 |
|
 |
||
|
||||
 |
דוד הלל שפירא פרסם מאמר בשם זה בעת-מול (בגליון של יולי 2002) בו הוא מספר על הצלחת חוברות של סיפורי מסתורין, פשיעה, ריגול ובילוש בשנות העשרים. החוברות האלו נמכרו בקיוסקים* או על ידי רוכלים נידים והיו הצלחה גדולה. החוברות תורגמו משפות שונות, כולל יידיש (מה שמראה לי את עומק התרבות היידית שאבדה), ונחשבו באירופה ל"ספרות קלוקלת", שדווקא אותה חיפשו העולים החדשים. החוברות כללו סדרות בשם "דם, יהלום, אישה", "נקמת הדם", "הפשע השטני" (עלילות גד מגן הבלש הארצישראלי) ועוד. הסופר אביגדור המאירי תרגם חוברות מהונגרית שפורסמו תחת פסאודונים. שפירא מציין שבהתחלה היה איסור על הכנסת החוברות לספריות השאלה, אבל האיסור לא החזיק מעמד. *מי יודע מה מקור השם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן דוד הילל שפירא הוא עוד דוגמה לכך שכאשר בא זמנו של רעיון אז כמה אנשים יחשבו עליו . הדוגמה המפורסמת היא אלכסנדר גרהם בל שמישהו רשם עבורו את הפטנט לטלפון בדיוק כמה שעות לפני שבא המתחרה שלו עבור אותה המטרה. מר שפירא גם הוא עמל כעת על כתיבת ספר על ספרות הקיוסקים, והוא מקפיד שהוא יהיה שונה ככל האפשר מ''מטרזן ועד זבנג'' למרות שמטבע הדברים יש חפיפה גדולה בנושאים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |