2356 |
|||||
|
המאמר המלא |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
אסף, שאפו על המאמר. האם תוכל להביא סטטיסטיקות בנוגע למספר הרוצחים/אנסים סידרתיים? האם מרבית מקרי הרצח והאונס מתבצעים על ידי פסיכופטים כרוניים? (כן, בילינסקי, זו שוב אני) |
|
||||
|
||||
אולי תגלי מה כל הסיפור שלך עם בילינסקי? הוא אמר לך לעולם לא לבוא יותר, או לבוא ולדבר שפה נקיה? (אם זאת הבקשה השניה, זה דוקא נשמע לי סביר)? |
|
||||
|
||||
(לא, אפשר להניח לנושא בבקשה?) |
|
||||
|
||||
למה? מעניין... |
|
||||
|
||||
מעניין את מי? מי שצריך לדעת יודע! |
|
||||
|
||||
אושרגדול אם יערכו אולימפיאדה לעיבוד נתונים סטטיסטיים אזי משטרת ישראל ושר האוצר ילחמו על מדליית הזהב במקצוע האקרובטיקה. את הנתונים אשר מופיעים באתר של מ''י ערך, כנראה, הקריין של רדיו קהיר מתקופת נאצר. צריך לשאול את חצי הוישנה בנוגע לבפנוכו של הרוצח. |
|
||||
|
||||
האושר, כידוע, יש לו סוף... אז איך נדע אם יש מובהקות לגבי הכרוניים, שאז התיאוריה שלך עומדת על תילה, או שלא, ואז לך חפש לך באבא יגה לנענע? כי אם רוצחים/אנסים אינם תופעה סידרתית, אלא במקרים מסוימים* הרי שמטרת הכליאה להרחיק אותם מן הרחוב, מלהוות סכנה לשלום הציבור, ולא בהכרח אקט תרפויטי... *ברור שיש קונצנזוס שאיקס מקרים מבוצעים על ידי פסיכופטים כרוניים, כמו במקרה רוצחי דרק רוט שהבאת. |
|
||||
|
||||
אני שמעתי שהוא מגיע במנות קטנות. לא יודע, אפשר תיאורטית לבדוק איזה אחוז ממבצעי עבירות האלימות הקשה צברו עבירות דומות קודם לכן. עד שלא יימצא מקור אמין אני נוטה לסמוך על מה שאומרת נציגת משרד המשפטים באותו דיון ועל הנסיון המועט שלי. אומרים לך שכן ואת ממשיכה להתווכח? תזכירי לי להכליל אותך לפני הנסיעה. |
|
||||
|
||||
ואת החצי השני בנוגע לאקרובטיקה של עיבודים סטטיסטיים. |
|
||||
|
||||
ואחרי כל אלה, אנשים ממשיכים להזדעק על ''הדלת המסתובבת'' בבתי הכלא של הרשות, המשחררים מפגעים. ונערים פלסטינים שזרקו אבנים אך לא פגעו באיש ממשיכים לשבת אצלנו במאסר לאורך שנים. |
|
||||
|
||||
גם בדיונים על עונש המוות באה לידי ביטוי הנטייה הרווחת ל"הרים" כל שאלה לגבהים של אתיקה, צדק ומוסר ("זכויות האדם"), כאשר מן הגבהים האלו כבר לא רואים כל כך טוב את הקרקע עליה אנו חיים. נראה שמפריזים מאוד בחשיבותו של השיקול האתי בשאלה זו. לדעתי, רוב האנשים יעדיפו עונש מוות על פני מאסר עולם, אפילו אם הוא ימשך 20 שנה בלבד (העדפותיהם של פושעי קריירה לא צריכות להשפיע עלינו). כך ששאלת האכזריות/המוסריות של עונש המוות היא לכל הפחות שנוייה במחלוקת. גם מידת ההרתעה היחסית של העונשים נראית לי לא מוכרעת. אני הייתי רוצה להציע קריטריון אחר, ארצי יותר. אני הייתי מציע קריטריון כלכלי: א. אם מדינה כל כך עשירה כמו ארה"ב, בוחרת לעסוק בהוצאות להורג סדרתיות כדי לחסוך סכומים פעוטים על אחזקת אסירים בכלא, הרי שיש בכך פגם אתי. ב. מדינה ענייה (נניח הודו) שאין לה משאבים המאפשרים קיום בתי סוהר במצב סביר, חייבת לקיים את עונש המוות, כדי לממש את חובתה לשמור על הסדר הציבורי. |
|
||||
|
||||
אם אדם סובל מתקלה טכנית הנתנת לתיקון במחיר סביר, נתקן. ואם לא - נמחזר אותו. |
|
||||
|
||||
ע''ע הויכוחים על סל התרופות, רפואה פרטית, קיצור תורים. |
|
||||
|
||||
גם כשאתה הוא זה שקילקל אותו? |
|
||||
|
||||
אני יכול להעיד על עצמי שתמיד אעדיף את החיים, גם במאסר עולם, על פני המוות. אני גם לא אחשוק בהמתת חסד על פני חיים בסבל. |
|
||||
|
||||
עמדה מעוררת קנאה. |
|
||||
|
||||
אני מאחלת לך, שלעולם לא תגיע למצב שבו תשנה את דעתך. ___________________ סבתי ז"ל חשבה אחרת, בערוב ימיה. |
|
||||
|
||||
לעניין הכלכלה. דווקא ארצות הברית, הואיל והיא כל כך עשירה, מרשה לעצמה שיטות הוצאת להורג יקרות ולא כל כך הומניות כמו זריקת רעל וכיסא חשמלי. במקום שיטות זולות יותר ופחות כרוכות בסבל כמו תליה. בדרך כלל אנשים מבלים שנים על שנים ב-death row עקב ערעורים חוזרים ונשנים, כך שהחסכון אף הוא מוטל בספק. אסיר רגיל בדרך כלל עובד כך שחלק מעלות כליאתו מכוסה ומשלם המיסים לא מממן הכל. אבל לא אסירים ב-death row שכלואים כמעט כל שעות היממה. מבחינת כדאיות הכליאה, רוב ההיסטוריה, קרי עד אמצע המאה ה-18, כליאה לא היתה ענישה. כליאה נועדה (בדרך כלל) להחזיק אנשים עד למשפט. ובמשפט או שהיו משחררים אותם, או שהיו קונסים אותם, או שהיו מעמידים אותם על עמוד הקלון קבל עם ועדה, או שהיו מוציאים אותם להורג 1. אם מנסים לחסוך בהוצאות למשלם המיסים, דווקא כלפי עברייני רכוש יש אלטרנטיבה. הילכתית: אפשר לממש הלכה למעשה את רעיון "אם זרחה השמש עליו דמים לו. שלם ישלם. אם אין לו ונמכר בגנבתו. אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם" (שמות כב' 2-3). לכפות על הגנב לפצות את הקורבנות בפי 2 מערך הגניבה. ואם אין לגנב, להכריח אותו לעבוד כדי לממן את עלות הנזק, למשך פרק הזמן שידרש. זה יכול למנוע כניסת עברייני רקק לבתי הסוהר ויציאתם משם כעבריינים מדופלמים, ולהפוך את הגניבה לפחות משתלמת. אנסים אפשר לסרס (כימית) ולשחרר (זה לא הלכתי. זה ממש מנוגד להלכה, שאוסרת לסרס מאדם ועד בהמה). אין אנס לא סדרתי. כל אנס חוזר ואונס. אם אנס ידע שמעשהו עלול לעלות לו בחוסר היכולת לזיין, אולי יחשוב פעמיים. לעניין העדפות של קרימינלים: אני אישית, אם היו דנים אותי למאסר עולם, הייתי מעדיפה מאסר עולם ולא עונש מוות. במיוחד אם הוא ימשך 20 שנה. מה גם שכל עוד אתה חי אתה יכול לברוח 2, אבל אם אתה מת אתה לא יכול.3 1 אם כי כבר ב-1431 ז'אן ד'ארק, למשל, זכתה שידונו אותה למאסר עולם על לחם צר ומים לחץ. 4 ימים של שהות בתנאים האלה יחד עם חיילים אנגלים באותו החדר. אחרי שהות של כמה חודשים באותם תנאים ותוך ידיעה שזה מה שצפוי לה עד סוף חייה, הביאו להחלטה חד משמעית שעדיף למות. אם כי ככל הנראה גם אונס תרם להחלטה הזו. מה שנקרא, התאבדות ברשות הכנסיה. 2 ע"ע הנרי שרייר. 3 אם כי אם אני הייתי צריכה לבלות את כל ימי מאסרי, עד קץ חיי, כלואה במגדל, כבולה למיטה ובלי חברה חוץ מ-5 חיילים אנגלים שנואי נפשי שאיש מהם אינו מופת לג'נטלמניות, ובנוסף עוד היו אונסים אותי (ועוד אחרי שכל העולם מכיר אותי בתור "הבתולה"), גם אני הייתי מעדיפה מוות. בל נשכח שהגברת ד'ארק לא יכלה לברוח, ולקפוץ מהמגדל היא כבר ניסתה. מתברר שניסים מגיעים כשלא צריכים אותם. |
|
||||
|
||||
"שיטות הוצאת להורג יקרות ו*לא כל כך הומניות* כמו זריקת רעל וכיסא חשמלי. במקום שיטות זולות יותר ו*פחות כרוכות בסבל* כמו תליה" סרקזם? |
|
||||
|
||||
לא סרקזם. בתליה אתה אמור למות מיד משבירה של המפרקת (אם התליין לא יודע לעשות את מלאכתו, אתה עלול להחנק). כסא חשמלי נמשך יותר זמן, והוא מוות איום. שלא לדבר על כל הכוויות שאתה עלול לחטוף. וזריקת רעל - כל שיטת המתה שמחייבת חיתול כי אתה עלול מאוד לא לשלוט על סוגריך, יש בה משהו חשוד מאוד בעיני. |
|
||||
|
||||
נראה לי שגדי התכוון לדמיון המצלולי בין "שיטה כרוכה בסבל" לבין "מפרקת כרוכה בחבל" או משהו כזה. בהזדמנות זאת אבקש להגיש את מחאתי החריפה על עצם הדיון בלגיטימיות של רצח־בדם־קר ברשות המדינה. טפו. |
|
||||
|
||||
דנו אם זה לגיטימי? דנו בשיטות. ובעלותן. מי אמר שזה לגיטימי. |
|
||||
|
||||
אמת, לא דנו בלגיטימיות. בחרתי בחירה גרועה של מילים. אבל הדיון מניח באיזה שהוא מקום ש''זה בסדר''. אני מקווה שכוונתי תובן יותר טוב אם אציע לשוחח על שיטות ללכידת נשים ולאינוסן, תוך דגש על חיסכון כספי, אלגנטיות, ותחושת הסבבה של האנס. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שגם בתליה יש איבוד שליטה על הסוגרים (והסליחה עם האייל שמעלי). |
|
||||
|
||||
במקרי התאבדות, כאשר החנק נגרם מפעולה רצונית, מתרחשת פליטת זרע. |
|
||||
|
||||
מה? המשפט שלך נראה נכון ובנוי היטב, אבל לא מתחבר לי בראש לשום משמעות סבירה. |
|
||||
|
||||
את אימפריית החושים יצא לך לראות? איש מז"פ פעם הסביר לי שכאשר אדם מתאבד מרצונו החפשי בחנק, נפלט זרע לפני המוות. התופעה לא מתרחשת כאשר המוות אינו רצוני. זה מה אני זוכר. |
|
||||
|
||||
מה אתה אומר. כל יום לומדים משהו חדש... |
|
||||
|
||||
לא ראיתי את אימפריית החושים, אבל בלא מעט בלשים מתוארות שיטות לסוג של עונג מיני שנגרם מתלייה. |
|
||||
|
||||
אולי עדיף במקרה כזה כבר לבקש סליחה מהאייל(ים??) שמתחתיך? |
|
||||
|
||||
יצא לי להיות נוכח בהוצאה להורג של חתול, באמצעות זריקה. הוא לא נראה סובל בכלל, אם כי דוקא הזריקה המקדימה, המטשטשת, גרמה לו לפרכוסים קלים. אין לי מושג אם אפשר לגזור מזה משהו על בני אדם, אבל כבר מזמן אני תמה איזה סבל יכול להגרם אם מרדימים אותך כמו לפני ניתוח, ואז ממיתים אותך בכל דרך שהיא. דומני שקצת אשלגן ללב עושה את העבודה בזול וביעילות. |
|
||||
|
||||
רק לגבי אנסים, הייתי הולך על סרוס רק במקרה של יותר מאונס אחד (או הרשעה שניה באונס). יותר בטוח. |
|
||||
|
||||
אני בעד סרוס. |
|
||||
|
||||
אתיחס בעיקר לכותרת (שכן גוף התגובה מתרחק ממה שרציתי להעלות. למשל שאלת הענישה/הרתעה היא משנית, כיוון שבכל מקרה מטרת הענישה הראשית היא הרחקת הפושע מן החברה, בין ע"י חיסולו ובין ע"י כליאתו). לגופו של עניין, אני בהחלט בעד מתן "הנחה לעניים". נראה לי צדקני וצבוע להטיף לאימוץ של סטנדרטים של "המתוקנות שבמדינות" ע"י מדינות שאינן יכולות לאפשר לעצמן את הסטנדרטים הנ"ל. מרביתנו היינו מזדעזעים אם מדינה אירופית כלשהי היתה מאמצת את מדיניות תיכנון המשפחה של סין. מתברר שגם סטנדרטים אתיים מושפעים מאילוצים כלכליים. הערה לא לגוף העניין: אני הייתי מנחש שמספר השודדים הרצדיביסטים עולה על מספר האנסים הרצדיביסטים. מעניין מה המציאות אומרת? |
|
||||
|
||||
אם מדינה אירופאית כלשהיא היתה סובלת מכמות פיצוץ האוכלוסין בסין, גם היא היתה מאמצת את מדיניות תכנון המשפחה. זה לא נראה לי לא-מוסרי1. בנוגע לשודדים רצדיביסטים מול אנסים, אני לא יודעת מה אומרת המציאות, אבל שודד לפחות עושה פחות נזק נפשי לקורבנותיו מאנס. ויש פחות סיכויים שהם/ן ישאו את צלקות מעשיו עימם לנצח. והא ראיה, עוד לא נולד האנס שטען שמעשיו מוסריים כי הוא אונס מעשירות ונותן לעניים. 1 מה שלא מוסרי הוא הרג תינוקות ממין נקבה בידי הורים שנורא רוצים בן זכר יורש. |
|
||||
|
||||
סירוס כימי כולל תרופות שצריך לקחת מידי זמן מסויים. האנס המשוחרר יכול פשוט להפסיק לקחת אותן ולחזור לאנוס. מה השגנו? |
|
||||
|
||||
ז'אן היקרה הייתה חולת סכרת לא? יש מחלה כלשהי שלפי הגרסה המודרנית אחראית להזיותיה הניסיות. בעניין סירוס, בוודאי שזה מוציא מכלל אפשרות פיזית את האונס, אבל מהו אונס בעצם? האם זה עניין מיני-פיזי מעוות צרוף או שמא יש כאן הנאה מאקט ההשפלה האלים הכרוך בו? במקרה השני, ייתכן והאנס פשוט יסיט את עניינו לסדיזם מסוג אחר. חוץ מזה, בעיניי הטלת מום בפושע היא אכזרית מהוצאה להורג. במידת מה את הופכת אותו ל'לא אדם' (מינוח מסוכן שיש להגדירו בקפידה אם מתעקשים) ואם כבר 'לא אדם', תהרגי אותו. ואם האקט הוא רצידיביסטי כמו שאת אומרת, האם האנס לא נמנע ממנו רק משום שהעונש מגוחך בעיניו? אני לא בטוח שהוא משקיע בזה שיקול דעת רב כל כך. לא כל אחד הוא פרפר. אם היית יודעת שבלתי ניתן לברוח מהכלא, והוא מהווה מתקן ענישה ולא מתקן שיקום (את כל הניתנים לשיקום החזרנו לחברה לפי ההצעה שהצעת ומקבילות לה), וכן האוכלוסיה בו היא לא מהסוג הנחמד, יש סיכוי להיאנס (מעשי סדום בין אסירים) ואף אם לא זה, מדובר בשגרה מפרכת (בלי ספרים, בלי אייל וכו') שתימשך כל ימי חייך (מתקן ענישה לא? אם זה מתקן שיקומי אני לא רואה סיבה לתנאים מרושעים, המטרה לטעמי תהיה להחזיר לחברה בעזרת תוכנית שיקום אמינה - איני בטוח שקיימת כזו כיום) עדיין תעדיפי לחיות? זו שאלה קשה שקל לענות עליה בחיוב מבלי להתנסות בה. איך משגיחים על הפושע הקל שהחזרנו לחברה? איך מבטיחים שהוא לא חוזר לסורו ודואג לתשלום חובו? קצין מבחן? הצמדת צמיד אלקטרוני מגביל ניידות (לרדיוס X)? העסקתו במקום מטעם המדינה בשעות עבודה סבירות (מין כלא תעסוקתי פתוח)? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שבמקרה של סירוס כימי, גם אם לוקחים את התרופות בהתמדה, הן לא בהכרח מועילות, אבל לא זכור לי איפה שמעתי את זה. |
|
||||
|
||||
לא ברור לי מהי מסקנתך בנוגע לאנסים. אתה לא מוכן כלל לאסור אותם? לחילופין, אתה סבור שיש להוציאם להורג? (בעניי אונס הוא כפיית המעשה המיני לצורך השפלת הנאנס/ת ו'או השליטה בו/ה - באופן ספציפי או מייצג. |
|
||||
|
||||
(אונס הוא כפיית המעשה המיני. המטרה היא לא תמיד השפלת הנאנס. יש אנסים שאין להם כל עניין בפגיעה בקורבן, אלא שהם מתקשים לשלוט על הדחף. אנסים אחרים יפיקו את הסיפוק מעצם הפגיעה.) |
|
||||
|
||||
ומה לדעתך אחוז האנסים הפועלים מתוך דחף בלתי נשלט מתוך כלל האנסים? ומתוך אלה הרצידיביסטים? |
|
||||
|
||||
אני לא יודעת. |
|
||||
|
||||
אבל אם הבעיה היא רק הקושי "לשלוט על הדחף", איך זה שהם לא הולכים לזונות לצורך העניין? רק מחסרון כיס? |
|
||||
|
||||
הדחף לא רוצה לחכות עד שילכו. הוא רוצה כאן ועכשיו. |
|
||||
|
||||
האם בדרך כלל נאנסת נוחה היא נגישה יותר מזונה? אתמהה. |
|
||||
|
||||
בוודאי שכן. הנאנסת שם. אל הזונה צריך ללכת. הוא שאמרתי - אנסים מסוג זה אינם קמים בבוקר ואומרים לעצמם - אלך לי לשחר אחר טרף. אלא כאשר הם רואים מישהי הם בוחרים בה כטרף. |
|
||||
|
||||
אני מתקשה להבין על איזה אנסים את מדברת. או על איזה מקרי אונס. את יכולה לתת דוגמה? |
|
||||
|
||||
Hannibal Lecter: No, he covets. That's his nature. And how do we begin to covet, Clarice? Do we seek out things to covet? Make an effort to answer.
Clarice Starling: No. We just... Hannibal Lecter: No. Precisely. We begin by coveting what we see every day. Don't you feel eyes moving over your body, Clarice? And don't your eyes move over the things you want? |
|
||||
|
||||
לא הצעתי פתרון. העלתי רק קשיים שנראו לי בתגובה הקודמת. אם הייתה תרופת פלא (כדור שבולעים והופך אותך מפושע לאזרח נורמטיבי) לפשיעה בוודאי שאלמנט הכליאה היה פשוט נקמני. קשיים שיש לי עם עונש מוות כבר העליתי. עקרונית אני בעד, מעשית אני נגד (צריך הוכחה מעבר לכל ספק, גם לא סביר). איך זה מיתרגם לגבי פושעי מין? אם מוכח שאין תקנה ולעולם לא יהיו תרופות או טיפולים התנהגותיים (לגבי הסוג לו זה רלוונטי), וידוע לנו בבירור שהאנס בידינו, עונש מוות. אם אנחנו סבורים שיש/יהיו אמצעים כאלה, הרחקה מהחברה עד שנהיה בטוחים ביעילותם. אם לא נהיה בטוחים, מאסר עולם בלי הקצבות עד הוכחת יעילות. איך עושים את זה? שאלה קשה. |
|
||||
|
||||
אם אתה רציני לגבי הפסקה השנייה, זה נשמע קצת בעייתי. איך אפשר להוציא בן אדם להורג רק בגלל קוצר ידינו? |
|
||||
|
||||
בעייתי מוסרית אתה אומר. השאלה היא איך מסתכלים על זה. האדם הוא חברתי מטבעו ויוצר חברה בה הוא חי. החברה הזו מגיעה בצורה זו או אחרת להסכמות חוקיות/מסורתיות (תלוי בשלב ובסוג החברה) שאמורות לאפשר לבני אדם לחיות ביחד בבטחון. עבריין אנטיסוציאלי (זה הסוג שאני מוכן להוציא להורג), אם אין לו תקנה, לא מתיישב עם החברה כפי שאני תופס אותה (אני מקווה שהתיאור מספיק). מה האפשרויות שנותרו לחברה? לזרוק אותו לכלא זה לא מועיל ובעיניי לא אנושי. להתייחס אליו כאל חיית פרא מסוכנת שיש להוציאה להורג זה מה שנשאר. השאלה היא למה אתה קורא "קוצר ידינו"? אם אנו סבורים שיש תרופה/טיפול, שהעבריין לא ישוב לסורו בתנאי חופש סבירים, עלינו לספק לו את התרופה/טיפול, סביבה טובה בה יוכל לחיות בערך כמו כולם. אם אין בידינו כאלה בינתיים, אז נבודד אותו לצמיתות או עד שיהיו לנו. אם אנחנו סבורים שהעניין חסר תקנה, אין ולא יהיו תרופות/טיפולים וכו' אז במה הוא נבדל מחיה מסוכנת? בזה שיש לו גוף אנושי? אם אריה טורף היה מסתובב ברחוב ולא היית יכול להרחיק אותו לג'ונגל או להפוך אותו לצמחוני או לשים אותו בכלוב של מטר על מטר (התאכזרות), הייתה לך בעיה לחסל אותו? אם יש בעיה לזהות/להגדיר עבריין אנטיסוציאלי אז אין לך דרך להתחמק מהמצב הנוכחי, בו הם עשויים לחזור לרחוב. |
|
||||
|
||||
ראשית, האפשרות "לזרוק בן אדם לכלא" נראית לך, משום מה, אנושית פחות מאשר להוציאו להורג? לא שמת לב שיותר מאדם אחד הצהיר כאן, באייל, שהוא מעדיף מאסר עולם על פני מוות? שנית, אני קוראת "קוצר ידינו" לכך שאין עדיין תרופה בטוחה במאה אחוז לאנסים. ולא נראה לי שבגלל עובדה זו אפשר להוציאם להורג. ושלישית, אפילו לאנסים, אפילו אנסים רצידיביסטים, אפילו אלה שהתעללו בקורבנותיהם בצורה קשה, הכינוי "חייה מסוכנת" עדיין נראה לי מקומם. |
|
||||
|
||||
מהקל אל הקשה. לגבי שנית - לפי מה שאתה אומר, ייתכן שנמצא תרופה בטוחה במאה אחוזים. מקובל עליי, בתרחישים שהצגתי קודם, אמרתי שבמקרה כזה יש לבודד את האנס מהחברה עד שנמצא תרופה כזו. תתנגד אולי ותאמר שאני דורש ודאות של 100%. לא בהכרח. במקרה ותחשוב שתרופה מסויימת אכן מבטיחה, תחייב כמה מקרי מבחן ליטול אותה, תפקח עליהם פסיכולוגית ותשחרר אותם באופן מבוקר לחברה. אם הם יוכיחו את עצמם, תמשיך בתהליך השחרור. אם לא, תעכב במקרים שלא, תנסה להעריך מקרים דומים שהשארת בכלא, ועבורם תדרוש שיפור של התרופות. לגבי ראשית, תלוי באיזה כלא מדובר. אם מדובר במתקן שיקומי שמטרתו הסופית היא שחרור ושילוב של העבריין בחברה, בוודאי שהוא עדיף על מוות. אם מדובר במתקן ענישה נוקמני ומרתיע גרידא, והוא נוגע למקרים עליהם דנו, כלומר, לפי גרסתי הם לא ייצאו לעולם מהכלא (שהרי אינך מנסה לשקם אותם, פשוט נעלת אותם בפנים וזרקת את המפתח לים) אז מה הטעם? אין תועלת חברתית ואין תועלת אישית בחיים כאלה, גם אם ההיאחזות בהם היא טבעית (יצר ההישרדות + חינוך חלקי לקדושת החיים). שלישית, ההתקוממות שלך ברורה ומובנת. צריך להיזהר עם אמירות כאלו. האם אתה מגדיר את המקרים הקשים ביותר כחסרי תקווה? אם לא, אין טעם לכינוי ואנו חוזרים למקרה של שנית. אם כן, ההתנגדות שלך היא על בסיס רגשי ולא הגיוני. אין טעם להגדיר מישהו כקטלני ללא תקנה ועם זאת לשמר לו את השם אדם ואת הזכויות של אדם. ההגדרה של המושג "אדם" היא לא עניין פשוט. אם אתה מסתפק בהולך על שתיים חסר נוצות ובעל ציפורניים רחבות, או בחיה בעלת תבונה, אז קשה להבין את האמירה שלי. אבל אם אתה כולל אספקט חברתי, ואינך רואה את הפרט כמנותק מהחברה (יש דוגמאות לאנשים שגדלו בפרא - "ילד זאב" או בבידוד מוחלט - מקרי התעללות קשים, כל המקרים האלה לא זכו לסביבה חברתית אנושית במשך תקופה ארוכה של ההתעצבות הבסיסית שלהם, ומעולם לא הגיעו להפגנה של אישיות נורמלית גם אחרי השבתם לחברה), ואותו הפרט בשל חינוכו הבסיסי הלקוי הפך לרוצח/אנס סדרתי, ואינו מסוגל לחיות בחברה, חית פרא נראה לי ככינוי מיטיב עמו (למיטב ידיעתי חיות פרא לא מפגינות שגעונות רצחניים, הן קטלניות מטבען ולצורך מחייתן, אולי אצל קופים זה אחרת, אבל גם המחקרים שטוענים כך שנויים במחלוקת היום). |
|
||||
|
||||
התפיסה שאתה מציג כאן הרבה יותר מדי נוקשה בעיניי. הכל ברור מדי. התרופה עובדת/לא עובדת, חיים "בעלי תועלת"/"חסרי תועלת", בני אדם/חיות... לא מובנת לי הקלות שבה אתה חותך דברים. אני מתקשה מאוד לחשוב (בתיאוריה, לפחות), על בן אדם ש"אין לו תקנה". נראה לי שיש מעטים מאוד שהם כאלה "בוודאות". ואינני מדברת בהכרח על תרופות. אולי אני אופטימית מדי, אבל נראה לי שסיכוי לשינוי קיים *כמעט* תמיד. מאידך גיסא, גם אם מוצאים תרופה "בטוחה" - לטעמי, אין זה מוריד את הצורך בענישה. זו נקמה, נכון, אבל הנקמה הזאת יכולה להועיל מאוד למצבם של הקרבנות, ובסופו של דבר - חיי הקרבנות חשובים לי יותר מחיי הפוגעים בהם. ועוד שיקול קטן - זהו בידוד מהחברה, שחשוב גם כדי להבטיח טווח זמן מסוים שבו הקרבנות יידעו בוודאות שהם אינם עלולים להיתקל באדם שהתעלל בהם באופן פתאומי, ברחוב... |
|
||||
|
||||
ריבוי האיילים האלמונים... במקום אתה, את. העניין לא ברור מדי, הניסוחים אולי כן. צריך לחתוך בנקודה כלשהי, וזו שאני מציג נראית לי סבירה והגיונית. ברור שזה עניין של אמונות בסיסיות. לפי מה שאת כותבת כאן, אין אדם שאין לו תקנה. מכאן שכל מה שכתבתי הוא חסר תוכן, כי הוא נוגע לחסרי תקנה, הזכרתי את הסיוג הזה שוב ושוב כמדומני. לגבי ענישה בכל מקרה, זה בהחלט תלוי במערכת החברתית כולה, ובערכים שלה. כפי שאנו מכירים את המערכת שלנו כיום, תחושותייך מובנות. אם יהיה פיתוח דרמטי כזה כתרופה ש"מתקנת פושעים" (תרופה כזו גם תאשר את הטענה שפשיעה היא מחלה פיזית/נפשית/ביוכימית כרצונך) התפיסות שלנו ישתנו כנראה עם הזמן באופן דרמטי הולם, ואז יהיה טעם לדון בזה. אני מניח שלא תהיה תרופה כזו, ורצוי להתמקד בחינוך... |
|
||||
|
||||
קודם כל, אתה אכן חזרת יותר מפעם על הסיווג של "חסרי תקנה". אבל מי יכול לקבוע שמישהו הוא "חסר תקנה"? מי יכול להיות בטוח בזה? אני יודעת שאני הייתי נוטה לדחות את האבחנה הזאת לגבי הרוב המוחלט של בני האדם, כולל הפושעים שבהם (כמובן, יש כמה אנשים באייל שהייתי מסווגת כך בקלות, אבל לא נתעכב על זה...) ובעניין החינוך - אני יותר ממסכימה. הצרה היחידה היא שלא נראה לי ששרת החינוך דהיום הרחיקה לכת עד מחשבות מעין אלה - וגם לו הייתה מרחיקה כה, קשה להניח שהייתה מסוגלת לפעול לפיהן. |
|
||||
|
||||
לא מוצאים אותו להורג *בגלל* קוצר ידינו, בוודאי שלא *רק* בגללו. מוציאים אותו להורג (על-פי ההצעה כאן) בגלל מעשיו. באותה המידה יכולת להתלונן שאנחנו מכניסים גנבים לכלא רק בגלל קוצר ידינו (המנעולים לא מספיק חזקים). |
|
||||
|
||||
ודאי שמוציאים אותו להורג בגלל מעשיו, אבל גם משום שאין ''תרופה בטוחה במאה אחוזים'' - והבדוי סבור שהוצאה להורג עדיפה לפושע עצמו על פני מאסר עולם. אני התרשמתי, לעומת זאת, שבאייל לפחות יש לא מעט אנשים שהיו מעדיפים את המאסר (אם כי אינני נמנית עליהם), ולהוצאה להורג אני בכלל נוטה להתנגד עקרונית. זה גם לגמרי לא מקביל לעניין המנעולים. ב''קוצר ידינו'' התכוונתי לחוסר תרופות, לא לחוסר אבטחה. |
|
||||
|
||||
במישור המעשי גם אני מתקשה עם הוצאה להורג, על בסיס השאלה הקודמת שלך, בפרפרזה, "כיצד אנו יכולים באמת לדעת?". מעשית אנו לא יכולים לדעת, למרות שבמקרי אי שפיות (ולא זמנית) נראה לי שאפשר לומר שאנו יודעים. למיטב ידיעתי רוצח פסיכופתי הוא נדיר, לעבריינים אחרים איני בטוח שיש סיווג נפשי ברור/מקובל. במקרה בו העבריין מראה תבנית מסויימת (נתפס, שוקם, שוחרר וחזר לסורו) יש טעם לבדוק אם נעשה כל שלאל ידינו, אם לא- חמור מאוד, ואם כן - דיברנו על זה (ולא הסכמנו:)). כך שמבחינה מעשית זה לא ישנה את רמת הפשיעה (שוב חינוך)... |
|
||||
|
||||
טוב, בעניין החינוך יש הסכמה מלאה. |
|
||||
|
||||
וכדי להצליח בחינוך צריך להפריט את מערכת החינוך. |
|
||||
|
||||
לא רק הכרנו. כבר השתכנענו. |
|
||||
|
||||
בעניין השכנוע, יש להגדיר במדויק מי זה ''אנחנו''. |
|
||||
|
||||
ממש לואי הארבעה עשר אתה, לא פחות, אה? מדבר על עצמך בלשון רבים... (-: |
|
||||
|
||||
בינתיים אני רואה רק אייל אלמוני אחד שלא השתכנע. לעומת זאת, השנה הוגשו 82 בקשות להקמת בתי ספר פרטיים בנוסף להמוני בתי הספר שכבר קיימים. לימור לבנת נלחמת קרב מאסף מטופש נגד תהליך בלתי נמנע של לקיחת האחריות לחינוך על ידי ההורים. אני מקווה שההפסד בקרב הזה 1 יהיה גם סופה של הקריירה הפוליטית שלה. 1 נראה לי ברור שהיא הולכת להפסיד בקרב הזה, כי היא פועלת נגד ציבור עצום שאין לו מה להפסיד וגם בניגוד לחוק. |
|
||||
|
||||
תלמידים בבחינת הבגרות בהבעה נדרשו למצוא את האמצעים הרטוריים הבולטים בנאומה של לימור לבנת: "נבחנים בבחינת הבגרות ב"יסודות ההבנה וההבעה" שהתקיימה שלשום, התבקשו לנתח נאום של שרת החינוך, לימור לבנת. בנוסף התבקשו הנבחנים לנתח נאומים של יו"ר הכנסת, ח"כ רובי ריבלין (ליכוד) וח"כ ניסן סלומיאנסקי (מפד"ל). במבחן לא נכללו נאומים של חברי כנסת ממפלגות מרכז או שמאל. מבחן הבגרות בהבעה מהווה יחידת לימוד אחת מתעודת הבגרות. בפרק הראשון במבחן, שעסק בציון "יום שימור האתרים" בכנסת ובחשיבות שבשימורם, נכתב: "חלק זה מורכב משלושה נאומים של שלושה חברי כנסת. הנאומים עובדו על פי פרוטוקול ישיבת הכנסת מ-25 בנובמבר 2003". נאומה של שרת החינוך היה הנאום השני, תחת הכותרת "מדברי שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת". התלמידים התבקשו לענות על שאלות כמו: "שרת החינוך מזכירה בנאומה רשימה של אתרים. לשם מה היא מזכירה אותם?"; "מהי עמדתם של הנואמים בנושא זה?"; "ציין מכל נאום שני אמצעים רטוריים בולטים". |
|
||||
|
||||
ללמד תלמידים לנתח נאומים של פוליטיקאים? חתרנות של ממש. |
|
||||
|
||||
דווקא הספר שהכי זכור לי לטובה מהתיכון היה ספר אזרחות בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי, שכמעט כולו נאומים ומאמרי עיון רלוונטיים (ולא דברים שעובדו עבור תלמידים). |
|
||||
|
||||
ללמד? מי מלמד אותם בסיטואציה של בחינת בגרות. שני האמצעים הרטוריים שמצאתי בנאומה של שרת החינוך התרבות והספורט הם: (דמיין כאן קישור למסמך הכשלים הלוגיים) אוי ואבוי, יורידו לי 10 נקודות, בטח לימור בודקת אותם בעצמה. |
|
||||
|
||||
והשאלה היא כמה זמן הציבור ימשיך לתת לירוק עליו עד שיתמרד נגד שליטת פוליטיקאים בחינוך? |
|
||||
|
||||
פעם ראיתי את הגברת ד'ארק ברשימת אפילפטים מפורסמים. יחד עם פאולוס. בגלל שאנשים מחפשים מיד את ההפרעה הנפשית או המחלה שמאחורי סיפורי התגלויות של אנשים, אף אחד לא בא היום ואומר שאלוהים / המטטרון / איזה מלאך / קטרינה ומרגרט הקדושות / השלימו בעצמכם את המתגלה המועדף עליכם התגלה אליו. גם אם הוא אכן התגלה אליו. את משה היו מאשפזים. גם את אליהו. את ישו מזמן היו שמים מאחורי סורג ובריח ומוחמד גם. וזו אולי סיבה למה המשיח לא מגיע 1. אומרים שכמעט מכל מקום אפשר לברוח. בבתי כלא היום יש ספריות. אפילו בשארשקות היו ספריות. אתה מניח שהפושע הקל לא חוזר לסורו. אתה לא מצמיד לו צמידים אלקטרוניים ואתה גם לא נותן לו תעודת זהות צהובה כמו לז'אן ולז'אן. אתה נותן נותן לו הזדמנות. משחרר אותו עם סכום כסף, ולא גרושים, כך שלא יהיה לו טריגר לחזור לפשע. אם אפשר - היה כדאי לנסות לסדר לו עבודה. אני לא יודעת אם זה אכן מתבצע, אבל היה כדאי להתנות שחרור מוקדם של נרקומנים רק בתנאי שהם נגמלו מהסם עוד בכלא. במקרה של עברות רכוש - הציבור הרחב יכול לקחת את הסיכון של עבריין שמשתחרר וחוזר לגנוב / לשדוד (אם המשטרה אכן מבצעת את תפקידה, שזה לא קורה). כמו שכתבתי למעלה, לדעתי רוצחים לא-פסיכוטיים רוצחים לעיתים נדירות יותר מפעם אחת. אנסים. צר לי. אדם שאנס, אני לא ממש חושבת על שלמותו כאדם. או על צערי הרב להפיכתו ל'לא אדם'. כאן ספציפית אני סבורה שיחשוב על זה לפני שהוא הולך ואונס בחורות ודופק אותן נפשית לכל החיים. לאייל האלמוני: הייתי מסרסת אנסים בצורה לא כימית. אבל לצורך העניין: אם אדם לא לוקח את תרופותיו או לא חוזר למרפאה לצורך המשך הטיפול, שיחזור לכלא. לגניבה, לשוד ולרצח יש נסיבות מקלות. לא לאונס. 1 לא מדוייק. ראה תגובה הבאה |
|
||||
|
||||
מדוע אונס גרוע מרצח? מדוע שוד אלים שגורם לנכות של הקורבן פחות גרוע מאונס? |
|
||||
|
||||
שוד אלים שגורם לנכות הקורבן זה דבר אחר. התכוונתי לשוד-לא-אלים. לגבי אונב מול רצח, לא אמרתי שגרוע, אלא שקשה לי לראות נסיבות מקילות, בעוד שיש נסיבות מקילות ברצח. אני כן סבורה שסחר בסמים קשים גרוע מרצח, הואיל ורוצח פעמים רבות רוצח אדם אחד, ומהר, ונלכד. סוחר סמים בקביעות רוצח רבים ובמוות איטי, ובדרך גורם לפשיעות נוספות של קורבנותיו (גניבות ושוד כדי להשיג את הסם). כנ''ל בגניבה ובשוד - מצבו הכלכלי והכללי של האדם, ילדותו העשוקה ועוד כהנה וכהנה. אני מבחינתי, למשל, אעדיף לשדוד בנק מאשר להדרדר לזנות, ואני מקבלת עלי את ההשלכות, הסיכון וכו' אבל זו רק אני. קשה לי לראות נסיבות מקלות לאונס. הטיעון ''היא גירתה אותי'' לא מתקבל. |
|
||||
|
||||
מסכימה לחומרת הסחר בסמים - אבל לעניין הרצח, עדיין לא ברור לי אילו נסיבות מקלות יש לרוצח שאנס לא יכול לקבל. הטענה "היא גירתה אותי" אינה נסיבה מקלה אלא הסבר (דחוק מעט, אבל מילא). האם על פי אותו היגיון את מקבלת את הטענה "הוא איים עלי" כנסיבה מקלה לרצח? |
|
||||
|
||||
תראי - יש מקרי רצח שיש להם נסיבות מקלות בהחלט. למשל, כרמלה בוחבוט. למשל, שוקי בסו. למשל, מקרים אחרים של אנשים שהתעללו שנים בבני/ות זוגם/ן, שאיימו עליהם ברצח, שבתי המשפט שחררו אותם "מחוסר הוכחות" וכיו"ב. ודאי שיש מקרים כאלה. וודאי גם שקשה לדמיין איזה שהוא הסבר לאונס שיש בו משום מסיבה מקלה לגבי הנאשם. |
|
||||
|
||||
טוב, לזה אני מסכימה. |
|
||||
|
||||
למה? אני יכול לדמיין הסברים כאלה. אפילו, כמו שכתבת לגבי רוצחים, "מקרים של אנשים שהתעללו שנים בבני/ות זוגם/ן". בעיניי, לא דומה אונס בתוך מערכת יחסים מעוותת ואכזרית שנמשכת שנים לפריצה לדירה ואונס של קורבן מקרי. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. |
|
||||
|
||||
יש הסברים לאונס שיש בהם משום נסיבה מקלה לגבי הנאשם. |
|
||||
|
||||
דווקא את זה הבנתי (כלומר, הבנתי שזו טענתך). אבל לא הבנתי מהם - האם הרעיון הוא שגבר שאשתו מתעללת בו לאורך שנים יכול, כתגובה, לאנוס אותה? למה? |
|
||||
|
||||
חלילה. אונס אינו מוצדק בכל מקרה. אבל מערכת יחסים מעוותת יכולה להוות נסיבה מקילה. אם את מקבלת שמערכת כזאת יכולה להוות נסיבות מקילות במקרה של רצח, אני לא רואה את ההבדל לעניין אונס. הרי התעללות ושליטה אינם מתבטאים רק בדברים חומריים (מכות, כסף), אלא גם (ואולי בעיקר) בחלקים הנפשיים של מערכת היחסים. |
|
||||
|
||||
יש הבדל רב מבחינת ההיגיון שבעניין. כשהורגים בן אדם יש סיכוי מסוים שהוא יפסיק את התעללותו. נראה לי שהסיכוי הזה פחות אם אונסים אותו. וקשה לי להאמין (לפחות, לא שמעתי על מקרים כאלה) שמישהו אונס כתוצאה משנים של התעללות. אולי יותר כתוצאה משעות כאלה. |
|
||||
|
||||
האם לדעתך ה"נסיבה המקילה" היא שהמתעלל יפסיק את התעללותו? כי אם כן, אני לא בטוח היכן יש כאן פשע. אם באמת אין ליחיד ברירות אחרות, זאת הגנה עצמית. אני לא כותב מתוך ידיעה, אבל אני חושב שה"נסיבה המקילה" היא תפיסת המציאות הסובייקטיבית של היחיד, שמרגיש עצמו לכוד בתוך המערכת ללא ברירות. אני גם לא מכיר אונס כתוצאה משנים של התעללות (אבל זה לא אומר כלום. אני בכלל לא מכיר את הנושא). |
|
||||
|
||||
לא נראה לי שרצח הנועד להפסקת התעללות מוגדר בהגרח כהגנה עצמית. הגנה עצמית היא הריגת האדם הבא לתקוף אותך ברגע מסוים. ולא ברור לי מדוע תחושה סובייטיבית של מישהו /שהוא לכוד במערכת ללא ברירות עלולה להוביל אותו לאונס. (לאושרי, גם אני לא מכירה את הנושא מקרוב), |
|
||||
|
||||
במסגרת "הדברים הנכונים שאסור לומר" הייתי מתייחסת (באופן בלתי פופולרי בעליל) גם למשפטך האחרון. יש מקרי אונס קלאסיים, שבהם אישה הלכה ברחוב, הותקפה ונאנסה על לא "עוול" בכפה. אבל יש גם מקרים אחרים, שבהם לאישה היה בהחלט חלק אקטיבי באונס. היא העבירה מסר לא ברור, ואמרה לא הרבה יותר מדי מאוחר והרבה יותר מדי במעורפל 1, ואחרי שהיא נפגעה היא פונה ומתלוננת על אונס. פורמלית מדובר באונס - היא אמרה לא. אבל מעשית, קשה לי מאוד לשים את שני המקרים באותו הסל, וגם קשה לי לתבוע מהאנס לשלם את אותו מחיר של סירוס, או לחשוד בו שבקונסטלציה אחרת הוא היה מגיע לתקוף מינית מישהו. 1 לדוגמה: היא מגיעה איתו לחדר במלון, היא מתפשטת והם נכנסים ביחד למיטה, ואז היא משנה את דעתה. |
|
||||
|
||||
נכון. במקרה כזה אין לתבוע מהאנס לשלם את המחיר. בכל מקרה הייתי תומכת בסירוס רק במקרה של הרשעה שניה. בפעם הראשונה צריך לתת קרדיט לבן אדם שהוא (יהיה מהנדירים ו) לא יחזור על כך. או שזו היתה טעות (לא. אני לא סומכת על בתי המשפט. ובטח שלא על משטרת ישראל). |
|
||||
|
||||
אני לא זוכר באיזו מדינה, אבל לא מזמן הורשעה אישה לראשונה באונס. מה היית עושה לאישה המורשעת באונס בפעם השנייה? |
|
||||
|
||||
כן, זה היה, נדמה לי, בשוודיה (או בכל אופן באחת הסקנדינביות). אבל מה הייתי עושה אתה אחרי הרשעה שנייה - אין לי מושג. |
|
||||
|
||||
למה בדיוק צריך לתת לו קרדיט אם הוא אנס "רק" פעם אחת? נגד הגישה הזו בדיוק אני יוצא. אם כל הגורמים המקצועיים טוענים שעברייני מין אינם ניתנים לשיקום חוץ ממקרים נדירים בהם ההצלחה היא חלקית, מדוע ללכת כנגד ההגיון הבריא וכנגד החובה להגן על החברה הנורמטיווית ולספק הזדמנות שנייה? |
|
||||
|
||||
אני נוטה לחשוב שרוב הגורמים המקצועיים מתייחסים בדבריהם לעבריינו מין מאוד מסויימים - אלה שאנסו נשים מקריות ברחוב, פרצו לבתיהן וכיו"ב. אבל ברוב המקרים האנסים אונסים אנשים קרובים/מוכרים להם, ואז לא בהכרח מדובר בפשע רצידיביסטי אלא בבעיות מסוג אחר. |
|
||||
|
||||
הואיל וסירוס אינו הפיך, צריך לקחת בחשבון, בעיני, שיתכן שהנאשם חף מפשע, המשטרה המהוללת תפרה לו תיק / השופט נרדם / כיוצא באלה. |
|
||||
|
||||
כיום ישנה שיטת סירוס כימי באמצעות תרופות, המוגבל לתקופה מסויימת. |
|
||||
|
||||
מתוך היד החזקה של הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק 11: ג. ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו - אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן-כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג - נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועיקר הדברים ככה הם: שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהם ולא גורעים מהם. ד. ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה וילחם מלחמות ה'1 - ברי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג'9). ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים והכשרים, שמתו. 1 בשונאי ישראל |
|
||||
|
||||
ובקצרה: "The proof of the pudding is in the eating" |
|
||||
|
||||
גם דוסטוייבסקי היה אפילפטי. |
|
||||
|
||||
אפילפסיה! מאיפה בכלל הבאתי סכרת? מבולבל שכמותי... בנוגע לאנסים - עלה מדברייך שהם מבצעים זאת מתוך דחף. ואם לא, אז לפי הבנתי, הם מבצעים זאת מתוך דחף בלתי נשלט (אני לא מדבר על אונס בשירותי הTLV שגם בו יש דחף עז אך מדובר באדם נורמלי ששאמור להיות מסוגל לשלוט בדחפיו). אין הרבה מה לחשוב בדחף בלתי נשלט. אולי בעזרת מחשבה אפשר להגביל אותו לזמן מוגבל, אבל הסביבה הנורמלית מגרה מדי לכאלה, ובסוף זה יתפרץ. זה הקושי במה שכתבת לדעתי. |
|
||||
|
||||
מזכיר לי מכתב הזמנה מחברת מועצת העיר ת''א שקיבלתי לפני כמה שנים. הוא נפתח במילים (פחות או יותר) ''אין מחלוקת על כך שאונס הוא הפשע הנורא ביותר שניתן לבצע באדם...''. לא הצלחתי לקרוא את ההמשך מאחר שהנייר התעופף לו לפח האשפה. לא שאונס אינו דבר נורא ואיום, אך היתה לי תחושה שזה יהיה עוד אירוע היסטרי שנועד לקידום אישי. |
|
||||
|
||||
נראה לי שזה תלוי יותר בתפיסה של הקורבן מאשר במעשה עצמו. בחברה שלנו (אמירה מסוייגת, זה עניין דינמי ויש שינוי בשנים האחרונות) אונס הוא אקט המחלל את האדם והופך אותו למצורע בעיני החברה ובעיני עצמו. במצב כזה רק קורבן שמצליח ליצור לעצמו חוסן (בוודאי עם עזרה כלשהי) ולשנות תפיסה יתאושש בצורה טובה. אם לא, אז במישור של פשעים פרטניים (בניגוד למחנות השמדה למשל), אונס (או התעללות דומה) הוא מוות חי. עדיף כבר למות. |
|
||||
|
||||
מהגיוני כמו גם מהיכרות עם נשים שנאנסו (והתאוששו) תיאור זה נראה לי קצת מופרז, גם אם במקרים מסויימים ההשפעה עשויה להיות במידה אותה אתה מתאר. עדיין, ניתן לחשוב על כמה פשעים ותסריטים נוראים אף מאונס. |
|
||||
|
||||
בטוח שאפשר. סייגתי. אין כמו הכרות פרטית. |
|
||||
|
||||
נכון מאוד. גם אני היכרתי נשים שנאנסו, באופן חמור מאוד, ובכל זאת התאוששו (אם כי אחרי הרבה מאוד זמן, ולא בלי צלקות). |
|
||||
|
||||
יש מחקר מרתק ששמעתי עליו (לא יודעת אם פורסם, ערכה אותו פרופ' בובר-אגסי) שבדק שיעורי הישרדות של אסירות במחנה ריכוז של נשים במלחה''ע השנייה. נמצא שם, שהאסירות שהיתה להן ''מישהי לשמור עליה'' (בת, אחות או חברה חלשה, או אפילו בת חסות מקרית) שרדו בשיעורים יותר גדולים. לעתים קרובות בת החסות לא שרדה והאסירה המגוננת כן שרדה. |
|
||||
|
||||
מעניין. כך אני מבינה, בדרך כלל, את הפסוק "שליחי מצווה אינם ניזוקים": התחושה שהם חיוניים למישהו נותנת להם כוחות.. |
|
||||
|
||||
דיון 2009 |
|
||||
|
||||
למה אתה חושב שיש כאן כשל לוגי? (לא ראיתי את המחקר עצמו - שמעתי עליו ממישהי שסייעה בו). |
|
||||
|
||||
הדרך שבה ניסחת רומזת לכיון הסיבתיות ע''פ המחקר - לקיחת בת חסות עוזרת להשרדות. זה נראה לי כמו היסק לא מבוסס. |
|
||||
|
||||
כך ניסחה זאת שסיפרה לי על המחקר. אבל יכול להיות כמובן שהיו משתנים אחרים באמצע - למשל, שאלה שבחרו לקחת חסות על מישהי היו מלכתחילה הנשים החזקות יותר. או שאלה ששרדו יודעות לספר על מי הגנו, בעוד שאלה שנפטרו במחנות לא יודעות לספר (ואולי הגנו גם הן על מישהי חלשה אף יותר מהן?) |
|
||||
|
||||
אחד מספרי השואה הראשונים שקראתי הוא "העטרה שאבדה" של שרה פלגר-זיסקינד. היא נשלחה לתאי הגאזים, וכבר היתה בדרכה לשם (אם כי לא ידעה את זה, באותו הזמן), כשהיה נדמה לה שהיא רואה מישהי שהיא מכירה בטור שעבר מנגד. בלי לחשוב פעמיים, היא עברה טור, כי רצתה להיות עם מישהי מוכרת. הטור הזה היה של נשים שנבחרו לעבודה, והובילו אותן לבירקנאו. סידרו אותן בחמישיות, 1,000 נשים בצריף, אחת בתוך השניה. הן התיידדו, החמישיה המיקרית הזו. ו"שמרו אחת על השניה (והשלישית, והרביעית, והחמישית)" במשך כל המלחמה. כל החמש שרדו. |
|
||||
|
||||
הטעות הבסיסית בטיפול בנרקומנים היא הכנסתם לכלא. הכנסתם למנגנון גמילה יעיל תוך שילובם בחיים אזרחיים תחת פיקוח פשוט אך אפקטיבי יכול להביא לכולם תועלת רבה יותר מאשר שהותם באקדמיה לסמים הנקראת גם לפעמים השב''ס. לדעתי הלא מקצועית אני לא חושב שקיים רוצח ללא מרכיב פסיכוטי פעיל, אם את מתכוונת להריגה זה כבר סיפור אחר. האפשרות לתת לאנסים להגיע למצב בו הם בוחרים אם לקחת את התרופה או שלא, בזמן שהם באים במגע עם הציבור, היא שורש הבעיה. |
|
||||
|
||||
הבחירה אם לקחת את התרופה או לא היא לא בחירה: או שאתה לוקח אותה (ואני לא בקיאה בכך, נראה לי שזה יותר קל אם התרופה היא זריקה ויותר מסובך אם זה כדורים שצריך לקחת ואתה יכול להמנע מכך) ואז זה נרשם שלקחת, תחזור עוד שבועיים. או שלא הגעת לקחת אותה ואז מחזירים אותך לכלא. אני מסכימה איתך, בעניין הטיפול בנרקומנים. הואיל וסמים קשים מהווים טריגר לכל כך הרבה עברות אחרות, קשה לי לחשוב מה גרם לאנשים להגיע לפשע על בסיס קבוע לפני היות הסמים נגע. לפי מילון ספיר, הריגה היא "דרגה שחומרתה קטנה מרצח, גרימת מוות עקב התגוננות, טעות, התרשלות וכד"'. אבן שושן, אגב, לא מבחין בין הריגה לרצח. רצח = הריגה הריגה = הוצאה להורג, המתה. אבל אבן שושן ישן יותר, וסביר להניח שההגדרות המשפטיות-פליליות הנוכחיות טרם היו אז בשימוש. מה על נשים שרצחו ביודעין, מתוך תכנון, את בני זוגן המתעללים? מה בנוגע לאנשים שהרגו את בני זוגם או בני משפחתם שהיו חולים במחלה חשוכת מרפא, לאחר שנענו לבקשתם שלהם לקצר את סבלם? אנשים כאלה מגיעים לכלא בעוון רצח. אלה לא נסיבות מקילות? ללא מרכיב פסיכוטי פעיל? |
|
||||
|
||||
עדיין את מספקת לאנס חלון הזדמנויות המשתרע בין תאריך אי הגעתו לקבלת התרופה ועד שייעצר שוב (ניחוש פרוע - בעקבות עבירות מין). אני לא חושב (משמע אני לא קיים) שמותר למערכת אכיפת החוק לתת לו את ההזדמנות הזו. את בטוחה שנאשמים בעבירות שהזכרת מורשעים ברצח? מעבר לכך, במקום להכנס מייד לתחום האפור בואי ונקח דווקא את מקרי הקצוות על אף ודווקא בגלל נדירותם. האם יש מקום להטיל עונש מאסר עולם אמיתי על מי שביצע רצח טהור כמו הבחור מהקניון או מי שאנס ורצח נפשית את קרבנותיו כמו בני סלע? |
|
||||
|
||||
בשני המקרים שהזכרת *אני* הייתי נותנת מאסר עולם. |
|
||||
|
||||
ברצח. או בהריגה. כמדומני יש דרגות כמו רצח מדרגה ראשונה, שניה שלישית (?). אני בספק אם מי שהרגו את בני זוגם המתעללים או שהמיתו המתת חסד זוכים למאסר עולם, אבל עדיין יש בהם שמרצים שנים ארוכות. ואני מניחה ששנים בכלא יותר ארוכות משנים בחוץ. |
|
||||
|
||||
(וגם בתגובה לתגובה 307979) סעיף 300 לחוק העונשין קובע מאסר עולם כעונש חובה. אבל הסעיף הבא אחריו קובע עונש מופחת במספר מקרים. בינהם: "(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו." ואם אני זוכרת נכון, התיקון התווסף בעקבות המקרה של שוקי בסו או כרמלה בוחבוט. כשמבחינת הדין עצמו צריך היה להאשים אותם ברצח, אבל הרבה מאד אנשים מעורבים פשוט הרגישו שזה "לא צודק". |
|
||||
|
||||
השנים בכלא הן אינסופיות. |
|
||||
|
||||
זה קיים בארצות הברית. הם אינם ''זוכים'' למאסר עולם אבל הם בהחלט נשפטים, מורשעים ונענשים לאחר שביצעו עבירה המוגדרת כ'פשע חמור'. מי שסבור שאין מקום לפעול כנגד מי שביצע המתת חסד ברעייתו הקשישה או החולה, יתכבד ויפעל לשנות את החוק. |
|
||||
|
||||
לצורך העניין - תוך 3 ימים מהיום בו היה האנס המשוחרר להגיע לקבלת התרופה עליו להעצר כי לא הגיע. לא כי אנס. כמובן שלמה שהמשטרה תטפל בזה. או תתעסק עם זה. זה לא מניב כסף כמו דוחות. |
|
||||
|
||||
לצורך העניין - למה שלושה ימים ולא שבוע? למה לשחק באש כאשר אנס מקבל את זכות הבחירה לא לקבל את הטיפול? המשטרה לא תטפל בעניין כי אין לה את כח אדם הדרוש לוודא שכל האסירים ברשיון, כל העבריינים המשוחררים ברמת סיכון גבוהה וכל העבריינים הנמצאים במערכת שיקומית אכן ממלאים את התנאים אשר בהם הם אמורים לעמוד. אין לכך שום קשר לכסף שהדו"ח משלשלים לקופת המדינה. האמירה שלך נמצאת באותו מעמד כמו זו של נהג הנתפס נוהג במהירות של 160 קמ"ש ומתלונן שהמשטרה נטפלת אליו במקום "לתפוס פושעים". מישהו כבר סיפר כאן באייל על עבריין נמלט שחגג בבית תקופה ארוכה עד שהמשטרה הגיעה אליו בעקבות מעשי שוד שביצע במהלך החופשה היצירתית שלו. מעניין כמה זמן לקח לשב"ס לדווח על ההמלטות וכמה זמן ישב המברק מתחת לערימה של מסמכים אחרים. בצורה שהמערכת מתפקדת (או לא מתפקדת) בהווה, אני לא רואה אפשרות לתת לאותם עבריינים את חלון ההזדמנויות עליו את מדברת. |
|
||||
|
||||
ה"רלטוויזם של עקרונות השיפוט" שאתה מציע הוא נקודה מעניינת, אבל הרלוונטיות שלה לענייננו מוגבל: תחת ההנחה הסבירה שאנחנו חיים במדינה שיותר קרובה לארה"ב מאשר להודו, יש לנו משאבים המאפשרים קיום בתי-סוהר במצב סביר. עכשיו ממשיכים את הויכוח בדיוק היכן שהיה. |
|
||||
|
||||
יתכן שאתה צודק. אבל חלק מו הדיון נוגע בשאלת הצד המוסרי של אמצעי הענישה. אם אתה מכיר בכך שה"ערך המוסרי" של אמצעי הענישה הוא רלאטיבי לאמצעים ולמטרות של החברה, הדבר יכול לכוון אותך בקביעת אמצעי הענישה הראויים. אני למשל תומך בעונש מוות רק במקרים של עבריינים המבצעים עבירות חמורות בכלא (בזמן ריצוי עונשם) על סמך השיקולים הבאים: א. מספר המקרים יהיה קטן מספיק. ב. העונש יאפשר תנאי חיים הומאניים יותר לכלל האסירים והסוהרים בכלא. ג. הדבר יכול לסייע לצמצם את השימוש בכלי של חופשות לאסירים (נראה לי שיש שימוש מופרז בכלי הזה. אחרי הכל אנו שמים עצירים בכלא כדי שיהיו שם ולא בחופש). |
|
||||
|
||||
אבל אתה יכול למנוע עבירות חמורות בתוך הכלא על-ידי בידוד, למשל (ומניעת ביקורים, אם צריך). לא נראה לי שצריך לשם כך משאבים מאוד ניכרים (תחת ההנחות שלך, שמדובר במעטים). לא הבנתי את הקשר לחופשות - האם חופשות באות בגלל צורך של המערכת, בגלל מחסור במשאבים? |
|
||||
|
||||
עונש המוות לאסירים יהיה כלי ענישה נוסף על כלים קיימים. אם אסיר רוצח אסיר אחר או סוהר, בידוד לא נראה עונש מתאים. החופשות לאסירים נובעות בעיקר מן הצורך בכלי לתגמול אסירים על התנהגות טובה. אני חושב שענישה (תגמול שלילי) היא כלי באותו השדה. אין לי בעיה עם חופשות לאסירים שמועד שחרורם קרוב. הבעיה היא שנראה שמערכת הכליאה סובלת ממחסור באפשרויות תגמול (חיובי ושלילי) ומשתמשת בכלי החופשות באופן מופרז (גם לגבי אסירים מסוכנים השפוטים לתקופות ארוכות). |
|
||||
|
||||
ג. אבל אם תאפשר תנאי חיים הומאניים יותר לכלל האסירים בכלא, תפחית מ''עונשיותו'' של המאסר. |
|
||||
|
||||
במקרה של פושעים מקצועיים, המטרות של ענישה (וגם שיקום או נקמה) משניות בעיני. המטרה הראשית היא הרחקה מן החברה. לכן אני מודאג מן המדיניות הליברלית של שב''ס בנושא החופשות. אין לי שום בעיה עם הוספת אפשרויות תיגמול חיובי ושלילי בתוך כתלי הכלא. החשש שלי (שאיני יודע אם יש לו בסיס במציאות) היא שמדיניות ליברלית מדי כלפי האסירים דוקא עשוייה ליצור בכלא שלטון עבריינים ותנאים לא אנושיים. מצב כזה גם גורם לשופטים לחשוב פעמיים בטרם שולחים אנשים לכלא. אני למשל הייתי חושש לשלוח נהג שגרם לתאונה קטלנית ע''י רשלנות מכוונת (נניח נהג משאית שעבד יותר מדי שעות). |
|
||||
|
||||
לפני זמן מה קראתי שאחד מכל 138 אזרחים בארצות הברית הוא אסיר בכל רגע נתון. המצב הזה אכן הוריד את רמת הפשיעה בארצות הברית. נדמה לי שכבר היה כאן באייל איזה דיון על הפרטת בתי כלא. גם אם הם כתוצאה מהפרטת בתי הכלא יכלאו כמה אנשים יותר מדי, אני עדיין חושב שזה יהיה הרבה יותר טוב מהמצב הנוכחי שבו כל כך הרבה אנשים סובלים על לא עוול בכפם. |
|
||||
|
||||
האם בארה"ב יש פחות פשיעה מבארצות אחרות, שבהן אין מדיניות מחמירה כזאת? |
|
||||
|
||||
בארה"ב יש 715 אסירים לכל 100,000 אדם, ברוסיה 584, בדרום אפריקה 402, בסינגפור 388, באיראן 226, בישראל 174, באוסטריה 116, בדנמרק 72, ביפאן 54 ובהודו 29 1. בדרום אפריקה מתבצעות 12.5 תקיפות לכל 1,00 בני אדם, בארה"ב 7.7, בדנמרק 1.81, ביפאן 0.33 ובהודו 0.222. בדנמרק מתבצעות 17.62 פריצות לכל 1,000 בני אדם, בדרום אפריקה 9.22, בארה"ב 7.23, ביפאן 2.33 ובהודו 0.13. בסינגפור מוציאים להורג 6.07 בניא אדם לכל מליון אזרחים, בארה"ב 0.23, ביפאן 0.044. בדרום אפריקה נרצח 0.5 בן אדם לכל 1,000 תושבים, ברוסיה 0.19, בארה"ב 0.04, בדנמרק 0.01, ביפאן 0.00(?) 5. בדרום אפריקה יש 1.23 מקרי אונס לכל 1,000 תושבים, בארה"ב 0.3, בדנמרק 0.09, ביפאן והודו 0.01 6. 1 http://www.nationmaster.com/graph-T/cri_pri_per_cap&...
2 http://www.nationmaster.com/graph-T/cri_ass_cap&... 3 http://www.nationmaster.com/graph-T/cri_bur_cap&... 4 http://www.nationmaster.com/graph-T/cri_exe_cap&... 5 http://www.nationmaster.com/graph-T/cri_mur_cap&... 6 http://www.nationmaster.com/graph-T/cri_rap_cap&... |
|
||||
|
||||
תודה רבה. זה מעמיד קצת בסימן שאלה את הקשר בין העבריינות לענישה. |
|
||||
|
||||
ברור שאין קשר לינארי בין ענישה לפשיעה. ישנם גורמים נוספים כמו תרבות, מצב כלכלי, איכות שירותי הרווחה, מבנה חברתי, מצב בטחוני ועוד המשפיעים על רמת הפשיעה. בחינת השפעת התפיסה והענישה על שעורי הפשיעה דורשת מבחנים עדינים יותר מן הסטטיסטיקות הסתמיות לעיל. |
|
||||
|
||||
גם לי זה ברור. כתבתי זאת בהקשר לתגובה 307023 |
|
||||
|
||||
ודיאטה זה משמין |
|
||||
|
||||
למרבה הצער, זה נכון: מדיאטות רק משמינים, נבדק מחקרית ואף הוכח מעבר לכל ספק. |
|
||||
|
||||
מישהו מוכן לשפוך אור או סתם לזרוק ספקולציות? |
|
||||
|
||||
מה בכלל מטרתם של מתקני הענישה/שיקום? זכות הקורבן מול זכות העבריין היא שאלה שנידונה גם בחו"ל, כמדומני. ביקשו סטטיסטיקות מהארץ, סטטיסטיקות מחו"ל גם יועילו. הפגם היחיד שאני רואה בעונש מוות הוא שאלת המניע. אם אין לי ספק שאדם כלשהו רצח אדם אחר (מקרה יגאל עמיר כדוגמה, וגם לחובבי קונספירציה, הוא השתתף ברצח), אבל יש לי ספק באשר למניעיו, וייתכן שיש מה לשקם, שהוא היה במצב של טירוף זמני, הוסת שלא בטובתו ואינו אנטי-סוציאלי באופן עקרוני, אזי עונש מוות הוא פתרון שגוי. כמובן שלגבי מרבית ואולי כל האנשים, איני יכול לבסס מעבר לכל ספק (לא מדובר על ספק סביר) את המניע, אפשר לשאול אומנם, אבל גם אם יענו, איזה ערך יש לתשובה שלהם? אם הוא שקרן הוא ישקר, אם הוא עצמו אינו יודע וסתם זורק תשובה, איך אני אדע? ואז באה השאלה של אחריות למעשיו... (לא הטיעון של רצון חופשי). האם אי אחריות למעשה כפי שהיא מוכרת על ידי החברה, פוטרת מעונש? לכל היותר לדעתי, במקרה הכרוני היא מזכה את האדם במתקן פסיכיאטרי מבודד כמו מתקן ענישה/שיקום (מדובר במקרה חסר התקנה), לכל הפחות, אם אפשר לקבוע זאת בלי שום ספק, פה מגיע עונש מוות. |
|
||||
|
||||
הערה כללית לנושא: הדר אבירם (משפטנית) כתבה כאן לפני זמן מה כי למרות החששות החברתיים המקובלים מחזרה על המעשה, סטטיסטית(?), מרבית הרוצחים לא ירצחו יותר מפעם אחת. |
|
||||
|
||||
ויש לציין שלגבי אנסים, שודדים, פדופילים, וסתם חבר'ה שמפוצצים לאנשים את הצורה במכות להנאתם - דווקא ההפך הוא הנכון. |
|
||||
|
||||
בדיוק. |
|
||||
|
||||
למה אף פעם לא נערך דיון רציני על נושא רצח רבין באייל? שוטטתי מעט באתרים של "תומכי הקוסנפירציה" כפי שאוהבים לכנותם. ויש שם כמה ראיות מאוד חזקות לטיוח האמת. 1 לא ברור לי למה גורמים רשמיים לא מכחישים או עונים על הטענות באתרים האלה, במיוחד כשלא מדובר בסתם הערות קיקיוניות וקטנוניות. אלא בהערות מהותיות עם מסמכים רשמיים בצידם, חלק מהשאלות : מדוע בחלק מהמסמכים מצויין שרבין נורה שלוש פעמים ובחלק רק פעמיים? מדוע לא נמצאו שיירי אבקת שריפה על ידיו של עמיר? ועוד המון בעיות אנקדוטליות : למה רבין הוכנס ללימוזינה ולא לאמבולנס? איך יגאל עמיר היה 40 דקות בשטח שהיה אמור להיחשב סטרילי? לאחר שנורה רבין היה אמור ליפול ואילו הוא נראה מסתובב.. פירוט של בעיות נוספות יש כאן : עכשיו, אני לא טוען שאני מאמין לכל מה שכתוב באתרים אלו (במיוחד באתר של ברי חמיש בו חלק מהטיעונים כבר על גבול ההזוי) - אבל יש כאן מספיק שאלות בכדי שגורמים מוסמכים יתייחסו לדברים. אני אישית הייתי מעדיף להאמין שדו"ח ועדת שמגר הוא נכון וכך רבין נרצח, אבל יש פשוט יותר מדי שאלות. למה אין תשובות? 1 - איני טוען שזה אומר שלא היה זה יגאל עמיר שרצח את רבין, אלא שהמסקנות שפורסמו ע"י ועדת שמגר אינם הדברים שהתקיימו במציאות. |
|
||||
|
||||
מניין לך ש" אף פעם לא נערך דיון רציני על נושא רצח רבין באייל?" <דק"כ> |
|
||||
|
||||
אפשר לינק? |
|
||||
|
||||
למשל תגובה 99715 (או: איך זה שאף אחד במערכת האייל הקורא לא חשב לשים מנוע חיפוש באתר? כנראה הסתר פנים.) |
|
||||
|
||||
אני לוקח את דבריי בחזרה, נערך דיון רציני על רצח רבין (על אף שרוב הטיעונים לא נענו שם). למה בכל התגובה שלי בחרת להיטפל דווקא למשפט הזה? |
|
||||
|
||||
על מה אתה מדבר? זה המשפט היחיד שהופיע בתגובה שלך תגובה 307320. |
|
||||
|
||||
סלח לי, שיערתי שאתה האייל האלמוני מהתגובה הראשונה. |
|
||||
|
||||
איך זה שיגאל עמיר לא זועק מהכלא את חפותו? משום מה, כמו בהכחשות שואה, תמיד המכחישים וממציאי הקונפירציות משתייכים אל החוגים שנורא תומכים במה שקרה ונורא מתאמצים להוכיח שזה לא קרה. |
|
||||
|
||||
כאן יש הסברים מסויימים : אבל שוב, זו כלל לא הבעיה. גם אם יגאל עמיר כן רצח את רבין - יש טיוח לגבי פרטי הרצח, מדוע? דבר שני, זה די ברור בסופו של דבר שאנשים נוטים להאמין במה שמתאים לתפיסת עולמם או בדיעות שבהם הם מחזיקים (מה שאגב אמר פרנסיס בייקון לגבי המדע כבר די מזמן), וניתן לעוות את המציאות בכל דרך שתתאים לעמדות שלך. זה גם ברור שלאנשי הימין ישנו אינטרס לזכות את יגאל עמיר, ואילו לאנשי השמאל להאמין שיגאל עמיר הוא זה שרצח את רבין. אבל אם נתעלם מכך ונבדוק את הראיון באופן ששואף לאובייקטיביות (כי אובייקטיביות טהורה לא בנמצא). ישנן פשוט המון סתירות שלא פורסמה שום תשובה מתקבלת על הדעת עליהן. כך שגם אני, שהדיעות שלי נמצאות במרכז (מצביע שינוי, שתומך בתוכנית ההתנתקות) נוטה להאמין שהתבצע כאן טיוח. הבעיה היא שבגלל שהטענות שייכות לאנשי הימין ההזויים, אנשים נוטים להתייחס אליהם בזלזול אד-הומינום - וזה עוד מבלי להזכיר את הקדושה שסובבת את רבין. |
|
||||
|
||||
היו בנושא מספר פתילים די ארוכים בעבר. אם אתה נורא מתעקש תוכל להמשיך לדוש בנושא במקום הזה למשל: תגובה 230961 לא, זה לא נסיון טיוח :-) |
|
||||
|
||||
כן אה, אני בטוח שאקבל המון תגובות במאמר משנת 2004. אני מבין שאולי הנושא נידון כבר בעבר, ואינך רוצה שהפתיל הזה יתפתח לכיוון ההוא ויצור חור שחור ששואב אליו את כל תשומת הלב. ולמרות זאת, אולי אני אגואיסט אבל אני רוצה דבר אחד פשוט, שבאתר הזה שאני רואה את כותביו כאנשים מאוד איכותיים ורציניים יספקו את סקרנותי לגבי הנושא הזה, שחוזר להטריד אותי מדי פעם. |
|
||||
|
||||
תקבל די והותר תגובות. תראה איזה פולמוס למשל התפתח במאמר משנת 2000 החל מלפני חודש: דיון 236 וכאמור, כבר נתנו לך שני פתילים ארוכים לאין-קץ בנושא. ויש עוד. אם אתה נורא נורא נורא רוצה, אתה תמיד מוזמן לשלוח לנו מאמר בנושא. לרכב על מאמר של מישהו אחר זה פשוט לא הגון. |
|
||||
|
||||
מקובל, פשוט בד"כ יש קשר אקספוננציאלי חזק ברוב האתרים בין זמן הנושאים לכמות ההתייחסות אליהם. אני יודע שזה לא הוגן לרכב על המאמר הזה אבל הבעיה היא שאין פורום ג'נרי באייל הקורא (כבר היה על זה דיון לא מזמן לא?), לכן אני "נאלץ" לרכב על מאמר מסויים בכל מקרה. קראתי את הפתילים והם לא השביעו כלל את רצוני, כנהוג באייל במקום לדון ישירות בנושא הדיון עבר לנושאים של זיופי תמונות והתבדחויות ציניות על תיאוריות קונספירציה (למרות שבהחלט צחקתי כשקראתי אותן). בכל זאת זה ראוי להעביר את הנושא לדיון אחר כי דיון זה עדיין בחיתוליו, ולא ראוי להרוס אותו עם נושא כל כך פרובוקטיבי. מבקש את התייחסותכם לתגובה 307353. בכל אופן, אני עדיין בעד פורום ג'נרי. |
|
||||
|
||||
ברוב האתרים אולי, אבל לא באתר הזה. פה, דיון עם תגובה חדשה מוקפץ לעמוד הראשי אצל כל הקוראים, ואף לראש רשימת ה"דיונים המתמשכים". בהנחה שאנשים יראו לפתע תגובה חדשה בדיון ישן, וימצאו לנכון לענות לך, הדיון ימשיך להופיע בעמוד הראשי ובדיונים המתמשכים לאורך זמן. אם הפתיל החדש יצבור מספיק תגובות, הדיון יכנס אפילו ל"צועדים בראש". בקיצור, יש סיכוי לא קטן שתצליח לחדש דיון ישן אם שאלה מספיק מעניינת - סיכוי שהוא לא קטן משמעותית, אם בכלל, מהסיכוי שאותה שאלה תפתח דיון רלוונטי במסגרת מאמר חדש. זו גם הסיבה שהאייל לא זקוק לפורום ג'נרי: רוב הסיכויים שכבר היה על זה דיון שאפשר להקפיץ חזרה לעמוד הראשי. אם, מסיבה כלשהי עוד לא היה דיון כזה, אנחנו מעדיפים שתכתוב מאמר שיפתח דיון כזה, ולא שתסתפק במשפט וחצי בסגנון עדות הפורומים. אגב, במקרה הכי גרוע, מוטב לנסות "לרכב" על עדכוני חדשות ולא על מאמרים, כדי לפחות לא לפגוע בכותב המאמר. למערכת, כידוע, אין רגשות. |
|
||||
|
||||
בשולי הפתיל, אני רוצה להציק לך (ולדובי, שנגרר, ובעיקר לאחרים שאולי עושים את אותה טעות) על עניין לשוני קטנוני: "ג'נרי". "גנרי" (הצ'ופצ'יק הוא השגעון של האנגלים, מה לנו ולו) נגזר מ"סוג". השימוש המוכר בו עבור תרופות מדגיש דיבור על תרופה לפי הסוג שלה, להבדיל מלפי היצרן. נכון שאז יש לזה איזושהי משמעות של כלליות, אבל להשתמש ב"גנרי" כמו כאן - במשמעות של "כללי לחלוטין, חסר סוג") זה די היפוך של המשמעות. |
|
||||
|
||||
באמת אינני מכירה את המונח "פורום גנרי". מה זה? |
|
||||
|
||||
לא אענה לך מהו ''פורום גנרי'', כי למרבה השמחה עדיין אין ביטוי כזה, ואני כאמור מתנגד לו (גם לביטוי, וגם לפורום)... אבל אם תעקבי אחרי ההקשר שבו האייל הירוק אמר ''פורום ג'נרי'', בוודאי תביני בקלות למה הוא התכוון. |
|
||||
|
||||
זה דווקא די סביר שתקבל תגובות, לפחות מהמשתתפים הקבועים. למה שלא תנסה, ואם זה לא ילך לך, תחזור להיות אגואיסט בדיון הזה? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כבר היו דיונים שהתעוררו משנתם, ללא תלות בשאלה מתי הלכו לישון. 2004 לא הייתה כל כך מזמן. ________ העלמה עפרונית ומצלמה חדשה. |
|
||||
|
||||
המקרה של כליאת השווא של דרור עדני הוא הרבה יותר ברור ממקרהו של יגאל עמיר וחבל שהדיון בעניינו התמסמס בדיון על קונספירציות. אולי עכשיו כשמשלמים לנאשמי מע''צ פיצויים אפשר לפתוח את תיק דרור עדני ולשלם לו פיצויים. |
|
||||
|
||||
I've read the article carefully, and I'm afraid I entirely disagree. Research on crime and punishment is what I do for a living, and I find it very hard to relate to anecdotal material such as the cases related in the article. Nevertheless, I believe that the other side of the argument - supported by extensive sound research - should not be cast aside for vindictiveness and fear.
The handful of cases presented in the article, so as to support a supposed "trend" in violence, are extremely atypical. Any analysis of the types of crime brought before courts - in Israel and abroad - will show that vicious murders such as that of the taxi driver, though undoubtedly horrifying and shocking, are extremely rare. Most homicides occur in very different contexts. And homicides do not nearly constitute such a significant share in the world of crime. I would therefore be very, very cautious, to express such a punitive approach toward crime in general. Even limiting the argument to homicide itself, I have several times commented in this forum about the questionable nature of the deterrent article. I also don't believe much in incapacitation, for both economic and moral reasons. Research conducted in the 1980s about rehabilitation pointed to the problematic nature of those problems, but they don't make things any worse than incapacitation does - and they are much cheaper. As to the author's observations about the nature of imprisonment, I sadly have to disagree again. I have visited various corrective institutions in connection with my practical and academic work, and, though the conditions certainly differ between different institutions, I find it very hard to wish the horrible experience of incarceration on anyone. My main argument against mass imprisonment is a utilitarian, though: prisons have become warehouses which do not do much to eradicate crime - in any way - and which absorb resources which could be implemented into social welfare - a movement which might do much more for crime than incarceration. This is, of course, not to say that the handful of crimes paraded in the article are not heinous and horrible. They are. But this type of argument, and particularly the numerous cheerful responses after it - make me very afraid. They remind me of cheering audiences before the gallows in Early-Modern Europe. I would like to see more sound data, a more thorough analysis, and last but not least - some compassion for the numerous people subjected to the system, whose cases are more multifaceted than those presented here. For anyone interested in another perspective (and I hope there are such folks around), I strongly recommend David Garland's new book The Culture of Control. |
|
||||
|
||||
באשר לרגשות ההמון המריע לפני הגרדומים, במקומך לא הייתי מודאג, טבעם של הרגשות הוא שהם מתלהטים, הדם מתחמם (ולא לטובה) עם קריאת המקרים הספציפיים, ובכל זאת אין איש (או אייל, אני מקווה) התומך בעונשים דרקוניים ("אם היה זה אפשרי הייתי נותן עונש מוות לכל פשע"), כשחושבים על קונטקסט רחב יותר (כמו מקרה שוקי בסו שרצח את אביו המתעלל) עשויה להיות סימפטיה כלשהי לפושע, ובכלל, רגשות הלינץ' שאתה נסער מהם הם אפיזודה קריאתית מודגשת בעיקרם. בנוסף, נראה לי שהחרדה האמיתית בארץ נובעת מההרגשה שהפשע כבר לא עושה לנו חשבון. זה מתלווה להרגשה של התרופפות הנורמות הכלליות, בפוליטיקה וחברה. התוספת של פשעים מסוג שאיננו רגילים לקרוא ולשמוע עליהם (נסיונות חיסול בלב אוכלוסיה תמימה, רציחות שלא על בסיס התלהטות יצרים רגעית - שגם הן נוראיות אבל שגרתיות יותר) פשוט מגדישה את הסאה. ושוב נשאלת השאלה, מה מטרתם של מתקני ענישה/שיקום? עד כמה הם מתקדמים לשיקום אם בכלל? באיזו מידה בידוד מהחברה ושיקום בתנאים לא אמיתיים מסייעים בקליטה מחדש? איזה עבודה פסיכולוגית נעשית על האסירים, ואיזו הערכה נעשית טרם שחרורם? אלו שיטות אלטרנטיביות יש ובמי הן עשויות לגעת? |
|
||||
|
||||
עד אמצע המאה ה-19 היה באנגליה עונש מוות על מגוון רחב של עברות, כולל גניבה בערך פעוט. התוצאה היתה שגנבים העדיפו להרוג את קורבנותיהם ואת רודפיהם, כי העונש על גניבה ועל רצח היה זהה. מסיבות אלה שינו את החוק. |
|
||||
|
||||
ניוגייט - מול פלנדרס. ידוע. הציטוט הוא לא עמדה שלי אלא עמדתו השנונה של דראקו (אתונה -600 בערך) נדמה לי שהיא הייתה יותר משעשעת ברשעותה. |
|
||||
|
||||
דראקו הקרוי בעברית דראקון, עם החוקים הקרויים על שמו כ"חוקי דראקון" או "חוקים דרקוניים"? |
|
||||
|
||||
המממ... לגבי דראקו/דראקון איני יודע, אני אסמוך עלייך. לגבי "החוקים הדרקוניים", כן, לזה התכוונתי. |
|
||||
|
||||
You haven't been mugged yet, huh?
|
|
||||
|
||||
"דמוקרט הוא רפובליקני שטרם אנסו את ביתו"? |
|
||||
|
||||
אכן אני מכיר וריאציה די קרובה, ואליה כיוונתי. |
|
||||
|
||||
I'm sorry to shatter the stereotypes, but yes, I actually have been a victim of crime. I just make a distinction between my personal experiences and my professional opinion, which is based on sound research and not on my private case. Naturally, when this happens to you personally you are shocked; but policies made based on such personal reactions tend toward the unmeasured and perhaps draconic. When folks launch into policy discussions based on emotional anecdotes, it makes me concerned.
|
|
||||
|
||||
האם יש מחקרים שהראו תועלת כלשהי לאורגיית השיקום שתיאר אסף במאמר, או שפשוט לא מצאו נזק ניכר בשיקום? |
|
||||
|
||||
קשה לי להשיב, כי אני לא מקבלת כנתון את קיומו של מה שקראת לו "אורגיית שיקום". בניגוד להתרשמותו של אסף, תקציבי מערכות ענישה בכל העולם המערבי הולכים וקטנים, ויש פחות ופחות תכניות שיקומיות. בשנות השבעים פורסם מטא-מחקר של מרטינסון תחת הכותרת "What Works?". המחקר בדק מחקרי הערכה של תכניות שיקום מסוגים שונים בבתי כלא. חרף בעיות מתודולוגיות בעריכתו (ולשם ההגינות, קשה מאוד לבצע מטא-מחקר מושלם מבחינה מתודולוגית) הוא חשף שהתכניות אינן מועילות במידה מובהקת. תוצאות המחקר הביאו את הימין השמרני בארה"ב להעלות על סדר היום אג'נדה של "חוק וסדר" ולהחמיר בענישה תוך קיצוץ בחלופות ענישה ובתכניות שיקום. מאז התפרסמו מטא-מחקרים חדשים בעלי ממצאים אופטימיים יותר לגבי תכניות שיקום. המסקנה: שיקום עובד, בחלק מהמקרים, לגבי חלק מהאנשים. ראיתי מחקרי הערכה חיוביים לתכניות כמו Boot Camps לנוער, ולתכניות טיפול באלימות במשפחה. |
|
||||
|
||||
היכן בדיוק מצאת שזו ההתרשמות שלי? אם אכן קראת את המאמר היטב כפי שטענת היית מוצאת אזכור שסכום של 300,000 ש"ח, אשר המדינה לא מוכנה לשחרר, מונע אפשרות שיקום חלקי לעברייני מין. גם לדעתי יש פחות ופחות שיקום ויותר אילתורים ומחדלים של המדינה אשר נושאים את התואר 'תכניות שיקום' רק על מנת לשחרר את הלחץ בבתי הסוהר. |
|
||||
|
||||
ראיתי גם מחקרים אופטימיים במיוחד לגבי מודלים של הפגשת נאשמים עם קורבנות, בקשת מחילה, החלטות משותפות על פיצוי וכפרה: למודלים האלה קוראים בספרות המקצועית reintegrative shaming או restorative justice. המודלים האלה מצליחים במיוחד במקומות שיש בהם מסגרת קהילתית חזקה, ולו יושמו בישראל, הם קרוב לוודאי לא היו מצליחים באותה מידה בכל מקום. |
|
||||
|
||||
בשמחה. המודלים האלה מבוססים במידה מסויימת על עבודה של קרימינולוג אוסטרלי, John Braithwaite, שמבקר את השימוש של מערכת הענישה הפורמלית ב"ביוש" - הצמדת סטיגמה לעבריינים והכנסתם למסגרת המכוסה על ידי הרשת המדינית - בלא שנלווית לכך משמעות קהילתית. הרעיון הוא לבייש, אבל אז לבצע הליכים שיובילו לראינטגרציה ולתחושת מחוייבות של העבריין. מאז שהרעיון נהגה, נעשו מספר נסיונות ב"צדק מאחה" - שבינתיים גם התקרבו, מבחינת טכניקה, לגישור בהליכים אזרחיים. בפעם האחרונה שטיפלתי בתיק פלילי בישראל, זכור לי שהתחילו לדבר על האפשרות להפגיש קורבנות עם עבריינים - הלקוח שלי ואני בדקנו את האפשרות הזו ברצינות באותה עת, אבל בסופו של דבר החלטנו לחכות עם זה. ישנם מקומות בעולם שבהם השיטה הזו מתנהלת בנוסף לשיטה הפלילית הרגילה, ולפעמים היא ממירה חלקים מהשיטה הרגילה. למשל, בניו זילנד, כל מערכת בתי המשפט לנוער לא נכנסת לפעולה למעט אם הצדדים מסרבים לפתרון ברוח "צדק מאחה". איך זה עובד? הרעיון הוא לבטל את המבנה המכאני והאדברסרי של השיטה המשפטית וליצור מצב שבו הדיון בעבירה הוא דיון בין הצדדים שהושפעו ממנה, לאו דווקא הצדדים הפורמליים להליך (התביעה והנאשם). בהליך כזה יהיו, כמובן, נציגי משטרה ותביעה, אבל גם הקורבנות ומשפחותיהם, הנאשמים ומשפחותיהם, נציגי קהילה שונים שהושפעו מהעניין ויש להם מה להגיד, וכדומה. בניו זילנד, שהיא בחלקה חברה מאורית מסורתית, התהליך גם מנוהל כך שהוא נפתח ומסתיים בטקס קהילתי כזה או אחר. אחרי הפתיחה, נציגי החוק מסבירים מה קרה: תנאי להשתתפות בעניין הוא שהעבריין "לוקח אחריות" על מעשיו (= מודה באשמה: ועל זה ארחיב עוד מעט) כך שאין ויכוח על העובדות, או לפחות לא ויכוח משמעותי. בהמשך, הקורבן ומשפחתו/ה מסבירים את ההשפעה שהיתה לעבירה עליהם, ונציגי קהילה שונים מציעים להם, ולמשפחת העבריין, את תמיכתם. בהמשך, המגשר/ת משוחח/ת עם הצדדים לחוד, ואז כולם נפגשים ומסכימים על התנצלות ומעשי כפרה שהנאשם יבצע - התנדבות במוסדות שונים, טיפול וכדומה. במחקרים שבוצעו במקומות שמיישמים את השיטה הזו, כל הצדדים הביעו שביעות רצון מכך שניתן להם להישמע בהליך, ומהתוצאה, שלפיה העבריין חוזר להיות חבר מלא בקהילה לאחר שהוא מכפר כפרה מלאה על מעשיו. יש כאן, כמובן, שתי אבני נגף רציניות שעלולות לשלול את האפקטיביות של המודל הזה בחברה ישראלית עירונית. קודם כל, עניין ההודאה באשמה. העסק הזה לא עובד אלא אם כן העבריין לוקח אחריות על המעשה. במשפטים "כבדים", מערכת עסקאות הטיעון בהליך הפלילי הפורמלי כמובן מאפשרת לקבל הקלה בעונש אם אדם מודה, כך שיש "תמריץ" להודאה. החמשבה על הודאה באשמה כ"קבלת אחריות" וכפתיחה להליך מאחה במקום כחולשה היא משהו שיצטרך להשתנות. אבן הנגף השנייה היא העובדה שהעסק הזה עובד יותר טוב בקהילות מגובשות ומסורתיות, שבהן לנציגי הקהילה יש סמכות לנהל דבר כזה וליצור אווירה של מחוייבות הדדית (כמו "סולחות" בין חמולות, שלעתים נתמכות על ידי מערכת המשפט הישראלית ונלקחות בחשבון כחלק מתהליך סיום התיק/ים). קשה לי קצת לראות דבר כזה עובד בחברות רב-תרבותיות. |
|
||||
|
||||
אולי אצל חרדים (למרות שנראה שהם מסתדרים לבד מהבחינה הזו). אולי בישובים קטנים או שכונות מגובשות? אם תהיה עבירת רכוש או אלימות בקרית-גת, לדוגמה, התהליך הזה יכול להיות רלבנטי? |
|
||||
|
||||
זו אבחנה מעניינת - בין הודאה באשמה לבין קבלת אחריות. אני זוכרת ראיון עם נהג ישראלי שהואשם בביצוע תאונת פגע וברח, ובטשטוש מסיבי של הראיות (כולל סחיבת הגופה באמצע הלילה). רוב הראיון הוא יילל על הצער והכאב שהוא חש, על חייו שנהרסו ועוד ועוד. לא היה שם שמץ של קבלת אחריות על המעשה, של הבנה שהוא לא המסכן בסיפור הזה, אלא ההרוג ומשפחתו. באותו אופן, נדמה לי (וזה אנקדוטלי, על סמך סיפורים שהגיעו לתקשורת) שאסירים מורשעים רבים תופסים את הפשע שלהם כמעידה, כבעיה טרגית שנקלעו אליה, כחלק מתלאות הגורל שפקד אותם - ככל דבר, חוץ מאשר כמעשה שהם גרמו לו במודע ובצורה אקטיבית. התפיסה הרומנטית הזו של הפשע מתקשרת בעיני לחוסר אמפתיה קיצוני לזולת. |
|
||||
|
||||
בדיוק עכשיו שמעתי ב"יומן" ראיון עם דוד אטיאס, הרוצח השכיר שהפליל את האחים קקון (ולא הצליח להפליל את רוזנשטיין). הוא הודה באשמה בפה מלא, אבל הכחיש כל אחריות. אני חייבת לציין שהרעיון היה מדהים: בן אדם מספר בנינוחות ואף בסיפוק מסוים על הרציחות שביצע, מסביר שהרוויח עליהן יפה והיה זקוק לרווחים האלה כתשלום לנערות הליווי שהזמין בחופשותיו מהכלא (אותן חופשות שבהן גם המשיך לרצוח), ומגיע לטונים עצבניים יותר רק כשהוא מדבר על העוול שגרם לו בית המשפט - משום שדווקא עם האחים קקון, ששלחו אותו לרצוח, הגיעו לעסקת טיעון (מבישה באמת - 16 שנות מאסר), בעוד הוא עצמו מרצה מאסר עולם. לא ייאמן. |
|
||||
|
||||
זה גם קשור אולי לעידן חוסר האחריות האישית בו אנו חיים, בו אדם נחשב כתוצר הסביבה וקורבן הנסיבות - כפי שאומרים בחו''ל על מעשי טבח הערביים ''מעניין מה גרם לשנאה כזו''... וגם כמו שמכרה ציטטה לי פעם את בנה (המופרע) שצרח עליה באופן מידי לאחר שנתפס בקלקלתו ''תראי מה גרמת לי לעשות''. כמובן, ככל שמצבו של אדם רע יותר או שמעשיו נוראים יותר, יש לו יותר סיכוי להיחשב כקורבן האמיתי בעיני חוגים רחבים - ולהפנים זאת לבסוף (או מלכתחילה). |
|
||||
|
||||
הייתי אומר שבדיוק להפך: אמפתיה לסבל האחר היא מותרות שלעולם אינן מצויות בידו של מי שחש מאוים. ואין קשר למציאות הפיסית. כתבתי "חש מאוים" ולכך התכוונתי. |
|
||||
|
||||
מסכימה איתך. מה ש"מצחיק" הוא שאמפתיה לסבל האחר מקלה גם על תחושת הפחד\שנאה כלפיו. כי מה יותר מפחיד ממה שלא מבינים? |
|
||||
|
||||
נכון... אבל רק מרגע שכבר יש אמפתיה. דרושה נכונות התחלתית, לפחות. לוותר על ההתגוננות. זה כבר יותר ממה שאני מוכן לדרוש ממי שאיום כלא ממשי תלוי מעל ראשו. |
|
||||
|
||||
אבל יכולה להיות קשת רגשות אחרת ולא זו חסרת האמפתיה והנרקיסיסטית. למשל, נקמה - הרוצח 1 היה יכול לטעון "אני שמח שהרגתי את X, הגיע לו, ואין לי בעיה לשבת בכלא על זה כי עשיתי את הדבר הנכון". או כעס ושנאה - "X היה מנוול של ממש, ועד עכשיו הוא הורס לי את החיים, כי בגללו אני יושב בכלא". במקום זאת, הוא מסכים של-X לא הגיע כלל וכלל להירצח, אבל ממקד את הסבל במקום הלא נכון - אצלו ולא אצל הקורבן. 1 וכאן אנחנו לא מדברים על מקרי כרמלה בוחבוט/שוקי בסו. |
|
||||
|
||||
דווקא מה שמבינים עלול להיות הרבה, הרבה יותר מפחיד. אם מישהו רודף אחרייך ומנסה לרצוח אותך, אולי עדיף לא לדעת למה זה ולקוות שהוא יפסיק לרדוף אחרייך אחרי זמן כלשהו או אם תברח רחוק מספיק, מאשר לדעת שזה מישהו שיש לו משהו אישי נגדך וירדוף אחרייך עד לקצוות תבל (ושאין לך סיכוי לעצור אותו). |
|
||||
|
||||
מה זה אומר? קרבן האונס צריכה לשבת עם האנס ולהחליט ביחד על פיצוי, כפרה וסליחה? |
|
||||
|
||||
I stand corrected. Please receive my apology.
|
|
||||
|
||||
משעשע, לפני כמה ימים ראיתי הערה על דיון טלוויזיוני שהיה בארה''ב בין שני פוליטיקאים בסוגיית המחקר על תאי גזע. הדיון היה בין רפובליקני קיצוני שהתנגד למחקר, ורפובליקני מתון, שתומך בהם. המתון, כצפוי, הוא בעצמו חולה סרטן. ההערה הייתה ש''רפובליקני מתון הוא רפובליקני קיצוני שהוא או אחד מבני משפחתו חלה במשהו''. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שננסי רייגן התבטאה בנושא. משהו שקשור לאלצהיימר של רונלד רייגן המנוח. או שאולי אני מבלבל עם מישהו אחר. |
|
||||
|
||||
לא מבלבל: |
|
||||
|
||||
כשאת מודיעה שאת שוללת לגמרי את המאמר, מה בדיוק את שוללת? את הדרישה לטפח מנגנון ציבורי ומערכתי על השיפוט בארץ? את הדרישה לא לשחרר פושעים מורשעים לחפשי כאשר המערכת האמונה על שחרורם סבורה שהם מסוכנים לציבור? התגובה שלך מזכירה לי ראיון ששמעתי לא מזמן בגל"ץ. רזי ברקאי, אם אינני טועה, מראיין אדם אשר מציע להפעיל מכשיר המסוגל לזהות גם רמה מזערית של אלכהול בדמו של הנהג על ידי נשיפת אוויר לתוכו (לא המכשיר הקיים כיום אלא משהו יותר מתוחכם) התגובה האוטמטית של השדר היתה "האם זו לא פגיעה בחופש הפרט שלי" מבלי להפנים שחופש הפרט שלו נפגע כמעט בכל רגע בחייו. השאלה אם מחיר הפגיעה בחופש הפרט גבוה מהפגיעה בחברה עצמה לא נשאלת, גם לא על ידך. המקרים הספורים שהבאתי הם על קצה המזלג מקרים שאני חוויתי ומתארים רשלנות פושעת של הגופים האחראים על שלום הציבור. את טוענת שהם נדירים אבל מתעלמת שהשכיחות של מקרים כאלה עלתה בעשור האחרון. אי אפשר לעצור את הפשע לחלוטין, גם לא בסינגפור, אבל בטח שלא צריך להיות שותפים למקרים אלו ע"י רשלנות וחובבנות. שוב, השאלה היא האם מחיר הפגיעה בפרט לא מצדיק את ההגנה על החברה. אני מניח שאם את או מישהו מילדייך היה נופל קרבן לעבריין 'משוקם' כבני סלע, לא היית מתנחמת בעובדה שאלו רק מקרים נדירים. יותר מאלפיים עבירות מין כנגד ילדים בשנה המבוצעות ע"י עבריינים שנכלאים, משתקמים ואונסים שוב. יכול להיות באמת שפשוט צריך להסביר למשפחת ספיר שבתם שילמה את המחיר שאנו כחברה מוכנים על מנת לקדש ערכים ליברלים מתקדמים ובכל מקרה, זה בסך הכל מקרה נדיר. לא ברורה לי ההתיחסות שלך למחקר בנוגע לענישת עבריינים. את טוענת שמדובר בגול עצמי ערכי וכלכלי ויותר מזה, שתהליך השיקום לא נושא יותר נזק מעונש מאסר והרחקה מהחברה. נשמע מוזר בלשון המעטה. אם תפרטי יותר זה יהיה מעניין לשמוע כמה שווים חיי אדם. את משום מה מייחסת לי את התפיסה האמריקאית של מערכת כליאה המונית. את טועה. צריך גם להזכיר שעידוד כליאה מתבצע בארה"ב על רקע של הקצאת תקציבים למחוזות על פי מספר תושבים כאשר האסירים הנמצאים במתקני הכליאה במחוז נספרים גם הם. את הפסקה האחרונה שלך אני דוחה לחלוטין. משרד המשפטים משחרר עבריינים סדרתיים אשר על פי המדיניות שלו אינם ברי שיקום ואת מדברת על המון צמא דם ומחסור ברחמים כלפי הפושע. הייתי יכול לשחרר כמה הכללות מאוסות המתייחסות לציבור הפסאדו ליברלי וזה בטח לא היה עוזר כאן. אני דווקא בכלל לא מתייחס למוטיב הנקמה בענישה ובמידה ותציגי תכנית ישימה וריאלית של שיקום עבריינים לא תהיה לי שום בעיה לתמוך בה. את מתייחסת לתנאים המזעזעים במתקני הכליאה, אני חייב להזכיר לך שגם בקבר לא כל כך נח. |
|
||||
|
||||
אתה מדבר שטויות. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שרק במשפט האחרון. |
|
||||
|
||||
אסף, נדמה לי שהתגובה האחרונה שלך הלכה מעט רחוק מדי, לתוך תחומי הדמגוגיה. בניגוד למשתמע מדבריך, לסטטיסטיקה יש ויש מקום בקביעת מדיניות. הטענה של "אם את או מישהו מילדייך... היית מדברת אחרת" היא לא רלבנטית. אילו הייתי, חלילה, חולה במחלה נדירה שהתרופה לה אינה בסל הבריאות, הייתי תומך בהגדלת הסל גם בעשרה מיליארד דולר כדי להינצל. אין זאת אומרת שזו מדיניות נכונה. הדר, הואיל ואת עוסקת בתחום, שמא תוכלי להביא לנו קצת נתונים כדי שיהיה לנו בסיס לדיון מעמיק יותר. לדעתי, נתונים כאלה צריכים לכלול, למשל: 1. שיעור החזרה לפשע בקרב כמה קבוצות מרכזיות של פושעים: רוצחים, עברייני מין, עברייני אלימות לסוגיה, עברייני סמים, עברייני רכוש. ניתן גם לעשות תת-חלוקה לעבריינים המכורים לסמים וכאלה שאינם מכורים. 2. שיעורי ההצלחה של תכניות גמילה ושיקום למיניהן בקרב אותן קבוצות. 3. המשך הממוצע של תקופות מאסר כפי שעבריינים מרצים אותן בפועל בעברות שונות, ביחס לעונש המקסימום הקבוע בחוק וביחס לפסיקת בית המשפט. 4. קשרים (אם נמצאו כאלה) בין חקיקה וענישה לבין רמות פשיעה במדינות שונות, או בין שינויי חקיקה לבין רמות פשיעה במדינה נתונה. כמו כן: מה דעתך על חוקים מהסוג המגדיל אוטומטית את העונש לעבריין שנתפס בעבירה חוזרת - למשל, מאסר עולם על עבירת אלימות שלישית? |
|
||||
|
||||
לקחתי את זה בחשבון. זו תגובה אוטומטית כאשר מתייחסים לאלפי נפגעי עבירות מין בשנה כאל נתון סטטיסטי קר וזניח. אם בהחלטה מחושבת תחליט החברה כי זה מחיר סביר שעלינו להקריב על מזבח ערך ליברלי זה או אחר אזי תשתנה התמונה. אני לפחות לא מוכן להקריב את ילדי הוירטואלים על מנת לחסוך בכסף או להציל את בני סלע מתנאי מאסר קשים. לגבי סטטיסטיקה, קשה לי לקחת את הנתונים כפשוטם מהסיבות שעלו כבר בתגובה אחרת. העלו כאן נתונים על פשיעה ביפן. במדינה שראש הממשלה לשעבר אומר שאונס קבוצתי היא פעילות בריאה לגברים צעירים קשה לדעת כמה מעבירות המין מדווחות וכמה מעבירות המין נעשות כאשר לקרבן לא ברור בכלל כי מדובר בעבירה. גם צריך לבדוק מי מביא את הנתונים ומה עשה איתם קודם. בשנת 1999 אם אני לא טועה החליטו במשטרה לפתוח תיק פלילי נפרד לכל עבירה בודדת בשימוש בסם. כלומר אם עד כה היה נפתח תיק פלילי אחד לפרשה הרי שעכשיו היו נפתחים עשרה תיקים לאותה פרשה בדיוק היות ועישנת עשר פעמים. הנתונים זינקו ביותר משלוש מאות אחוזים באותה שנה. הודעות לתקשורת, פרסים, טקסים ומכתבי הוקרה. הכל בגלל הוספת כמה ספרות במסוף המשטרתי. הסטטיסטיקה נראתה מצויין. |
|
||||
|
||||
ראש הממשלה הזה של יפן או ישראל? |
|
||||
|
||||
יפן, האשימוטו (לא זה מהבדיחה) חזר בו מדבריו שלטענתו נאמרו שלא לציטוט. ראש המטרופולין של טוקיו דווקא לא חוזר בו מדבריו לגבי חוסר התועלת בנשים מבוגרות שאינן תורמות לחברה (לא עושות ילדים) וגם כבר לא נראות טוב. |
|
||||
|
||||
טוב ממש לא באותה ליגה אבל רוהמ של ישראל מביט ברגליים של מזכירות |
|
||||
|
||||
להביט מותר אבל להודיע על כך במסיבת עיתונאים זה כבר משהו אחר. |
|
||||
|
||||
להודיע ''על כך'' במסיבת עיתונ אים זה עוד ניחא. להודיע במסיבת עיתונאים שנשים מבוגרות הן מיותרות, זה משהו שמייתר מאוד את אומרו. |
|
||||
|
||||
True; I'll try and find some time to supply data as a basis for discussion. Since I do have a life outside cybserspace (really!) it might take a while, but I'll do my best to come back with some of it.
I really, really , really dislike Third Strike types of rules. Any sentencing mechanism that limits flexibility leads to problems, errors, and inhumane assumptions, unless it's very carefully designed. Even sentencing guidelines have their faults. If anyone wants to read more, Frank Zimring has a great book out about Three Strikes rules. |
|
||||
|
||||
אני חושב שחוקי ''פסילה שלישית'' היו הרבה פחות נפוצים אילו השופטים היו מגלים קצת יותר גמישות במידת הגמישות שהם מפגינים כלפי נאשמים - כלומר, אם הם היו מכירים בכך שלפעמים כדאי להיות גם קצת יותר קשוחים איתם. אבל כששופט נתקל שוב ושוב באותו עבריין וממשיך ''להתחשב'' במצבו, זה נעשה מגוחך. |
|
||||
|
||||
צר לי, אבל אני שוב שואלת: מאין לנו שהשופטים "נתקלים שוב ושוב באותו עבריין וממשיכים להתחשב במצבו"? מחקרים על גזרי דין שיפוטיים שבים ומאששים שישנם שני גורמים מרכזיים שנלקחים בחשבון: חומרת העבירה ועבר פלילי. ה"התחשבות במצב", שכל מחקר עושה לה אופרציונליזציה בצורה אחרת, אינה משפיעה במידה מובהקת על מידת העונש. |
|
||||
|
||||
אולי (בהנחה והמציאות לא תפריע כמובן :)) תוכלי להביא סטטיסטיקה המחולקת לשניים? סטטיסטיקה של מקרים קשים (בני סלע) וחסרי תקנה כשם הדיון, וסטטיסטיקה לפושעים שגרתיים. אם מישהו בדק באיזו תכיפות נעשית "טעות" בשני המקרים (ברור שטעות תזוהה רק כשיש לה השלכות ידועות, ייתכן פושע קל ששחרורו היה טעות, שב לפשוע ולא נתפס או שיש אוזלת יד כלפיו, כמדומני זלמן שושי הוא קל כרוני שעונה לקריטריונים האלה.), אולי יהיה קל יותר לאנשים לישון בלילה, בידיעה שמקרה נדיר הוא אכן נדיר (הכל יחסי). נראה לי שתקופות שונות קוראות לחוקים שונים. בתקופה בה אנשים מנצלים יתר על המידה את הליברליות, תגיע נוקשות, כשהנוקשות מחמירה מדי (דוגמת מול פלנדרז שהזכירו לי) המערכת תרוסן. לא ברור לי כמה זמן עובר בין שינוי לשינוי, אבל נראה לי שזה תלוי אקלים חברתי. בוודאי קשה לחיות בתפר בין תקופות, כשדעתך האישית מקדימה את השינוי החברתי שצריך להתרחש. |
|
||||
|
||||
As I suspected, I think we're talking about two very different levels of discussing data, and observing them from perspectives that don't facilitate dialogue. Based on anecdotes about serious crime, you suggest that the Israeli policies about corrections are wrong, and lead to the release of dangerous criminals. I have yet to see the evidence supporting this claim (and I mean serious research, not unsubstantiated anecdotes). I'm sorry to repeat myself, but saying "Beni Sela" five hundred times doesn't make him into five hundred rapists.
I also have yet to see clear distinctions between the various institutions you call "the system" and their input on what is happening. You accuse the Ministry of Law, and judges, of things that are under the authority of correctional offices, and vice versa. I fail to understand what you mean by "the demand to develop a public mechanism". Isn't that the judicial system? But suppose we do want to focus on the judicial system: there's also the issue of errors in judgment. Your article focuses on one side of possible judicial errors (and yes, judges are not infallible): lenient sentencing of dangerous criminals. The other side, which is hidden from the part of the public with which you align yourself in the article(the innocent society, which includes potential victims of crime; will it surprise you to hear that every second Israeli citizen has a police record?), is that of making a mistake in the opposite direction: harshly sentencing someone who, in fact, isn't all that dangerous. Naturally, the harmful consequences of not investing in the person are hidden, because they occur behind bars or after the sentence is served, but that does not mean they do not happen. There's more to say, but I confess I'm put out by some of your unpleasant ad-hominem insinuations. This is precisely where I didn't want this discussion to go, and certainly not where I want to spend my energy. If this is what we're doing here, I think I'll pass. As to the comments about liberals and the comforts of the grave, I should think that for the benefit of fruitful argument it'd be best to leave those aside. |
|
||||
|
||||
נכון, לא צריך לחזור על המנטרה 'בני סלע' על מנת להמציא 500 אנסים. הם קיימים גם כך. 3000 עבירות מין בשנה, 2500 עבירות מין נוספות כנגד קטינים די מייתרים את אזכורו של בני סלע. אם נסתמך על הנתונים של משרד המשפטים (קראת את פרוטוקול הדיון?) מדובר בקצת יותר מחמש מאות עבריינים רצידיביסטים אשר משתחררים מהכלא כאשר המערכת יודעת כי יחזרו לסורם. את לא מוצאת את הקורלציה בין בתי המשפט למערכת הענישה. שופטים מבקשים תסקירי מעצר כחלק נכבד מהשיקולים להחלטות מעצר, מאסר ושחרור, תהליך חשוב שהפך לפארסה: משרד המשפטים קוצב בצורה עיוורת את ענשם של אסירי עולם. המנגנון לפיקוח על שופטים יכול לבוא בצורת מינויים בהליך שיכלול גם שקיפות או מעורבות הציבור, פרסום נתוני פעילות תקופתיים לגבי כל שופט ועוד אמצעים שונים. בטח לא בצורה בה הם נבחרים ופועלים כיום. מנגנון הביקורת צריך לפעול לשני הכיוונים, שופטים המחמירים מעבר לדרוש ישבו בסירה אחת עם שופטים מקלים. הערתי על כך כבר בשתי תגובות, אין לי שום דבר כנגד מערכת שיקום אפקטיבית. מה שיש היום בישראל היא מערכת הנושאת את השם כאשר כל מטרתה היא להפחית את הלחץ בבתי הסוהר ותו לולו. אני מצטער ומתנצל על הרגשתך הרעה, קחי בחשבון שגם אני לא מתלהב כאשר הופכים אותי לאיש קש. |
|
||||
|
||||
אם כך, צריך להבחין בין שני עניינים: א. התרעומת כלפי מערכת שיקום בלתי מועילה שאין מאחוריה מאמץ אמיתי לשיקום. בעניין הזה ודאי שאני מסכימה שצריך לבדוק בקפדנות "מה עובד". הנטייה שלי - לאור המידע על בתי כלא - היא להעדיף פתרונות אלטרנטיביים לשיפוט פלילי וכליאה כל אימת שהם מתאפשרים. ב. התרעומת כלפי ההקלה בעונשם של העבריינים שאת סיפוריהם הבאת במאמר. בעניין הזה קשה לי להסכים בלי לבדוק בסבלנות נתונים לגבי רצידיביזם של עבריינים קשים (לפחות לגבי רוצחים, כפי שציינתי במקומות אחרים, רצידיביזם הוא פחות שכיח). הערכות של סיכון הן מטבע הדברים עניין שניזון מחששות ופחדים, וכדאי לחכות עם החששות לבדיקות מסודרות יותר. וניטפוק קטן - מעצר ומאסר הם שני עניינים שונים לחלוטין. מעצרים הם באחריות המשטרה, מאסרים באחריות שב"ס. קבלת שליש על התנהגות טובה של אסיר שפוט היא עניין לוועדת השחרורים. ואגב, הנסיון שלי עם משרד המשפטים לא היה שקציבת מאסרי עולם היא "עיוורת". בתיק שבו טיפלתי ההחלטה (שהיתה, אגב, לא לקצוב) ניתנה באופן מאוד לא אוטומטי, ובהינתן כמות אסירי העולם (שאינה גדולה ביחד לכמות האסירים בעלי עונש קצוב מראש), אני מוכנה להניח לטובת אנשי משרד המשפטים שהם שוקלים כל מקרה לגופו. האם הם שוקלים נכון? על זה כבר אפשר להתווכח. |
|
||||
|
||||
א. "לבדוק בקפדנות מה עובד" צריך, אך מהמידע שעולה כאן במספר לינקים אנחנו יודעים לפחות מה "לא עובד". אני מקווה שלא תפלי מהכסא אבל גם אני חושב שיש ציבור גדול מאוד של עבריינים שמקומם לא בבית הסוהר. עברייני שימוש בסמים למשל. מבלי לוותר על ענישה, כל מסגרת אחרת תהיה הרבה יותר פרודוקטיבית עבורם ועבור החברה. מצד שני ישנם עבריינים שההפרדה שלהם מהחברה צריכה להיות הרמטית ולצמיתות כל עוד לא תמצא תרופה כנגד מסוכנותם (אני נגד סירוסים כימיים, כריתת אונות ושוקים חשמליים). התייחסת למקרים קיצוניים ואמרת שלדעתך הם נדירים. בואי ונניח לרגע לויכוח על שכיחותם. האם את יכולה לקבל מצב, נדיר ככל שיהיה, בו עבריין ייפרד מהחברה לשלום עד יום מותו או עד שיוכח כי אינו מסוכן יותר? אפשר גם להוציא את מוטיב הכלא הנורא ולהציע שנבנה עבור אותם מקרים מועטים כפר נופש מוגן עם נוף פסטורלי. את מתמקדת ברוצחים, מה לגבי עברייני מין? מה עם פדופילים? קצת קשה לדבר על נדירות המקרים בהתייחס לנתונים של השנים האחרונות. האם לא מדובר כאן באחוז גדול של עבריינים רצידיביסטים. האם גם אותם אין בעיה מבחינתך לשחרר בידיעה שמעבר להפסקה הקצרה בזמן המאסר הם חוזרים לחברה באותה רמת סיכון או אפילו ברמה גבוהה יותר? קחי את המילה שלי, את סדר הדין הפלילי אני מכיר. מעצרים הם באחריות המשטרה אך מעצר עד תום הליכים הוא באחריות בית המשפט. כמה מקרים את מכירה בהם בית המשפט העניש עבריין בעקבות הפרת מעצר בית? האם לשופט ישנה זכות מורלית לשחרר לביתו נאשם בנסיון רצח עם גליון עבירות אלימות עשיר? אדם בעל מערכת ערכים כה מעורערת הגורמת לו לשוב ולדקור אזרחים אחרים יחשוב פעמיים אם זה בסדר להפר את מעצר הבית בזמן שהוא רוצה להפגש עם חברים בקניון? בעניין קציבת מאסר העולם אני לא מרשה לעצמי להניח. מאסר עולם הוא מאסר עולם ולא בכדי. קציבתו או שחרור אסירים לזרועות החברה בזמן ריצויו צריכים להיות היוצא מן הכלל. בפועל הפכנו את היוצא מן הכלל לכלל וכיום אין מאסר עולם בישראל. |
|
||||
|
||||
את כותבת: "לפחות לגבי רוצחים ... רצידיביזם הוא פחות שכיח" ואני משתומם. אדם רצח אדם, ואני אמור להתרשם מזה שהסיכוי לרציחה חוזרת פחות שכיח מחזרה על אונס או גניבה? כאזרח פחדן, נראה לי נכון והולם שמי שיחכה לאותן "בדיקות מסודרות יותר" יהיה האדון רוצח, וחדר ההמתנה הראוי הוא בכלא שמור היטב. את זכויות האדם שלו היא איבד, בעיני, ברגע שהוא נטל את הזכות הבסיסית ממישהו אחר, ועד שלא תימצא הבדיקה שמוכיחה מעל לכל ספק סביר שהוא לא יחזור לסורו, אין מה לדון בכלל בשחרורו. אחרי שתהיה בידינו בדיקה כזאת אפשר יהיה להתחיל לדבר על צדק, הרתעה ונקמה. _______________ שכ"ג, תמה אם עוד מישהו מהאיילים מצדד בעונש מוות למקרי רצח מסויימים. |
|
||||
|
||||
כן אבל בשביל כך נדרשת הוכחה מעל ספק סביר. ואת זה המשטרה שלנו תתקשה לספק. |
|
||||
|
||||
את יכולה אולי לספר קצת על ההבדלים בין בתי הסוהר הפרטיים לאלה הציבוריים? האם את תומכת בהפרטת בתי בתי סוהר באופן כללי? |
|
||||
|
||||
This is a pretty hot issue in the last few years, and there's various considerations that should be taken into account. When a prison is privatized, the company which manages it provides a service. This service can be better or worse than services provided by the state, and that would depend a lot on what kind of prison it is, what industries it relies on, etc. While I'm not completely opposed to privatization, what concerns me is that this might lead to merely economic considerations which would not do much to reduce crime. On the other hand, with proper regulation, it may free resources to fight poverty, encourage social welfare, etc. - not that it's guaranteed to work that way for all institutions.
The institutions I've come across were all public - civilian and military prisons in Israel, and San Quentin prison in California, so I haven't seen a private prison firsthand, only read about them. |
|
||||
|
||||
תודה.:) לא הבנתי למה התכוונת באפשרות שההפרטה "תשחרר משאבים למלחמה בעוני, לעידוד רווחה" וכיו"ב. האמת היא שתהיתי גם מי מחליט לאיזה בית סוהר ילך פושע מסוים? ידוע לך במקרה? |
|
||||
|
||||
In Israel, the decision is made by the correctional services (I believe the judge can make recommendations). In the US, since prisons are classified according to their security level, sending someone to a certain level of prison can be plea-bargained.
|
|
||||
|
||||
תודה.:) |
|
||||
|
||||
כשאת אומרת שבתי כלא נותנים שירות - למי? מי הלקוח של בית הכלא? מובן שלא הכלואים עצמם. אז מי כן? המדינה? |
|
||||
|
||||
שאלה טובה. במובן הכלכלי הפשוט, מקבלת השירות היא המדינה. אבל במובן סיפוק הצרכים המיידיים, אלה שצרכיהם מסופקים הם האסירים. אפשר לומר שמקבלי השירות הם כל אזרחי המדינה, אבל בניגוד לכמה מהמשיבים כאן, אני לא רואה קו מפריד בלתי חדיר בין האזרחים ה''טובים'' (''אנחנו'') ובין ה''רעים'' (אלה שבכלא). בתי כלא מספקים סוגים שונים של שירותים למגזרים שונים ולכן נתונים למערכת לחצים מכיוונים שונים, לחצים שמקובל לחשוב שבריא יותר לאזנם על ידי רגולציה מאשר על ידי שוק חפשי ויעילות כלכלית. בייחוד כשעל חייהם, בריאותם ואחזקתם הבטוחה של אנשים מדובר. |
|
||||
|
||||
אני מנצלת את התגובה שלך לכמה הרהורים משלי. אין לי נתונים מהסוג של "כמה אנשים שפשעו יחזרו לפשוע". אני כן יודעת שכ 3% מהגברים וכ 1% מהנשים סובלים ממה שקרוי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, שהופכת אותם למועדים מאוד לביצוע פשעים חוזרים ונשנים. זה נתון מטריד בפני עצמו, מטרידה יותר ממנו העובדה שלמיטב ידיעתי אין היום טיפולים יעילים מאוד לאנשים כאלה (מה שקשור מאוד לכך שרובם לא מעוניינים כלל בטיפול). תמיד כאשר מדברים על שיקום פושעים, אני תוהה מהן השיטות שכתובות בספרים שלכם ולא מופיעות בספרים שלנו. שאלה נוספת העולה בספרות (שלנו) היא האם ניתן לזהות מראש את אלה שיהפכו לאנטיסוציאלים אחר כך. יש חילוקי דעות, לדעתי קשורים בתקינות פוליטית במידת מה. מכל מקום, יש ילדים שמגלים כבר בגיל צעיר נטיות לפשיעה (ולחוסר חרטה, ולחוסר אמות מידה מוסריות בסיסיות כאשר ילדים אחרים בגילם כבר פיתחו את התכונות הללו). (ואם ניתן לזהות, מה נעשה אז?) ומשהו אחר: בניגוד לאנטיסוציאלים המבצעים פשעים מתוך שיפוט מציאות תקין, ולכן יכולים לעמוד לדין ולהישפט, קיימת קבוצה אחרת של פושעים שהיו חולי נפש עם פגיעה בשיפוט מציאות בזמן הפשע, ולכן לא ניתן להענישם על הפשע אותו ביצעו. החולים הללו מופנים למחלקות פסיכיאטריות סגורות (בכלא או מחוץ לכלא) וישוחררו בקלות יחסית, כאשר הם יהיו מאוזנים מבחינה תרופתית. אלא שאז הם יכולים, עד מהרה, להפסיק את הטיפול ולחזור במהירות למצבם הקודם. אלר"מ 1, אבל החוק לא מציע פתרון טוב להגבלתם של החולים הללו ומניעת פשיעה חוזרת. (קיימת אופציה של טיפול מרפאתי כפוי, אבל האכיפה שלה מינימלית ביותר). 1 אני לא רופאה משפטית |
|
||||
|
||||
בעיניי הבעיה החמורה ביותר, אולי, בנושא הענישה, היא בדיוק זו הנוגעת לנפגעי נפש כרוניים/זמניים. דעתי היא שמן הראוי היה לקבוע את עונשם בדרך "הרגילה", כאשר הם מתחילים את ריצויו באגף הפסיכיאטרי בכלא - ועם התאוששותם עוברים לתנאי מאסר רגילים ליתר התקופה. |
|
||||
|
||||
אבל קיים גם הצד השני: כיצד אתה יכול להעניש אדם שהיה במצב שבו הוא אינו אחראי למעשיו? |
|
||||
|
||||
רוצה תשובה כנה? ממש ממש? בכנות? לא יודעת. כלומר, הטענה שעליה הגבת היא הטענה "הנורמלית" שלי. כך אני חושבת בכל פעם שאני שומעת על מקרה של אדם שביצע פשעים איומים (בעיקר רצח או אונס) ויצא זכאי מטעמי אי שפיות כללית או זמנית. ומחשבתי זו מתחזקת עוד יותר אם אני שומעת על מקרה שבו אותו אדם שהשתחרר מהטעמים הנ"ל חזר לבצע פשעים מסוג זה. ואחר כך אני נתקלת בשאלות כמו שלך, ומוצאת את עצמי במבוכה איומה. לא מזמן, למשל, שמעתי על בחור שרצח את אמו משום שחשב שהיא נחש, פשוטו כמשמעו. ולפי התיאור הוא בחור חביב ועדין להפליא ושוחר טוב. וייתכן מאוד שגם ייצא לחופשי בעתיד הנראה לעין. והאמיני לי, אין לי מושג מה באמת צריך לעלות בגורלו. ומאידך גיסא - מה יעלה בגורלנו? גם זו שאלה. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שאתקל בו יום אחד והוא יניח שאני אשמדאי, או לפחות איזו תולעת מזיקה... אז מה את מציעה? ועוד שאלה - יש לך איזה הסבר איך זה שבפשעי הצווארון הלבן, למשל, כמו מעילות גדולות וכדו' - אין תופעות כאלה של אי-שפיות? (או כך לפחות נדמה לי). |
|
||||
|
||||
אין לי פתרון. יש לי כמה הרהורים לא מגובשים. אולי צריך לשפר מערכת אכיפה לטיפול תרופתי לחולים שמועדים לביצוע פשעים אלימים. כמו שאמרתי, יש היום פרוצדורה של "טיפול מרפאתי כפוי", אבל הפרוצדורה הזו היא חסרת שיניים. אם טיפול מרפאתי כפוי היה בעל תוקף ממשי (למשל, אם מי שלא מגיע לטיפול בזמן, מוכנס לאשפוז כפוי ל X זמן), אז החולים היו מקפידים יותר על לקיחת התרופות. (היום אני עומדת מול חולים שמפסיקים לקחת תרופות חסרת אונים לגמרי. כל עוד הם לא מסוכנים מיידית, אין בידי שום כלי שיכול לחייב אותם לחזור לטיפול, גם אם הם עושים לעצמם או לאחרים נזקים גדולים בטווח הארוך). שני שינויים בחוק שאולי היו עוזרים לשיפור המצב: 1. צמצום ככל האפשר את המונח "מחלת נפש" (בהגדרתה החוקית) אך ורק למקרים שבהם יש פגיעה אמיתית בבוחן מציאות (איש שחושב שאמא שלו היא נחש, למשל), והשתת אחריות מלאה על כל מי שלא נכנס בקטגוריה הזו. 2. ביחס למיעוט המקרים הנכנס בקטגוריה של מחלה, דהיינו: אנשים שסובלים מהפרעה הפוגעת בשיפוט, הייתי נותנת הרבה יותר תשומת לב מן האספקט החוקי - הייתי מתייחסת לאיומים מילוליים שלהם ברצינות (היום החוק כמעט לא מאפשר זאת), והייתי מתייחסת לזלזול בטיפול תרופתי בחומרה. פשעי צוארון לבן הם פשעים שדורשים ארגון ותכנון. המחלות הקשורות בבפגיעה בבוחן מציאות הן מחלות שלא מאפשרות (ברוב המקרים) תהליכים קוגניטיביים גבוהים. כן נתקלתי אגב בחולי סכיזופרניה שהסתבכו בעבירות צוארון לבן, פשוט בגלל חוסר תובנה ובגלל שרומו על ידי אחרים (אמרו להם, והם עשו. הם לא הבינו את התרחיש הכללי). |
|
||||
|
||||
זה מעניין. האם חוסר האונים שלך לאכוף טיפול על חולה קיים גם במקרה של עבריין מורשע? |
|
||||
|
||||
אין לי הרבה אינטראקציה עם עבריינים מורשעים, משום שהם מופנים בדרך כלל למחלקות המשפטיות או למחלקה פסיכיאטרית בכלא, במקרים של עונשים כבדים. (אני אנסה לשאול מישהו שעובד במחלקה כזו, ואחזור עם תשובה מהימנה יותר). אבל בגדול (ובהסתמך על האוכלוסיה שאני כן עובדת איתה): יש חולים שפשעו ולא הורשעו משום שנמצא שלא היו כשירים לעמוד לדין בעת ביצוע הפשע. חולים כאלה יאושפזו בד"כ בכפייה, ואחרי השחרור תוצא הוראת טיפול מרפאתי כפוי, שלא ממש תאכף. לעומתם יש חולים שהורשעו משום שלא ביצעו את הפשע מתוך אי שפיות (במובנה האמיתי - פגיעה בבוחן מציאות). עבור חולים כאלה, הטיפול התרופתי הוא לא "פיתרון הרמטי" בכל מקרה. הלקונה החוקית היא סביב החולים שפשעו ולא הורשעו דווקא (אלה שאין מחלוקת לגבי ביצוע הפשע, אך שלא ניתן להרשיעם בגינו). |
|
||||
|
||||
תודה. הנתונים שלך די מחזקים את עמדת משרד המשפטים לגבי עבריינים בדרגת סיכון גבוהה אשר משתחררים לחפשי כאילו מדובר בכח עליון נגדו אי אפשר לעשות כלום ממש כמו גשם בפורים. |
|
||||
|
||||
האם יש זיהוי ביולוגי לגורמים של מחלות אלו, או שמדובר במחלות המזוהות על פי הסמפטומים. אני יכול להביא מקרה של ילדה אשר גדלה "פרא" במשך 3 שנותיה הראשונות. היא היתה מחטטת חופשי בתיקים של אחרים, מתעסקת עם כל דבר, וחסרת כל הבנה למה מותר ומה אסור. לאחר שנתיים במשפחה אחרת, דברים אלו נעלמו במידה רבה. האם לזה את מתכוונת? |
|
||||
|
||||
האבחנה היא סימפטומטולוגית (קיום סדרה של תנאים). אבל ישנם מתאמים גבוהים לאבחנה עם מדדים ביולוגיים (בעיקר בדיקות הדמיה דינמיות). זה נכון לפסיכיאטריה באופן כללי. גם סכיזופרניה מאובחנת סימפטומטולוגית. הגורם להפרעה (אם להתייחס לפסקה השניה) לא ברור, אבל סביר להניח שהוא מורכב מגורמים סביבתיים וגנטיים ביחד. (למיטב זכרוני, פורסמו עבודות הקושרות הזנחה בילדות עם הפרעת אישיות אנטיסוציאלית בהמשך, ואף מצאו גן ספציפי שמתקשר להבדל בין אנשים שונים שנחשפו להזנחה). הילדה שאתה מתאר - ייתכן והיתה בעלת מערך גנטי מוצלח שאפשר לה לצאת בריאה בנפשה למרות תנאי הגידול הקשים. |
|
||||
|
||||
מה הן אותן בדיקות הדמיה דינאמיות? למה את מניחה שיש פה מרכיבים גנטיים? האם ההזנחה אינה מספיקה על מנת להסביר את ההתנהגויות המוזרות? מניין ילדה אשר גדלה בלי שמישהו דאג באופן עקבי היכן היא נמצאת בבוקר ובערב, שאף אחד לא שיחק איתה ואף אחד לא לימד אותה מה מותר לעשות למבוגר או לילדה אחרת ומה אסור לעשות אמורה ללמוד דברים מעין אלו? אני יודע שחלק מהילדים הם יותר ביישנים מטבעם וחלקם יותר מעיזים מטבעם, אבל אני מניח שאינך מדברת על נטייה גנטית של 20-50% מהאוכלוסיה. |
|
||||
|
||||
בדיקות הדמייה דינמיות יכולות להראות על איזורי פעילות מוחית בתגובה לגירויים שונים. יש דרכים שונות להדמייה דינמית. למשל, להחדיר חומר מסומן רדיואקטיבית שמצוי יותר באיזורים פעילים, ולהקליט את הפעילות על פי ריכוז החומר, או למדוד זרימת דם למקום. נטיות גנטיות (כלשהן) יש ל 100% מהאוכלוסיה. ההנחה שיש מרכיב גנטי להתנהגות היא הנחה מבוססת למדי. כמו שאמרתי קודם, יודעים היום שיש אינטראקציה בין הגנטיקה לבין תנאי הסביבה. הנה שתי דוגמאות ספציפיות לקשרים כאלה בילדים עם התנהגויות אנטיסוציאליות: אתה צודק, שאם לא נלמד ילד את "הכללים", הוא באמת לא ידע את הכללים. אני טוענת שלא כל ילד שתלמד אותו את הכללים (אחרי שלא לימדת אותו בזמן) יצליח ללמוד. ואולי אפילו שיש ילדים שלא משנה מה שתעשה, הם לעולם לא ילמדו. |
|
||||
|
||||
את הלינק הראשון לא הבנתי. השני לא מתייחס לגנטיקה. השאלה הכי חשובה, לדעתי, היא מה יוצא לנו מזה? האם היום אנו יכולים לזהות את הילדים עם הגנים הפגועים? לא. האם אנו יכולים להניח שילד הוא חסר סיכוי? ודאי שלא. מה נשאר לנו חוץ מעבודה סיזיפית של ללמד את הילדים הללו איך להתנהג? האם יש תרופות לדברים מעין אלו? מה עוד אפשר לעשות? |
|
||||
|
||||
מסכימה בעיקרון. ולא, אין תרופות שיתקנו את האישיות. |
|
||||
|
||||
הנה משהו על דיכאון וסביבה: (מתאבן: "A child's social environment may have only a modest effect on whether very young children become depressed, according to new Australian research." - פינקר בטח לא מופתע במיוחד) |
|
||||
|
||||
בעד או נגד הפוגע ? |
|
||||
|
||||
כדי שאפשר יהיה להתייחס ברצינות לאיבחון שלך שבעיית הפשיעה נובעת בעיקר מענישה ומאסר קלים מדי בגלל הרצון "לשקם" צריך לשאול שתי שאלות: א. האם אכן זו הבעיה? ב. האם הפתרון שלך – החמרת הענישה – יישים באופן כלשהו? כלל לא השתכנעתי שהתשובה ל-א' היא חיובית. נדמה לי שאתה מחפש את המטבע מתחת לפנס ולא במקום שבו אבד לך, ועיקר הפשיעה אינה עבירות מין או רצח, כפי שניתן להתרשם מהדיון שלך. נניח זאת בצד לפי שעה ונגע ביישימות הפתרון שלך. כדי לממשו צריכים להתקיים כמה תנאים: א. יש לשלש או לרבע את כוח המשטרה בישראל, כדי שאכן תתקיים הגנה אזרחית ראויה ושהליכי הכנת תיק לתביעה משפטית יתבצעו כראוי. ב. יש להגדיל בערך פי עשר את כוח הפרקליטות, שאחרת נשוב מיידית למצב הנוכחי: פרקליטים הנדרשים "לסגור" כמות עצומה של תיקים בוחרים בנתיב של "עסקת טיעון" ב-90 אחוז מהמקרים – וזה הרי המצב שממנו אתה רוצה לברוח. ג. הגדלה בערך פי עשרה של מספר השופטים. כיום נדרשים כמה מאות שופטים לדון בעשרות אם לא מאות אלפי תיקים מדי שנה. התוצאה היא שב-95 אחוז מהמקרים השופט מהווה פשוט חותמת גומי של הפרקליטות ומנהל סרט נע של עסקאות טיעון. כדי ששופטים יוכלו לדון בצורה ראויה בתיקים. ד. הגדלה של מספר הכלואים מבערך 12 אלף היום לכ-100 אלף. במקביל, כמובן, יש לבנות בתי סוהר בהיקף מתאים וליצור מצבת סוהרים הולמת. האם נראה לך שתוכנית בעלות של עשרות מיליארדי שקלים בשנה מעין זו עשויה לעבוד? |
|
||||
|
||||
כדי שיהיה אפשר להתייחס ברצינות לאיבחון שלי רצוי קודם לקרוא את המאמר ולאחר מכן את התגובות שלי אשר מפריכות חלק מהדברים שאתה מייחס לי. בעיית הפשיעה נובעת קודם כל מחינוך לקוי בפרט ומערכת בעלת סדרי עדיפויות רקובים בכלל. לא הצעתי פתרון ובטח לא החמרה גורפת בגזרי דין. כמו שכבר ציינתי, אחוז גדול מאוד מהאסירים כיום לא צריכים לבזבז את זמנם וכספי הציבור בין כתלי בית הסהר. אני בספק רב מאוד אם מדובר בסדרי גודל של כח אדם שאתה מזכיר. תגובה 307659 מתמצתת בצורה הכי טובה את אחת מהטענות העיקריות שלי חוץ מנושא עונש המוות. |
|
||||
|
||||
"בעיית הפשיעה נובעת קודם כל מחינוך לקוי בפרט ומערכת בעלת סדרי עדיפויות רקובים בכלל" זו הצהרה מאוד לא ברורה (לפחות לי). האם טענתך היא שחינוכם של פושעים בפוטנציה יביא למניעת הפשיעה? איך בדיוק אתה מתכוון לשנות את סדרי העדיפויות של המערכת בלי ההוצאות שאיזכרתי? ההפנייה להודעתו של שכ"ג הפכה את העניין לסתום ביותר. |
|
||||
|
||||
דינמיקה מעניינת מאוד. אתה ייחסת לי דברים אשר לא אמרתי והמאמר לחלוטין לא נוגע בהם: "כדי שאפשר יהיה להתייחס ברצינות לאיבחון שלך שבעיית הפשיעה נובעת בעיקר מענישה ומאסר קלים מדי בגלל הרצון "לשקם" צריך לשאול שתי שאלות:" הצגת שתי שאלות מעניינות שאולי קשורות לדיון אחר: "א. האם אכן זו הבעיה? ב. האם הפתרון שלך – החמרת הענישה – יישים באופן כלשהו?" ואחר כך החלטת רטרואקטיבית שהתשובה שלי לשאלה א' היא חיובית: "כלל לא השתכנעתי שהתשובה ל-א' היא חיובית" לאחר שהסברתי לך שאתה מייחס לי דברים שלא נאמרו ולא מקובלים עלי גם נתתי לך דוגמא בתשובה פשוטה לשאלה א'. היכן בדיוק אני אומר שרב העבירות הן מסוג רצח ואונס? איזו השוואה בדיוק אתה עושה? מאה מקרים של גניבות רכב אינן משתוות לנזק (לא הכלכלי) שגורם פדופיל בודד. התגובה של השוטה מסבירה לך מדוע החשבון שלך לא נכון. אם כפי שאתה טוען אנו מדברים על שינוי מדיניות לגבי מספר עבירות מועט הרי שבטח לא מדובר בסדרי כח אדם ותקציבים שאתה מזכיר. לא מדובר על החמרת ענישה באופן גורף ואפילו גם להיפך, שחרור אסירים שאין שום תועלת בכך שיבלו את זמן בבית הסוהר. מצד שני מדובר בהקשחת תנאי השחרור של עבריינים מסוכנים ובידודם מהחברה עד שיהיו בידינו כלים לוודא שלא יחזרו לפגוע בחברה. האם אתה מוכן לשחרר עבריין מורשע כאשר המערכת המקצועית סבורה בוודאות, כמעט או מלאה, כי הינו מסוכן לציבור? האם אתה חושב שיש צורך לדרוש מבית המשפט אחריות אישית לגבי החלטות תמוהות וניהול כושל? ביום ראשון האחרון, דרך אגב, נעצר אנס אשר תקף ילדות בראשון לציון. עבריין מין משוחרר, כנראה שנשמע עליו שוב בעוד מספר שנים. בתחילת השבוע נרצח אדם אשר הורשע רק לפני כחמש שנים בעבירות אלימות קשות, סחר בסמים ועוד שיקוצים. מה הוא בדיוק עשה ברחוב אבן גבירול? אולי היה זה חלק מתכנית השיקום? |
|
||||
|
||||
הבוקר בעודי מאזין לחדשות הרהרתי בכך שעוד שנים אחדות רוצחה של מעיין ספיר ישתחרר לאחר ש''יפרע את חובו לחברה''. |
|
||||
|
||||
קשה שלא להרגיש קצת רחמים כלפי היצור המעוות הזה. הוא הרי התחיל כבר לפני שנים להדליק את נורות האזהרה ומערכת השיקום הנפלאה גילגלה את תפוח האדמה המתלהט הלאה לעבר החור השחור הנקרא 'הזדמנות שניה'. נכון, בעוד מספר שנים הוא יחזור לרחוב, במצב מנטלי קשה יותר מזה הנוכחי. תנחומי למשפחת הקרבן הבא. אם הקשבנו לאותה תכנית אז לבטח שמת לב למספרים אשר הוצגו בה (אף על פי שאמרתי כבר מה אני חושב על סטטיסטיקה)* בשנת 2000 - 20000 תיקים פליליים בשנת 2004 - 41000 תיקים פליליים מתוכם כשליש בעבירות אלימות. אבל בסך הכל מדובר במקרים נדירים ויש לנו מערכת שיקום נפלאה. * כאלה המוצגים ע"י משרדי ממשלה שונים או מחקרים מטעם. |
|
||||
|
||||
אוקי, נוכח הבהרותיך, ניסוח מחדש: אתה טוען כי יש להחמיר עד מאוד בעונשם ובתנאי כליאתם של עבריינים בפשעים שבהם יש נטייה רצידיביסטית חזקה או פגיעה חמורה מאוד בציבור (רצח, פדופיליה, וכו') כדי להבטיח במידת האפשר שאלו לא יפגעו באנשים נוספים ו/או לא ישוחררו. האם עד כאן זה מדויק? |
|
||||
|
||||
אני טוען כי: א. יש לבודד עבריינים מסוכנים מן החברה. ב. אין לשחרר עבריינים מסוכנים - לא לחופשות, לא לבר מצוות ולא לתכניות שיקום קיקיוניות כל עוד המערכת המקצועית סבורה כי הם עדיין מסוכנים. ג. יש להקים מערכת שיקום ופיקוח ראויה אשר יכולה להשקיע בעבריינים ברי שיקום ולא בצורה בירוקרטית , עיוורת ומסוכנת כזו הקיימת כיום. יש לדרוש קבלת אחריות מצד ראשי המערכת כאשר החלטותיה פוגעות בחברה. ד. יש לשקול הרחקה של עבריינים מהחברה למשך כל ימי חייהם כאשר מדובר בעבירות חמורות במיוחד ואין עוררין על זהות המבצע. עבריינים מסוג זה יוכלו לחזור לחיק החברה רק לאחר שריצו עונש מאסר עולם אמיתי ורק לאחר שעמדו בקריטריונים של אנשי מקצוע. ה. עברייני מין לא יורשו להשתחרר לחופשי כאשר בידם הבחירה האם לקבל טיפול (אשר גם הוא אפקטיבי רק בחלקו) או לוותר על הטיפול לגמרי. ו. יש להקים מערכת פיקוח על בתי המשפט בכלל ועל שופטים בפרט. שופטים אשר יחזרו על החלטות שאינן סבירות ואינן עומדות במבחן המציאות ישלמו בכסאם אם צריך. שופטים אשר 'ימשכו' משפט מעבר לזמן סביר יעמדו בפני סנקציות. לא מזמן זכה מכר שלי בתביעה כנגד חברה ממשלתית בגין הלנת שכר. להליך המשפטי נדרשו שבע ישיבות אשר נפרסו לאורך 15 שנים - את הממוצע אתה יכול לעשות לבד. ז. עסקאות טיעון יתקבלו ע"י בית המשפט רק במקרים חריגים ורק כאשר אין מספיק ראיות כנגד הנאשם. אפשר לבצע שיפורים אלה גם מבלי להזדקק לתקציב מנופח. |
|
||||
|
||||
ג. איזו מין מערכת שיקום אתה מציע במקום זו הנהוגה היום? ד. מה פירוש "אחרי שריצו מאסר עולם אמתי"? ו. איזו מין מערכת אמורה לפקח על בתי המשפט? מי יאייש אותה? |
|
||||
|
||||
ג. כל אחד יכול להבחין בכל שהטלוויזיה מקולקלת, עדיין, נחוץ טכנאי לתקן אותה. אני לא עובד סוציאלי/פסיכולוג/טכנאי אבל אני יודע שהמערכת מקולקלת. שים לב לפרטים על העבריין עצמו הממשיך לדקור לשם התחביב כל מיני עוברים ושבים גם כאשר מוטל עליו עונש מפלצתי של שמונה חודשי מאסר בעוון דקירה קודמת. אבל אלו מקרים נדירים, עזוב אותך מזה... ד. לא יודע, מה הפירוש של מאסר עולם לדעתך? ו. ראה ג' |
|
||||
|
||||
א. אני לא אומרת שהמערכת תקינה. שאלתי שאלה פשוטה, לא צינית. ב. עד כמה שידוע לי, מאסר עולם ''אמתי'' כשמו כן הוא - לכל החיים. |
|
||||
|
||||
א. לא חשבתי שאת שואלת שאלה צינית ותשובתי היתה פשוטה וכנה. אין לי את הכלים להציע שיפורים במערכת השיקום אך אני מבקש שעד שיקום מישהו ויעשה זאת, תדאג המערכת להחזיק עבריינים מסוכנים היכן שצריך. ב. לא במדינת ישראל. |
|
||||
|
||||
היינו, אם לארגן את הצעתך לפי סדרה, אתה גורס כי צריך: א. להקים מערכת שיקום ופיקוח ראויה. ב. עד שתוקם מערכת כזו, יש לכלוא את המורשעים הלרל"בים (לא ראויים לבוא בחברה) לפרקי זמן ארוכים או לנצח, אם ישנן הוכחות חד-משמעיות. ג. עד שתוקם מערכת כזו יש לראות באחראים למערכת הקיימת אחראים כאשר מתרחש כשל כלשהו. ד. דחיית עסקאות טיעון, לבד מבמקרים חריגים וכאשר אין מספיק ראיות. ה. תוקם מערכת פיקוח על שופטים ובתי משפט, בעלת סמכות ענישה כלפי שופטים אם אדם שזיכו או דנו למאסר מופחת פשע שוב. מאחר ואתה טוען בו זמנית שהמערכת הקיימת היום אינה מצוידת בכלים ראויים כדי לקיים מערכת שיקום ופיקוח ובמקביל אתה רומז בחוזקה לכך שמערכת כזו אינה ניתנת לכינון או שאין לך מושג איך לכונן מערכת כזו, אפשר לדעתי להתעלם מסעיף א' בהצעתך כסעיף קש (בצד, לא ברור לי כיצד אתה רואה את המערכת המקצועית ככושלת לחלוטין ובמקביל מבקש להיוועץ בה לקביעה מיהו עבריין ש"עדיין" מסוכן). לגבי הסעיפים האחרים: אתה מתווה כאן מספר קריטריונים וסיווגים שלא ברור כיצד ייקבעו. במיוחד: א. מהי עבירה חמורה? מהו מקרה ישנם קריטריונים שונים לכך. מי יקבע? ב. מהו מקרה של מספיק/לא מספיק ראיות? ג. מהי החלטה סבירה/לא סבירה של שופט? ד. מהו משך סביר/לא סביר של משפט? ה. מהו מצב שבו אין עוררין על זהות המבצע? יש כאן שני סוגים של קריטריונים: מנהלי (מהי עבירה חמורה, מהו משך סביר של משפט, מתי מותר לבצע עסקת טיעון) ומשפטיים (אין עוררין, מספיק ראיות, סבירות החלטה). בשני מקרים לא הצעת חלופה ממשית, אפילו במתווה כללי, למערכת השיקולים השיפוטית או למערכת השיקולים הביורוקרטית. לדוגמה, כדי לתבוע מיזעור מספר מקרי עסקאות הטיעון עליך ליצור הבחנה בין עבירות שבהן עסקת טיעון אסורה או לא מומלצת לכאלו שכן. כיצד תקבע זאת? באמצעות המומחים שאת סמכותם אתה דוחה? ונאמר שהתגברת על המכשול הזה, כיצד בדיוק תקבע מהי החלטה סבירה או לא סבירה של שופט? האם אתה מציע לבטל את הקריטריונים השיפוטיים המקובלים ולעבור לשיטה "חופשית" יותר? איזו בדיוק? מי בדיוק יכריע מתי נהג השופט באופן לא סביר? הרי השופט אמור לשפוט על-פי טענות הצדדים המועלות בפניו. האם אתה מציע שיפוט על פי קריטריון אחר? איזה? כל זה עוד הכסף הקטן. ההצעה שלך למערכת פיקוח על השופטים והביורוקרטים המבצעים את ההחלטות השיפוטיות היא לדעתי בלתי יישימה לחלוטין אם אתה מעוניין לשמר מבנה של הפרדת רשויות. מי בדיוק יפקח על השופטים? ביורוקרטים ממונים על ידי פוליטיקאים? שופטי-על שימונו על-ידי פוליטיקאים? שופטי-על שימונו על-ידי שופטים? לדעתי, כל שיטה שתציע תהיה שוות ערך ליריה בראש מטווח אפס בדמוקרטיה, אבל ניחא, נאמר שהתרחש הנס ומצאת את הדרך ליצור ביורוקרטית על פלאית, א-פוליטית ובלתי-שחיתה שמפקחת בצדק וביושר על השופטים – איך היא בדיוק תעשה זאת? האם כל משפט הנמשך מעבר לפרק זמן מסוים יעלה בפניה לדיון? זה הרי טירוף מוחלט מבחינת הוצאות והועדה הזו תהפוך לחותמת גומי חסרת משמעות. האם היא תטפל רק במקרים בהם יש תלונות? ואיך היא בדיוק תכריע בלי להפוך לאינסטנציה שיפוטית בעצמה? |
|
||||
|
||||
מה לגבי בחירות של שופטי שלום ו/או מחוזי? |
|
||||
|
||||
1. אני מוכן להשבע בפניך כי אין לי מושג איך ניתן לבנות מכשיר בעזרתו יהיה ניתן לשוחח גם ממרחק רב. לשיטתך, מכאן ניתן להסיק כי הקמת רשת טלפוניה הינה דבר בלתי אפשרי. עדיין, אם היית טורח לקרוא תגובות אחרות שלי היית מוצא שישנם רעיונות (לא מקוריים) בנוגע למערכת שיקום יעילה אשר הועלו בדיון. לדעתך זהו סעיף קש? אני שמח בשמחתך. א. הקריטריונים לפשע חמור כבר נקבעו מזמן מזמן. ב. קורס מזורז בדיני ראיות לא תקבל ממני. ג. לשחרר למעצר בית אדם אשר הוגש נגדו כתב אישום בגין נסיון רצח - לא סביר. לשחרר את אותו אדם למעצר בית לאחר שזה הפר את המעצר המקורי - לא סביר בעליל. ד. ניהול משפט במשך 15 שנים הכולל בסך הכל שבעה דיונים - לא סביר. ה. ראה סעיף ב'. כלומר, לשיטתך ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם בעוד בשאר מדינות בלתי מפותחות נתונים לגבי פעילותם של שופטים מתפרסמים בפומבי באופן קבוע, שופטים נבחרים, ישמור אלוהים, ע"י הציבור ועוד מיני שיטות בלתי דמוקרטיות בעליל. קשה קשה להתמודד עם טיעונים כמו אלו שהבאת. |
|
||||
|
||||
"קשה קשה להתמודד עם טיעונים כמו אלו שהבאת." אולי בגלל זה לא התמודדת. חבל. חשבתי שאתה שווה מעט יותר. משום מה, התבססה אצלך הסברה שתגובות בנוסח "בשביל זה יש לכם מהנדסים" הן סוג של תשובה לשאלה. הן לא. לדוגמה, כאשר תהיתי כיצד קובעים מהו מצב של "מספיק ראיות" לא התעניינתי בשפע ידיעותיך בתחום דיני ראיות אלא כיצד אתה מתכוון לכונן קריטריון *חלופי* לקריטריונים הקיימים. אם אינך טוען שהשופטים מעוותים דין בכוונת מכוון, הרי שהם פועלים על פי דיני הראיות, הסבירות, וכו' הקיימים והעונש הוא תוצר של אלו. אם שופט ישב בדין ועל–פי הראיות והסבירות מצא את הנתבע זכאי בדינו, אינך יכול לבוא אחר כך ולדון את השופט – שפי שאתה מבקש לעשות – אם הנתבע הלך וביצע פשע אחר. דברים דומים אפשר לומר על שאר טיעוניך, שלא לדבר על כך שאתה מביא דוגמה לאי סבירות של משך ההליך השיפוטי מהליך אזרחי(!), שאיננו רלוונטי כלל לענייננו. |
|
||||
|
||||
או קי הקושי להתמודד עם הטיעונים שלך נובע מהסיבה הפשוטה שאתה שם דברים בפי (או מקלדתי) שלא נאמרו, תוקף אותם ומבקש להמשיך מאותה נקודה. מעבר לכך, אני לא מעוניין להכנס לוויכוח סמנטי בנושא הגדרות אשר מקומו יבוא לאחר שנסכים, או שלא, שיש בכלל בעיה המצריכה התייחסות. לא בגלל שאני שווה יותר או פחות, אני אנסה לענות לשאלות שלך. אני לא מציע בכלל לשנות את דיני הראיות או לכונן קריטריון חלופי. הצעה זו לא עמדה בכלל על הפרק בשום שלב. אם נאשם נמצא זכאי, אשראי וטוב לו. אני סבור שדיני הראיות וסדר הדין הפלילי במהותם הם תקינים למעט מספר נקודות שאינן נושא הדיון כמו למשל השימוש בזכות השתיקה. מעבר לכך, אין לי בעיה ספציפית עם יכולתם המקצועית של השופטים באופן כללי, ישנה, לדעתי, בעיה במדיניות ההוצאה לפועל של מערכת אכיפת החוק בישראל. עניין המשפט האזרחי רלוונטי מאוד לחלק במאמר המתייחס לקיום פיקוח על מערכת המשפט. אתה טענת שכל נסיון להקים מנגנון מסוג זה הינו בחזקת 'יריה מטווח אפס בדמוקרטיה הישראלית', מדוע? בדיונים ברחבי האייל ואף בדיון זה מוזכרות מדינות דמוקרטיות בהן מתקיים פיקוח מסוג זה או אחר. במקרים קיצוניים ונדירים שופטים משלמים במשרתם כאשר איכות פעילותם מפורסמת ברבים ובאופן כללי יש בקיום מערכת כזו את היכולת לדרוש מהמערכת התייעלות קבועה וממושכת. אם לא עברת עינוי דין במסגרת אזרחית הרי שאני מקנא בך. כאשר הצדק יוצא לאור לאחר 15 שנים הנספרות מאז הדיון הראשון, כאשר ללא כל סיבה טכנית/פרוצדורלית מקיים בית המשפט בממוצע דיון אחד בתקופה של שנתיים הרי שצדק אין כאן. לא מדובר במקרה מיוחד אלא שגרתי וממוצע בדרך ההתנהלות של בית המשפט. אתמול היה זה אני מחר יהיה זה אתה והתוצאה היא שהאזרחים מאבדים את אמונם במערכת אשר אמורה להיות סמל החופש והדמוקרטיה. קח את המקרה אשר פורסם בתקשורת רק בשבוע האחרון. אין שום סיבה בעולם ששופט ישחרר נאשם בנסיון רצח לביתו. המסוכנות לציבור זועקת כאן אדום על גבי לבן. אותו נאשם מחליט להזמין פיצה ובמקום לשלם גם כמעט רוצח את השליח. מי ישלם? בנון? זו נקודה המקשרת את הפיקוח על בתי המשפט לנושא המרכזי של המאמר. התגובה של השוטה, אשר הזכרתי בשלב מוקדם יותר, מתמצתת את ההגיון הבריא והפשוט שאני דורש מהמערכת. אדם אשר *נאשם* בביצוע פשע חמור (לא צריך לשנות את ההגדרות) בתחום אלימות ומין אמור להשאר מאחורי סורג ובריח עד להנתן פסק הדין. במקרה כזה, הצורך להגן על החברה הנורמטיווית גובר על זכויות הפרט של אותו נאשם. קל וחומר כאשר מדובר בעבריין מורשע. מערכת השיקום משחררת עבריינים למגע עם האוכלוסיה גם כאשר ברור לה שהם עדיין מסוכנים והליך השיקום הוא וירטואלי. ביפן עלה מספר עבירות המין כנגד קטינים בשנה האחרונה ל-1700 וקמה צעקה גדולה. יפן היא מדינה עם אוכלוסיה של 130 מליון איש. בישראל שישה מליון וישנן הרבה יותר עבירות מסוג זה מאשר ביפן. האם זה נשמע לך סביר? כבר אמרתי שאני לא אוהב לנפנף בסטטיסטיקה היות ואני מטיל ספק באמינות הנתונים באופן כללי אבל זה יכול לתת לך איזה מושג קלוש לגבי המציאות של סדום ועמורה הקיימת בכל הנוגע בטיפול ושיקום עברייני מין בארץ. אם המערכת השיפוטית אומרת (והיא אכן עושה זאת) שישנה קבוצת עבריינים מסוכנים אשר אינם ניתנים לשיקום (בטח לא בכלים המצויים כיום בידי המערכת) אשר יוצאים מהכלא וחוזרים לפגוע בחברה אני סבור שכצעד ראשון ראוי לדאוג ששהותם בכלא תהיה עד כמה שיותר ארוכה (אני יודע, זה נשמע רע). לגבי מערכת השיקום. אני לא מרגיש אשם כאשר אני מודה שאין בידי מספיק ידע מקצועי על מנת להציע רעיונות בתחום. אני בטוח שניתן לעשות יותר ואני גם בטוח שהדבר ידרוש יותר משאבים. אבל... אם תבדוק, תמצא שהטענות שלי מופנות אל מקרים בהם המערכת עצמה מניחה שאין תוחלת בשיקום אותם עבריינים. מערכת שיקום לצרכני סמים או עבירות קלות אחרות לא מעניינת אותי לצורך הדיון הזה. אם אתה עדיין סבור שלא קיימת שום בעיה אזי באמת אין טעם להמשיך בדו שיח של חרשים. אם אתה חושב שישנה דרך אלטרנטיווית אשמח לשמוע. |
|
||||
|
||||
אוקי. זה כבר נשמע יותר הגיוני. אנסה לגעת בנקודות לפי סדרן: א. מניעת עינוי דין: בישראל ישנם 453 שופטים בבתי המשפט השלום והמחוזי.*1* שופטים אלו ישבו בדין של בערך 48,250 איש שהואשמו בעבירות פליליות חמורות והרשיעו 98 אחוז מהם.*2* מאחר ומספר התביעות האזרחיות הוא בערך בסדר הגודל הזה, אנחנו יכולים להניח שבפני אותם 453 מופלאים עולות מדי שנה בערך 100,000 תביעות. ברור מאליו שבמצב כזה קשה מאוד לקיים דין ומשפט כהלכתם והמערכת חייבת להיסמך, כפי שקורה כעת, על הפעלת לחץ על הפרקליטות להגיש מקרים שבהם אין צורך בקיום משפט (כלומר, עסקת טיעון) והפעלת לחץ על מדיינים במשפט אזרחי להתפשר. קשה לי לראות איך אתה משנה את זה ונמנע מעינוי דין (הקיים באופן ממשי גם בגלל גרירת משפטים ללא פשרה לאורך שנים, וגם בגלל הצורך להגיע לפשרה, גם אם היא לא מוצדקת, כיוון שהשופט "יעניש" את מי שלא יסכים להליכי פשרה) בלי לשנות את נתוני היסוד: מספר השופטים, עורכי הדין, אנשי הפרקליטות, וכו' העוסקים בתביעות. ב. אי שחרור מואשמים בעבירות מין או רצח: אני חושב שבעבירות קשות כאלו, אם מחליטים לעצור אדם עד תום ההליכים (ולדעתי, עושים זאת כאן באופן ליברלי מדי, בניגוד לדעתך) הרי שיש להנהיג הליך מסודר של פיצויים של המדינה למי שהואשם וזוכה. בעבירות אלימות, אני מתקשה לראות איך אתה מושיב במעצר מתמשך עשרת אלפים איש מדי שנה בלי לשנות שוב את גובה העלויות באופן מהותי. ג. שחרור עבריינים שלא שוקמו: בוא נכיר במציאות – שיעור המועדות הוא גבוה מאוד בכל סוגי העבירות ואם אתה מוציא מכלל חשבון את העבירות נגד הסדר הציבורי, הרי ששיעור הרצידיביזם הוא 80 אחוז ומעלה. כלומר, כמעט אין חיה כזאת, עבריין משוקם בשום תחום מתחומי העבריינות. אם המטרה היא להגן על החברה מפני עבריינים ובהתחשב בכך שהכלים שעומדים לרשות המערכת לברר אם מישהו שוקם הם בעלי יעילות נמוכה מאוד, הרי שאין לשחרר כמעט אף עבריין בשום מקרה. ד. פיקוח על שופטים: פיקוח על שופטים, כעקרון, הוא דבר מבורך. אין זה טוב שיש במדינה גוף שאינו מפוקח ופעולתו אינה מבוקרת על-ידי גופים אחרים. אבל, במצב הקיים בישראל, בו כוחה של הרשות המבצעת כה גדול, עד שהמנגנון המדינתי מפרפר ממילא בשולי הגדרת הדמוקרטיה, פיקוח כזה יהיה קטלני לדמוקרטיה. אשר להצעותי, הן פשוטות: מאחר ואין זו אפשרות יישימה להגדיל במידה ניכרת את כוח האדם המטפל בפשיעה, יש להקטין במידה ניכרת את מספר המקרים בהם הוא צריך לטפל. בראש ובראשונה, מדובר בלגליזציה של השימוש בסמים, שהוא מקור הפשיעה הראשי. אגב, לגבי עבירות מין כלפי קטינים: שיעור העבירות בישראל הוא כ-150 מדי שנה. אולי גדול יותר פרופורציונית, אבל לא גדול יותר אבסולוטית מאשר ביפן. לגבי היחס בין העבירות הרשומות לעבירות בפועל – קשה לדעת. ==== *1*לפי: http://www1.cbs.gov.il/shnaton55/st11_02.pdf |
|
||||
|
||||
אין לי מושג על סמך איזה מקור אתה מבסס את הטענה שלך בנוגע לעבירות מין כנגד קטינים. על פי אתר המשטרה מדובר ב - 2482 עבירות מין כנגד קטינים בשנת 2004, מתוכן 414 התקיימו במסגרת התא המשפחתי. לא מדובר כאן בגודל פרופורציונאלי או אבסולוטי אלא בסדום ועמורה. אתה עדיין מעוניין לטעון שאין כאן בעיה יוצאת דופן? א. כמובן שאתה צודק במישור התיאורטי. מספר השופטים קטן, נפח התיקים גדול וכו'. עדיין, למרבית הפלא ישנם שופטים המציגים בעקביות תפוקה ראויה, הן בזמן הנדרש לקיום המשפט והן באיכות החלטותיהם. מולם ניצבים שופטים אשר כל המערכת יודעת שכדאי להתרחק מהם כמו מאש אם ברצונך לראות את טחנות הצדק טוחנות משהו מעבר למים. לגבי איכות ההחלטות. מה לעשות שבמציאות קיימים שופטים כמו זה המוזכר במאמר אשר ידועים בפסיקותיהם התמוהות בלשון המעטה. ישנן יחידות אשר עושות שמניות באוויר על מנת לא לבצע מעצרים בפרשיות גדולות כאשר אותם שופטים נמצאים בתורנות שבועית של דיוני מעצרים. מעבר לכך, אינני יכול לקבל את הטענה שהמערכת חסינה מביקורת וזאת עקב תנאי כח אדם או הגנה על הדמוקרטיה. המשטרה יכולה להשתמש באותם תירוצים אשר הזכרת על מנת להדוף כל נסיון פיקוח או ביקורת - האם יהיה זה מקובל עליך? מדובר בעצם בכל גוף ציבורי בארץ אשר מצבו אינו שפיר מזה של מערכת המשפט. ב. אתה אומר שלדעתך מדיניות המעצר עד תום הליכים קשוחה מידי. אתה מסוגל להביא דוגמאות? אני מודה שאין לי נתונים כרגע אבל אני מוכן לאכול את הכובע והקימונו אם מספר המקרים בהם אדם נעצר עד תום הליכים ונמצא זכאי בסיום ההליך אינו עומד על אפס או על ספרה הנמצאת הרבה מהצד הימני של הנקודה. לכן אין לי שום בעיה לתמוך במנגנון שיפצה אזרחים מסוג זה. זה זניח. חוץ מזה, בפעם השלישית, מי מדבר על עשרת אלפים עבריינים האמורים להכלא עד תום הליכים? המספרים הכלליים הם קטנים הרבה יותר. מעבר לכך, אין צורך לבנות בתי כלא חדשים. אם תשונה מדיניות הכליאה לכזו המביאה בחשבון את התועלת לחברה הרי שאלפי אסירים לא מסוכנים יוכלו להיענש בצורה שונה מזו הנהוגה כיום, כבר התייחסתי לנקודה זו. ג. קרא שוב את סעיף ב' אשר בעצם מופיע כבר בפירוט בתגובות שונות. לא כל עבריין רצידיביסט הוא עבריין מסוכן ולא כל עבריין מסוכן הוא רצידיביסט. המדד הוא האיום שהעבריין מהווה ולא מספר הגרמים של חשיש אשר נתפסו ברשותו. ד. לא מסכים לחלוטין והסברתי זאת בסעיף א'. אם אתה צודק הרי שאסור לבקר ולפקח על עבודת המשטרה, הצבא והביטוח הלאומי. מבלי להכנס לדיון האין סופי בנוגע ללגליזציה של סמים, אני יכול לומר שאני בהחלט רואה מקום לשנות את מדיניות הענישה הקיימת כיום בתחום עבירות הסמים. שוב, הייתי שמח אם היית מתייחס לשאלה האם במקרים מיוחדים צריך לשקול הטלת מאסר עולם (אמיתי). |
|
||||
|
||||
א. עבירות מין נגד קטינים: נתוני המשטרה מדברים על תיקים שנפתחו, לא על תביעות שהוגשו. בשנת 2002 נשפטו על עבירות מין (באופן כללי, לא רק קטינים) כ-600 איש (ר' http://www1.cbs.gov.il/shnaton55/st11_03.pdf). כן, אני עדיין מעוניין לטעון שאין כאן בעיה יוצאת דופן. ב. שופטים: אני חושב ששנינו מסכימים שישנה בעיה מערכתית וברור שלא ניתן להסתמך על "נסים" בדמות שופטים ראויים. הנקודה היא שאיננו מסכימים על הנזקים שבפיקוח מבחינת הגברת המעורבות הפוליטית במערכת. נוסף על כך, ישנן גם שלוש בעיות בפיקוח עצמו: 1. המפקחים חשודים בעיני. השיטה האמריקנית של פיקוח על שופטים ובחירת שופטים מניבה מערכת משפט שברוב דרגיה מצויה ברמה ירודה מאוד. 2. אינך יודע אם הצעד הפיקוחי שאתה מציע יניב תוצר טוב יותר. לדוגמה, קביעת מכסות שיפוט מדי שנה תגרום אולי לדרבונם של השופטים העצלים לשפוט מהר יותר, אך האם היא תביא לשיפוט טוב יותר מצידם? האם שיטת מכסות לא תפגע בשופטים טובים שמעתה ישפטו עם עין אחת על הסטופר, שלא לחרוג מקצבת הזמן? הנסיון אומר שצעדים טכניים כאלו אינם מניבים בדרך כלל תועלת. 3. פיקוח שאינו על סעיפים טכניים (כמו מכסות) יחייב הקמת ביורוקרטיה ביזנטינית שדי ברור שלא תניב תועלת אלא תגרום לנזק. אגב, הכלל לגבי מערכת המשפט נכון גם לגבי המשטרה. הן חסינות בעיני מביקורת כל עוד אין להן תנאים, סדר יום וסדרי עדיפויות אפשריים. נראה לי שאין מקום לבקר את המשטרה כשהיא נדרשת להקדיש את כל כולה לכמה משימות שונות במקביל, כששוטר מקבל גרוש וחצי כמשכורת. ג. מספרי עצורים: בישראל הייתה נקוטה מדיניות של מעצר עד תום ההליכים כמעט על כל עבירה פלילית. המדיניות הזו רוככה בדי עמל בשנים האחרונות, אם כי עדיין כמעט בכל עבירות שעונשן מאסר מעל לשנתיים או שלוש אין שחרור בתקופה שעד תום המשפט. ברוב המדינות בעולם, נאשם משוחרר בדרך כלל לביתו בערבות גם בעבירות של רצח. לגבי מספרי עצורים עד תום ההליכים – נא עיין במספרי המורשעים בעבירות חמורות של פגיעה בגוף, בנפש, מין, וכן הלאה. ד. הרשעה וזכאות: אינך יכול לאחוז במקל משני קצותיו. מצד אחד, להתנגד לשיטת עסקאות הטיעון, מצד שני להתהלל בתוצריה כשאתה מדבר על אחוזי הרשעה. באופן שיטתי, בסביבות 90 עד 92 אחוז מכל המשפטים מגיעים לבית המשפט "ארוזים" בעסקת טיעון, כך שקל מאוד להסביר איך מורשעים אנשים באחוזים כה גבוהים (ובעבירות מופחתות, שאתה מתקומם נגדן). מבין כ-4,000 משפטים שאכן מגיעים למשפט ממש, בסביבות 30 אחוז מזוכים. באופן אישי, אני חושב שזה כבר ברור, אני מתנגד לענישה סתמית ומאסרי העולם הם לרוב כאלו. כן, אני נגדם. |
|
||||
|
||||
זוהי בדיוק הסיבה מדוע אני לא אוהב כאשר נקודה מהותית הופכת לדיון סטטיסטי. אתה מדבר על על מספר כתבי אישום כנגד עברייני מין שעומד על 600 לטענתך. למול נתון זה עומדות כמעט 4000 עבירות מין בשנת 2004, 400 מקרים יותר מהשנה הקודמת לה. לשיטתך, העובדה שהמשטרה עדיין לא תפסה את שאר מאות או אלפי העבריינים האחרים מעידה על כך שהעבירות לא התרחשו. מוזר בלשון המעטה. אותו הדבר בנוגע למעצר עד תום הליכים. גם בפשעים חמורים (כפי שראינו בדוגמאות המקריות המתפרסמות חדשות לבקרים) מעצר בית מהווה את החלופה למעצר במתקן כליאה. לאחר כחודש מביא בא כח הנאשם בקשות שונות להקלה בתנאי המעצר וכך במהלך תקופה קצרה מאוד מתמסמס כל עקרון המעצר. אין צורך להזכיר שהעבריינים שאני מתייחס אליהם לא מתרשמים מתנאי המעצר כבר עם שחרורם לביתם. הלוואי שנאמץ את הנורמות של מדינות אחרות כולל ארה"ב שהזכרת בכל הקשור במדיניות שחרור בערבות. בארץ אתה יכול להפר ללא כל חשש את תנאי המעצר, המדינה לא תחלט את הערבויות (אם בכלל נדרשת להן) וברוב המקרים אתה תוחזר מהר מאוד לאותן מעצר בית וירטואלי. במדינות אחרות אתה יכול ללכת לביתך בתנאים כבדים ותחת מדיניות שבאמת מוציאה את החשק לשחק חתול ועכבר עם המשטרה ומערכת המשפט. אני מסכים שלא להסכים אתך בכל הנוגע לביקורת על בתי המשפט - אתה בכלל טוען עכשיו שגם לא צריך לבקר את המשטרה. קצרה היריעה מלהסביר מדוע הגישה שלך היא זו המסוכנת לדמוקרטיה ולמשטר תקין. אתה מאיים בכך שמערכת ביקורת גם תפגע ברמת השיפוט, אני מניח שאתה טוען שרמת השיפוט כיום גבוהה. פסדר. תראה, אין שום פרשה שאני הייתי מעורב בה שלא נאספו מספיק ראיות על מנת להביא להרשעה מלאה. זאת אני אומר על סמך חוות דעתם של הפרקליטים המלווים אשר מבקרים את הצד המשפטי של התיק לאורך חדשים רבים. הפלא ופלא - מייד עם העברת התיק להכנת כתב אישום מתרקמת לה עסקת הטיעון. אתה שלם עם המציאות הזו? אני מניח שכן. גם אני מאוד מתנגד לענישה סתמית וחושב שזהו אחד הפשעים החמורים ביותר שהמדינה יכולה לנקוט כנגד האזרחים להם היא מחוייבת. אז מה? עכשיו כולנו מרגישים יותר טוב עם עצמינו? אתה יודע שהעובדה שאנשים מצהירים שג'ורג' בוש טיפש לא הופכת אותם לחכמים יותר... אז כולנו נגד ענישה סתמית, עדיין, מה אתה חושב שצריך לעשות עם מספר מצומצם של עבריינים חסרי תקנה? |
|
||||
|
||||
במערכת המשפטית שלנו מתנהלים תיקים רבים במשך חודשים ושנים, מה שגורם ל: 1) פגיעה קשה בזכויות הנאשמים היוצאים חפים מפשע, בדמות כתם לכל החיים מעצר וכד', 2) פגיעה בחברה שנאלצת להשלים עם פושעים הממשיכים להסתובב במחציתה במשך שנים עד אשר הם נכנסים לכלא. 3) ענישה קלה בנימוק של "עינוי דין". 4) התרחקות מהמקרה שעלולה לגרום לעיוות דין בשל זיכרון לקוי או לחצים המופעלים על עדים. עדים ונאשמים ש"נעלמים" וכד'. 5) במשפטים אזרחיים, סחבת ממושכת, והתשה של ה"איש הקטן". 6) אני לא זוכר מה אכלתי אתמול. איך שופט יכול לפסוק בתיק הנמשך מספר שנים? אני לא מבין(ואולי עורך דין יסביר לי) מדוע אי אפשר לנהל משפטים במרתון שיימשך כמה זמן שצריך ובמהלכו השופט לא ייתפנה לתיקים אחרים, המצב היום בו ישנה ישיבה ואחרי חודש(או חצי שנה) ישיבה נוספת מגוחך וגורם לזילזול במערכת המשפטית. ושאלה כללית שאני אשמח אם מישהו יוכל לענות עליה, כמה זמן נטו(שעות בבית המשפט) עורך משפט פלילי ממוצע? קיצוני?(דרעי נניח) קצר?(הנאשם הודה, ונמצא עם דם על הידיים). |
|
||||
|
||||
מבכים. ולהוסיף על דבריך: מדי פעם אנו שומעים על אורך הטענות של התביעה ומספר העדים שהם הולכים להביא. האם באמת נדרשים 180 עדים, ומה בדיוק רובם באים להוכיח? |
|
||||
|
||||
מההתנסות שלי עם מערכת המשפט אני סבור שהמציאות יותר קודרת אפילו מהבעיות אותן אתה הזכרת. הסיכוי של קרבן בתביעה אזרחית לקבל צדק בזמן סביר הוא קטן עד בלתי קיים במידה והמתגונן מנצל את חולשת המערכת ומשתמש בתרגילים של 'סחיבת זמן'. המערכת לביקורת שופטים שאני מציע אמורה לשפוך אור על אותן בעיות בדיוק. אל תשכח את עניין עסקאות הטיעון. במקום בו תפקידו של בית המשפט לשמש כקו הגנה אחרון כנגד פרקליטות עצלה ועבריין אופורטיוניסט הוא נמצא פועל כחותמת גומי עיוורת. |
|
||||
|
||||
אני יודע שבימים טרופים אלה פופולארי להתנפל הן על העבריינים עצמם, הן על המשטרה שאינה עושה די כדי ללוכדם, על מערכת המשפט שמרחמת עליהם ודנה אותן לעונשים מגוחכים, על מערכת הכליאה שמאפשרת להם לבלות את זמנם בבית, ועל מערכת השיקום שמורכבת מעובדים סוציאלים תמימים. הבעיה היא שטענות אלה אינן נכונות לא ברמה הפרקטית ולא ברמה התיאורטית. מבחינה פרקטית, עונשי מערכת המשפט בישראל כלל אינם קלים. בתי הסוהר אינם קייטנות, ועובדי השיקום אינם תמימים. מי שטוען אחרת, צריך ללוות את טיעוניו בראיות ברורות יותר, ולא בקריאות דמגוגיות. האם הכותב - או מבקרים אחרים - מכירים את בתי הסוהר מבפנים? האם ניסו לשבת בהם ולהרגיש איך זה להיות כלוא? עבריינים אינם מבלים את זמנם בבית. יש להם חופשות קצרות, הניתנות רק לאחר שהם יושבים חלק משמעותי מתקופת הריצוי שלהם בכלא, לפי תנאים מסוימים ובהגבלות מחמירות. בדרך-כלל אלה חופשות של 48 שעות, הניתנות פעם בכמה חודשים. נכון שמי שמאד רוצה יכול לבצע שוד במהלך חופשה כזו, אבל מספר האסירים שעושים זאת בפועל הוא מועט מאד. לשירות בתי הסוהר ולמשטרה יש מערכת מודיעין אשר יודעת די הרבה על אסירים אלו, ומי שעדיין מעורב בפלילים אינו יוצא לחופשה. ברור שיש יוצאים מהכלל, ומערכת המודיעין אינה יכולה להיות מושלמת, אבל זו לא סיבה להמנע מלהוציא אסירים לחופשות בכלל, בודאי שזה לא מצדיק הכללה מהנוסח 'האסירים עושים חיים וממשיכים לרצוח/לשדוד בחופשותיהם'. מערכת השיקום היא מנוסה ופועלת היטב. צריך לזכור שאחת המטרות של מערכת הענישה - הן מבחינת החוק, הן מבחינת המוסר, והן מבחינת האינטרסים החברתים - היא שיקום. בודאי ששיקום מצליח רק בחלק מהמקרים, אולי אפילו רק בחלק קטן. מה המסקנה? שצריך להפסיק לשקם? להתיחס לכל העבריינים, בלי קשר לרקע, למוטיבציה, לאישיות שלהם, כאל חיות טרף? מבחינה תיאורטית, לא הוצגו בפנינו הוכחות שענישה כבדה יותר מורידה עבריינות. אני מניח שיש אופטימום של ענישה, אשר מתחתיו העונש הוא קל עד גיחוך, ומעליו כבר אין תוספת הרתעה. צריך לזכור, מכל מקום, שהארצות שבהן הענישה היא כבדה ביותר הן גם הארצות עם שעורים גבוהים של פשיעה ואלימות. ארצות הברית היא הדוגמא הבולטת לכך. במדינה זו יש שעור גבוה של אסירים והיא היחידה מבין הדמוקרטיות שמוציאה להורג את פושעיה. נראה שאלימות שלטונית גוררת אלימות של הרחוב, כמו להיפך. לשלטון יש אחריות על יצירה ושימור של אוירה של אלימות. צבי |
|
||||
|
||||
צבי גיל יקר. בתנאים רגילים הייתי יושב וכותב לך תגובה בינוניות עד ארוכה אשר מסבירה לך בסבלנות יחסית מדוע אתה טועה כאשר אתה מייחס לי טיעונים אשר לא נאמרו. אבל, היות ואתה לא הראשון בדיון אשר עושה זאת אני חייב להודות שפעולה זו הופכת פשוט למשעממת. יתרה מזאת, אם נניח שתלך בדרכם של אותם חברי קבוצת ה'אנחנו אוהבים לצקצק בלשון כנגד שמרנים מסריחים כי זה הופך אותנו לליברלים מתקדמים ונאורים' אזי לא אשמע ממך גם טיעון רציני לאחר שאתקן אותך. אשמח מאוד אם תתיחס לשתי הנקודות/שאלות העולות במאמר: 1. האם יש מקום להקמת מערכת ביקורת על בית המשפט? 2. האם המערכת רשאית לשחרר לזרועות החברה אדם מורשע בעל רמת מסוכנות וודאית? |
|
||||
|
||||
האם יפרסמו כל דבר באייל? צבי גיל טוען ש"מערכת השיקום היא מנוסה ופועלת היטב". אני טוען ששתיים ועוד שתיים הם חמש. אז מה, באייל מפרסמים כל דבר. |
|
||||
|
||||
אין חושך אם לא מחפשים את האור.. למה שזה יטריד מישהו אם אתה מעוניין לטעון ששתיים ועוד שתיים הם חמש?(לא מומלץ בחישובים בסופר) |
|
||||
|
||||
"בודאי ששיקום מצליח רק בחלק מהמקרים, אולי אפילו רק בחלק קטן. מה המסקנה? שצריך להפסיק לשקם? להתיחס לכל העבריינים, בלי קשר לרקע, למוטיבציה, לאישיות שלהם, כאל חיות טרף?" לא מזמן היה באייל סקר מה עדיף - מאה אשמים משוחררים או חף מפשע אחד שנכלא שלא כדין. בחרתי באפשרות הראשונה. אבל אם אנחנו כל כך נחושים בדעתנו להגן על החפים מפשע, האם לא הגיוני להפעיל עיקרון מקביל של "מוטב שמאה רוצחים בעלי פוטנציאל שיקום ישבו בכלא ולא יזכו ליום אחד של חופשה עד יום מותם, מאשר עבריין מורשע אחד שיקבל יותר מדי אמון מהמערכת וירצח חף מפשע"? כל זה לא אומר שצריך להפסיק לשקם, כמו שהעיקרון הראשון לא אומר שצריך להפסיק לשפוט אנשים ולשלוח אותם למאסר. כל מה שזה אומר הוא שצריך להיות מאוד מאוד זהירים במתן אפשרויות שיקום לאסירים (מחופשה ועד שחרור מוקדם), ובכל מצב של חשש, ולו הקטן ביותר, עדיף שהרוצח ישלם את המחיר ולא נערה בת 16 |
|
||||
|
||||
אם מישהו בא ואונס את בתי, והשופט יתן לו שנתיים ועוד שנה עבודות שירות, והוא יצא לחופשות במהלך השנתיים האלה, ובסוף כאילו לא קרה כלום... ואם מישהו בא ורוצח את בתי – נניח שבנסיבות מקלות, והשופט יתן לו שש שנים ועוד שנה עבודות שירות, ועונשו יוקצב והתנהגות טובה וכל הבבל"ת (נניח סופי: שלוש שנים וחצי), והוא יצא לחופשות במהלך השנים האלה, ובסוף כאילו לא קרה כלום... נשאלת השאלה: האם לא כדאי לי פשוט לרצוח את אונס בתי? |
|
||||
|
||||
אם אתה יכול למצוא קטין שיעשה את זה בשבילך, זו בהחלט אופציה. לחילופין מצא קשיש מעל גיל 75 1. 1 אני מציע את שמעון או אריאל. |
|
||||
|
||||
אלא אם הוא קטין קטן באמת. נניח, אם אתה משדל ילד בן 7 שירצח למענך, אתה נחשב כמי ש"רצח באמצעות קטין", כי ילד בן 7 לא נחשב כמי שיש לו בחירה חופשית מלאה. |
|
||||
|
||||
הילד בן ה - 7 בכלל יסרב להזדהות, ובוודאי לא יגלה את זהות המשלח. מכיון שלא ניתן להפעיל עינויים על ילד בן 7, אתה יוצא בחינם. |
|
||||
|
||||
קשה לי להאמין שלגרום לילד בן שבע להגיד לך איך קוראים לו ידרוש עינויים. (אבל איכשהו נדמה לי שהתבלבלתי. אני עניתי ברצינות עד כה, לא חשבתי שאתה מחפש להקניט) _______ העלמה עפרונית, שלום וביי. |
|
||||
|
||||
סליחה על הבלבול. אני נוהג להיות שמח במוצאי שבתות. בצבא הייתי מתנדב לשטוף סירים במוצאי שבתות. |
|
||||
|
||||
אני שומע עכשיו בגל''ץ על נער בעל עבר עשיר בעבירות סמים ואלימות. בשעה שהיה אמור להיות במשמורת חוקית החליט מי שהחליט שמגיעה לו 'הזדמנות שניה'. את ההזדמנות הוא ניצל עד תום ורצח אדם. היום נגזר עונשו - שבע שנים תמימות אשר משמעותן היא פסק זמן של שנתיים בערך עד שתנתן לו הזדמנות שלישית. יש המון מקרים נדירים בזמן האחרון... |
|
||||
|
||||
האמת, מדובר במקרים ''תדירים''. |
|
||||
|
||||
הציטוט בכותרת לקוח מהכתבה. האם לשופט אין סמכות לגזור את עונשו של הנאשם כראות עיניו? יכול להיות שהדבר יביא לביטול עסקת הטיעון, אבל השופט יכול גם לדחות אותה, לא? |
|
||||
|
||||
השופט אמור לדחות את עסקת הטיעון במידה והיא אינה סבירה. לעסקת טיעון יש תפקיד חשוב במידה והראיות שנאספו כנגד החשוד הן אולי מספקות להגשת כתב אישום אך לא להרשעה בטוחה, במקרה כזה אולי כדאי למדינה לקזז נזקים. בפועל עסקאות טיעון מבוצעות במסגרת מדיניות לא רשמית של הפרקליטות ובתי המשפט. עם הגשת כתב האישום, עוד לפני שחומר הראיות הגיע לידי הסניגור, הוא כבר יושב עם התובע ומתחיל ריקוד עסקת הטיעון. עכשיו, קח את המילה 'אמור' במשפט הראשון בתגובה והחלף אותה במילה 'חייב', מה שקיבלת זו המדיניות הרשמית שמעולם לא מיושמת. במקום זה אתה מקבל ציטוטים כמו זו שבכותרת שלך שמהם אפשר ללמוד באיזו רצינות לוקח השופט את עבודתו. אם היה ראוי לגזור עונש חמור יותר - אז למה בדיוק מחכה השופט הנכבד והמרומם? לקלדנית? |
|
||||
|
||||
השופט הנכבד והמרומם הוא חלק מאותה מערכת: גם הוא יודע שבלי עסקאות טיעון המערכת המשפטית תקרוס. כדי שעסקאות טיעון תמשכנה להיחתם, חשוב שלעבריין תהיה רמת בטחון גבוהה שהשופטים יכבדו אותן, ומכאן שהשופטים לא עושים זאת רק במקרים קיצוניים ביותר (ח"כ יאיר לוי, כמדומני, זכה להיות אחד היוצאים מן הכלל האלה). אמירת השופט שלפנינו היא נזיפה קלה בפרקליטות, אבל בלי נקיטת צעדים. |
|
||||
|
||||
מסכים עם עיקר הדברים. האירוניה נמצאת בעצם דבריו של השופט המובאים בכותרת. מי שגוזר את העונש הוא השופט, לא הפרקליטות ולא הנאשם. אם השופט סבור שיש לגזור עונש חמור יותר אז אחד מהשניים - א. הראיות בתיק מספקות להרשעה בסעיפים המקוריים - במצב כזה על בית המשפט מוטלת החובה לדחות את עסקת הטיעון. ב. עסקת הטיעון במקומה אך העונש עליו הסכימו שני הצדדים קל מידי - במצב כזה בית המשפט יעשה נכון אם יצא כנגד העסקה. אם גישה זו תאכף כמדיניות כללית הרי שכבר בשלב המשא ומתן על עסקת הטיעון ידעו שני הצדדים שבית המשפט לא יקבל עונשי מאסר שלא עומדים בקנה מידה עם העבירות בהן מודה הנאשם. |
|
||||
|
||||
במדינת ישראל קיים חוק וקיימים גזרי דין שאין בינם לבין הפשע שבוצע ולא כלום אולי מפאת חוסר מקום לעבריינים שנידונו על פשעים שונים נגד החברה דבר שלא מרתיע מכיוון שבתי הכלא בישראל כמוהם כמלון 5 כוכבים והמעצר בהם ואנני מדבר על פסקי הדין הקלים אין בהם כדי להרתיע מביצוע עבריינים מועדים. לדעתי עלינו לאמץ את החוק האמריקאי עבריינים אינם ישנים כל היום אלא עוסקים בעבודות שונות שמשלמות עבור השהייה של העבריין בכלא שנח בכלא על חשבון המדינה ותושביה בנוסף העונש בארה"ב קובע כלל חשוב שמרתיע מאד . בעברה שלישית פסק הדין הינו מאסר עולם ולא כפסקי הדין הקיימים בישראל שלאחר רצח הרוצח שנידון למאסר עולם יוצא לחופשות ומשתחרר לאחר כ-8 שנים גם לדעתי מאסר עולם הוא לעולם אחרת אינו מאסר עולם וצעיר שרצח דינו מאסר עולם כבוגר שרצח אחרת עצם נעוריו מקנים לו חסינות ולא שומרות על זכות הקרבנות לחיים שזכותם נשללה ברצח. היות והוא קטין רצוי שתקופת מעצרו תעשה במיתקן אחר או ניפרד מהבוגרים הנני מקווה שבתי המשפט והמחוקקים יפסיקו להיות כל כך הומניים על חשבון האזרחים שומרי החוק |
|
||||
|
||||
בית הסוהר הוא לא מלון חמישה כוכבים אבל גם אין שום סיבה שהוא יהיה כזה. אם למדינה יש יתרות תקציב, אני לא מוצא שום מניעה לבנות בריכה בכלא איילון. במידה ואין עודף כסף, לא אזיל דמעה אם האסירים ינומו על מזרן של קש, זה בטח יפריע לי פחות מאשר ידיעות על סגירת מעון המספק את השירות היחיד לילדים אוטיסטים. אתמול דיווחו ברדיו על הסיור התקופתי של חברי כנסת במתקני הכליאה. הח''כים הזדעזעו משאריות המזון המושלכות בכל פינה. יאללה יאללה (אם יורשה לי לצטט את דובי), במקום להזדעזע אולי כדאי לתלות שלט 'היום המנקה בחופש'. אני לא יודע אם אפשר מוסרית להכריח אסיר לשלם בעבור תנאי כליאתו אבל את הזמן במהלך המאסר אפשר לנצל ללימודים ורכישת מקצוע. זה נראה במבט ראשון דרך הרבה יותר אפקטיבית לשיקום מאשר מה שמתרחש כיום. אסיר שאכן יגלה רצון אמיתי להשתקם ולהתחיל לחיות חיים נורמטיווים כבר בתקופת מאסרו יוכל אולי להנות מתנאי שיקום מתקדמים בשלב מאוחר יותר. אני לא חושב שמדיניות הענישה בארה''ב כל כך מוצלחת, התייחסתי לכך בתגובות אחרות. בתי המשפט לא 'הומניים' על חשבון הציבור, המערכת פשוט מסווה עצלנות, חוסר יעילות וחוסר במשאבים תוך שימוש בססמאות גבוהות. |
|
||||
|
||||
הרעיון הזה של עבירה שלישית אכן נשמע מרתיע, אבל גם קצת מסוכן. אם העבירה השלישית שלי הינה שוד מכולת ואני יודע שאם אני נתפס זה מאסר עולם, למה לי להסתכן בלהשאיר עדים חיים בזירת הפשע? זה לא שיש הבדל מבחינתי אם אני הורג אותם או לא. אותו עונש. |
|
||||
|
||||
(to avoid confusion: I'm not the Hadar from the above response)
The three strikes law is pretty horrid in its arbitrary consequences. Firstly, you are right; it does encourage escalated violence. Secondly, it creates life prisoners whose third offense was stealing a pizza from a parking motorcycle (this is someone who is in San Quentin as we speak). The dangers of a rule like the Three Strikes Law lie in the assumptions that rational-choice analysts of crime make, namely that crime is the product of rational cost and benefit analysis and can be isolated from the social universe that surrounds it. That is, unfortunately, not the case. |
|
||||
|
||||
האם חוק העבירה השלישית בארה"ב מדבר בהכרח על מאסר עולם? נראה שמדובר פה על מטבע לשון ולא על מציאות. נראה לי שהפרקטיקה של החוק היא מיצוי העונש המירבי בחוק או כליאה מנדטורית ולאו דוקא עונשי מאסר עולם או מוות. נראה לי שמבחן התוצאה אומר שהפרקטיקה של ג'וליאני הביאה לצמצום האלימות ולא לגידולה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מן הרצח של מעיין ספיר זה שהרשויות בישראל סלחניות מדי ואינן משתמשות בכלי העונש שנתן להן המחוקק כדי למנוע מעשי אונס ורצח מחרידים ע"י הענשת (כליאת) העבריין כבר כאשר הוא בשלב העבריינות ה"קלה" (סחר סמים שוד ואלימות). |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא נראה לי שהיה איזה קשר בין ג'וליאני לחוק העבירה השלישית. |
|
||||
|
||||
אתה/את צודק/ת. חוק העבירה השלישית יותר קשור לקליפורניה וג'וליאני זה בצד השני ("אפס סבלנות", 'שוטר בכל פינה'). אבל זה לא חשוב. לגופו של עניין הויכוח כאן הוא על נקודת שיווי המשקל הנכונה בין 2 הקטבים: א. עובדים סוציאליים הם בזבוז כסף. גייסו עוד שוטרים וכלאים! ב. עוד שוטרים וכלאים הם בזבוז כסף. גייסו עוד עובדים סוציאליים! עמדתי היא שישראל חורגת היום יותר מדי לכיוון ב. ואחזור שוב על טענתי: מדינת ישראל אינה יכולה לממן לכל נער עבריין מסגרת טיפולית אופטימלית ו/או עובד סוציאלי צמוד ולעולם לא תוכל. האם בגלל זה היא צריכה להעניש את עצמה ובפרט את משפחת ספיר או את משפחתו של נהג המונית מהרצליה? |
|
||||
|
||||
על כך אין בינינו ויכוח. גכם לדעתי יש להחמיר מאוד את העונשים על אלימות, למשל, כולל כשמדובר בבני נוער אלימים. |
|
||||
|
||||
הגזמת לגבי ציור מדינת ישראל שיש בה עובדים סוציאלים במקום כלאים. המצב בבתי הסוהר בישראל הוא כה גרוע שלפעמים הדבר נכנס לשיקולי העונש של השופטים. |
|
||||
|
||||
המצב בבתי הסוהר בישראל הוא אכן רע מאוד. בדיוק משום כך, ומשום שהעובדה מהווה חלק משיקולי השופטים, יש כאן יותר עובדים סוציאליים מבתי כלא. |
|
||||
|
||||
למרבה הצער, לא מטבע ולא לשון. החוק קובע מאסר עולם. |
|
||||
|
||||
את צודקת. יש מקרה שבו אדם קבל מאסר עולם על גניבת משולש פיצה: הבעיה היא שבישראל ה"מקרים הביזאריים" הם של נערים פסיכופתים שרצחו ללא מניע ממשי נהג מונית ושדדו חנות בעת חופשה מן הכלא והמשיכו לקבל חופשות מן הכלא (במהלך חופשה כזו אחד מהם נמלט לחו"ל) ומקרה של נער עבריין עם עשרות תיקים של סמים אלימות ומעשי שוד שהמשיך להסתובב חופשי עד אשר אנס ורצח נערה בת 16. כל הויכוח נסוב על מציאת נקודת שיווי משקל סבירה בין 2 הקצוות האלו. בישראל הדוגמה של "עבירה שלישית" לא רלאבנטית (אם היו מיישמים אותה בארץ 10% מן האוכלוסיה היו בכלא). הטענה שאני מסכים לה היא שבארץ אנו קרובים מדי לקצה השני. |
|
||||
|
||||
מקריאת הערך בויקיפדיה עולה שאותו אדם שוחרר לבסוף כעבור שלוש שנים. |
|
||||
|
||||
מקריאת הערך בויקיפדיה קיבלתי: "Wikipedia does not have an article with this exact name". |
|
||||
|
||||
זה כי הלינק הובא עם נקודה בסופו משום מה, אבל קצת תושיה (מוחקים את הנקודה!) פותרת את הבעיה: |
|
||||
|
||||
מקרה ביזארי אמריקני 1: 1 סיפור מצמרר שאני מצטערת שקראתי בעצם. לא מומלץ להורים דאגניים. |
|
||||
|
||||
מעורר חלחלה. |
|
||||
|
||||
אכן מעורר חלחלה ואבקש סליחה מראש שאני משתמש בו להוכחת טענתי ובכ"ז: הסיפור רק מזכיר לנו מה היא המטרה העיקרית והמרכזית של מערכת הכליאה. המטרה היא להרחיק אנשים כאלו מן החברה ולהגן על החברה מפניהם. כל המטרות האחרות: ענישה, נקמה, שיקום, הרתעה הן בהכרח משניות וצריך להתיחס אליהן בהתאם. |
|
||||
|
||||
אבל אנחנו לא עושים שום נסיון לאתר "אנשים כאלה" ולכלוא אותם לפני שהם מבצעים מעשי פשע; לכן לא סביר בעיני לטעון שההרחקה היא המטרה המרכזית של מערכת הכליאה. לדעתי הרתעה היא העניין המרכזי (מתוך הנחה שלא כל ה"אנשים האלה" נולדים כך - ויש לנו שליטה על ההחלטה של מישהו להפוך ל"כזה"). |
|
||||
|
||||
א. אנו כולאים עבריינים כדי שלא יבצעו עוד פשעים מן הסוג שעליו הורשעו. ב. אנו מנסים לכלוא עבריינים על עבירות קלות כדי למנוע מהם (פיזית) לבצע עבירות חמורות יותר. דבר זה אי אפשר לבטא במסגרת השיח המשפטי והאתי המקובל כיום, אבל הוא יותר הגיוני מטענת ההרתעה אפילו במקרה הזה. הרצדביזם, ויותר מכך העובדה שבתי כלא הם בתי ספר לעבריינים מקצועיים הופכים את עניין ההרתעה למפוקפק ביותר. ג. אם עניין ההרתעה היה קרדינלי או קיומי לחברה, היה צריך להחמיר את הענישה יותר ויותר עד אשר אחוזי הפשיעה היו יורדים. העובדה שלא עושים זאת, מראה שהחברה לא בונה יותר מדי על ענין ההרתעה. ד. בלי להתיימר להבין בגנטיקה או בפסיכופתולוגיה, אני לא סבור שיש הבדל עקרוני בין המקובל היום שסוטי מין הם חסרי תקנה לבין מה שלא מקובל היום שאנשים בעלי מבנה אישיות עברייני בסופו של דבר יבצעו את העבירה. (יתכן כמובן שמעשית אין זה כך). |
|
||||
|
||||
דווקא בארה''ב ישנו סיכוי גדול יותר שמערכת המשפט תשלם מחיר יקר כתוצאה מהתפקוד הרשלני במקרה זה, בין אם השופט ישלם בכסאו ובין אם שרידי המשפחה יזכו בתביעה כנגד המערכת. |
|
||||
|
||||
אני עוקב אחרי הדיון הזה כבר כמה שבועות, וכיוון שאני רואה שלאט לאט הוא מידרדר לעיסוק באנקדוטות וסיפורים קיצוניים במקום בעקרונות, אני אנסה בכוחותי הדלים להסביר מדוע אני חושב שהתפיסה הבסיסית של האייל היפאני (ושל רוב המגיבים) שגויה. המטרה של מערכת המשפט הפלילי, כפי שאני מבין אותה לפחות, היא לא להגן על החברה. המטרה היא להכריע בסכסוכים בין החברה לפרט ולקבוע את התגובה החברתית להתנהגות בניגוד לנורמה שהיא חוק. בית המשפט מאזן בכל עניין, כולל כאשר קיים סכסוך בין חברה לפרט, בין אינטרסים חברתיים לאינטרסים אינדיבידואליים. האינטרסים החברתיים הם של הגנה, הרתעה, גמול, והם מקבלים עדיפות על פני האינטרסים של מבצע העבירה (אם הם לא היו מקבלים עדיפות אף אחד לא היה הולך לכלא), אבל הם לא מקבלים בלעדיות. מול האינטרסים החברתיים עומדים האינטרסים של העבריין, אינטרסים של שיקום ושל נסיבות אישיות וגם להם יש מקום בהחלטה על העונש. הזכות לחירות מוכרת ברוב המדינות המערביות כזכות בסיסית. מותר לשלול אותה בנסיבות מתאימות אבל גם השלילה הזאת צריכה להיות מוגבלת. קל מאוד לדבר על הזכות לחירות שלי ושלך, קשה יותר לדבר עליה כשמדובר באנס או רוצח, אבל זכויות נמדדות דווקא במקומות שבהם קשה לדבר עליהן, דווקא כשרוב האנשים מאמינים שמוצדק לשלול זכות מסוימת באופן מוחלט או רחב ביותר, דווקא במקום הזה הרעיון של זכויות הפרט, כולל אלה של עבריינים, צריכות לבוא לידי ביטוי. לא באופן שעולה על זכות החברה להגנה, התרעה וכו', אבל באופן שמתאזן איתה, ככה שלא כל אנס ישלח ל- 20 שנות מאסר ולא כל רוצח ימק בכלא עד סוף חייו. על זכויות משלמים, ולפעמים המחיר מאוד גבוה. הזכות של אנשים להגיע באופן מהיר למקומות שונים עולה לנו במאות הרוגים בתאונות דרכים כל שנה. אם היינו מכריחים את כולם לנסוע בתחבורה ציבורית היו כנראה הרבה פחות תאונות. בכל זאת המחיר הזה נראה לרוב האנשים בחברה ראוי. גם עקרונות של חופש ושל הליך הוגן גורמים לכך שהפגיעה בפרטים בחברה גדולה יותר ממה שהיא היתה יכולה להיות אם היינו מצמצמים אותם. אבל אני מאוד מסתייג מלצמצם זכויות שאנשים היו מוכנים למות למענן, יש סיבות מאוד טובות לקיום של הזכות לחירות ולכך שהיא חלה על כולם, כולל על עבריינים מהם היא נשללת לתקופה מוגבלת בלבד. ויש עוד כמה סיבות בגללן אני מתנגד לרעיון של מאסר עולם "אמיתי" ועונשי מאסר ארוכים, למשל העובדה שרוב העבריינים לא נתפסים וזה לא הוגן שמיעוט יכנס לכלא לתקופות ארוכות בעוד רוב העבריינים יסתובבו חופשי כל חייהם, וגם העובדה שאנחנו כמעט אף פעם לא יכולים לדעת מי באמת הורשע בצדק ומי לא, וגם על האבחונים הפסיכולוגיים של מסוכנות אני לא סומך יותר מידי. מעבר לכל, אני מאמין שפשיעה היא עניין חברתי, היא בד"כ נוצרת בעקבות תנאים חברתיים ומסרים חברתיים. יש לחברה מחויבות לא רק כלפי קורבנות פשיעה וקורבנות פוטנציאליים אלא גם כלפי עבריינים, מחויבות לעזור להם לחזור חזרה לחיים במסגרת החברה החופשית, כי גם הם אזרחים בעלי זכויות. ויש מידה מסוימת של אחריות חברתית כללית לכל עבירה שמבצע אדם מסוים: אחריות חברתית לתנאי המצוקה בהם גדל אותו אדם, אחריות חברתית למסרים האלימים שמשודרים באמצעי התקשורת, אחריות חברתית להצגת נשים כאובייקטים מיניים מה שמעודד אצל אנשים מסוימים את המוכנות לבצע אונס וכו'. האחריות החברתית הזאת לדעתי לא מאפשרת להטיל את כל האחריות על העבריין, והדחף להעניש אותו כמה שיותר הוא בעצם ניסיון להסיר את האחריות מאיתנו ולנקות את המצפון הקולקטיבי שלנו כחברה. |
|
||||
|
||||
"המטרה של מערכת המשפט הפלילי, כפי שאני מבין אותה לפחות, היא לא להגן על החברה" בהמשך הפסקה אתה סותר את עצמך ומסביר בדיוק מדוע מערכת המשפט נועדה במקורה לשמור על החברה כאשר האלמנטים של ענישה, נקמה ויחד עימם שיקום הם ביי פרודקט של המטרה הראשונית. אנחנו שוללים את חירותם וחייהם של בני אדם באופן קבוע ולא בצורה מוגבלת בסכסוכים אזוריים ומלחמות בכלל, סתם מחשבה לגבי הקביעה שלך שאנחנו מוכרחים להגביל את הפגיעה בחירותו של אדם. אני לא רוצה להכנס לפתיל גודווין אז אצטרך לתת את יגאל עמיר כדוגמא, למה במקרה שלו ניתן לפגוע בחירותו יותר מאשר בחירותו של רוצח 'רגיל'? בפסקה השנייה שלך אתה חוזר על אותה טעות שעשו כאן אחרים באופן אוטומטי. לא כל רוצח צריך למות בשיבה טובה בכלא, כאשר מדובר באנסים כנ"ל. כתבתי מה שכתבתי דווקא בהתייחס למקרי הקצה בהם לא מדובר ב'היא אמרה בהתחלה כן ואחר כך לא' או במקרי רצח כמו זה של שוקי בסו. לגבי הפסקה השלישית שלך, לא אוכלים גלידה אחרי אבטיח. תאונות הדרכים אינן תופעת טבע וישנן דרכים לצמצם אותן למינימום ההכרחי, בדיוק כפי שעירנות בתחום הפלילי עליו אני מדבר לא תביא לאפס רציחות ומקרי אונס אלא תמנע את אלו שהכתובת היתה על הקיר לפני שהתבצעו. להעניק לאזרחים את החופש לנהוג - כן. לזרוק לכלא ולאבד את המפתח במקרה של הבחור שהרס משפחה בחיפה בדרך פרויד רק בגלל שאבא קנה לו אוטו חדש - כן. קשה לי להתייחס ברצינות לטענה שלך שהיות ורוב העבריינים לא נתפסים 'זה לא פייר' שנכניס לכלא לתקופה ארוכה את אלו שכן. קשה להתייחס לטענה לא רק בגלל שהיא אבסורדית אלא אינה נכונה עובדתית. במקרי הקצה של מקרי רצח סתמיים, רוב מוחלט של העבריינים נתפס. עברייני מין רצידיביסטיים מטבעם נתפסים, משתחררים ושוב נתפסים. אתה אומר שאינך סומך על אבחוני מסוכנות, זכותך המלאה. אחת מזכויות הפרט שלי היא לשאול אותך אם יש לך אלטרנטיבה לאבחון כזה, האם אותו צעיר שרצח אדם אקראי לפני מספר ימים היות והנרצח סירב להעניק לו סיגריה אינו אדם מסוכן על פי אמת מידתך המלומדת? האם אתה טוען שאין אנשים מסוכנים או שאין לך אמון מינימלי במערכת הפסיכיאטרית כפי שהיא פועלת כיום? לגבי הפסקה האחרונה שלך. לכולם ישנן זכויות, גם לעבריינים. אבל לבוא ולומר שמי שאחראי למעשיהם היא החברה בגלל שלל פגמיה זו הלקאה עצמית מסוכנת. במקרי קצה עליהם אני מדבר, הדבר משול לחוסר רצון לחסל מחבל מתאבד בדרכו לקניון היות ויש הטוענים כי התנאים הסביבתיים הביאו אותו לבצע מעשה זה. זכויות יש לכולם, גם לפושעים. אני מסכים איתך לחלוטין שאמות המוסר שלנו נמדדות ביחס שמירת אותן זכויות פרט דווקא לגבי אלו הנמצאים בעמדת נחיתות זמנית - משפט פלילי לדוגמא. באותה מידה אנו מצווים לשמור על זכויות הפרט של אזרחים תמימים ופגיעים לא פחות כמו ילדים או סתם מבוגרים שלא מעוניינים לממן את הרגלי העישון של זרים. |
|
||||
|
||||
אפשר להגיד שפתרון אפשרי לזה הוא הנהגת עונש מוות על רצח. ככה כבר יהיה הבדל. |
|
||||
|
||||
בארצות הברית ברוב המקומות יש עונש מוות על רצח. |
|
||||
|
||||
רוב המקומות? יש לך לינק? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בתור בדיחה זה מוצלח. אני התכוונתי ללינק רציני. אבל אם כבר לינקקת - איך בדיוק דבר כזה שורד, אפילו בויקיפדיה הישראלית, לא ברור. |
|
||||
|
||||
הנה לינק רציני (הויקיפדיה האנגלית מקצועיים יותר, אין מה לעשות): אכן ברוב המדינות - 38 מתוך 50. |
|
||||
|
||||
באיזה עניין אתה מוסיף "אין בדיוק דבר כזה שורד"? |
|
||||
|
||||
הערך בויקיפדיה הישראלית אליו הובא כאן לינק הוא מתחת לכל ביקורת. אני לא מבין איך אין אף אחד אחראי שם שפשוט מוחק אותו. |
|
||||
|
||||
אהמ, הבנתי... התשובה לשאלה זו חבויה בסקר "כמה ערכים כתבת/הרחבת בוויקיפדיה". קרא ותיהנה. |
|
||||
|
||||
אמנם הערך קצר, אבל ממנו הגעתי לערך המעניין "עונש מוות" וממנו לערך המעניין עוד יותר "עונש מוות במחיצה על ידי פיל". לו מחקו אותו, לא ידעתי שבשנת 48' עדיין השתמשו הבריטים השתמשו בפילים כדי להוציא נידונים להורג. |
|
||||
|
||||
אחת מהססמאות הלא רשמיות של ויקיפדיה היא "למה למחוק כשאפשר לשפר?" |
|
||||
|
||||
ואחת הסיסמאות הלא רשמיות של הישראלי המצוי היא "למה לצחוק כשאפשר לקטר?". |
|
||||
|
||||
ואחת הססמאות הלא רשמיות של השכ"ג היא "למה לשתוק כשאפשר לקנטר"? |
|
||||
|
||||
אם זו הצעה רצינית, קשה לי לראות כיצד היא תועיל. החוקרים הרציניים יותר בתחום נוטים להסכים שהתועלת השולית שבעונש מוות על פני עונש מאסר עולם לרוצחים היא אפס. מעבר לכך, משמעותו המעשית של עונש מוות היא עונש מאסר ממושך, בן למעלה מעשר שנים, במתקן מיוחד שעלותו מרקיעה שחקים, והוצאות עתק למדינה בכל הקשור להליכים משפטיים, ערעורים וחנינות. שלא לדבר על המספר ההולך וגובר של מקרים בהם מתגלות טעויות בהרשעה (על ידי קליניקות משפטיות כמו הפרוייקט של ברי שק, למשל). את/ה יכול/ה לתאר לך שיש לי גם בעיות מוסריות רציניות עם עונש מוות, אבל זה כבר עניין לויכוח אחר. |
|
||||
|
||||
מהו הפרוייקט של ברי שק? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בן 19 מאור יהודה רצח עובר אורח שלא השאיר לו ברירה (הוא אמר לנרצח שאם לא יתן לו סיגריה, הוא ידקור אותו - וההוא סירב). הפלא הוא שהרוצח הנמרץ שלנו הספיק (בגיל 19) לרצות עונשי מאסר ממושכים(?) על שוד מזויין ועל תקיפה. |
|
||||
|
||||
נראה שהידיעה תוקנה (אחרת לא ברור מנין דבריך). טוב שב"עיתון לאנשים חושבים" חושבים אפילו אם זה לאחר מעשה (אחרי הפירסום). (מעניין מה קרה במהדורת הנייר?). |
|
||||
|
||||
הפעם העיתון לא אשם בכלום. יש שני עניינים שחשבתי למקד אליהם את תשומת הלב. ראשית, אפילו במקרים הגרועים ביותר, הרצח לא מתרחש סתם כך - אלא בתהליך של הסלמת איומים ו'שמירה על 'כבוד". הרוצח ושותפו הסתובבו עם סכינים (אולי למקרה שיתקלו בתפוז לא מקולף). כשהם ביקשו סיגריה ונענו בשלילה הם הפריחו איום לא מתוכנן ("אם לא תביא, אדקור אותך"), ואז 'נאלצו' לגבות אותו במעשים. גם הדינמיקה אחרי הדקירה הראשונה אינה טריוויאלית. במקום להתפס לפניקה, לברוח וכדומה, ידידנו מנסה לדקור את המנוח פעם נוספת, וכשחבר מנסה להגן עליו - שותף לפשע שולף סכין משלו ומנסה לדקור גם אותו. העניין השני הוא שהרוצח בן ה-19 הספיק להשתחרר מהכלא(!) אחרי שוד מזוין, תקיפה, גניבה "ועוד". מכאן אני מסיק שהוא לא ישב הרבה מאד זמן על העברות הפעוטות האלה, ואולי הגיע הזמן לתקן את המעוות. גם השותף, בן 21, הספיק להיות מורשע ב"פציעה, חבלה, ושימוש ברכב ללא רשות". אני מתרגם "שימוש ברכב ללא רשות" ל"גניבת רכב שנפלה לידי תובע עסוק" ותוהה אם אי-אפשר לצרף להרשעה בעבירות אלימות גם איסור לצאת מהבית עם חפצי מתכת למשך עשר שנים. |
|
||||
|
||||
אני מתנצל. נראה שמסכת הדקירות היומיומית עושה שמות בחוש ההומור, לפחות אצלי. לא קלטתי את הגוון הציני בתגובה 315644 . |
|
||||
|
||||
1. (קוקו בן 14) - הנאשם מביע חרטה כנה ואין ספק שמאסר ממושך בגילו הצעיר יפגע במסלול השיקום. 2. (קוקו בן 19) - הנאשם מצטייר כצעיר אשר איבד את דרכו כתוצאה מתא משפחתי הרוס. התרשמתי כי הנאשם, אשר כל חייו עדיין לפניו, מתחרט על מעשיו ואכן מעוניין לפנות לנתיב של שיקום ובניה עצמית. בית המשפט סבור שעונש מאסר יפגע ברצון זה. 3. (קוקו בן 31) - על אף מעשיו החמורים של הנאשם, בית המשפט מחוייב להתחשב במצבו המשפחתי של הנאשם המטפל כאב יחידי בילד רך בשנים. בית המשפט סבור שהדאגה לעתיד הילד וכן לשלום האם הקשישה הנתמכת על ידי הנאשם מהווים שיקול מרכזי בקביעת גזר הדין. 4. (קוקו בן 43) - הנאשם מת מצחוק. |
|
||||
|
||||
5. קוקו פלסטיני - הנאשם פעל ממניעים לאומניים פנאטיים, כשהוא מודע היטב למעשיו הנפשעים. בית המשפט סבור שגילו הצעיר, בעיותיו המשפחתיות, וקשיי פרנסתו אינם יכולים להוות שיקול במתן גזר הדין. |
|
||||
|
||||
קוקו בן 22 - עם זאת, בהתחשב בזמירות השלום הנדרשות לצורכי בחירות קוקו ישוחרר מהכלא בתנאי שיתחייב לרצוח רק מתנחלים. קוקו בן 26 - קוקו הפר את הבטחתו ורצח 7 אנשים - שלושה מהם ר"ל שמאלנים. הוא נדון לשבעה מאסרי עולם מצטברים. קוקו בן 30 - לאור ההתקדמות בהסדר השלום החד צדדי עם הפלשתינאים, גילו המתקדם של קוקו ומצב בריאותו הקשה עקב גילו המתקדם, קוקו שוחרר מכלאו והתחייב שמעכשיו הוא ירצח רק אם תהליך השלום יעלה על שרטון. קוקו בן 34 - חיל האויר וכלי משחיתו הרגו את קוקו המסכן בעת שתכנן פיגוע נגד מועדון שמאלנים בת"א. הנקמה בא תבוא. יוסי הודיע שזה אולי צודק אבל לא חכם. "איפה הסלחנות היהודית כלפי רוצחי יהודים?" הוא זעק, במסגרת נסיונו לגייס קולות במגזר הערבי. קוקו בן ה-6, בנו של השהיד הדגול קוקו, שעל שמו הוקמו בתי"ס לחינוך לסובלנות ושלום של אמיצים (פלשתינאים) ונמושות (ישראלים), התחפש למתאבד ונשבע לנקום את מות אביו. ראש הממשלה הודיע שעד שקוקו לא יתחייב שלא להשתמש לצורכי טרור בשטחים שישראל מוסרת לו במסגרת המחוות לקידום המשא ומתן התקוע, לא יימסרו לוד ורמלה לשליטה בטחונית ערבית. |
|
||||
|
||||
קוקו רצח את אישתו - השופט סבור שלאור הפרובוקציה הקשה מצד המנוחה (איחור של 10 דקות תמימות בהגשת הארוחה), יש להסתפק בחודשיים עבודות שירות בהוראת שח לילדים. |
|
||||
|
||||
אך בהעדר מסגרות שירות לאומי לרוצחים (אין תקציב לשלם להם משכורת עבור ההתנדבות שלהם למען הציבור) הוא יאלץ ללכת לכלא בתא עם מתנגדי ההתנתקות. |
|
||||
|
||||
לא, לא, בהיעדר מסגרות שירות לאומי לרוצחים הוא ייאלץ להישאר מובטל באותם חודשיים. |
|
||||
|
||||
אתה לעולם לא מאכזב. תמיד יצירתי. |
|
||||
|
||||
קוקו הפלסטיני יוכל ללמוד בזמן מאסרו על חשבון כספי המיסים אשר משולמים ע''י קרובי משפחה של קורבנותיו. קוקו החמוד גם יוכל להשתחרר באחת מהמחוות האין סופיות בסדרת הסבון 'שונאים סיפור אהבה'. |
|
||||
|
||||
הפלסטיני גנב מיצובישי. קרובת משפחתו, המזדה הקטנה המשרתת את אשתו של בעל המיצובישי, מסונפת למחלקה להשלמת השכלה למבוגרים. |
|
||||
|
||||
לא ידעתי שמתבצע גיוס חירום. |
|
||||
|
||||
אתה כנראה לא מעודכן. |
|
||||
|
||||
אני לא רואה מה מיוחד בהספקים של הרוצח. אם הוא התחיל את הפעילות בגיל 9-10 (נדמה לי שזה הגיל המקובל היום להתמחות בעסקים, במקביל ללימודי בלט וכיו"ב) - הוא בהחלט יכול היה לשבת בכלא את מלוא תקופות המאסר בהתאם לגילו. וחוץ מזה, אין כאן עניין לציניות: a man has to do what a man has to do, ומה שהבטיח - עליו לקיים. |
|
||||
|
||||
מאמר במוסף "הארץ" השבוע עוסק בהשוואה בין הענישה הפלילית (אבל לא רק) בבתי הכלא בישראל, בארה"ב ובשוודיה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... . |
|
||||
|
||||
זה נשמע כמו בדיחה גרועה או סרט הוליוודי קלישאתי, אבל הנה מה ש-Ynet אומר בעניין: "האנס הסדרתי בני סלע נמלט הבוקר (יום ו') מבית המשפט ברחוב וייצמן 1 בתל-אביב ומסתובב ברחבי העיר. מסיבה שעדיין אינה ברורה הצליח לחמוק מהשוטרים ששמרו עליו ולברוח. משטרת תל-אביב פתחה במצוד ענק אחריו בסיוע מסוק ומאות שוטרים ומתנדבים. סלע נשפט ל-35 שנות מאסר , לאחר שהורשע ב-14 עבירות מין שביצע בצעירות ובקטינות - העונש החמור ביותר שנגזר אי פעם על אנס בישראל. בני סלע היה אמור להגיע לדיון בעניינו בבית הדין לעבודה ברחוב שוקן. אנשי שירות בתי הסוהר העבירו אותו לאנשי ליווי של משטרת תל-אביב ב"מעבר ניצן" ואלו הסיעו אותו לבית המשפט בתל-אביב עם עצור נוסף, שהורד בבית המשפט ברחוב וייצמן. שם ניצל סלע את ההזדמנות, הצליח לעלות את החומה בחצר העצורים ולברוח." ועכשיו שאלה: בסרטים, וגם במציאות, רואים לעתים קרובות את העצירים מובאים לבית משפט כשידיהם כבולות מקדימה. לא ניסיתי אף פעם, אבל זה נראה לי מגביל הרבה פחות (גם כשזה מחובר לרגליים) מאשר ידיים כבולות מאחורה - בפרט, עם ידיים כבולות מאחורה אי אפשר "לעלות את החומה". למה במקרה של פושעים קיצוניים כמו בני סלע לא נוקטים באמצעי הזהירות הנוסף הזה? |
|
||||
|
||||
נראה שהוא היה אמור להיות אזוק ברגליים, מה שהיה מונע ממנו את הבריחה - אבל לא עשו זאת. למען האמת, לא ברור לי מה היה הצורך ''לדון בעניינו'' בכלל. פסק הדין ניתן די מזמן, אא''ט. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא הבנתי. כתוב שם שהברוכים הזה שוחרר בעקבות בדיקה פסיכיאטרית. אם הבדיקה העלתה שהוא איננו שפוי, הרי צריך היה לאשפז אותו, לא? ואם היא העלתה שהוא שפוי, מדוע הוא שוחרר? |
|
||||
|
||||
מדוע הוא שוחרר? כי אין דין ואין דיין. אני לא פסיכיאטר אבל יש לי הרבה שעות יריב ברוכין, הבחור היה שפוי בשעת מעשיו והעובדה שהחליט לשנות את קו ההגנה שלו מעידה על שפיות בזכות עצמה. |
|
||||
|
||||
אה, אז שמו ברוכין? (כי אם כן אז שעתון נפלה טעות). אני משוכנעת שהוא היה השפוי בעת מעשיו - גם במקרה הקודם וגם בנוכחי. ומה שמטריד הוא שיש דיינים אבל רמת הדיון שלהם היא הבעיה. |
|
||||
|
||||
לאחר גיגול קצר אני חושב שכנראה שאני טעיתי והשם הוא באמת ברוכים, עברו כמה שנים מאז שהיה לי העונג. אבל זה עוד כלום, מסתבר שפרסמו בזמנו את הסיבה לבריחה המבוהלת שלי ליפן ואפילו מופיעה תמונה של חצי הקרחת שלי: |
|
||||
|
||||
באיזו אשה בהריון התעללת? באחת מאלה שנשרפו? |
|
||||
|
||||
אם אני לא טועה מדובר באשתו של ברוכים אבל אני דווקא לא חקרתי אותה, הייתי עסוק באותה השעה בהכנת סופגניות מדם של עצורים אחרים. |
|
||||
|
||||
ואחרי זה אתה אומר שהוא שפוי? |
|
||||
|
||||
לא כל משוגע הוא חולה רוח. |
|
||||
|
||||
שוש עטרי היא אחלה, אבל מכאן ועד להפוך אותה לשם משפחה... |
|
||||
|
||||
לא רואים הרבה ממך, אבל מה שרואים נראה טוב. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |