 |
|
מי שאינו יכול לעמוד מנגד ולצפות בפסיביות בעוולות המוסריות שמבצעת ישראל בתושבי השטחים, נאלץ בימים אלו לשאול את עצמו אם עצם שהותו כאן אינה תורמת לעוולות הללו. מונולוג של אדם שקיבל עליו את צו מצפונו.
|
|
| טור אישי • גלעד דנבום • יום ו', 19/4/2002, 20:03 |
|
| |
היה לי הכל
כמעט ולא חסרים דברים בחיי. אני אדם צעיר, מוכשר, בעל אהבה רבה ללימודים ורצון עז להתקדם ולהשתפר. הייתה לי עבודה מסודרת בה העריכו אותי, דירה משלי, עמדתי לפצוח במסלול אקדמי תחת מסגרת המצטיינים של אוניברסיטת תל־אביב, ושאפתי להמשיך משם לקריירה אקדמית או עיתונאית כלשהי. יש לי משפחה אוהבת ותומכת, ובית שאני תמיד יכול לחזור אליו במקום השליו והיפה ביותר במדינה.
נדמה שיש לי רק מגרעת אחת, מגרעת שמונעת ממני לחלוטין לממש את המסלול הסלול הזה, ולהתקדם הלאה במדינת ישראל: אני בעל מצפון.
כדי לחיות היום במדינת ישראל חייב אדם להיפטר ממצפונו, להשתיקו כליל, או לחלופין לאמץ עמדות ודעות איומות של שנאת האחר, קשיחות מיליטריסטית, פשיזם, חרחור־מלחמה או פנאטיות דתית. כיצד יכול אדם בעל מצפון ומוסר הומניים לחיות בישראל של ימינו? הדיסוננס בין הרצון לחיות כאן לבין המציאות עצום וגדול מדי. כיצד יכול אדם רגיש, בעל שאיפות תרבותיות ואסתטיות, להקדיש זמנו לנושאים שכאלו? עשיית תרבות ואמנות בישראל של היום היא כמעט בגדר פשע מוסרי. כאשר הכל בוער סביב, כאשר עוולות ורשע ניצבים במלוא אונם במרחק קילומטרים ספורים מהערים הגדולות, כאשר אנשים גוועים ברעב ובצמא, או מדממים למוות ברחוב, או נהרגים בהתפוצצות בעת טכס החג שלהם? זהו פשע לעסוק במשהו שאין לו נגיעה לכל אלו, שלא שואף להביא לפתרון, משהו בעל ערך אסתטי בלבד, שאינו מביע דעה, לכאן או לכאן, על מה שמתרחש סביבו.
אינני יודע כמה, אני חושש שלא רבים, אך אני בטוח שישנם אנשים שחיים בישראל של היום ועוצמים עיניהם, סותמים את אוזניהם ומסתגרים בבתיהם. יודעים הם כי אם יניחו לחוץ לפלוש לתוך המרחב המוגן שבנו לעצמם, לא יהיה לנפשם הדוויה מזור, והם ייאלצו להתמודד עם הנוראות שבחוץ, ועם אחריותם שלהם לאותן נוראות.
אני עצמי הייתי אחד מאותם אנשים עד לפני זמן לא רב. ישבתי בשקט והקשבתי לסיפוריהם של חברי בשובם מהצבא. החרשתי כאשר ידיד קרוב שלי, אדם יקר ואמן אמיתי, סיפר לי על עלילותיו שלו ושל חבריו ליחידה במחסום בו הוא הוצב עד כה; מחסום עין־עריכ. למחרת, הרגו לוחמים פלסטינאים שישה חיילים ישראליים במחסום זה. מנהיגם טען כי עשו זאת בשל ההתעללות הבלתי־נפסקת שעשה בהם מחזור החיילים האחרון שהיה במחסום, ובשל הסבל המתמשך שמהווה עצם קיומו של אותו מחסום.
עם זאת, באותה עת החרשתי; מה הרי יכולתי לומר לו? שאני מזדהה יותר עם האנשים אליהם הוא מכוון את כלי נשקו מאשר אתו? שאני חושב כי אם יהרגו אותו, תהיה זו פעולה מוצדקת? ויותר מכך, צודקת? שאני חושב כי הוא פושע מלחמה, ושיהיה עליו לשלם ביום מן הימים על הפשעים בהם הוא מעורב? שאני בז לו, למערכת בה הוא לוקח חלק, ולכל מה שהיא מייצגת?
לא פציתי את פי גם כאשר חבר יקר נוסף שלי, אדם מלא שמחת חיים ועליזות, סיפר לי על "לוטו מילקי" שהוא וחברו עשו בעת שהותם באחד המחסומים. שאלתי אותו מה פשר הביטוי, והוא הסביר לי כי הם מכניסים כפית לתוך מעדן החלב "מילקי", ואם על הכפית יוצאת כמות גדולה של שוקולד, ללא קצפת, הם מעכבים את התור למשך כשעה.
כה פשוט, כה שרירותי, כה אכזרי.
כיצד יכולתי להגיב? רציתי לירוק בפניו, רציתי לזעוק ולצעוק, אך במקום זאת, לקחתי עוד לגימה מהמשקה שבידי. מילאתי את פי וויסקי. אולי האלכוהול יפיג את הכאב, חשבתי, אולי האלכוהול יעזור לי לעבור את הערב הנורא הזה. אבל כבר אז ידעתי כי האלכוהול אינו פתרון, ולעולם לא יהיה. האלכוהול הוא רק עוד אמצעי לנתק את עצמך מהאמת, והאמת היא שהאנשים אתם דיברתי אינם האנשים אותם הכרתי, ומהם נפרדתי לפני כשנה. הם עברו מערכת של התניה נפשית ורגשית שעיקרה מהם את חוש הביקורת, ובמובנים רבים, גם את האנושיות שלהם. הם למדו להביט מעבר לכוונת, לדבר בשפה האיומה והמנוכרת של הצבא - שפה שאין בה מקום לניואנסים, להומור מעודן או למקוריות שאינה גסה ומכוערת. הם הפסיקו לחוש במובן המקובל של המילה, ולמדו להתייחס לאובדן חיי אדם כאל "השגת מטרה". הם הפכו לטכנוקרטים של הרצח הממוסד.
האמת היא, שהחברה הישראלית רובה ככולה עברה תהליך כזה. החלק שבה שנמצא בתוך המערכת הצבאית, על אחת כמה וכמה, אבל גם החלק ה"אזרחי" שבה (עד כמה שניתן להגדיר חיילי מילואים בכוננות מתמדת כאזרחים) עובר תהליך דומה, גם אם מעודן יותר, באמצעות כלי התקשורת האלקטרוניים והמודפסים המציגים תמונה מעוותת ושקרית של המציאות. בתמונה חד־ממדית זו אין מקום לסבלו של האחר, עצם קיומו של האחר מודחק ונמחק בה. האחר אינו קיים, לכאבו אין פה, עד שהוא מתפוצץ בבית הקפה הקרוב למקום מגוריך ושופך לך את האספרסו הרותח בפנים. רק אז האחר חוזר לתודעה הקולקטיבית, אבל היישר לתוך המשבצת המוכנה והידועה מראש שלו: "טרוריסט", "חיית אדם", "מחבל". כמו אדם שהולך באתר בנייה, וזועם כאשר קורת מתכת נופלת על ראשו.
ואז מזנקות להן לחלל האוויר הציבורי כל אותן קלישאות איומות, שנאמרות שוב ושוב, ללא בחינה ביקורתית וללא שום בירור רציני לעומקו של העניין.
פתרונות בן־רגע נזרקים לאוויר, ועוברים תהליך של לגיטימציה בשל נואשותו של קהל היעד שלהם. ויאוש הזה עצמו מגובה בחוסר הסיבתיות המופגן שמצטייר בתקשורת בין מעשי הטרור הנואשים והמצב האנושי החמור במקומות מהם באו המבצעים או המבצעות שלהם. מעגל מושלם של סבל ואטימות.
מנהיגים לרגע, שברי משפטים בפיהם, פאתוס נורא נוזל לו מבין הבטחותיהם, מבטיחים לנו את הגאולה שמיד תבוא עלינו, במהרה בימינו, אמן. הכל כה פשוט, כה חד וחלק: אם רק ניפטר מהמנהיג שלהם - ודאי יבוא אדם מתון יותר. אם רק ניכנס לגטאות שלהם בטנקים ובמסוקים - הם יבינו שלא כדאי להילחם בנו. אם רק נגרש אותם מפה - הבעיה תיפתר. אם רק נחסל גם את המבוקש הזה - לא יעיזו הבאים בתור ללכת בדרכו. אם רק נעצור אמבולנסים בדרכם, נמנע אספקת מים וחשמל ונהרוס תשתיות אזרחיות - נוכל להביא קץ לשנאה. אם רק נסביר את עצמנו טוב יותר - כולם יבינו כמה אנחנו צודקים.
אך שוב ושוב ושוב, מתנפצות האשליות יחד עם זגוגיותיו של האוטובוס הבא בתור, ותהליך ההידרדרות נמשך.
גסיסתה של הרפובליקה הדמוקרטית הישראלית
ובכל פעם שרעיון שכזה צובר תנופה ומומנטום בדעת הקהל, סופגת המערכת הדמוקרטית הישראלית הגוססת גם כך, עוד מכה המקרבת אותה לסופה.
עד עכשיו נרדפו אזרחי ישראל הפלסטינאים - זכויות אזרח בסיסיות נשללו מהם, הם הופלו על ימין ועל שמאל, זכותם להגדרה עצמית נגזלה מהם, ומנהגיהם ומסורותיהם נדרסו בגסות. עכשיו הגיע תורם של "אנשי השמאל", כך אומר לנו סגן השר לביטחון פנים. מי יהיו הבאים בתור, ומה יעשה להם?
עד עכשיו היו רעיונות עיוועים כמו "טרנספר מרצון", "יצירת תנאים חיוביים ליציאה ערבית מהארץ", "הקמת מדינה ליהודים בלבד" בקצה הסקאלה הפוליטית, על גבול הלגיטימיות הציבורית. עכשיו קונות לעצמן תנועות אלו אחיזה וצוברות תנופה ממשית. אדם משיחי, פנאט־דתי, פוטוריסט ופשיסט כמו אפי איתם נמשח לרשות המפלגה הדתית־לאומית, ומצטרף לממשלה ולקבינט. אנשים שפלים כמו אביגדור ליברמן, שהורשע בהכאת קטין, יכולים לכהן כשרים בממשלת ישראל, ולהציע להפציץ שווקים מלאים בפלסטינאים או את סכר אסואן - וסערה אינה פורצת. תנועות גזעניות דוגמת "כהנא חי" ומחתרות טרור יהודיות צוברות כוח, ומעשי אנשיהן בשטחים עוברים ללא התערבות החוק.
הדמוקרטיה הישראלית נשחקת טיפין־טיפין, אך בקצב גובר והולך.
מעמד של עבדים נוצר כאן, רעולי־הפנים שמטפחים את גינותינו, ולאיש לא אכפת. העיקר שמצאנו מחליף בטוח וזול לערבי שעשה את העבודה הערבית. העוני פושה בכל, המיתון ממוטט תעשיות אחת אחר השנייה, מותיר אחריו אלפי מובטלים, בעוד הפקידות הכלכלית הבכירה נכנעת בשמחה לתכתיבי הגופים הפיננסיים הבינלאומיים ולבשורת ה"שוק החופשי" וה"ליברליזציה" שלהם. נדמה כי ממשלת ישראל זקוקה לסכסוך לא פחות מהמדינות הדיקטטוריות שסביבה - היא חושבת כי כל עוד יאכילו את ההמונים בתעמולה לאומנית על "שעת חירום" ו-"סכנה קיומית למדינה", לא יראו אלו את המצב הכלכלי האיום בו הם נמצאים, ואת הקשר בין מצב זה לאופן בו מנצל מעמד האליטות הכלכליות את ההזדמנות לביסוס מעמדו ההגמוני בצורה בלתי־הפיכה.
הממשלה משקיעה הון עתק בפיתוח יישובים המנציחים את הכיבוש ואת הדיכוי של אוכלוסייה שלמה, ומאכילה את הנפגעים הפנימיים, יישובי הספר מוכי האבטלה, בברברת ציונית־פטריוטית שנועדה להסתיר מפניהם את הסיבות האמיתיות למצבם.
מערכת המשפט מגינה על פשעיה של המערכת הצבאית, בניגוד לאמנות ולחוקים הבינלאומיים עליהם חתומה ישראל. העומד בראש מערכת זו מתגייס ל"מלחמה בטרור", ומכריז קבל עם ועדה כי יש לעשות ויתורים על זכויות האדם לנוכח המלחמה החדשה.
צבא שהוא משטרה, ומשטרה שהיא צבא, נלחמים בארגונים מיניאטוריים בנוף הציבורי שמנסים לעזור לכל אותם אזרחים חפים מפשע הסובלים תחת אגרוף הברזל של צה"ל. ובין לבין, לא חוסכים מאיתנו אנשי הצבא/משטרה את השקפתם ומזהירים מפני ה"גיס החמישי" שמהווים, לטענתם, הפלסטינאים תושבי ישראל.
בשם השואה האיומה שעברה על בני הדת היהודית באירופה מוצדקת כל עוולה שנעשית לעם אחר, מתוך פראנויה פסיכוטית אשר גורמת לחשש כי מדינה בעלת צבא בין החזקים בעולם - בתמיכתה של מעצמת העל היחידה - המחזיק טנקים, מסוקים, מטוסים, ארטילריה, לוויינים, כלי נשק גרעיניים, כוח חיילים קבוע ומאומן, ומאגר מילואים עצום, תובס בידי מיליציות של כמה מאות לוחמים, אשר כלי הנשק שלהם הם רובים ישנים, אקדחים, אבנים, כמה רקטות פרימיטיביות, חגורות נפץ, והרבה מאוד זעם.
התפקיד שלי בכל זה
ומה אני עשיתי כל אותו זמן? הסתגרתי. לא קראתי עיתון יומי (מלבד "הארץ") כבר לפחות שנה. לא ראיתי מהדורת חדשות ישראלית מזה שנה, אם לא יותר.
אין זאת לומר שלא הייתי מעודכן בכל המתרחש, אך בחרתי לעשות זאת באמצעים אחרים: קראתי מאמרי פרשנות וספרים רבים מספור, הלכתי לאתרי החדשות הגדולים, ישראליים וזרים, חיפשתי ידיעות באתרים מכל הסוגים והמינים - החל מאינדימדיה, האינדיפנדנט ו־בי.בי.סי. וכלה בערוץ 7, ניו־יורק טיימס וסי.אן.אן.
עשיתי זאת בכוונה, משום שהרגשתי שאינני רוצה לקחת חלק בצרכנות המוות הפסיבית של השידורים החוזרים על עצמם מכל זירת פיגוע, או בכותרות הדם הזועקות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", או בפרשנויות הרדודות והמעליבות כל בן־תרבות כאשר כן צרכתי כלי תקשורת אלו. את אתר "הארץ" קראתי מדי יום ביומו. אספתי מידע והשוויתי אותו עם אתרים אחרים, עם מקורות זרים ועם דיווחים עצמאיים. בחרתי לצרוך מידע באופן ביקורתי, ולברור אותו לעצמי. רק כך הצלחתי להרחיק עצמי מאותה מערכת של שטיפה מוחית והתניה רגשית, ולשמור על גישה בסיסית ביקורתית והשוואתית, שאיננה תומכת באופן אוטומטי ב"צד שלנו", כי אם מחפשת את הצדק וההיגיון בכל הטירוף ששורה כאן, ובוררת לה בזהירות את עמדותיה.
אינני טוען כי אני שפוי, וכל השאר מטורפים, אלא כי הסתירה בין העמדות המקובלות בישראל לעומת העמדות המקובלות בכל מקום אחר, לנוכח העובדות הידועות ולנוכח בחינת המתרחש בעין אובייקטיבית ככל הניתן, היא גדולה במידה כזו, עד כי אין מקום למסקנה מלבד זו שסגירות רעיונית, שנובעת במידה רבה כתוצאה מאופי דתי־בדלני ואף גזעני, בשילוב עם מידע אינטרסנטי ומסולף, הביאו למצב עקום ונורא זה.
אני כבר יכול לדמיין לעצמי חלק מהתגובות למאמר זה: הגידופים, אנחות הרווחה, הטענות על כלליות־יתר, על עיוורון, על שנאה־עצמית ועל פחדנות, השאלות הבנאליות והקלישאות השחוקות. אני מוכן לקראת כל אלו. רק ספק אחד נותר עוד בלבי: האם בעזיבתי אני פוגע בסיכוייהם של הקורבנות האמיתיים, האזרחים החפים מפשע משני הצדדים, להצליח במאבקם הצודק להביא לשלום ולצדק? האם יכולתי להישאר כאן ולעשות עוד למענם? האם יש צידוק לחיים בישראל? אני חושש שלא.
כיום אני חש שעצם ההימצאות הפיזית שלי פה תורמת לכיבוש ולדיכוי הציוניים, גם אם אני עצמי מתנגד להם בכל רמ"ח איבריי ובמלוא רוחי. אני חש תחושה כבירה של ייאוש וחוסר אונים מוחלטים בנוגע ליכולת שלי, או של כל אזרח או קבוצה אחרים, להשפיע באופן אמיתי על התרחשות הדברים. במסים שאני משלם, הדבר היחיד שאני חש שעליי לתת למדינה, משתמשת הממשלה כדי לפגוע בעם הפלסטינאי ולמחוץ את שאיפותיו לעצמאות, כמו גם להשליך את העם הישראלי אל תוך מערבולת של שנאה הדדית ואלימות מייסרת.
אינני מסוגל לחיות באושר עם הידיעה הזו.
אני מרגיש כי עליי להמשיך ולהיאבק, נגד התנועה הציונית, נגד הפשעים של ממשלת ישראל, שריה, וצבאה, ונגד הכיבוש המתמשך של העם הפלסטינאי. נגד מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית.
המאבק הזה הוא גם מאבק חיובי: למען קץ לשפיכות הדמים והאלימות, למען פתרון צודק והגיוני, למען קיום דו־לאומי בפלסטין, למען פירוק מנשק, ובמיוחד מנשק גרעיני, למען דמוקרטיה אמיתית לכל, למען עתיד טוב יותר.
את המאבק הזה אני עומד לנהל מבחוץ, לא מפחד הטרור הפלסטינאי, אלא מאימת הנסיבות שהביאו לו - מאימת הטרור הישראלי, לו אני אחראי במידת מה.
אני סרבן מצפון אידיאולוגי ופוליטי. סירבתי לשרת בצה"ל, ואף שוחררתי ממנו לאחר מאבק קשה וארוך. במשך כל הזמן שאלו אותי פקידי הצבא וסתם אנשים אתם דיברתי: "מה אתה עושה כאן? למה אתה לא עובר?", נאלצתי שוב ושוב להסביר להם כי כאן נמצא ביתי, וכי ברגע שארגיש כי אינני מסוגל לחלוטין להצדיק יותר את הישארותי כאן יותר, אעזוב מיד.
הרגע הזה הגיע.
|
קישורים
"כך תקפנו את המחסום" על הרג החיילים במחסום עין־עריכ, מפיו של מפקד הפעולה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש