בתשובה לHadar Aviram, 09/06/05 0:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מנצלת את התגובה שלך לכמה הרהורים משלי. אין לי נתונים מהסוג של "כמה אנשים שפשעו יחזרו לפשוע". אני כן יודעת שכ 3% מהגברים וכ 1% מהנשים סובלים ממה שקרוי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, שהופכת אותם למועדים מאוד לביצוע פשעים חוזרים ונשנים. זה נתון מטריד בפני עצמו, מטרידה יותר ממנו העובדה שלמיטב ידיעתי אין היום טיפולים יעילים מאוד לאנשים כאלה (מה שקשור מאוד לכך שרובם לא מעוניינים כלל בטיפול). תמיד כאשר מדברים על שיקום פושעים, אני תוהה מהן השיטות שכתובות בספרים שלכם ולא מופיעות בספרים שלנו. שאלה נוספת העולה בספרות (שלנו) היא האם ניתן לזהות מראש את אלה שיהפכו לאנטיסוציאלים אחר כך. יש חילוקי דעות, לדעתי קשורים בתקינות פוליטית במידת מה. מכל מקום, יש ילדים שמגלים כבר בגיל צעיר נטיות לפשיעה (ולחוסר חרטה, ולחוסר אמות מידה מוסריות בסיסיות כאשר ילדים אחרים בגילם כבר פיתחו את התכונות הללו). (ואם ניתן לזהות, מה נעשה אז?) ומשהו אחר: בניגוד לאנטיסוציאלים המבצעים פשעים מתוך שיפוט מציאות תקין, ולכן יכולים לעמוד לדין ולהישפט, קיימת קבוצה אחרת של פושעים שהיו חולי נפש עם פגיעה בשיפוט מציאות בזמן הפשע, ולכן לא ניתן להענישם על הפשע אותו ביצעו. החולים הללו מופנים למחלקות פסיכיאטריות סגורות (בכלא או מחוץ לכלא) וישוחררו בקלות יחסית, כאשר הם יהיו מאוזנים מבחינה תרופתית. אלא שאז הם יכולים, עד מהרה, להפסיק את הטיפול ולחזור במהירות למצבם הקודם. אלר"מ 1, אבל החוק לא מציע פתרון טוב להגבלתם של החולים הללו ומניעת פשיעה חוזרת. (קיימת אופציה של טיפול מרפאתי כפוי, אבל האכיפה שלה מינימלית ביותר). 1 אני לא רופאה משפטית |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי הבעיה החמורה ביותר, אולי, בנושא הענישה, היא בדיוק זו הנוגעת לנפגעי נפש כרוניים/זמניים. דעתי היא שמן הראוי היה לקבוע את עונשם בדרך "הרגילה", כאשר הם מתחילים את ריצויו באגף הפסיכיאטרי בכלא - ועם התאוששותם עוברים לתנאי מאסר רגילים ליתר התקופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל קיים גם הצד השני: כיצד אתה יכול להעניש אדם שהיה במצב שבו הוא אינו אחראי למעשיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה תשובה כנה? ממש ממש? בכנות? לא יודעת. כלומר, הטענה שעליה הגבת היא הטענה "הנורמלית" שלי. כך אני חושבת בכל פעם שאני שומעת על מקרה של אדם שביצע פשעים איומים (בעיקר רצח או אונס) ויצא זכאי מטעמי אי שפיות כללית או זמנית. ומחשבתי זו מתחזקת עוד יותר אם אני שומעת על מקרה שבו אותו אדם שהשתחרר מהטעמים הנ"ל חזר לבצע פשעים מסוג זה. ואחר כך אני נתקלת בשאלות כמו שלך, ומוצאת את עצמי במבוכה איומה. לא מזמן, למשל, שמעתי על בחור שרצח את אמו משום שחשב שהיא נחש, פשוטו כמשמעו. ולפי התיאור הוא בחור חביב ועדין להפליא ושוחר טוב. וייתכן מאוד שגם ייצא לחופשי בעתיד הנראה לעין. והאמיני לי, אין לי מושג מה באמת צריך לעלות בגורלו. ומאידך גיסא - מה יעלה בגורלנו? גם זו שאלה. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שאתקל בו יום אחד והוא יניח שאני אשמדאי, או לפחות איזו תולעת מזיקה... אז מה את מציעה? ועוד שאלה - יש לך איזה הסבר איך זה שבפשעי הצווארון הלבן, למשל, כמו מעילות גדולות וכדו' - אין תופעות כאלה של אי-שפיות? (או כך לפחות נדמה לי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי פתרון. יש לי כמה הרהורים לא מגובשים. אולי צריך לשפר מערכת אכיפה לטיפול תרופתי לחולים שמועדים לביצוע פשעים אלימים. כמו שאמרתי, יש היום פרוצדורה של "טיפול מרפאתי כפוי", אבל הפרוצדורה הזו היא חסרת שיניים. אם טיפול מרפאתי כפוי היה בעל תוקף ממשי (למשל, אם מי שלא מגיע לטיפול בזמן, מוכנס לאשפוז כפוי ל X זמן), אז החולים היו מקפידים יותר על לקיחת התרופות. (היום אני עומדת מול חולים שמפסיקים לקחת תרופות חסרת אונים לגמרי. כל עוד הם לא מסוכנים מיידית, אין בידי שום כלי שיכול לחייב אותם לחזור לטיפול, גם אם הם עושים לעצמם או לאחרים נזקים גדולים בטווח הארוך). שני שינויים בחוק שאולי היו עוזרים לשיפור המצב: 1. צמצום ככל האפשר את המונח "מחלת נפש" (בהגדרתה החוקית) אך ורק למקרים שבהם יש פגיעה אמיתית בבוחן מציאות (איש שחושב שאמא שלו היא נחש, למשל), והשתת אחריות מלאה על כל מי שלא נכנס בקטגוריה הזו. 2. ביחס למיעוט המקרים הנכנס בקטגוריה של מחלה, דהיינו: אנשים שסובלים מהפרעה הפוגעת בשיפוט, הייתי נותנת הרבה יותר תשומת לב מן האספקט החוקי - הייתי מתייחסת לאיומים מילוליים שלהם ברצינות (היום החוק כמעט לא מאפשר זאת), והייתי מתייחסת לזלזול בטיפול תרופתי בחומרה. פשעי צוארון לבן הם פשעים שדורשים ארגון ותכנון. המחלות הקשורות בבפגיעה בבוחן מציאות הן מחלות שלא מאפשרות (ברוב המקרים) תהליכים קוגניטיביים גבוהים. כן נתקלתי אגב בחולי סכיזופרניה שהסתבכו בעבירות צוארון לבן, פשוט בגלל חוסר תובנה ובגלל שרומו על ידי אחרים (אמרו להם, והם עשו. הם לא הבינו את התרחיש הכללי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין. האם חוסר האונים שלך לאכוף טיפול על חולה קיים גם במקרה של עבריין מורשע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה אינטראקציה עם עבריינים מורשעים, משום שהם מופנים בדרך כלל למחלקות המשפטיות או למחלקה פסיכיאטרית בכלא, במקרים של עונשים כבדים. (אני אנסה לשאול מישהו שעובד במחלקה כזו, ואחזור עם תשובה מהימנה יותר). אבל בגדול (ובהסתמך על האוכלוסיה שאני כן עובדת איתה): יש חולים שפשעו ולא הורשעו משום שנמצא שלא היו כשירים לעמוד לדין בעת ביצוע הפשע. חולים כאלה יאושפזו בד"כ בכפייה, ואחרי השחרור תוצא הוראת טיפול מרפאתי כפוי, שלא ממש תאכף. לעומתם יש חולים שהורשעו משום שלא ביצעו את הפשע מתוך אי שפיות (במובנה האמיתי - פגיעה בבוחן מציאות). עבור חולים כאלה, הטיפול התרופתי הוא לא "פיתרון הרמטי" בכל מקרה. הלקונה החוקית היא סביב החולים שפשעו ולא הורשעו דווקא (אלה שאין מחלוקת לגבי ביצוע הפשע, אך שלא ניתן להרשיעם בגינו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. הנתונים שלך די מחזקים את עמדת משרד המשפטים לגבי עבריינים בדרגת סיכון גבוהה אשר משתחררים לחפשי כאילו מדובר בכח עליון נגדו אי אפשר לעשות כלום ממש כמו גשם בפורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש זיהוי ביולוגי לגורמים של מחלות אלו, או שמדובר במחלות המזוהות על פי הסמפטומים. אני יכול להביא מקרה של ילדה אשר גדלה "פרא" במשך 3 שנותיה הראשונות. היא היתה מחטטת חופשי בתיקים של אחרים, מתעסקת עם כל דבר, וחסרת כל הבנה למה מותר ומה אסור. לאחר שנתיים במשפחה אחרת, דברים אלו נעלמו במידה רבה. האם לזה את מתכוונת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האבחנה היא סימפטומטולוגית (קיום סדרה של תנאים). אבל ישנם מתאמים גבוהים לאבחנה עם מדדים ביולוגיים (בעיקר בדיקות הדמיה דינמיות). זה נכון לפסיכיאטריה באופן כללי. גם סכיזופרניה מאובחנת סימפטומטולוגית. הגורם להפרעה (אם להתייחס לפסקה השניה) לא ברור, אבל סביר להניח שהוא מורכב מגורמים סביבתיים וגנטיים ביחד. (למיטב זכרוני, פורסמו עבודות הקושרות הזנחה בילדות עם הפרעת אישיות אנטיסוציאלית בהמשך, ואף מצאו גן ספציפי שמתקשר להבדל בין אנשים שונים שנחשפו להזנחה). הילדה שאתה מתאר - ייתכן והיתה בעלת מערך גנטי מוצלח שאפשר לה לצאת בריאה בנפשה למרות תנאי הגידול הקשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הן אותן בדיקות הדמיה דינאמיות? למה את מניחה שיש פה מרכיבים גנטיים? האם ההזנחה אינה מספיקה על מנת להסביר את ההתנהגויות המוזרות? מניין ילדה אשר גדלה בלי שמישהו דאג באופן עקבי היכן היא נמצאת בבוקר ובערב, שאף אחד לא שיחק איתה ואף אחד לא לימד אותה מה מותר לעשות למבוגר או לילדה אחרת ומה אסור לעשות אמורה ללמוד דברים מעין אלו? אני יודע שחלק מהילדים הם יותר ביישנים מטבעם וחלקם יותר מעיזים מטבעם, אבל אני מניח שאינך מדברת על נטייה גנטית של 20-50% מהאוכלוסיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיקות הדמייה דינמיות יכולות להראות על איזורי פעילות מוחית בתגובה לגירויים שונים. יש דרכים שונות להדמייה דינמית. למשל, להחדיר חומר מסומן רדיואקטיבית שמצוי יותר באיזורים פעילים, ולהקליט את הפעילות על פי ריכוז החומר, או למדוד זרימת דם למקום. נטיות גנטיות (כלשהן) יש ל 100% מהאוכלוסיה. ההנחה שיש מרכיב גנטי להתנהגות היא הנחה מבוססת למדי. כמו שאמרתי קודם, יודעים היום שיש אינטראקציה בין הגנטיקה לבין תנאי הסביבה. הנה שתי דוגמאות ספציפיות לקשרים כאלה בילדים עם התנהגויות אנטיסוציאליות: אתה צודק, שאם לא נלמד ילד את "הכללים", הוא באמת לא ידע את הכללים. אני טוענת שלא כל ילד שתלמד אותו את הכללים (אחרי שלא לימדת אותו בזמן) יצליח ללמוד. ואולי אפילו שיש ילדים שלא משנה מה שתעשה, הם לעולם לא ילמדו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הלינק הראשון לא הבנתי. השני לא מתייחס לגנטיקה. השאלה הכי חשובה, לדעתי, היא מה יוצא לנו מזה? האם היום אנו יכולים לזהות את הילדים עם הגנים הפגועים? לא. האם אנו יכולים להניח שילד הוא חסר סיכוי? ודאי שלא. מה נשאר לנו חוץ מעבודה סיזיפית של ללמד את הילדים הללו איך להתנהג? האם יש תרופות לדברים מעין אלו? מה עוד אפשר לעשות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה בעיקרון. ולא, אין תרופות שיתקנו את האישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה משהו על דיכאון וסביבה: (מתאבן: "A child's social environment may have only a modest effect on whether very young children become depressed, according to new Australian research." - פינקר בטח לא מופתע במיוחד) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |