 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרצון לבלעדיות וודאי שאיננו "סטייה מזיקה", אך קשה לי לקבוע חד משמעית אם הוא כן או לא רצוי. בנשימה אחת עם כל מה שאמרתי בתגובותי הקודמות, אני בהחלט סבורה שהרצון לבלעדיות הוא חלק ממערכת השיקולים, ויש פה בעיה של "מוסר כפול" בו יכול היחיד לרצות לממש התאהבות כזו או אחרת, אך מבלי כל כוונה לפרק את התא המשפחתי ולעזוב את בן זוגו הקבוע. באותה מידה יצפה כי בן זוגו הקבוע לא יעזוב או יפרק את התא בהתאם. האם שני הרצונות הללו חייבים להתנגש? השאלה היא האם יכול להתאפשר מצב בו בני הזוג הקבועים והנשואים מהווים אחד לשני משפחה לכל דבר בדומה לקשר הדם המאפיין יחסי אחים, הורים וילדים - קשר שאיננו תלוי בדבר ומלווה בקבלה מלאה של הזולת. קבלה מלאה כזו מבחינתי משמעה גם מתן דרור לתשוקותיו ומאוויו של בן הזוג, כל עוד ישנה ההבנה הברורה והאבסולוטית שבן הזוג הקבוע הוא מעל הכל. נשאלת כאן כמובן השאלה היכן עובר הגבול.מימוש התאהבות שכזו יכול להוביל גם לרצון שאותו מאהב יהפוך להיות בעצם בן הזוג הקבוע על חשבון השני... זוהי בהחלט דילמה מחויבת המציאות, אך מהי האלטרנטיבה? המצב היום, תחת מערכת ערכים חברתית שאיננה מעודדת או מקבלת יחסי זוגיות פתוחים שכאלו - אחוז הגירושין עומד על 30% ואני מאמינה שהמספר רק הולך ועולה. עוד אני מניחה, שאחוז לא מבוטל מתוך הזוגות הנותרים, נשארים יחד מטעמים שאין להם כל נגיעה ל"סודות הקטנים שהם חולקים ביניהם". אולי אני פסימית, אבל הייתי מעריכה נתח של לא יותר מאחוז אחד עבור הקטגוריה happily ever after. אנשים כבר לא מרוצים ומסופקים במוסד הנישואין הנוכחי. נתון זה מוביל אותי לדיון אחר לגמרי על נחיצותה הכללית של מסגרת הנישואין והתא המשפחתי אך לא אכנס לכך - מבחינתי יש בהחלט נחיצות בזוגיות ממוסדת ולאורך זמן, ולו רק מסיבות של בטחון, יציבות, תמיכה נפשית וכמובן הזדקנות משותפת (ובכוונה השמטתי את נושא גידול הילדים כי בעיני איננו שייך עוד לרשימה זו). לאור נחיצות זו, האם אפשר למצוא מסגרת כללים נוחה וליברלית מזו הקיימת היום? לדעתי כן. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |