|
||||
|
||||
אני לא בטוח שזה מופרך לחלוטין לייחס גם אספקט גנטי לעניין, אבל גם בלי זה אני חושב שזה טבעי - עוד אהבה פירושה הקדשת תשומת לב רבה יותר לאדם השני, ולכן פחות אלייך. לכן מן הסתם תרגיש פחות נוח. |
|
||||
|
||||
לי נראה שיש כאן יותר מזה: חלק מסיפור האהבה הוא המיוחדות שלה - הייחודיות של הנאהב מבחינת האוהב. בגידה תמיד פוגמת בייחודיות הזאת. |
|
||||
|
||||
דווקא כאן אני לא חושב שזה מחוייב המציאות. אני בהחלט יכול לחשוב על התפיסה של ''מיוחדות'' בתור חלק אינטגרלי מסיפור האהבה בתור משהו תלוי תרבות. |
|
||||
|
||||
נהפוך הוא. עניין תשומת הלב, דווקא, הוא תלוי תרבות: הרי אם מישהו מקדיש תשומת לב רבה יותר לעבודתו/תחביביו מאשר לבן/בת זוגו הוא (בד"כ) פוגע פחות מאשר לו היה בוגד בהם. וגברים נפגעים יותר מנשים מ"התעלמות" מסיבות כאלה, משום שהם רגילים שכל תשומת הלב של נשותיהם - עקרות הבית - מופנית אליהם. |
|
||||
|
||||
זה לא אותו דבר, מן הסתם. אם הבעל מקדיש הרבה תשומת לב למקלות הגולף, האישה מקבלת מזה שדר שהוא מתעניין יותר במקלות גולף מאשר בנשים ("אתה אוהב את מקלות הגולף שלך יותר ממני!"). לעומת זאת, אם הוא מקדיש את תשומת הלב שלו למאהבת, זה אומר לאישה שבאופן עקרוני הבעל מקדיש תשומת לב לנשים; הוא פשוט לא מקדיש אותה לה. לי לפחות נראה שיש כאן הבדל מהותי. |
|
||||
|
||||
גם בעיניי יש כאן הבדל מהותי. אבל משמעותו, לדעתי, היא בדיוק הצורך בתחושה של ייחוד. כי שוב, לולא הצורך הזה מדוע תהיה לאותה אישה בעיה עם הפחתה בתשומת הלב מסיבה א' - ולא מסיבה ב'? |
|
||||
|
||||
אין לי התנגדות עקרונית לטיעון ה"ייחוד", אבל אני אנסה להסביר למה תהיה לאישה בעיה עם סיבה א' ולא עם ב' ע"י דוגמה קיצונית: אשתו של הסוכן המיוחד ג'ק באוור כנראה פחות תכעס עליו אם היא תשמע שאת הלילות מחוץ לבית הוא מבלה במרדף אחרי טרוריסטים, מאשר אם תשמע שהוא מבלה במיטה עם המזכירה שלו. ובצדק. |
|
||||
|
||||
ודאי שבצדק. אבל הסיבה לזה היא בדיוק עניין הייחוד. הרי מבחינת ''כמות'' תשומת הלב אין הבדל. |
|
||||
|
||||
לא כמות אלא סוג וסיבה. אם אתה רוצה לקרוא לזה ''ייחוד'', בבקשה, אם כי אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון. |
|
||||
|
||||
התכוונתי לזה שבתור בן/בת זוג של מישהו אתה רוצה להרגיש שאתה יישות מיוחדת בעיני אותו אדם, לא סתם שייך למגדר האהוב עליו או לאחד מכמה אנשים באותו מגדר. |
|
||||
|
||||
זה ברור, אבל ניסיתי לא לקחת את זה כאקסיומה, אלא לנחש מה גורם לזה. הניחוש שלי דיבר על תשומת לב, ובגלל שאפשר להפנות תשומת לב גם למרדף אחרי טרוריסטים סייגתי את עצמי לכך שמדובר בתשומת לב מסוג מסויים (אם כי גם חוסר תשומת הלב שנגרם ממרדף אחרי טרוריסטים גובה את המחיר שלו מתישהו). |
|
||||
|
||||
טוב, אם המרדף הוא יעיל הוא ודאי גובה מחיר מהטרוריסטים...:) |
|
||||
|
||||
יש המון דרכים להראות לאדם שהוא מיוחד בעיניך, לא צריך להשבית את יצרך ולסגור את לבך בשביל זה. |
|
||||
|
||||
למשל? |
|
||||
|
||||
האם לא מתכוונים כאן ל"ייחודיות"? (ייחוד = שהות משותפת יחד). |
|
||||
|
||||
כל זה נכון כל עוד אחד מבני הזוג לפחות עדיין נמצא במצב של "התאהבות" בבן זוגו ואילו השני הולך ורועה בשדות זרים. הנחת היסוד שלי היא שכאשר הזוג נמצא במצב האופורי של התאהבות, ממילא אין להם כל עניין בבני המין השני זולת בן זוגם המושלם בעיניהם. הבעיה מתחילה כאשר ההתאהבות פגה ומגיעים לשגרה שבזוגיות. בשלב הזה מתרחשים שני תהליכים הראשון הוא שרמת העניין והצורך שלנו בתשומת הלב המתמדת והאינטנסיבית של בן הזוג יורדת פלאים, ואפילו להפך - אנו זקוקים למרחב שלנו ולהתפתחות אישית בכיוונים שונים - יהיו אלו קריירה, גידול ילדים, תחביבים או כל דבר אחר. השני הוא שהעיניים נפקחות - בני המין השני שנראו לנו כל כך לא מעניינים וכאילו אינם מגיעים לקרסוליו של בן זוגנו כל עוד היינו מאוהבים, לפתע מתחילים להראות אחרת. בעיקר אם פגשת מבישהו יחיד ומיוחד במינו, המעורר בך את אותן תחושות של התאהבות. כאשר שני בני הזוג מגיעים למצב הנ"ל (ואני בטוחה ששניהם מגיעים אליו, אולי בהבדלי זמן, אך יגיעו גם יגיעו), וכאשר נהיה תחת ההתניה החברתית *המתאימה לכך* (לא מה שקורה היום)אינני בטוחה כלל שבן זוג יפגע באופן אמיתי מבגידתו של השני. כפי שציינתי, הסיבות לשמירה על מערכת יחסים מונוגמית רבות הן - מבנה כלכלי, משפחתי, סדר יציבות.... לא רבים מאיתנו ששים לפרק את החבילה הזאת, גם לא בעבור הצורך האנוכי בתחושת ההתאהבות , ולכן אני מאמינה שתחת תנאים חברתיים אחרים, שבעיני כלל אינם דמיוניים, מודל של זוגיות פתוחה יכול בהחלט לעבוד ולהוות דרך חיים נכונה ונוחה יותר, לפחות מבחינת הצורך להדחיק רגשות ולהתכחש לרצונות ושאיפות. |
|
||||
|
||||
אבל יש חלקים בשגרת הזוגיות-שאחרי-ההתאהבות שאת מתעלמת מהם: כשהיא טובה, תהיה בה אינטימיות, פתיחות וכנות כמו שאין עם אף אדם אחר, חיים פרטיים שבין שניכם, סודות קטנים ונחמדים (או לא) שחולקים. חלק בלתי נפרד מזה זו הידיעה שאת האחת והיחידה בשבילו, וההפך. זה עולם שלם של רגש, עולם נפלא - אולי לא פחות מן ההתאהבות. עכשיו, נניח שכמו שאת מציעה, גם המוסכמות החברתיות וגם ההסכמים (הכתובים או לא) בין בני הזוג מרשים לממש התאהבות במישהו שלישי; ומן הסתם, במסגרת הכנות והפתיחות והרשות הנתונה, המתאהב חולק זאת עם זוגו הוותיק. הותיק אולי (במסגרת ההבנות החברתיות וכו') יבין את המתאהב, ולא יכעס, אבל בכל זאת הוא בהכרח יתהה איפה עומד עכשיו העולם הזה שהוא בנה עם השני. למי השני דואג יותר? למי הוא יספר ראשון (או בכלל) מה קורה איתו? האם הוא מספר לשלישי את הסודות הקטנים שלנו? מצטער, אני לא רואה איך אפשר שזה לא יפגע בזוגיות הראשונה. למעשה, נראה לי שעם שיא הרצון הטוב ושיא הגמישות של המוסכמות, זה כמעט בהכרח יקלקל אנושות את הזוגיות הראשונה. אפשר לומר שזו בעייה של הותיק ושיתמודד, אפשר לומר שזה עדיף מחיים של הדחקה והכחשה - אבל אי אפשר לומר שלא יהיו נפגעים. |
|
||||
|
||||
"אבל יש חלקים בשגרת הזוגיות-שאחרי-ההתאהבות שאת מתעלמת מהם: כשהיא טובה, תהיה בה אינטימיות, פתיחות וכנות כמו שאין עם אף אדם אחר, חיים פרטיים שבין שניכם, סודות קטנים ונחמדים (או לא) שחולקים... זה עולם שלם של רגש, עולם נפלא - אולי לא פחות מן ההתאהבות." זה בהחלט נכון, וכתגובה לאייל ששאל אותי מקודם, זה משהו שיכול לייחד מערכת יחסים מבלי להפוך אותה למגבילה, כי אני לא מסכים עם קביעתך ש"חלק בלתי נפרד מזה זו הידיעה שאת האחת והיחידה בשבילו, וההפך." לזה אין קשר לאינטימיות, יש לזה קשר לאי-בטחון ולרכושנות, בעיות רגשיות שיש להתמודד עמם, לא פשוט לקבלם כגזירה משמיים. |
|
||||
|
||||
בוא נתמקד רגע בזוטה הלא-חשובה, הסודות הקטנים והנחמדים. אתה לא מסכים איתי שלפחות אלו בהכרח נפגעים מן הצלע השלישית? |
|
||||
|
||||
ממש לא מסכים. |
|
||||
|
||||
כליל, האם דעתך העקרונית על המשפחה (הגרעינית או המורחבת) דומה לזו של מקימי הקיבוץ למשל? האם אתה סבור שיש "להתגבר" על דחפים טבעיים הקשורים במשפחה/זוגיות/הורות לטובת מימוש אידיאולוגיה? |
|
||||
|
||||
לא. אני לא חושב שמונוגמיה היא מצבו הטבעי של האדם, יותר מכפי שפוליגמיה הייתה מצבו הטבעי של האדם כשהנוהג הזה עוד היה נפוץ. |
|
||||
|
||||
אתה מתכוון רק לפוליגמיה במובנה הרגיל, כלומר גבר אחד הקשור רשמית עם מספר נשים, או שאתה מכליל בדבריך גם את הפוליאנדריה - אשה אחת הקשורה רשמית עם מספר גברים? עכש"י, הצורה השניה, אשה עם מספר גברים - היתה מאז ומעולם נדירה מאוד ומופיעה במספר חברות קטן, עפי"ר כאילוץ עקב תנאים פיזיים-כלכליים קשים. לפי הנסיון ברוב חלקי העולם, נראה שהזכר האנושי אינו מעוניין (או אינו בנוי, למי שיגדיר ככה) לחלוק את הנקבה/נקבות שלו עם זכרים אחרים. הצורה הראשונה, זו שהיתה יותר מקובלת בעבר, היא קלה יותר לביצוע והיתה נפוצה יותר משום מעמדן החלש, פוליטית וכלכלית, של הנשים, בעבר יותר מאשר כיום. קשה מאוד לומר אם הסידור הזה היה לרצונן של הנשים, ונראה שעפי"ר היה בניגוד לרצונן, אלא שאיש לא שאל אותן. מעמד חלש זה איפשר גם, למשל, מכירת נערות צעירות לאלמנים זקנים, ועוד כיו"ב מעשים בלתי נעימים. כדאי לקחת בחשבון את כל הגורמים האלה כאשר אומרים דבר שעל פניו נשמע פשוט - "אני לא חושב שמונוגמיה היא מצבו הטבעי של האדם". למעשה, כשאומרים כך (אולי לא אתה, אבל אחרים) - מתכוונים שהמונוגמיה אינה מצבו הטבעי של *הגבר*. וזאת לא משום עקרונות נשגבים של אי-רכושנות אלא בעיקר משום שהנ"ל אוהב היום וניל, מחר שוקולד ומחרתיים פונץ'-בננה. בהקשרים אלה ובשיח זה, מצבה הטבעי של האשה ומה שהיא אוהבת - הם נושאים פחות חשובים (אולי לא לך, אבל לדוגלים אחרים בשיטה, וכדאי להקדיש לכך מחשבה). |
|
||||
|
||||
אז מה שאתה אומר בעצם זה שאסור לי לומר משהו מסוכן כמו ''אני לא חושב שמונוגמיה היא מצבו הטבעי של האדם'', כי אני אוטומטית תומך במצב של פוליגמיה של ריבוי נשים לגבר אחד, כלומר אנשים עלולים להסיק מסקנה שמרנית יותר מהמצב הקיים. סוג כזה של טקטיקת השתקה הוא דרך אחת לקבע את הקיים, אני מניח, והוא מונע את קידום הדיון. סלח לי אם לא אתייחס לכך יותר. |
|
||||
|
||||
לא, בהחלט לא שאסור לך לומר וגם לא שאתה אוטומטית תומך בפוליגמיה של ריבוי נשים, אבל כן - אנשים באמת עלולים להסיק מאמירה קצרה כזאת מסקנה שמרנית שלא תתרום ליתר הבנה. לכן הפתרון הוא לא לקפוץ תיכף ולהתרגז ולחשוד בכשרים (עליי להצטרף לכל התוהים מה קרה לך בזמן האחרון), אלא אולי לקרוא שוב את הדברים שהופנו אליך, להבין את כוונתם ואז להסביר למה כוונתך. לחשוב שמדובר מצידי בטקטיקת השתקה - זה פשוט מדהים, איך הגעת לזה. אנא, קבל את דברתי - לא היתה בדבריי שום כוונה כזאת. ולאמירה ''סלח לי אם לא אתייחס לכך יותר'' - בסדר, אסלח, אבל אולי תשקול כן להתייחס, או לפחות לחשוב על הנושא בצורה יותר רחבה ומקיפה ואז לחזור אלי. |
|
||||
|
||||
אבל האמירה הקצרה הזו של כליל נאמרה בהקשר דיון מסוים. אני חושב שמאוד, מאוד ברור בהקשר הדיון שכוונתו לא היתה שמרנית. |
|
||||
|
||||
הכוונה, אולי, לא הייתה שמרנית (ודאי שכליל נוטה לייצג את האוונגרד הרדיקלי...) אבל האמירה? השמרנות בהתגלמותה. |
|
||||
|
||||
המילה ''שמרנות'', להטיותיה, שכליל הזכיר ואני המשכתי איתה, קצת סיבכה כאן את העניינים. אם לשכוח עכשיו מהמילה הזאת, פשוט נראה לי סביר בהחלט שכשאדם זורק משהו בדבר אהדה לאי-מונוגמיה, ומזכיר באותה נשימה פוליגמיה - יהיה נחמד אם ייתן איזשהו מינימום, כמה שורות, של רקע רעיוני לדבריו. לכן טרחתי לסקור קצת את הידוע בנושא. כמובן, לא הייתי פוצה פה (או מקלדת) אילו זכרתי באותו רגע שמדובר במישהו שבזמן האחרון מתעצבן לפעמים כשרק נושמים לכיוונו. |
|
||||
|
||||
אם כך מהו מצבו הטבעי של האדם בתחום זה? (גם אם אתה טוען שכל מבנה משפחתי הוא הבניה תרבותית, ודאי יש נטייה בסיסית כלשהי)? |
|
||||
|
||||
אין מצב טבעי לאדם בתחום הזה. האדם הוא יצור מאד סתגלתני, ויכול לחיות במבנים משפחתיים רבים ומגוונים. אבל לאדם יש נטיה טבעית להתאהב ביותר מאדם אחד אחר. מה עושים עם זה תלוי תרבות. מה שעושים עם זה ברוב החברות גורם ליותר מדי אנשים להיות אומללים שלא כצורך. |
|
||||
|
||||
''יכול'' - על זה אין ויכוח, כי המציאות מוכיחה כך שאלתי לגבי הנטייה הטבעית-ביולוגית. |
|
||||
|
||||
אמרתי, יש לאדם נטייה (קראי לה טבעית-ביולוגית אם את רוצה) להתאהב יותר מבן-אדם אחד. |
|
||||
|
||||
בו-זמנית? אני לא מכיר נטייה כזו. |
|
||||
|
||||
עדיין נותרה שאלתי השנייה מ תגובה 438007 . |
|
||||
|
||||
אני חושב שאנשים צריכים להיות מודעים לכך שיש הרבה יותר אופציות ליישב בין כל היצרים שלהם מאשר אלה שהחברה הבורגנית מציגה לנו. אני לא חושב שאידיאולוגיה צריכה לדחוק יצרים או להתעלם מהם, היא צריכה לאפשר להבין אותם יותר טוב ולראות איך מיישבים אותם עם יצריהם של אנשים אחרים. |
|
||||
|
||||
תודה. תשובה יפה (אם כי בעיניי היא מתנגשת עם תגובה 438022 מבחינת "לדחוק יצרים"). |
|
||||
|
||||
טבעי לאדם לרצות יותר מאדם אחר אחד? בטח. להיות מאוהב בו-זמנית בכמה? לא נראה לי. |
|
||||
|
||||
"אי-בטחון" במה? במערכות יחסים אומרים לפעמים ש-X (נניח, קנאה) הוא סימפטום לאי-ביטחון בכך שאהובתי תישאר איתי לנצח ותאהב רק אותי. אם אתה בכלל יוצא נגד הרצון שהיא תישאר איתי לנצח ותאהב רק אותי, במה נשאר לחוש ביטחון או אי-ביטחון? "רכושנות"? אני לא רואה באהובתי רכוש שלי. אני רוצה שהיא תישאר איתי לנצח ותהאב רק אותי. זה לא רגש דומה, בכלל בכלל לא, לרגש (שלא כל כך קיים אצלי) "אני רוצה שהמכונית הזו תהיה שלי (לנצח?)", או "אני רוצה עוד חפצים". האם ההרגשה "אני רוצה שאהובתי תהיה ותישאר רק שלי" היא בעיה רגשית? בעיניי זו ברכה רגשית, ומכל מקום תענוג. "האלמונית האיילת" שהתחילה את הפתיל רצתה לשנות את מוסכמות הזוגיות כדי שלא נצטרך לוותר או להדחיק את החוויה הרגשית של ההתאהבות. סלח לי אם נראה לי שכדי להצדיק את השינוי הזה (או מסיבות אחרות), אתה נקלע לוויתור או להדחקה של רגש. בכל אופן, אם לא זכית עד כה לחוות אותו, אני מאחל לך שתזכה, ומקווה שתאמץ אותו באהבה. |
|
||||
|
||||
"אני רוצה שאהובתי תהיה ותישאר רק שלי" זה לא רגש. זה רצון. יש כאלה סבירים ויש כאלה שלא; כמו שילד לומד שהוא לא יכול לקבל כמה צעצועים שהוא רק רוצה, ומתבגר בכך שהוא מוצא רצונות יותר סבירים, או לפחות מתמודד עם הרצון הלא סביר הזה, כך גם לגבי רצונות אחרים. לרצונות כאלה יש מקורות רגשיים. במקרה של קנאה ורכושנות, המקור העיקרי הוא חוסר בטחון, חוסר בטחון שיאהבו אותך. בחברה שלנו מפנימים את הבדיה הזו, שהדרך היחידה להבטיח שיאהבו אותך היא ע"י זה שתכנס להשתעבדות הדדית עם מישהי (או מישהו) אחרת, ביחסים שיש בהם מידה מסויימת של רכושנות. וכן, "אני רוצה שהיא תישאר איתי לנצח ותאהב רק אותי" זה כן רצון המבטא רכושנות. אתה רוצה שליטה בחייה של אהובתך, למשטר את גופה ונפשה, וחושב שזה שאתה נותן לה לעשות בדיוק אותו דבר (אני מניח שאינך מהאסכולה הגורסת שלגברים מותר לבגוד ולנשים לא) הופך את כל העסק ליותר "הוגן." זה שההשתעבדות הדדית לא הופך אותה ליפה יותר. אני אישית חוויתי התאהבות וגם אהבה ואינטימיות רבה, והרכושנות המונוגמית, אם עשתה משהו, זה להפריע. |
|
||||
|
||||
הכל טוב ונפלא. רק מה קורה אם אתה מתבלבל, בטעות, ומתאהב (אתה יודע, קשה לכוון את ההתאהבויות באופן רציונלי לחלוטין) בבחורה שלוקה ברצון הנתעב הזה לבלעדיות? ושאם אתה רוצה להמשיך/להתחיל קשרים אינטימיים אחרים במקביל ליחסיכם, היא סובלת, נפגעת, כועסת או עוזבת אותך? |
|
||||
|
||||
אז סובלים. מי כמוני יודע. |
|
||||
|
||||
אהמ. נראה לי שהתקרבתי להסבר להלך הרוח הכה זועף שלך לאחרונה. לא נורא, זה יעבור. |
|
||||
|
||||
רגע רגע, קפצת מהר מדי למסקנות. אני לא רוצה שליטה בחייה של אהובתי, לא רוצה למשטר, לא רוצה לכפות. אני רוצה שמרצונה החופשי היא תישאר איתי לנצח ותאהב רק אותי. ובניגוד למה שאולי השתמע עד כמה, אני רוצה באותה חבילה להישאר איתה לנצח ולאהוב רק אותה. אני יודע שלא בהכרח זה יצליח לי - כמו שכתבת מהכיוון השני, החיים קשים. ובכלל לא דיברתי על מהם ההסדרים החוקיים והחברתיים הנכונים לזוגיות. רק התנגדתי לטענה שלך ושל האיילת, לפיה הרצון לבלעדיות הוא איזו סטייה מזיקה ולא רצויה, שנכפית על-ידי החברה. |
|
||||
|
||||
כל בעל עבדים היה רוצה שהעבדים יישארו איתו ויצייתו לו מרצונם. הרצון הטוב הזה לא הופך את היחסים לפחות עבדותיים. והיה ברור לי מראש, ואף אמרתי, שאתה מעוניין בהדדיות בקטע הזה, אבל אני לא חושב שעבדות הדדית היא דבר שיש לשאוף אליו, כי זו עדיין עבדות. |
|
||||
|
||||
ירדן, תן לו איזה שבוע שבועיים להרגע. |
|
||||
|
||||
בחיי שאנחנו ממש ויקטוריאנים לאחרונה, הלא-כן? דבר בצורה מנומסת, אל תערער על קדושת המונוגמיה, אוי אתה לא מסכים איתנו אתה בטח בהיסטריה, קח כמה שבועות להרגע... אני מתחיל להרגיש כאילו אני במחזה של איבסן. |
|
||||
|
||||
"דבר בצורה מנומסת, אל תערער על קדושת המונוגמיה, אוי אתה לא מסכים איתנו אתה בטח בהיסטריה.." תגיד, אין הבדל בין הנקודה הראשונה לשתיים הבאות? למה לא, בעצם, לדבר בצורה מנומסת? מה שמפריע לי בעיקר בתגובות שלך לאחרונה זה שאתה מעוות את כוונת המשוררים אליהם אתה מגיב, למשל ההשוואה הנהדרת לעבדות שעשית. מה שנאמר זה שיש רצון שהצד השני *ירצה*. בעבדות זה לא כל כך משנה, הרצון של הצד שני. ולא, עבדות מרצון (רצון אמיתי, לא כזה שמכורח הנסיבות) היא לא עבדות. |
|
||||
|
||||
עבדות מרצון היא בהחלט עבדות, אבל זוגיות ''בלעדית'' מרצון איננה עבדות כלל ועיקר. |
|
||||
|
||||
הגיע הזמן להזכיר לך שבני אדם הם בסופו של דבר מכונות שמתחרות אחת בשניה, ושמשתמשות אחת בשניה לצרכי התרבות. בני אדם הם לא נפשות חופשיות עם יעד אחד משותף לכולן ואפשרות לאינטרקציה זולתנית בלבד. עבדות? אנוכיות? נצלנות? חביבי, זו המציאות! |
|
||||
|
||||
אני מתלבטת באיזה עולם לחיות - של כליל או שלך. נראה לי שאנסה את שלו קודם (גם שם זה ג'ונגל בסופו של דבר, אבל לפחות מנסים לחשוב חיובי). |
|
||||
|
||||
גם אני הייתי בוחר לחיות בעולם של כליל, אם הייתה ברירה. אבל אין. |
|
||||
|
||||
הרצון לבלעדיות וודאי שאיננו "סטייה מזיקה", אך קשה לי לקבוע חד משמעית אם הוא כן או לא רצוי. בנשימה אחת עם כל מה שאמרתי בתגובותי הקודמות, אני בהחלט סבורה שהרצון לבלעדיות הוא חלק ממערכת השיקולים, ויש פה בעיה של "מוסר כפול" בו יכול היחיד לרצות לממש התאהבות כזו או אחרת, אך מבלי כל כוונה לפרק את התא המשפחתי ולעזוב את בן זוגו הקבוע. באותה מידה יצפה כי בן זוגו הקבוע לא יעזוב או יפרק את התא בהתאם. האם שני הרצונות הללו חייבים להתנגש? השאלה היא האם יכול להתאפשר מצב בו בני הזוג הקבועים והנשואים מהווים אחד לשני משפחה לכל דבר בדומה לקשר הדם המאפיין יחסי אחים, הורים וילדים - קשר שאיננו תלוי בדבר ומלווה בקבלה מלאה של הזולת. קבלה מלאה כזו מבחינתי משמעה גם מתן דרור לתשוקותיו ומאוויו של בן הזוג, כל עוד ישנה ההבנה הברורה והאבסולוטית שבן הזוג הקבוע הוא מעל הכל. נשאלת כאן כמובן השאלה היכן עובר הגבול.מימוש התאהבות שכזו יכול להוביל גם לרצון שאותו מאהב יהפוך להיות בעצם בן הזוג הקבוע על חשבון השני... זוהי בהחלט דילמה מחויבת המציאות, אך מהי האלטרנטיבה? המצב היום, תחת מערכת ערכים חברתית שאיננה מעודדת או מקבלת יחסי זוגיות פתוחים שכאלו - אחוז הגירושין עומד על 30% ואני מאמינה שהמספר רק הולך ועולה. עוד אני מניחה, שאחוז לא מבוטל מתוך הזוגות הנותרים, נשארים יחד מטעמים שאין להם כל נגיעה ל"סודות הקטנים שהם חולקים ביניהם". אולי אני פסימית, אבל הייתי מעריכה נתח של לא יותר מאחוז אחד עבור הקטגוריה happily ever after. אנשים כבר לא מרוצים ומסופקים במוסד הנישואין הנוכחי. נתון זה מוביל אותי לדיון אחר לגמרי על נחיצותה הכללית של מסגרת הנישואין והתא המשפחתי אך לא אכנס לכך - מבחינתי יש בהחלט נחיצות בזוגיות ממוסדת ולאורך זמן, ולו רק מסיבות של בטחון, יציבות, תמיכה נפשית וכמובן הזדקנות משותפת (ובכוונה השמטתי את נושא גידול הילדים כי בעיני איננו שייך עוד לרשימה זו). לאור נחיצות זו, האם אפשר למצוא מסגרת כללים נוחה וליברלית מזו הקיימת היום? לדעתי כן. |
|
||||
|
||||
''חוסר בטחון שיאהבו אותך.'' - זה בכלל לא ברור מאליו שיאהבו אותך, וזה גם לא חסר ערך כמו שנדמה לי שאתה מציג את זה. |
|
||||
|
||||
אני בכלל לא מזלזל ברגש הזה. אני פשוט לא חושב שמונוגמיה היא פתרון ראוי או יעיל. |
|
||||
|
||||
לך תספר את זה לאשתי. |
|
||||
|
||||
אני מתנדב לשכנע את אישתך. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שהיא תיעתר לגולם. |
|
||||
|
||||
אז תזלזל. לא רק הראש קשה כאבן. |
|
||||
|
||||
מונוגמיה לכל החיים כנראה באמת שלא יעילה, אבל מונוגמיה בכלל? אין שום ערך בעיניך לדחיית הבלתי-נמנע? דרך אגב, מה לגבי ילד שההורים שלו מנהלים גן עם חמישים ילדים (הם שניים), ואוהבים את כל הילדים שם בדיוק כמו אותו? חוסר הבטחון שלו מבוסס היטב במציאות - יש להם משאבים מוגבלים להקריב למענו. |
|
||||
|
||||
בחייך, הפכת הפשטות שנועדו לעזור בהבנת המציאות המורכבת, לתיאור כולל לאותה מציאות. במציאות, לעיתים קרובות, האדם סובל מעודף הורים. |
|
||||
|
||||
(קודם כל, אני רוצה לחזק את ידיך מול מתקפות האד-הומינם שאתה סופג כאן ובדיון השני, שבעיניי נעות בין המוגזם לחלוטין לבין החסר כל בסיס.) חזרתי כמה צעדים אחורה בפתיל: אני חושב שאפשר לנסח את המחלוקת בצורה יותר אלגנטית, והיא אולי תחדד דברים. קורה לאנשים, בהזדמנויות שונות בחייהם, שהם מפתחים אחד משני רגשות, או רצונות (אבל רצונות בסיסיים), או יצרים. האחד הוא הרצון בנאמנות זוגית. השני הוא הרצון לממש התאהבות בפרטנר מחוץ לקשר הזוגי הקיים. הגישה המסורתית-שמרנית רואה ברצון הראשון חיובי, ואף נעלה, ובשני רצון מגונה, ואף חטא. אתה והאלמונית רואים ברצון השני משהו חיובי, שראוי להגיע למצב שהוא ימומש, וברצון הראשון אתם רואים משהו מגונה(*). אז זה נראה לי די סימטרי. נכון שהגישה השמרנית החזיקה חברות יציבות אלפי שנים, ואילו הגישה שלכם היא די ספקוליטיבית, אבל אני מוכן לזרוק את הנקודה הזו לפח (העבדות, דיכוי האישה וגו'). אני רק לא רואה איפה הסימטריה נשברת לטובת הרצון השני. אתה קורא לרצון הראשון "רכושנות", אבל אני לא רואה בזה יותר משם-גנאי ריק, כמו שהגישה השמרנית קוראת לרצון השני "כניעה ליצר הרע". אני עדיין מחכה לנימוק של ממש למה הרצון הראשון רע יותר מהשני. אם הסימטריה נשברת, אז נראה לי שהיא נשברת לטובת הרצון הראשון: כל עוד שני בני הזוג מחזיקים בו, שניהם מאושרים ואיש לא נפגע. הרצון השני, לעומת זאת, לעתים קרובות יפגע בבן הזוג, ובילדים אם יש. כפי שניסיתי להראות, אפילו אם הוא אמפתי לבן הזוג ה"נוטש", אפילו אם הוא מחזיק בגישה הרדיקלית שלכם וחושב שצעדו של הנוטש הוא מוצדק, סביר שהוא ייפגע. תאמר שהוא נפגע כי הוא רכושן - בסדר. אם זה פגם, זה פגם של רוב בני האדם. אמור שהוא נפגע בגלל חולשתו שהוא בן אדם. (כדי להבהיר איפה אני עומד: כבר דיברתי הרבה כאן בשבחו של הרצון הראשון. ברצון השני אני רואה... רצון מובן, אנושי, בהחלט יפה מבחינה מסוימת. נאה ויאה גם לממש אותו, במקרים שבהם לא נפגעים אנשים אחרים (בן הזוג, ילדים), וברור לי שיש נסיבות שבהם אין נפגעים; אני חושב שנסיבות כאלה הן נדירות. אם יש נפגעים... אפילו אז אני לא פוסל מימוש שלו, אבל אני רואה בזה לפחות טרגדיה.) אני מניח שזו שאלה פתוחה עד כמה יש לאדם שליטה על התהליך שבו הרצון הראשון דועך אצלו, ו/או מתעורר הרצון השני. זו שאלה שנידונה ארוכות בפתילים ישנים יותר בדיון. לא רק שאין לי מה להוסיף, אין לי אפילו ניחוש מוצק במיוחד מה התשובה הנכונה. אבל במידה שיש לאדם שליטה, נראה לי שרצוי לשאוף לשמור על הראשון. ואם להסדרים החברתיים יש השפעה, נראה לי שרצוי שהם יעודדו שמירה על הראשון (לא בטוח מה זה אומר במונחים קונקרטיים. בכל מקרה, אני נגד סנקציה חוקית על מפירי ברית נישואין.) ראיתי כיוון אצל האלמונית, ואולי גם אצלך (אבל לא באופן מחייב - הייתי שמח אם היית אומר במפורש שאתה מסכים או מתנגד), לפיו אפשר להגיע למוסכמות חברתיות כאלה שבהן מימוש הרצון השני לא יפגע בבן הזוג (להבדיל מהאמירה שאולי הוא ייפגע, אבל זבשו). אני מאוד מפקפק בכך. אם זו המחלוקת שלנו, כנראה שלא אשכנע אותך - אני מניח שזו מחלוקת-בת, או מחלוקת-אחות, של השאלה האם ניתן לקיים חברה יציבה של אנשים מאושרים ללא רכוש פרטי. (*) אלמונית - רגע לפני פרסום התגובה הזו ראיתי את תגובתך החדשה, תגובה 438145, אבל אני עייף מדי לקרוא אותה בעיון. מחר אקרא, ובינתיים אני מתנצל אם אני מעוות את דעתך - אפשר לראות את התגובה כמופנית לכליל בלבד. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |