|
אין לי פתרון. יש לי כמה הרהורים לא מגובשים.
אולי צריך לשפר מערכת אכיפה לטיפול תרופתי לחולים שמועדים לביצוע פשעים אלימים. כמו שאמרתי, יש היום פרוצדורה של "טיפול מרפאתי כפוי", אבל הפרוצדורה הזו היא חסרת שיניים. אם טיפול מרפאתי כפוי היה בעל תוקף ממשי (למשל, אם מי שלא מגיע לטיפול בזמן, מוכנס לאשפוז כפוי ל X זמן), אז החולים היו מקפידים יותר על לקיחת התרופות. (היום אני עומדת מול חולים שמפסיקים לקחת תרופות חסרת אונים לגמרי. כל עוד הם לא מסוכנים מיידית, אין בידי שום כלי שיכול לחייב אותם לחזור לטיפול, גם אם הם עושים לעצמם או לאחרים נזקים גדולים בטווח הארוך).
שני שינויים בחוק שאולי היו עוזרים לשיפור המצב:
1. צמצום ככל האפשר את המונח "מחלת נפש" (בהגדרתה החוקית) אך ורק למקרים שבהם יש פגיעה אמיתית בבוחן מציאות (איש שחושב שאמא שלו היא נחש, למשל), והשתת אחריות מלאה על כל מי שלא נכנס בקטגוריה הזו.
2. ביחס למיעוט המקרים הנכנס בקטגוריה של מחלה, דהיינו: אנשים שסובלים מהפרעה הפוגעת בשיפוט, הייתי נותנת הרבה יותר תשומת לב מן האספקט החוקי - הייתי מתייחסת לאיומים מילוליים שלהם ברצינות (היום החוק כמעט לא מאפשר זאת), והייתי מתייחסת לזלזול בטיפול תרופתי בחומרה.
פשעי צוארון לבן הם פשעים שדורשים ארגון ותכנון. המחלות הקשורות בבפגיעה בבוחן מציאות הן מחלות שלא מאפשרות (ברוב המקרים) תהליכים קוגניטיביים גבוהים. כן נתקלתי אגב בחולי סכיזופרניה שהסתבכו בעבירות צוארון לבן, פשוט בגלל חוסר תובנה ובגלל שרומו על ידי אחרים (אמרו להם, והם עשו. הם לא הבינו את התרחיש הכללי).
|
|