות.
ועוד דוגמה אחת (אני יודע שאמרתי שהקודמת תהיה האחרונה, אבל נזכרתי בעוד משהו): ארה"ב היתה בין המדינות האחרונות עד כה להרחיב את מספר השנים שיש זכויות יוצרים מ-50 שנה אחרי מות היוצר ל-70 שנה אחריהן. זו התפתחות חדשה יחסית. האמנוֹת, יש להודות, דורשות רק 50 שנה, אבל הדירקטיבה האירופית היא של 70 שנה, וזה יצר לחץ חזק על ארה"ב. למה? בגלל כלל שנקרא "כלל התקופה הקצרה", שאומר שאמנים מקבלים במדינות זרות זכויות יוצרים רק לתקופה שהם זכאים לה במדינה שלהם. לולא ארה"ב היתה מיישרת קו עם אירופה, האמנים והתאגידים שלה היו מקבלים באירופה זכויות למשך פחות זמן מאשר האמנים והתאגידים האירופאיים באותן מדינות.
ארה"ב היא גם בין המדינות היחידות (אם לא המדינה היחידה) שהחוקה שלהן אוסרת על הענקה של זכויות יוצרים לנצח.
לסיכום, התהליכים שמתוארים בכתבה הזו הם (פחות או יותר) נכונים, אבל זיהוי ארה"ב בתור המקור שלהם הוא שגוי. המקור הוא כמעט תמיד אירופה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות