 |
|
 |
||
|
||||
 |
בקצרה: קשה להיות היום אדם בעל מצפון ולא להסכים לפחות עם חלק מהנושאים שהעלה גלעד (נדמה לי שמעבר לשוליים, למרכז הישראלי לא מאוד נוח עם מה שקורה בשטחים, והשאלה היא יותר כיצד לפתור את הבעיה מאשר עם עצם קיומה). השאלה לטעמי יותר מורכבת: הנאם הגירה היא אכן אקט מוסרי\מצפוני, שאפשר לתפוס אותו כמחאה לכל דבר? יובהר מייד - אני לא חושב שיש משהו לא בסדר בהגירה (או 'ירידה') מהארץ. זכותו של אדם לנסות ולחיות במקום אחר, ואני מאחל לו הצלחה. השאלה היא האם אקט כזה הוא אכן אקט מחאתי? מעבר לאיך שהכותב תופס את מעשיו, האם מעשה כזה הוא אכן 'הציווי שמוטל על אדם מצפוני' (אני מצטט את רוח המאמר, ייתכן שזה לא נכתב כך במקור). לדעתי, לא ממש. אם אדם חש שמשהו לא בסדר כאן, עליו לנסות ולתקנו, ולו באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותו (חברות בארגונים כאלה ואחרים, הפגנות, גם סרבנות אם זה רלוונטי לך פוליטית וכולי). שוב - זה לא אומר שזה 'לא בסדר' שהוא עוזב את הארץ, אבל מכאן ועד להפוך את זה לאקט המוסרי האולטימטיבי המרחק גדול. במילים אחרות - בעיני הצנועות, אני מעריך הרבה יותר את אותם אנשים שקמים ו'נלחמים', או נלחמים, עבור מה שהם מאמינים בו מאשר אלו שבוחרים לנקוט באקטים של מחאה סמלית נוסח 'שופוני, הכל כאן כל כך מסריח שאני פשוט חייב לברוח או שמצפוני יתלכלך' (בלי לפגוע). יש קלישאה נאה - 'דברים רעים קורים כשאנשים טובים לא עושים דבר'. זו כמובן הרדדה והשטחה של המציאות וכולי וכולי, אבל נדמה לי שיש פה יותר מגרעין של אמת. הבעיה שלנו איננה אותם ילדים פנאטים בני 14 שמציפים פורומים ותגובות לכתבות באינטרנט בניסוחי 'להכנס בהם', וגם לא במי שלוקח את הרעיונות האלה צעד קדימה ועושה עם זה משהו. אני יכול להעריך אנשים שאכפת להם כל כך ממה שקורה פה, גם אם הכיוון הוא שגוי לדעתי. לו היו פה יותר אנשים שאכפת להם - לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית - סביר להניח שלא היינו מגיעים למצב הזה. כי אקטיביזם הוא, בעצם, חזות המציאות. אגב, לא שזה מעניין מישהו, ובכל זאת: הקושי המוסרי האישי העיקרי שלי בשנה וחצי האחרונות הוא שאני לא עושה כלום, מה שנוגד את כל מה שכתבתי. ה'תירוץ' או התירוץ שלי הוא שאני בצבא (ואגב, עוסק במשהו שאני שלם איתו מוסרית במאת האחוזים), אני רק מקווה שאחר כך לא אמצא לעצמי תירוצים דומים (חייבים להתפרנס, אין זמן וכו'). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שכיום, בשביל להרגיש שאתה איך שהוא משפיע, אתה חייב לבחור בקריירה פוליטית או תקשורתית. בכל מקרה אחר כל מה שלא תעשה לא ישנה את התמונה הגדולה והמבעיתה. מבחינה זאת אני מאוד מבין את הצעד של גלעד, מאחל לו הרבה הצלחה ואושר, ומקווה שהוא יחזור אלינו כמה שיותר מהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורפורל, שלום! השאלות שאתה מעלה הן שמיתיות וחשובות. אני יושבת בגולה עם אישי ו-4 ילדי כי איני יכולה לשאת מצפונית את מה שקורה בארץ. אנחנו כאן כבר חצי שנה ולא נסענו כאקט מחאתי אלא כי לא יכולתי (אני מדברת בשמי בלבד) לסבול את עצמי כבן אדם ששותף למה שהמדינה שלי עושה בשמי (גם אם לא הצבעתי לשרון גם מהכסף שלי נעשים דברים נוראיים). אני מאמינה שכאשר אדם חי בסביבה מסויימת נדבקים אליו דברים ממנה (מכל הסוגים, מהרבה דברים נהניתי ואני עדיין נהנית כי לקחתי אותם איתי). העזיבה שלנו לא היתה מחאתית כי אם אישית-מטעמי מצפון. אבל האם זה אינו אקט מחאה קטן? איך אנחנו מתייחסים היום למישהו שחי בגרמניה הנאצית? לעומת מי שעזב בזמן? האם אפשר לצפות מאזרח במדינה שאינה דמוקרטית להילחם ולאבד את חייו כאשר אנשים במדינה דמוקרטית כמו ישראל של היום (לפחות למראית עין) לא עושים דבר כמעט? מעצמי ציפיתי שלא לשתף פעולה עם העוולות שנעשו: להישאר בארץ ולהילחם או לעזוב היו האפשרויות שלי. האפשרות הראשונה היתה כרוכה בקשיים רבים שכללו סיכון חיים (כמו שקרה לכמה אנשים שבחרו בדרך הזו). לו הרבה אנשים היו יוצאים למחות מספיקות היו הפגנות המוניות כדי להביא לשינוי, מכיון שהאנשים שנלחמים הם כה מעטים ודעותיהם מוגדרות "סהרוריות" ברגע שהם לא עמוק בתוך הקונצנזוס, זה כרוך בסכנות שכבעלת משפחה וכמי שיש לה הרבה מה להפסיד לא הייתי מוכנה לקחת. ברכות איריס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם עלה בדעתך ש"בישראל של היום לא עושים דבר" משום שרוב רובם של האנשים פה לא חושבים שיש מה לעשות? לא הפתרון של הימין הקיצוני ולא הפתרון של השמאל הקיצוני יביאו לנו את השלום הנכסף. צריך להכיר בעובדה שיש בעיות שאין להן פתרון. יכול להיות שאנחנו חיים בבעיה כזאת, ולפחות בעתיד הנראה לעין אין לנו אלא להמשיך להלחם מחד ולנסות ולשמור על צלם אנוש מאידך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצפון הציק לך, ועזבת. כנראה שהיה לך איך, ולאן לעזוב. יופי לך. תחיי את חייך בארץ הטהורה שבחרת לך (בוודאי לא היית בוחרת בארץ שהיא פחות ממאה אחוז טוהר, שהרי דברים נדבקים לא עלינו, וכו'), ותניחי לנו לחיות או למות בטומאתנו. בשביל מה כתבת את התגובה הזאת שלך? מה את רוצה- שנחזק את ידייך במקום מקלטך, שנגיד לך שמצפונך זוהר באור יקרות, שנבקש שתדליקי לזכרנו נרות נשמה כשנמות במליונינו? גדלי את ארבעת ילדייך על אגדות מהארץ האבודה. ואל תדליקי נר לזכרי. אוקיי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאת התגובה לעיל היה ראוי יותר לכתוב בשם דני דותן, אבל אני אבדוק את זה בבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |