|
ספרי הרפתקאות אינם נחלת העידן המודרני בלבד. אותה ספרות קלה, המכונה בפי רבים "זולה", החלה את דרכה כבר במאה ה- 19 והתכנים שאבו רעיונות מתקופות קדומות וסיפורים מיתיים ותנ"כיים.
|
|
ספרים • אלי אשד • יום ו', 28/6/2002, 19:16 |
|
|
|
מהי "ספרות קלה"? התשובה היא פשוטה מאד: "ספרות קלה" היא כל מה שמוגדר כנחות ולא ראוי בידי הממסד הספרותי. לרוב זוהי הספרות הפופולארית ביותר בקרב קהל הקוראים הרחב. בדרך כלל מדובר בסיפורי הרפתקאות לילדים הטומנים בחובם הומור עם יסוד אנרכיסטי "לא חינוכי" מובהק. לעיתים כוללים הסיפורים אלמנטים ארוטיים. כאשר אלה שקראו את סוג הספרות הזה בצעירותם מתבגרים, הם מתחילים להיות נוסטלגיים לספרים שהיו אהובים עליהם כל כך בעבר, שאותם קראו לעיתים בהיחבא מפחד עיניים בולשות. הם מתחילים לחפש ולאסוף אותם באופן שבו לא ינהגו כלפי הספרים ה"נחשבים" - אלה שהממסד הספרותי חפץ ביקרם.
מהו מקור הז'אנר?
ספרות פופולארית על הרפתקאות גיבורים במסעות והרפתקאות פנטסטיות היתה מאז ומתמיד: הגיבור השומרי גילגמש וחיפושיו אחר חיי נצח באפוס הקדום ביותר שהשתמר, הגיבורים היווניים הרקולס ותזאוס ומעשי גבורותיהם המדהימים, הסיפורים על מסעותיו הפנטסטיים של המלך אלכסנדר הגדול בפינות מרוחקות ומוזרות של העולם ואף מתחת לים ובאוויר, אבירי המלך ארתור והמלך קרל הגדול בימי הביניים במאבקיהם בכוחות הרשע והכישוף השחור...
גם בספרות העברית הקדומה ניתן למצוא סיפורים כאלה, שמתברר כי נועדו במקורם לבדר ולרתק את הקוראים: סיפורים שונים על שמשון הגיבור ומעשי הגבורה המפליאים שלו, על דוד המלך והרפתקאותיו, או סיפורי הניסים של אליהו ואלישע. עם כל תילי הפרשנויות שניתנו לסיפורים אלה בידי דורות מאוחרים, ספק אם במקורם הייתה להם מטרה רצינית כלשהי.
בספרות החיצונית אנו יכולים למצוא סיפורים על מסעותיו הקוסמיים של חנוך בן ירד בחלל ובזמן, שמזכירים במעט סיפורי מדע בדיוני מודרניים. בתלמוד ניתן למצוא סיפורים על הרפתקאותיו הפנטסטיות של המלך שלמה עם השד אשמדאי ומלכת שבא במקומות פנטסטיים שונים, כמו גם סיפורי גוזמאות על הרפתקאותיו המדהימות של הנוסע רבא בר־חנא בתקופת האמוראים.
סיפורים רבים מסוג זה הופיעו גם בימי הביניים ובראשית העת החדשה, כמו אלה שהתבססו על סיפורי המסעות המופלאים של הנוסע מהמאה התשיעית אלדד הדני, שטען שמקורו מעשרת השבטים, ובספרים כמו "ספר הישר" שהציג סיפורי הרפתקאות ועלילות גבורה של בניו של יעקב אבינו ומאבקיהם בכנענים. מאבקים אלו מזכירים ביותר משמץ את עלילות הגבורה של אבירי המלך ארתור.
הספרות הקלה "האמיתית", כפי שאנו מבינים את המושג, כלומר ספרות שכל הווייתה באמצעי ההדפסה הזולים, והיא מיועדת לצריכה המונית בידי הקהל הרחב ביותר תוך פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר, הופיעה לראשונה במאה ה- 19 בצרפת. שם החלו להתפרסם סיפורים בהמשכים בעיתונים יומיים פופולאריים. סיפורים כאלה נכתבו גם בידי סופרים ידועים כמו אלכסנדר דיומא בסדרת שלושת המוסקטרים, ויקטור הוגו ובלזאק (כמו גם אין ספור סופרים ששמותיהם ידועים היום רק ליודעי ח"ן). כולם תיארו את הרפתקאותיהם של גיבורים הרואיים בעלי כוחות מדהימים המצילים נערות יפיפיות מידי עשירים מרושעים, בסיפורים ארוכים ומסובכים ביותר.
האיש שניתן לראותו כמייסד האמיתי של תחום ספרותי חדש זה היה אז'ין סי (1804-1857). סופר זה זכה להצלחה חסרת תקדים עם ספרו "מסתרי פאריז" (1842-1843) שיצא תחילה בהמשכים בעיתון ולאחר מכן בעשרה כרכים, בהם תיאר את הרפתקאותיו של הגיבור האצילי המסתורי רודולף, המשוטט מחופש בסמטאות העולם התחתון בפריז ועוסק בהצלת חלכאים ונדכאים סובלים ומסכנים מידי כוחות הרשע של העולם התחתון. היה זה רומן מפותל ביותר בעלילתו ומלא המצאות דמיוניות ואירועים מפתיעים הזורמים בזה אחר זה, שמטרתם להדהים את הקורא על כל צעד ושעל (דבר שנשאר בגדר חובה בספרות הקלה עד היום). אך למרות זאת, ולמעשה בגלל זאת, זכה אב־טיפוס זה של הספרות הקלה להצלחה כלל עולמית ולעשרות חיקויים ("מסתרי וינה", "מסתרי בודפשט", "מסתרי ברלין", "מסתרי ליסבון", "מסתרי לונדון", ואפילו "מסתרי היהודים" של הסופר היהודי־גרמני הרמן רקנדורף). רודולף הפך לאב טיפוס של דמות "הגיבור הסופרמן" שהפכה לדומיננטית בספרות הקלה. סי הפך לסופר הנקרא ביותר בדורו בספרות הצרפתית כולה.
לאחר מכן כתב סי ספר ארוך באותה מידה בשם "היהודי הנצחי" (1844-1845) שעסק במאבקו של יהודי בן אלמוות בכוחות הרשע של הישועים ומנהיגם השטני רודין שנמצאים בכל מקום ומטרתם היא להשיג שלטון עולמי. ספר שלישי פרי עטו היה "מסתרי העם" (1849-1856) שתיאר את ההיסטוריה של צרפת לאורך המאות דרך תולדות שתי משפחות. ספר זה הוא מעניין במיוחד שכן בו נמצא בפרק האחרון שילוב בין שתי העלילות של הספרים הקודמים. רודולף, הגיבור של "מסתרי פריז", מופיע וחושף מסמך שנישלח לגיבור הישועי המרושע של "היהודי הנצחי" רודין. היתה זו תעודה שתיארה מזימה ישועית נגד האנושות בכוונה להשתלט עליה בהדרגה כאשר "המטרה מקדשת את האמצעים".
ב- 1864, שבע שנים לאחר צאת ספרו של סי, העתיק סופר בשם מוריס ז'ולי את הקטע הזה מהספר, והשתמש בו כדי להציג קונספירציה של נפוליון השלישי נגד האנושות, כפי שהיא מתוארת בידי רוחו של מקיוואלי. משם העתיקו קטע זה סוכנים רוסיים (שככל הנראה לא היו מודעים כלל לכך שהם מעתיקים משהו שהיה כבר במקורו פלגיאט מרומן פופולארי של ספרות קלה), ושינו אותו במעט כדי להציג קונספירציה יהודית נגד האנושות כפי שהיא מוצגת בידי אדם מזרע בית דוד, תאודור הרצל שמו, לפני הקונגרס של "זקני ישראל" בבזל. כך נולד "הפרוטוקולים של זקני ציון", ספר שהיה בעל השפעה עצומה ומזעזעת על ההיסטוריה של המאה העשרים.
במהלך המאה ה- 19 החלה הספרות הקלה להתפתח ולפרוח וצצו בה תת־סוגות חדשות, כמו הסיפור הבלשי פרי יצירתם של אדגר אלן פו וארתור קונן דויל - אביו של שרלוק הולמס. ספרות המדע הבדיוני קיבלה דחיפה גדולה בידי ז'ול ורן שהיה הסופר המפורסם והפופולארי ביותר של הז'אנר בצרפת של המחצית השניה של המאה ה- 19. ספרות המערבונים החלה להופיע בכמויות גדולות בחוברות בפרוטה בארה"ב בסוף המאה ה- 19. המערבונים היו סיפורים שתיארו את הרפתקאותיהם של דמויות אמיתיות כמו בפאלו ביל האקדוחן, ביל הייקוק, הפושע בילי הנער והבלש פינקרטון, אם כי כל קשר בין סיפורים אלה והמציאות, מלבד שמן של הדמויות, היה מקרי בהחלט. בשלבים מאוחרים יותר החלו להופיע גם ז'אנרים ספציפיים עוד יותר: סיפורי ריגול, סיפורי מלחמה, ספורט ואפילו ארוטיקה. סיפורים אלה הופיעו בארה"ב מראשית המאה העשרים במגזינים מיוחדים של "ספרות זולה" שכונו pulp על שם הנייר הזול במיוחד שעליו הודפסו.
המלך הבלתי מעורער של הספרות הקלה בכתבי עת אלה היה אדגר רייס בורוז, יוצרו של טרזן איש הג'ונגל, וגיבורי הרפתקאות מפורסמים אחרים כמו ג'ון קרטר איש המאדים ודיויד אינס שליטו של העולם התת־קרקעי של פלוסידר. לצידו התבלטו גם סופרים ידועים אחרים, כמו מכס בראנד מחבר המערבונים ודשיאל האמט מחבר סיפורי הבלשים.
לסופרי הז'אנר של ספרות קלה הייתה הצלחה גדולה גם באירופה. בגרמניה, הסופר הפופולארי ביותר מאז ומעולם היה קארל מאי, שכתב סיפורי הרפתקאות שהתרחשו במערב הפרוע ובמזרח התיכון. באיטליה הייתה דומיננטית דמותו של אמיליו סלגרי, שהתפרסם גם הוא במערבונים שלו, ועוד יותר מהם בסיפוריו על הודו האקזוטית ועל הפיראט המלאי סאנדוקאן. בצרפת קמו יורשים שונים לאז'ין סי וז'ול וורן, ובהם ז'ורז' סימנון, יוצרו של המפקח מגרה, שאיכות כתיבתו העניקה לו כבוד בחוגים הספרותיים למרות פוריותו העצומה. באנגליה בלטו מאוד בפופולאריות שלהם סופרים קלי כתיבה ופוריים כמו אדגר וואלאס, שכתב מאות סיפורים בלשיים, כמו גם סיפורים מצוינים על סנדרס המושל הבריטי באפריקה; לסלי צ'רטריס, יוצרו של סימון טמפלאר "המלאך"; ורבים אחרים. בתחום ספרות הילדים בלטה מאד הסופרת אניד בלייטון שכתבה מאות סיפורי הרפתקה ובילוש לילדים, שכמו מקביליהם למבוגרים זכו להצלחה עצומה ומאריכת ימים למרות זעמם של המבקרים. גם בארצות אחרות באירופה בלטו מאד ספרים של ספרות קלה. בהונגריה למשל, היו פופולאריים מאד סיפורים מז'אנר "הרומן הזעיר", סיפורי בלשים ורומנטיקה, שרבים מהם תורגמו גם לעברית.
הספרות הקלה העברית המודרנית
לאז'ין סי, אבי הספרות הקלה בצרפת, הייתה השפעה גדולה גם על הספרות העברית. ספרו היה הספר המודרני הראשון שתורגם לעברית (בידי המתרגם הליטאי קלמן שולמן בשנים 1857-1860). למעשה היה זה הרומן הראשון מחיי ההווה בספרות העברית, וכך ניתן לומר שיסודה של הספרות העברית הוא בספרות הקלה הצרפתית.
הספר זכה להצלחה גדולה בקרב הציבור והשפיע רבות על סופרים עבריים שונים, כמו המשורר הצעיר מיכ"ל. מצד שני, זכה הספר לגל חרפות מצדדים שונים, למשל מצידו של הסופר והמשכיל אברהם מאפו שתקף את שולמן (אולי משום שקינא מאוד בהצלחתו המסחרית הגדולה) על שהוא מאלץ את העברית להשתמש ב"לשון גנבים ושודדים" כמו גיבורי ספרו של סי. בפועל, מאפו עצמו הושפע מאוד מסי, וכן מאלכסנדר דיומא, והרבה להשתמש באלמנטים של ספרות קלה בספרי ההרפתקאות שלו - "אהבת ציון" (1853) ו"אשמת שומרון" (1865). אלו הם בעצם הרומנים הראשונים בשפה העברית והם מלאים באלמנטים של קרבות חרבות בין טובים ורעים, אהבה רומנטית בין הגיבור הטוב והגיבורה היפהפיה, חטיפות, נשים מרושעות חורשות מזימות מסובכות, ועוד. למעשה, הם כוללים את כל סימני ההכר של הספרות הקלה הצרפתית, שמאפו היה קורא נאמן מאוד שלה.
ידידו של מאפו, אברהם שלום פרדיברג, למד ממנו ותירגם ועיבד את הספר "מסתרי היהודים" של רקנדורף. הגרסה של פרדיברג "זכרונות לבית דוד" (1893-1897) הייתה אחת היצירות האהובות והמפורסמות ביותר לנוער בסוף המאה ה- 19 ויצאה במהדורות מרובות ומורחבות במהלך המאה העשרים. זהו ספר שכל כולו שייך לספרות ההרפתקאות הפופולארית, בתיאורו את גורל היהודים לאורך הדורות כפי שהוא משתקף בתיאור עלילותיהם והרפתקאותיהם המזעזעות והמרתקות של צאצאי משפחת בית דוד בתקופות ובמקומות שונים, החל מגלות בבל במאה השישית לפני הספירה וכלה בתקופת המהפכה הצרפתית וימי נפוליאון.
רוב הספרות העברית הייתה "כבדה" מעצם טיבעה והקפידה לעסוק בנושאים ש"ברומו של עולם". על סיפורי הרפתקאות לא הסתכלו בעין יפה. אמנם ביידיש ספרים כאלה היו נפוצים מאוד בחוברות בהמשכים אבל לא בעברית, "שפת הקודש", אותה שמרו תמיד לנושאים ה"רציניים" של יהדות וציונות. אבל עם הזמן הפכה העברית יותר ויותר לשפה "נורמלית", וציבור הולך וגדל דיבר בה. ככזאת, בלתי נמנע היה שתופיע גם בה ספרות קלה משלה. זאת החלה להופיע בשנות השלושים עם חוברות סיפורי בלשים, ריגול ועלילות קורעות לב על נשים במצוקה, שזכו להצלחה גדולה וגם לקיתונות אדירים של ביקורת. סוג ספרות זה המשיך גם בשנות ה- 40. פופולאריים במיוחד היו סיפורים על הגיבור האלמותי טרזן, שזכה להצלחה גדולה על מסכי הקולנוע בארץ ישראל.
הסיפורים האלה הציגו את ארץ ישראל הפרובינציאלית לפני הקוראים הנרגשים כחלק בלתי נפרד מ"העולם הגדול", מקום שגם בו אפשר למצוא ארכי פושעים, מדענים מטורפים ונערות יפהפיות נרדפות, לא פחות מאשר בלונדון, פריז וניו־יורק. בנוסף, הסתמנה גם מגמה מנוגדת שבה סופרים מקומיים העדיפו להתרכז בהרפתקאות שמתרחשות לגיבורים זרים בעולם הגדול ללא קשר לארץ ישראל וזאת כדי להשכיח מהקוראים את החיים הקשים בישראל הקטנה והפרובינציאלית.
לשיאה הגיעה ספרות זו מאמצע שנות החמישים ועד אמצע שנות ה- 70, כאשר יצאו לאור מאות ואף אלפי ספרים כאלה בסדרות והוצאות שונות, לרוב תחת שמות בדויים, בתעשייה שרק מעטים מאוד היו מודעים לכך שהיא בעצם ישראלית מקורית. רוב הקוראים שקראו סיפורים אלה הניחו שהם היו מתורגמים, כפי שהמוציאים לאור רצו שיחשבו. וזאת, כדי להגדיל את "האמינות" והאקזוטיות של הסיפורים. ההנחה הייתה שרק קוראים מעטים יגלו עניין רב בסיפורים אלה אם יתגלה שהם נכתבו בידי ישראלים כמוהם. באמצע שנות השבעים החלה ספרות זאת להחלש כתוצאה מהעליה במחירי הספרים (שהיו לפני כן זולים מאוד), והופעת אמצעי תקשורת חלופיים שהתחרו בהם בהצלחה - טלוויזיה ויותר מאוחר וידאו ומשחקי מחשב - והם נעלמו כליל בשנות השמונים.
ומה היום?
בימינו ספרות זאת פורחת מחדש, ויותר מאי פעם. תחת שמותיהם האמיתיים של המחברים, רם אורן, עירית לינור, מיכל שלו, אתגר קרת ואחרים נכתבים ספרי מתח, ריגול ורומנטיקה, שבכל תקופה אחרת היו קוראים אותם רק בהיחבא. בפועל, אין כל הבדל בינם ובין הספרות הזולה הבזויה של העבר, פרט לכך שכיום ספרים אלה שולטים ברשימת רבי המכר. בו־זמנית, ברשימת רבי המכר לילדים שולטים סופרים כמו אורי פינק וגלילה רון־פדר שיצירתם מושתתת ברובה על סדרות פופולאריות לבני נוער ולילדים. היחס המזלזל לספרות הקלה השתנה מאוד בהשוואה לעבר. במקום להיות האחות הנחבאת והנחותה של הספרות הרצינית, היא כעת במידה רבה האחות הדומיננטית והבולטת מבחינת הקהל הרחב. למעשה אין בכך כל חדש משום שכך היה המצב מאז ומתמיד.
האם הספרות הקלה משחיתה?
סוגי ספרות אלה זוכים לרוב להתעלמות של הביקורת "הנחשבת" במקרה הטוב, ולהתקפות ושיקוצים שונים במקרה הרע, על כך שהם "משחיתים את נפש הקוראים ואת נפש הנוער". לא תמיד טענות אלה הם שגויות - לעיתים קרובות יש בהם הרבה יותר משמץ של אמת, שכן לספרות זו אכן יכולה להיות השפעה גדולה יותר על קהל קוראיה ממה שנהוג לחשוב. ניתן להביא לכך דוגמאות רבות: סיפורי ההרפתקאות ההרואיים, ה"איליאס" ו"האודיסיאה" של הומרוס, השפיעו על אנשים כמו אלכסנדר הגדול לצאת למסעות כיבוש עולמיים כחיקוי של גיבוריהם שאותם העריץ. קארל מאי, מחבר סיפורי המערבונים וההרפתקאות במזרח הקרוב, השפיע השפעה מכרעת על עולמו הרוחני והדמיוני של ילד בשם אדולף היטלר, השפעה שהיטלר לא נמלט ממנה גם בבגרותו. בניטו מוסוליני, בהשראת הסרטים על הגיבור הרומאי הקדמון מצ'יסטה, שינה את הופעתו החיצונית כדי שתדמה ככל האפשר לזו של השחקן שגילם את מצ'יסטה, והחל לשים יותר ויותר דגש על ההיסטוריה הרומאית כמקור השראה.
אפשר להביא גם דוגמאות מקומיות: לספרים של אברהם מאפו על דמויות הירואיות מתקופת התנ"ך שחיו חיי חקלאות בריאים בארץ ישראל, ושל אברהם שלום פרדיברג שתיאר גיבורים הירואיים לאורך ההיסטוריה היהודית בסדרת "זכרונות לבית דוד" שלו, הייתה השפעה גדולה על הנוער העברי־ציוני. זה רצה לחקות את הגיבורים ההירואיים ולא את גיבוריהם התלושים, העלובים והמסכנים של ברנר ואחרים, למרות שאלה היו נקראים מאד וזכו לשבחי הביקורת. מאלה היה להם מספיק במציאות סביבם.
ילדים בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים הושפעו מאוד מסרטי המערבונים והטרזנים שראו בקולנוע, עם גיבוריהם ההרואיים ובעלי הקשר ההדוק לטבע, וניסו לחקות גיבורים אלה. הסופר עמוס קינן אמר פעם בראיון על בני דורו שמלחמת העצמאות נראתה בעיניהם כמעט כמו משחק ילדים מעין זה שראו בקולנוע בסרטי המערבונים. סופרים כמו שרגא גפני, מחבר הסדרות "הספורטאים הצעירים", "דנידין הרואה ואינו נראה" ו"הימאים", ויגאל מוסינזון, מחבר ספרי "חסמבה", שסיפוריהם הפופולאריים שהגיעו כמעט לכל בית, ביקשו במודע לעצב את עולם הערכים של קהל קוראיהם הצעירים. סביר להניח שהשפעתם על קוראיהם היתה גדולה מאוד. סדרת ספרי פטריק קים, שהתפרסמה בשנות השישים וסיפרה על סוכן חשאי כל יכול בעל ידיים מסוקסות וליבידו אינסופי, תרמה את תרומתה לפתיחות מינית הגוברת, ואולי גם למפלס ההטרדות המיניות, משום שאנשים קראו בספרים אלה שאפשר לקיים יחסי מין עם בחורה חמש דקות לאחר שפוגשים אותה - אם אתה רק החלטי מספיק.
ניתן למצוא דוגמאות רבות נוספות להוכחת ההשפעה של הספרות הפופולארית על המציאות. ספרות המדע הבדיוני של ז'ול ורן וה. ג. וולס השפיעה על ההתפתחות הטכנולוגית, כתוצאה מהרושם שהותירה על אנשים שקראו אותה ושאפו ליישם במציאות את ההמצאות המדהימות שעליהם קראו בספרים אלה. סופרי מדע בדיוני מודרניים כמו אסימוב, היינלין וקלארק השפיעו ישירות בספריהם על תחומי הרובוטיקה, האינטליגנציה המלאכותית וחקר החלל, גם הם בגלל אנשים שקראו אותם ושאפו ליישם את הדברים במציאות.
לדעתי, ספרות על גיבורים מיתיים גדולים מהחיים, כמו גיבורי התנ"ך והאיליאס, יד הנפץ ופטריק קים משפיעה יותר על קוראיה מאשר סיפורים על גיבורים שהם ארציים כמו אצל ג'ויס או הנרי מילר. אנו אולי נהנים לקרוא סיפורים כאלה, אבל הם לא משפיעים עלינו. שכן סביבנו כבר יש אנשים כמו אלו שמתארים ג'ויס ומילר, ואין לנו כל צורך לחקות את הספרים בעניין זה, מה שאינו נכון לגבי סיפורי ההרפתקאות והמיתוסים למיניהם.
כיום ספרים שוב אינם נקראים כבעבר. הטלוויזיה ומשחקי המחשב תפסו את מקומם בקרב הילדים והנוער. עם זאת, ההצלחה המפתיעה של ספרי הארי פוטר מראה שהספרות הפופולארית עדיין לא איבדה את כוחה להקסים, לעניין, לבדר ולהשפיע, כך שייתכן שעדיין מוקדם להספיד את הספרות הפופולארית ויכולתה להשפיע על קוראיה.
ספרו של אלי אשד "מטרזן ועד זבנג - הסיפור של הספרות הפופולרית העברית" יצא לאחרונה בהוצאת בבל.
|
קישורים
|
|
|