בתשובה לעדי סתיו, 11/06/05 3:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מסכימה איתך. מה ש"מצחיק" הוא שאמפתיה לסבל האחר מקלה גם על תחושת הפחד\שנאה כלפיו. כי מה יותר מפחיד ממה שלא מבינים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון... אבל רק מרגע שכבר יש אמפתיה. דרושה נכונות התחלתית, לפחות. לוותר על ההתגוננות. זה כבר יותר ממה שאני מוכן לדרוש ממי שאיום כלא ממשי תלוי מעל ראשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יכולה להיות קשת רגשות אחרת ולא זו חסרת האמפתיה והנרקיסיסטית. למשל, נקמה - הרוצח 1 היה יכול לטעון "אני שמח שהרגתי את X, הגיע לו, ואין לי בעיה לשבת בכלא על זה כי עשיתי את הדבר הנכון". או כעס ושנאה - "X היה מנוול של ממש, ועד עכשיו הוא הורס לי את החיים, כי בגללו אני יושב בכלא". במקום זאת, הוא מסכים של-X לא הגיע כלל וכלל להירצח, אבל ממקד את הסבל במקום הלא נכון - אצלו ולא אצל הקורבן. 1 וכאן אנחנו לא מדברים על מקרי כרמלה בוחבוט/שוקי בסו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מה שמבינים עלול להיות הרבה, הרבה יותר מפחיד. אם מישהו רודף אחרייך ומנסה לרצוח אותך, אולי עדיף לא לדעת למה זה ולקוות שהוא יפסיק לרדוף אחרייך אחרי זמן כלשהו או אם תברח רחוק מספיק, מאשר לדעת שזה מישהו שיש לו משהו אישי נגדך וירדוף אחרייך עד לקצוות תבל (ושאין לך סיכוי לעצור אותו). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |