בתשובה לטלי וישנה, 09/06/05 23:28
A Different Opinion 307509
בעיניי הבעיה החמורה ביותר, אולי, בנושא הענישה, היא בדיוק זו הנוגעת לנפגעי נפש כרוניים/זמניים. דעתי היא שמן הראוי היה לקבוע את עונשם בדרך "הרגילה", כאשר הם מתחילים את ריצויו באגף הפסיכיאטרי בכלא - ועם התאוששותם עוברים לתנאי מאסר רגילים ליתר התקופה.
A Different Opinion 307557
אבל קיים גם הצד השני: כיצד אתה יכול להעניש אדם שהיה במצב שבו הוא אינו אחראי למעשיו?
A Different Opinion 307563
רוצה תשובה כנה? ממש ממש? בכנות?
לא יודעת.
כלומר, הטענה שעליה הגבת היא הטענה "הנורמלית" שלי. כך אני חושבת בכל פעם שאני שומעת על מקרה של אדם שביצע פשעים איומים (בעיקר רצח או אונס) ויצא זכאי מטעמי אי שפיות כללית או זמנית. ומחשבתי זו מתחזקת עוד יותר אם אני שומעת על מקרה שבו אותו אדם שהשתחרר מהטעמים הנ"ל חזר לבצע פשעים מסוג זה.
ואחר כך אני נתקלת בשאלות כמו שלך, ומוצאת את עצמי במבוכה איומה. לא מזמן, למשל, שמעתי על בחור שרצח את אמו משום שחשב שהיא נחש, פשוטו כמשמעו. ולפי התיאור הוא בחור חביב ועדין להפליא ושוחר טוב. וייתכן מאוד שגם ייצא לחופשי בעתיד הנראה לעין. והאמיני לי, אין לי מושג מה באמת צריך לעלות בגורלו.
ומאידך גיסא - מה יעלה בגורלנו? גם זו שאלה. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שאתקל בו יום אחד והוא יניח שאני אשמדאי, או לפחות איזו תולעת מזיקה...
אז מה את מציעה?
ועוד שאלה - יש לך איזה הסבר איך זה שבפשעי הצווארון הלבן, למשל, כמו מעילות גדולות וכדו' - אין תופעות כאלה של אי-שפיות? (או כך לפחות נדמה לי).
A Different Opinion 307570
אין לי פתרון. יש לי כמה הרהורים לא מגובשים.

אולי צריך לשפר מערכת אכיפה לטיפול תרופתי לחולים שמועדים לביצוע פשעים אלימים. כמו שאמרתי, יש היום פרוצדורה של "טיפול מרפאתי כפוי", אבל הפרוצדורה הזו היא חסרת שיניים. אם טיפול מרפאתי כפוי היה בעל תוקף ממשי (למשל, אם מי שלא מגיע לטיפול בזמן, מוכנס לאשפוז כפוי ל X זמן), אז החולים היו מקפידים יותר על לקיחת התרופות.
(היום אני עומדת מול חולים שמפסיקים לקחת תרופות חסרת אונים לגמרי. כל עוד הם לא מסוכנים מיידית, אין בידי שום כלי שיכול לחייב אותם לחזור לטיפול, גם אם הם עושים לעצמם או לאחרים נזקים גדולים בטווח הארוך).

שני שינויים בחוק שאולי היו עוזרים לשיפור המצב:

1. צמצום ככל האפשר את המונח "מחלת נפש" (בהגדרתה החוקית) אך ורק למקרים שבהם יש פגיעה אמיתית בבוחן מציאות (איש שחושב שאמא שלו היא נחש, למשל), והשתת אחריות מלאה על כל מי שלא נכנס בקטגוריה הזו.

2. ביחס למיעוט המקרים הנכנס בקטגוריה של מחלה, דהיינו: אנשים שסובלים מהפרעה הפוגעת בשיפוט, הייתי נותנת הרבה יותר תשומת לב מן האספקט החוקי - הייתי מתייחסת לאיומים מילוליים שלהם ברצינות (היום החוק כמעט לא מאפשר זאת), והייתי מתייחסת לזלזול בטיפול תרופתי בחומרה.

פשעי צוארון לבן הם פשעים שדורשים ארגון ותכנון. המחלות הקשורות בבפגיעה בבוחן מציאות הן מחלות שלא מאפשרות (ברוב המקרים) תהליכים קוגניטיביים גבוהים.
כן נתקלתי אגב בחולי סכיזופרניה שהסתבכו בעבירות צוארון לבן, פשוט בגלל חוסר תובנה ובגלל שרומו על ידי אחרים (אמרו להם, והם עשו. הם לא הבינו את התרחיש הכללי).
A Different Opinion 307653
זה מעניין.
האם חוסר האונים שלך לאכוף טיפול על חולה קיים גם במקרה של עבריין מורשע?
A Different Opinion 307673
אין לי הרבה אינטראקציה עם עבריינים מורשעים, משום שהם מופנים בדרך כלל למחלקות המשפטיות או למחלקה פסיכיאטרית בכלא, במקרים של עונשים כבדים. (אני אנסה לשאול מישהו שעובד במחלקה כזו, ואחזור עם תשובה מהימנה יותר).

אבל בגדול (ובהסתמך על האוכלוסיה שאני כן עובדת איתה):

יש חולים שפשעו ולא הורשעו משום שנמצא שלא היו כשירים לעמוד לדין בעת ביצוע הפשע. חולים כאלה יאושפזו בד"כ בכפייה, ואחרי השחרור תוצא הוראת טיפול מרפאתי כפוי, שלא ממש תאכף.

לעומתם יש חולים שהורשעו משום שלא ביצעו את הפשע מתוך אי שפיות (במובנה האמיתי - פגיעה בבוחן מציאות). עבור חולים כאלה, הטיפול התרופתי הוא לא "פיתרון הרמטי" בכל מקרה.

הלקונה החוקית היא סביב החולים שפשעו ולא הורשעו דווקא (אלה שאין מחלוקת לגבי ביצוע הפשע, אך שלא ניתן להרשיעם בגינו).
A Different Opinion 307788
תודה.
הנתונים שלך די מחזקים את עמדת משרד המשפטים לגבי עבריינים בדרגת סיכון גבוהה אשר משתחררים לחפשי כאילו מדובר בכח עליון נגדו אי אפשר לעשות כלום ממש כמו גשם בפורים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים