דברים בשם אומרם
בשמונת הציטוטים להלן מדבריו וכתביו של ישעיהו ליבוביץ יש לדעתי כדי לגבש תמונה שלמה על תפיסתו של ליבוביץ את האלוהים והאמונה בו. את ששת הציטוטים הראשונים תמללתי ממתוך הפרק הראשון בסדרה "ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם" ששודר לאחרונה בערוץ 8.
1. תשובה לשאלת נער בדבר המשמעות של "בכל דור ודור. . . והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם":
הוא אף פעם לא הצילנו. לא הצילנו מידי הרומאים, מגזרת אדריאנוס, עשרת הרוגי מלכות. הוא לא הציל את הקהילות שאנחנו נוהגים לקרוא להן הקהילות הקדושות שמתו על קידוש השם. לא הציל את היהודים שנרדפו על־ידי האינקוויזיציה. לא הציל מיליון וחצי ילדים יהודים שנחנקו ונשרפו על־ידי היטלר. ובכל הדורות האלה היו יהודים שהאמינו באלוהים אף על פי שידעו שאלהים לא הציל מידי הצלבנים, לא הציל מידי האינקוויזיציה, ולא הציל מידי היטלר.
2. פרשנות למילה "ברא" בתחילת פרק בראשית, שלדעתי מגלמת את לב תפיסתו של לבוביץ את אלוהים:
[אין היא, המילה "ברא"] מוסרת לנו שום אינפורמציה על אירוע אלא היא אומרת לנו את היסוד האמוני הגדול, שהעולם איננו אלוהים. העולם איננו אלוהים ואלוהים איננו בעולם. אלוהים הוא מעבר לעולם. מעבר לצרכים והאינטרסים הנובעים ממציאותו של האדם בעולם. לא העולם הוא העיקר ואלוהים הוא כאילו המנג'ר שלו, אלא אלוהים הוא העיקר והעולם הוא טפל.
3. עוד קטע, כנראה מתוך הרצאה:
האמונה הדתית אינה אומרת מאומה על המציאות, אלא היא הכרעה רצונית של האדם לקבל עליו בחייו מה שבסגנון המסורתי שלנו נקרא עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. זו הכרעה רצונית של האדם, ולכן היא יכולה לבוא רק ממנו. רק ממנו. משום דבר שמחוצה לו אין אמונה דתית יכולה להגיע לאדם.
4. מכתב (בשלמותו, למעט שורת הפתיחה) שכתב לבחור צעיר ששאל אותו שאלה במכתב (תוכן השאלה לא הוצג בסרט):
ראובן רוצה בעוגה עם קצפת מתוקה. שמעון מואס בה. לוי שואף להשליט את הצדק בעולם. יהודה שואף להשליט את הכח בעולם. יששכר רוצה להיות אלוף העולם באגרופנות ואינו מעוניין בארכאולוגיה. גד חושק בחנה ומואס בפנינה. אשר חושק בפנינה ומואס בחנה.
פלוני מקבל עליו עול תורה ומצוות ואלמוני דוחה מעליו עול זה.
5. ויכוח עם ישראל אלדד (שייב):
ליבוביץ: המניע הנפשי החזק ביותר בקרבי הוא שנאת עבודה זרה ועבודת אלילים כשאני רואה את הפולחן של אבני הורדוס האלה.
אלדד: בכותל הזה יהודים כמוך וכהורי האמינו שזה שריד של בית המקדש. בכו על זה, דם נשפך על זה.
ליבוביץ: אני יודע שאלה שרידים של החומה החיצונית של בית המקדש. איני סוגד לאבנים. מחללי שבת, בועלי נידה ואוכלי טריפות באים לשם ומתפעלים התפעלות דתית. זו תועבה.
אלדד: אתה מתפלל לבניית בית המקדש?
ליבוביץ: כן, כי זו התפילה המוכתבת.
אלדד: מוכתבת? אתה עושה רק דברים מוכתבים?
ליבוביץ: בוודאי.
אלדד: מי הכתיב לך את זה? תגיד לי מי הכתיב לך את זה.
ליבוביץ: אני מקבל עליי עול תורה ומצוות.
6. מתוך ראיון:
אני מאותם בני אדם שמאמינים שהמשיח יבוא. "יבוא" לעולם. משיח שבא הוא משיח שקר. כי מהותו של המשיח שהוא "יבוא".
7. מתוך הספר "ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו" מאת מיכאל ששר:
שאלה: אם כך, מהי בסופו של דבר האמונה באלוהים לפי השקפתך?
תשובה: כתוב "אני ה' " ועלי להכיר בכך. זהו העניין. האמונה אינה מה שאני יודע על אלוהים, אלא מה שאני יודע על חובתי כלפי אלוהים.
ולבסוף, עדות של פרופסור יוסף אגסי, שהכיר את ליבוביץ, מתוך כתבה בערוץ 2. אגסי נשאל האם יש מבחינתו של ליבוביץ אלוהים. הוא ענה כי ליבוביץ סירב לענות על השאלה הזאת.
"כוונת המשורר"
המאמינים באלוהים, לפחות בתרבות המערב, מייחסים לו בדרך כלל את ניהול העולם, תגמול המאמינים בו וההולכים לפי רצונו, ושליטה על הטבע. כולם מייחסים לו את בריאת העולם.
אצל ליבוביץ אין דבר כזה. בציטוט השני הוא אומר בפירוש שאלוהים לא מנהל את העולם, וגם טוען, טיעון די מוזר בעיניי, שכל הכתוב בתחילת ספר בראשית על בריאת העולם בכלל אינו סיפור על איזה אירוע שהתרחש, אלא שהכוונה היא לומר לנו שאלוהים אינו בעולם ואין לו כל קשר עם העולם והוא "מעבר לצרכים והאינטרסים הנובעים ממציאותו של האדם בעולם." בציטוט הראשון הוא גם מראה בדוגמאות שאלוהים לא מתגמל את המאמינים בו.
אם כך, מהי בכלל המשמעות של אמונתו של ליבוביץ באלוהים? אם אלוהים לא ברא את העולם וגם לא מנהל אותו, לא מתגמל את המאמינים, וככל הנראה אין לו כל קשר עם העולם, אז במה מאמין ליבוביץ כשהוא מדבר על אלוהים?
מעדותו של אגסי עולה שליבוביץ בכלל לא אהב כששאלו אותו שאלות ישירות בעניין זה והוא אפילו סירב לענות.
אבל אם הוא מסרב לענות על השאלה אם יש או אין אלוהים, הנה בכל זאת הוא מסכים לענות על השאלה "מה היא אמונה באלוהים לפי השקפתו". ומהי משמעות התשובה? לא שיש איזו ישות אלוהית שבגללה הוא החליט לקיים מצוות, אלא בדיוק להפך. קודם הוא החליט לקבל עליו עול תורה, וכיוון שבתורה כתוב "אני ה' ", עליו להכיר בכך, כלומר חובתו שאותה הוא נטל על עצמו היא להאמין באלוהים. האם החובה הזאת הופכת אותו באמת למאמין באלוהים? איך בכלל אפשר להאמין במשהו רק בגלל שהאמונה הזאת היא חובה? הרי זה כלל לא מתקבל על הדעת. בציטוט השישי ליבוביץ אכן מוכיח שהוא יכול לומר שהוא מאמין בדבר מה מבלי להאמין בו: גם האמונה בביאת המשיח היא חובתו של מי שקיבל עליו עול תורה, ולכן ליבוביץ אומר שהוא מאמין שהמשיח יבוא, אבל בהמשך דבריו ניתן להבין שהוא לא באמת מאמין בכך.
בציטוט השלישי מגדיר ליבוביץ את האמונה ביהדות, ולפי ההגדרה הזאת האמונה היא "הכרעה רצונית של האדם" שאינה אומרת כלום על המציאות. המילה "אלוהים" לא מופיעה בהגדרה זו, וכיוון שהאמונה לא אומרת מאומה על המציאות היא גם לא עונה על השאלה אם יש או אין אלוהים.
ליבוביץ מאד עקבי בעניין זה. גם בוויכוח עם ישראל אלדד, כשאלדד שואל אותו מי הכתיב לו להתפלל, ליבוביץ לא עונה כפי שאולי צפוי מאדם מאמין, "אלוהים", אלא שוב: "אני מקבל עלי עול תורה ומצוות", כלומר מדובר בהכרעה רצונית שבאה מתוך עצמו, ולא בגלל אמונה במשהו שנמצא מחוץ לו.
למרות שליבוביץ סירב לענות על השאלה הישירה אם יש או אין אלוהים, תחושתי היא שהוא כפר בקיומו בדיוק כמו חילוני כמוני. מכל מקום, לפי השקפתו, לאמונתו היהודית הדתית, כפי שהסברתי קודם, לא היה שום קשר לשאלה הזאת.
מותר ליבוביץ מן האדם אין
בצפותי בסרט שמחתי לראות את המכתב שבציטוט הרביעי לעיל, כי הוא השלים אצלי פער מסוים. נכחתי פעם בהרצאה של ליבוביץ שבה הוא דיבר רבות על האמונה היהודית כ"בלתי מתגמלת". שאלתיו מדוע לוקח על עצמו היהודי המאמין את העול הזה אם אין שום תגמול, לא כלכלי ולא בריאותי ולא רוחני ולא שום דבר בצדו, כפי שהסביר בהרצאה. זכרתי שפתח את תשובתו במילים "היטבת לשאול", אך את שאר התשובה איני זוכר. אולי בגלל שכסטודנט צעיר התרגשתי מעצם העזתי לשאול, ומהמחמאה הבלתי צפויה שקיבלתי, התקשיתי להקשיב או שלא הבנתי את התשובה ולכן שכחתי מה בכלל נאמר.
תוכן המכתב הזה הוא, בעצם, תשובה לשאלה העתיקה ההיא. והתשובה מפתיעה, מאכזבת, ולא משכנעת. למה לוקח על עצמו אדם עול מצוות שמכריח אותו כל חייו יום יום להתגבר "כארי"? מה דוחף אותו לכך? תשובתו של ליבוביץ במכתב היא, בעצם, "כי בא לו": זה רוצה בעוגת קצפת וזה חושק בפנינה והמאמין רוצה להטיל על עצמו עול. אני יכול להבין את החושק בעוגת הקצפת ואת החושק בפנינה ואפילו את החושק במיוחד בחלקים ממנה, אבל קשה לתפוס את מי שחושק בהטלת עול על עצמו סתם. זה גם מנוגד לטבע האנושי וגם לא הגיוני.
תארו לכם שאיזה יהודי פשוט וחסר השכלה היה מציג עמדה דתית כליבוביץ, מין אמונה שמבוססת על חוסר אמונה, שמביאה אותו להקשות על חייו בקחתו עליו "עול מצוות", כשהנימוק היחיד שלו להתנהגותו זו אינו איזו אמונה בישות אלוהית שהוא מאמין שהיא קיימת, ומאמין שהיא מצפה ממנו לנהוג כך, ושאולי אף צפוי לו גמול על מעשיו; אפילו לא משום שכך נהוג בסביבתו וכך התחנך ואין הוא רוצה לפרוש מהציבור, אלא בגלל שסתם כך הוא רוצה. מישהו רוצה עוגת קצפת והוא רוצה להטיל על חייו עול כבד, והוא אינו יכול ואינו מעוניין לנקוב בשום סיבה אחרת.
איך היינו מתייחסים אליו? היינו רואים בו אדם תימהוני שאין בו ובדרכו שום עניין. בכלל לא היינו "סופרים" אותו.
אבל ליבוביץ אינו יהודי פשוט חסר השכלה, אלא בדיוק התגלמות ההפך. על כך אין ויכוח. והוא גייס את כל כוח השכלתו, ויותר מכך את יכולות הרטוריקה ההסברה והכריזמה שלו כדי "להריץ" עניין חסר הגיון וריק מתוכן. בגלל שהוא "ליבוביץ", ובגלל שהוא מצליח לעשות זאת בצורה מושכת ומעניינת, אי אפשר להתעלם ממנו. אבל מבחינה מהותית יש כאן אותה תימהונות, וכך עלינו להתייחס לדרכו – בדיוק כפי שהיינו מתייחסים לאותו יהודי פשוט בדוגמה שהבאתי.
אבנים (צילום: תמי ניר־בוכבינדר)
התחלתי בביקורת על חלק מתפיסתו של ליבוביץ, ואמשיך בביקורת העיקרית שלי. ליבוביץ מרבה לדבר על "עבודה זרה" ואינו מסתיר את שנאתו ותיעובו את העוסקים בה. הדברים מתבטאים באופן בולט בוויכוח עם אלדד. אני איני מבין כלל מדוע בהסתכלות אובייקטיבית דרכו של ליבוביץ נשגבת, נעלה, "אלוהית", עמוקה ועולה על אלה שמתפללים ליד הכותל המערבי. מנין נובע שהם עובדים עבודה זרה והוא עובד את האלוהים, ומה הטעם להתבוננותו עליהם מלמעלה? מי שמו לשופט? ראינו כבר מתוך מכתב התשובה שעליו דברתי קודם, שהוא בחר בדרכו הדתית סתם בגלל ש"בא לו", ואין הוא מוצא שום הסבר יותר טוב לכך. אני בטוח שהמתפללים ליד הכותל ימצאו הסברים הרבה יותר משכנעים להתנהגותם. ההתנשאות והבוז שהוא רוחש להם ממש מקוממים.
בדבריו על ה"התפעלות הדתית" מאבני הכותל של אלה שאינם מקיימים מצוות הוא מסלף ומוציא דברים מהקשרם. אני, כמי שאינו מאמין וגם לא מקיים מצוות, אכן חשתי התפעמות כשצפיתי בתמונות הצנחנים נכנסים לקרבת הכותל. אפילו המלים "סלע קיומנו" שבהן השתמש נתניהו בעת פתיחת מנהרת הכותל והמהומות שאחריה, שלוו בשחוק של לעג מתנשא מהשמאל, אמרו לי משהו והזדהיתי עמן הזדהות רגשית. מדובר בתגובה רגשית שאינה כלל "התפעלות דתית". יש כאן אתר שהיה קדוש לדורות על דורות של יהודים, אבותי ואבות אבותי, שעבורם הייתה לו משמעות דתית. ולאתר הזה נמנע היה להגיע, בכוח גזירה. האם כיבוש המקום בכוח, שהביא לביטול הגזירה הזאת, אינו נותן מקום לתגובה רגשית כזאת? האם גאווה ושמחה עקב התגברות וניצחון על אויבים אינה מובנת מאליה? מה כאן מתועב? מדובר בתגובה טבעית ואנושית. מנין שאב ליבוביץ את החוצפה לראות עצמו עליון על כל אלה? היכן היתרון של דרכו?
ולבסוף, האם האמונה הדתית היהודית לפי ליבוביץ, כפי שהוא מגדיר אותה למשל בציטוט השלישי, היא האמונה הדתית היהודית ה"נכונה"? אני חושב שאם בכלל קיימת תשובה לשאלה מהי האמונה היהודית הדתית ה"נכונה", צריך להתבונן באמונותיהם של כלל היהודים המאמינים, ולנסות לדלות מהתבוננות זאת את האמת. ליבוביץ הוא קוריוז. הוא יחיד ומיוחד, וסביבו אולי עדת מעריצים קטנה. חוקר נבון של האמונה היהודית, בבואו להשיב על השאלה הזאת, לא ייתן לדרכו של ליבוביץ משקל משמעותי.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש