בחלקו השני של המאמר דנו בדיאלוג שניהלו הסופרים היהודים והישראלים עם העבר הצלבני. גם בתחום ההגות, אפילו יותר מאשר בספרות היפה, הרבו כותבים שונים לדון בשאלה "האם כצלבנים אנחנו?". בספטמבר 1967, ביום השנה ה-70 לקונגרס הציוני הראשון, נשא רב־אלוף יצחק רבין נאום בכינוס שנערך בבזל, באולם שבו התכנס הקונגרס הציוני הראשון. לקראת סוף נאומו הדהים רבין את מאזיניו כאשר השווה את מדינת ישראל לממלכת הצלבנים והסיק כי הסכנה העיקרית המאיימת עליה היא הצטמקות העלייה. לטענתו, במקרה זה יהיה גורלה של מדינת ישראל כגורלה של המדינה הצלבנית, שהתנוונה מחוסר דם חדש. העובדה שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו העז להשוות את מדינת ישראל עם מדינת הצלבנים (כפי שעשו הערבים) נראתה אז ככפירה בעיקר. אולם רבין לא היה היחיד ומאז הצטרפו ישראלים נוספים למקהלה זו.
אחד הראשונים שעמדו על הדמיון בין הצלבנים והישראלים היה העיתונאי אורי אבנרי. לאחר שקרא בשנות ה-50 את ספרו של ההיסטוריון רנסימן על הצלבנים, הוא נדהם, לדבריו, מן הדמיון שבין המפעל הציוני למסעי הצלב. הוא החל לחשוב על כך כששם לב לעובדה שמערך המוצבים של הצלבנים מול רצועת אשקלון היה זהה כמעט למערך המוצבים הישראלי מול רצועת עזה. הוא השווה את האפיפיור אורבן ה-2 להרצל ואת ועידת קלרמון לקונגרס הציוני הראשון. אבנרי, שנפעם כל כך מן הדמיון, כתב מכתב לרנסימן ושאל אותו אם חשב אי פעם על הדמיון, והאחרון ענה לו בחיוב. אבנרי כתב בעיתונו "העולם הזה" סדרת מאמרים על הדמיון בין הצלבנים והישראלים ולאחר מכן כנסם בספר "מלחמת היום השביעי".
אבנרי טוען בספרו שבדומה לציונים גם הצלבנים הגיעו לארץ מתוך מטרה רוחנית שאין לה כל סיבה רציונלית, וגם לצלבנים היה "הרצל" משלהם בדמות האפיפיור אורבן ה-2. שתי התנועות, הציונות והצלבנות, באו מהמערב ובאופן חלקי דרך הים (בניגוד לפלישה הערבית שבאה מהיבשה ומהמזרח). אבנרי מציין שלצלבנים, כמו לציונים, הייתה בעיה "עדתית" של מעמד שליט של "פראנקים מאירופה" ומעמדות נמוכים יותר של נוצרים מזרחיים (כמו היהודים המזרחיים בישראל). בתחתית הסולם החברתי שכנו המוסלמים, כמו ערביי ישראל בימינו. הצלבנים, כמו הישראלים, הצטיינו בשדה הקרב ביודעם שבכך תלויים שרידותם באזור וביטחונם. הישראלים ראו עצמם כחיל חלוץ של העם היהודי, התייחסו בבוז ליהודי הגולה ואל "היורדים" כמשתמטים, וראו עצמם כמי שפועלים למען כלל ישראל; כך גם ראו את עצמם הצלבנים, כנציגי הנצרות כולה הפועלים למען כל הנוצרים בעולם. אבנרי גם משווה את גלי החרדה שאחזו בעולם היהודי בכל פעם שישראל הייתה בסכנה קיומית, כמו לפני מלחמת ששת הימים, עם גלי החרדה שתקפו את העולם הנוצרי בכל פעם שהייתה קיימת סכנה לקיום ממלכת הצלבנים. אבנרי ממשיך וטוען שכשם שישראל תלויה בכספי יהודי הגולה כך הייתה ממלכת הצלבנים תלויה בזרם גדול ומתמיד של הון מאירופה בצורת מענקים דתיים וחילוניים, מתנות, נדבות ומסי צלבנים. באירופה כולה התנהלה מעין מגבית צלבנית מאוחדת. אבנרי משווה את הקיבוצים, היצירה המיוחדת של הציונות, למסדרים הצבאיים, המצאתם המקורית של הצלבנים. בדומה לקיבוצים, המסדרים נהגו להקים ישוב או מצודה בלב אזור ערבי - מעין ישוב חומה ומגדל. אבנרי גם משווה את בולדוין ה-1, הראשון לשליטי הממלכה הצלבנית, לדוד בן־גוריון, ואת רינו משטיון למשה דיין. מאוחר יותר השווה את רינו משטיון לאריאל שרון. אבנרי סיכם בטענה שלצלבנים היה סיכוי אמיתי לשרוד רק אם ידעו להשתלב במרחב הערבי שסביבם, כפי שקרא לישראלים לעשות.
הוגה דעות נוסף ממחנה השמאל ששם דגש על הדמיון בין הצלבנים והישראלים הוא הפסל יגאל תומרקין, אחד האומנים הישראליים הבודדים שעסקו בנושא מסעי הצלב. תומרקין יצר סדרת עבודות - פסלים, תבליטים, ציורים, הדפסים, רישומים וטקסטים בנושא שבו התעניין בתקופת שירותו בחיל הים ליד עתלית והמצודה הצלבנית הצמודה אליה. דימויים צלבניים נראו ביצירותיו עוד ב-1968 ב"דיוקן האמן כצלבן" וב"דיוקן האמן כאסטרונאוט צעיר", שבהם לבש האמן האסטרונאוט הצלבן גלימה קצרה ועליה צלב אדום גדול המזכיר את סמל המסדר הצבאי הטבטוני. תומרקין הושפע מאוד מיצירותיהם של רביקוביץ ועמוס עוז בנושא ויצר להם איורים כמו "קרני חיטין" ו"עד מוות - לעמוס עוז". לתומרקין יצירות נוספות על הצלבנים כמו "ממלכת ירושלים", "בלוואר" ו"מעיליה - צלב אדמה". הוא גם הושפע מדמותו של המלך פרידריך השני ויצר ב-1979 את ההדפס "מחווה לפרידריך השני לבית הוהנשטאופן". כל העבודות האלו קשרו את הצלבנים בסכסוך הישראלי־ערבי והשוו בינם ובין מדינת ישראל המודרנית. תומרקין עורר ויכוח בעיתונות בנושא כאשר השווה את הצלבנים להציונות, את אורבן ה-2 בועידת קלרמון להרצל בבזל (כמו אבנרי), את המתיישבים הצלבנים לבילויים ואת המצודות והמיצדיות של הצלבנים ליישובי חומה ומגדל והיאחזויות הנח"ל. תומרקין המשיך וטען שאיננו מאמין בנצחיותו של שום עם וקבע "גם הצלבנים ביקשו לבנות 'ירושלים של רוח' סביב הקבר הקדוש וגם הם גידלו שמונה דורות של צברים והעלו היאחזויות ואהבו את ארצם החדשה, כלום נכחיש זאת? האם ציון שלהם נופלת משלנו?"
ככל שחלף הזמן תפסה לה ההשוואה בין הצלבנים והישראלים מקום בפובליציסטיקה הישראלית. הסופר עמוס קינן עסק גם הוא, בהערצה מרובה, בדמותו של רינו משטיון בספרו "אל ארצך אל מולדתך". הסופר א. ב. יהושע אמר כי "כל עוד אנו מודעים לאנלוגיה נדע לנהוג בהתאם" וההיסטוריון צבי אילן כתב "אפשר וצריך ללמוד מתולדות הצלבנים בעיקר כיצד ומה לא לעשות". אנשים נוספים השמיעו טיעונים דומים על הדמיון בין הצלבנים והישראלים וההשוואה הפכה יותר ויותר לחלק מהשיח הפוליטי בדיונים שונים. אהרון יפה, במאמר תחת הכותרת "ציונות וצלבנות", הצביע על מאפיינים דומים בין הישראלים לצלבנים. יפה מציין את העיור המוגזם בישראל שמקביל לעיור המוגזם של הצלבנים, שהתרכזו בעיקר בירושלים, עכו וצור והשאירו אזורים נרחבים בארץ בלתי מיושבים ובלתי מבוצרים - אזורים ששימשו מאוחר יותר כדרכי חדירה טבעיות לפולשים ערביים. גם ישראל, קבע יפה, סובלת מבעיה דומה. אברהם בורג טען במאמר שכתב כי הצלבנים הפסידו במאבק מפני שלא יצאו לטייל ברחבי ארץ ישראל. בורג טען שהצלבנים לא הכירו את הארץ והעדיפו את המבצרים הסגורים והמעופשים על פני מרחבי השדות והכרת הסביבה ולכן לא ידעו היכן נמצאים מקורות המים בקרני חיטין, שם הובסו. את הישראלים משווה בורג במאמרו לאנסים אלימים הפוגעים באדמה. במאמר אחר טוען עמי ליבנה שזניחת ההתיישבות והחקלאות הופכת אותנו דומים לצלבנים, שהשאירו אחריהם מבצרים ונמלים אך לא נאחזו בקרקע, שכן גם המבצרים הגדולים והחזקים ביותר וגם סיוע מבחוץ לא יוכלו להחליף היאחזות חקלאית ומתיישבים בקרקע. היה מי שהשווה את שלטון צה"ל ברצועה והתנועה שם עם ליווי כבד לנוהלי התנועה של הצלבנים שנעו רק בשיירות מאובטחות היטב בין מבצר אחד למשנהו. מצד שני, בעת הויכוח על אפשרות נסיגה בגולן טען אורי זילברשייר כי אם נמסור את הגולן הרי נדמה לצלבנים, שעבורם היו כל גבעה גבוהה והר שכבשו בעלי חשיבות ביטחונית גרידא - מקום להקמתן של מצודות גדולות - לא של היאחזות באדמת הארץ. לדעתו, לראות את הגולן כנכס ביטחוני בלבד שקול ללהפוך לצלבן. זילברשייר טען כי כאשר אמר יצחק רבין ש"הטנקים בגולן חשובים מהיישובים שבו", הייתה זו הוכחה שהלך רוח צלבני השתרר על השקפת עולמו וכי גדול הצלבנים הוא שמעון פרס.
כאשר הציג בנימין נתניהו את עצמו למועמדות הליכוד לראשות הממשלה בשנת 2000 וקבע שישראל תוכל להשיג עם שכנותיה לכל היותר "שלום קר", טען העיתונאי גיא בכור שישראל מבודדת את עצמה מסביבתה במכוון והופכת למצודה צלבנית מוקפת חומות, שהנמצאים בתוכה עוסקים רק במטלה אחת: לשמור על החומות, ומה שמחוץ לחומות אינו מעניין אותם. בכור האשים את נתניהו שהוא שואף להפוך את ישראל למצודה צלבנית מתבדלת, בניגוד לכל מאמציה לאורך השנים נגד הצגתה כנטע זר באזור, שאיפותיה לנרמל את היחסים עם השכנים ולקבל לגיטימציה אמיתית באזור.
היסטוריונים פוסט ציוניים השתמשו במודע בהצגת הציונות כצלבנות. ברוך קימרלינג קבע "אנו אומה של מהגרים מתיישבים שהתגבשה ... תוך כדי נישול עם אחר". אילן פפה חיבר מאמר בשם "הציונות כקולוניאליזם" שבו תיאר את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כ"מסע צלב שקט". האידיאולוגים הפוסט ציונים רמזו לקשר ולדמיון בין מסעי הצלב והציונות המודרנית, שחטאיה דומים לאלה של הצלבנים וכך יהיה גם סופה. הציונים מושווים בעיני ההיסטוריונים הפוסט ציוניים לצלבנים מאחר שהם זרים למקום.
החשוב בחוקרי הצלבנים היום, מירון בנבנישתי, הידוע בהשקפותיו השמאלניות, מתנגד דווקא להשוואות מוגזמות בין הצלבנים והישראלים. בנבנישתי התלונן דווקא על הדגש המיוחד שאותו קיבלה התקופה הצלבנית העיקרית בארץ, תקופה של 88 שנה בלבד (1099-1187), שנועדה לדעתו להסתיר ולטשטש את ההתיישבות הערבית המוסלמית הארוכה בת 1400 שנה. הוא טוען שהתקופה הצלבנית היא אמצעי נוח לחלק את תקופת הדומיננטיות המוסלמית בארץ לשניים, וריבוי השרידים הצלבניים המונומנטליים אפשר לשייך לתקופה זו מבנים מונומנטליים שנוצרו בידי אנשי תקופות אחרות, וכך לטשטש את נוכחותם בהיסטוריה של הארץ. הדגשת התקופה הצלבנית ותרומתה החומרית לנוף, תאמה, לדעתו, את הנרטיב הציוני, שכן אין חשש שהנוצרים יארגנו אי־פעם מסע צלב חדש לשחרור הארץ, בניגוד לערבים. בנבנישתי התלונן שהדגש המיוחד שניתן לשחזור האתרים הצלבניים והפיכתם לאתרי תיירות הוא שכתוב היסטורי שנועד למחוק את המקור הערבי, והישראלים מתעלמים מהעובדה שחלק מאתרים אלה נבנו בידי מנהיגים ערביים כמו דהר אל עומר. אם לא הייתה התקופה הצלבנית קיימת, קבע בנבנישתי, כי אז היו צריכים להמציא אותה, וביחס לאתרים רבים היא אכן הומצאה. לדעתו של בנבנישתי השלטון הצלבני היה חסר כל חשיבות לעומת השלטון המוסלמי הארוך בארץ.
מטבע הדברים גם הערבים הישראליים השתמשו בצלבנים לצורכיהם הפוליטיים. חבר הכנסת ואיש הרוח הערבי עזמי בשארה התייחס לנאום הידוע של נשיא סוריה המנוח חאפז אל־אסד שבו טען שהערבים יוכלו לחכות 200 שנה באורך רוח לחיסול ישראל כפי שעשו עם הצלבנים. בשארה רואה בהשוואה ביטוי של חולשה, שכן סוריה אולי יכולה לחכות 200 שנה אבל לא העם הפלסטיני, ולכן, ההשוואה מופרכת. עם זאת, בשארה המשיך וטען שהיהודים עצמם הופכים את מדינתם למדינה צלבנית ככל שהם חוזרים ליסודות תנכיים ואמונה בארץ אבות, וכמו אצל הצלבנים מוקד העניין הופך אצלם להיות סביב ירושלים. יחד עם זאת, בשארה טוען כי הוא לא מוכן לחכות מאות שנים לצלאח א־דין.
כמובן, נשמעו גם טענות נגד חזקות, כמו הטענה שההתיישבות הציונית בארץ ישראל, בניגוד להתיישבות הצלבנית, נעשתה ללא סיוע כוחות צבאיים ופוליטיים של מדינות אחרות. אלו הן רק חלק קטן ממגוון הדעות שהושמעו על הדמיון בין הציונים והצלבנים.
הציונות לא הייתה תנועה דתית כמו הצלבנות, אלא תנועה לאומית שביקשה לעצב מחדש את גורלו של העם היהודי על ידי החזרתו למכורתו ההיסטורית. הצלבנים באו לארץ ישראל בשליחות דתית כדי לשחרר אותה מידי המוסלמים הכופרים, והתנחלותם הייתה רק פועל יוצא מן הצורך להגן על המקומות הקדושים אחרי שחרורם. פרט למקומות הקדושים בירושלים לא היה להם כל קשר היסטורי ורגשי לשאר הארץ. לעומתם, הציונים באו כדי להתנחל בארץ עקב קשר רגשי והיסטורי עמוק, ולא כדי להילחם בערבים. המלחמה הייתה רק פועל יוצא של ההתנחלות. הם לא רצו כלל וכלל במלחמה שנכפתה עליהם על ידי הערבים. הציונים ומנהיגיהם אף לא ציפו להתנגדות וחשבו בתחילה שהארץ ריקה. לעומתם, הצלבנים באו מתוך מטרה לחסל את המוסלמים בירושלים ובארץ. וחשוב מכל: הצלבנים מעולם לא יצרו תרבות ייחודית משל עצמם. לא הייתה להם כל ספרות חשובה משל עצמם (פרט להיסטוריון וויליאם, הבישוף של צור), אפוסים, שירים או מעשי אמנות - הכל יובא אצלם מאירופה. הציונות, לעומת זאת, יצרה כאן ספרות ותרבות ייחודיים שאין כמוהם בשום פינה אחרת בעולם. הצלבנים גם יצרו חברה קולוניאליסטית שהתקיימה על חשבון עבודת הכפיים של המעמדות הנמוכים המוסלמיים בניגוד לחברה הציונית שהעמידה את העבודה כערך עליון, אך טיעון זה שוב אינו תקף למרבה הצער.
נהוג היה לטעון שהצלבנים הסתגרו במצודותיהם והיו מנותקים מהנעשה בשדות ומתושבי הארץ האחרים, שמהם התבדלו לחלוטין (גם מהנוצרים המזרחיים). מחקרים חדשים מראים דווקא את ההיפך. מסתבר שהצלבנים הקימו מערכת חקלאית משוכללת. נתונים חדשים מראים שהיו אתרים כפריים רבים שהצלבנים ישבו בהם מחוץ למצודות. נראה שההתיישבות הכפרית של הצלבנים אף הייתה צפופה למדי. הדעה המקובלת היום גורסת שהצלבנים יצרו חברה מעורבת עם הנוצרים המזרחיים, ובעצמם הושפעו מאוד מאורח החיים המזרחי. הם המשיכו להיות בדרגים העליונים של הסדר החברתי, למרות שרבים מהם התחתנו עם הנוצרים המזרחיים. המוסלמים המקומיים לא היו חלק מסדר זה, כמובן.
ספק אם ניתן להסיק מסקנות משמעותיות מהשוואת החברה הצלבנית לחברה הציונית הישראלית. למרות שישנן נקודות השקה מסויימות בין שתי החברות הרי שהשוני רב. מדינת ישראל נמצאת כיום במאבק על עצם קיומה נגד הרשות הפלסטינית ועולם ערבי עוין יותר מאי פעם. מאבק זה אינו יכול שלא להזכיר באופן כלשהו את המודל הצלבני, אך באותה מידה של הצלחה אפשר להשוות את החברה הישראלית המודרנית לחברה של תקופת החשמונאים או ימי בית ראשון בימי שלמה המלך, ואפשר למצוא נקודות דמויות מקבילות גם אם אחרות לגביהם. ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, אך תמיד יש מה ללמוד ממנה.
|
קישורים
מירון בנבנישתי - ראיון בעיתון "סביבות" על הצלבנים והישראלים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש