|
||||
|
||||
רגע רגע, קפצת מהר מדי למסקנות. אני לא רוצה שליטה בחייה של אהובתי, לא רוצה למשטר, לא רוצה לכפות. אני רוצה שמרצונה החופשי היא תישאר איתי לנצח ותאהב רק אותי. ובניגוד למה שאולי השתמע עד כמה, אני רוצה באותה חבילה להישאר איתה לנצח ולאהוב רק אותה. אני יודע שלא בהכרח זה יצליח לי - כמו שכתבת מהכיוון השני, החיים קשים. ובכלל לא דיברתי על מהם ההסדרים החוקיים והחברתיים הנכונים לזוגיות. רק התנגדתי לטענה שלך ושל האיילת, לפיה הרצון לבלעדיות הוא איזו סטייה מזיקה ולא רצויה, שנכפית על-ידי החברה. |
|
||||
|
||||
כל בעל עבדים היה רוצה שהעבדים יישארו איתו ויצייתו לו מרצונם. הרצון הטוב הזה לא הופך את היחסים לפחות עבדותיים. והיה ברור לי מראש, ואף אמרתי, שאתה מעוניין בהדדיות בקטע הזה, אבל אני לא חושב שעבדות הדדית היא דבר שיש לשאוף אליו, כי זו עדיין עבדות. |
|
||||
|
||||
ירדן, תן לו איזה שבוע שבועיים להרגע. |
|
||||
|
||||
בחיי שאנחנו ממש ויקטוריאנים לאחרונה, הלא-כן? דבר בצורה מנומסת, אל תערער על קדושת המונוגמיה, אוי אתה לא מסכים איתנו אתה בטח בהיסטריה, קח כמה שבועות להרגע... אני מתחיל להרגיש כאילו אני במחזה של איבסן. |
|
||||
|
||||
"דבר בצורה מנומסת, אל תערער על קדושת המונוגמיה, אוי אתה לא מסכים איתנו אתה בטח בהיסטריה.." תגיד, אין הבדל בין הנקודה הראשונה לשתיים הבאות? למה לא, בעצם, לדבר בצורה מנומסת? מה שמפריע לי בעיקר בתגובות שלך לאחרונה זה שאתה מעוות את כוונת המשוררים אליהם אתה מגיב, למשל ההשוואה הנהדרת לעבדות שעשית. מה שנאמר זה שיש רצון שהצד השני *ירצה*. בעבדות זה לא כל כך משנה, הרצון של הצד שני. ולא, עבדות מרצון (רצון אמיתי, לא כזה שמכורח הנסיבות) היא לא עבדות. |
|
||||
|
||||
עבדות מרצון היא בהחלט עבדות, אבל זוגיות ''בלעדית'' מרצון איננה עבדות כלל ועיקר. |
|
||||
|
||||
הגיע הזמן להזכיר לך שבני אדם הם בסופו של דבר מכונות שמתחרות אחת בשניה, ושמשתמשות אחת בשניה לצרכי התרבות. בני אדם הם לא נפשות חופשיות עם יעד אחד משותף לכולן ואפשרות לאינטרקציה זולתנית בלבד. עבדות? אנוכיות? נצלנות? חביבי, זו המציאות! |
|
||||
|
||||
אני מתלבטת באיזה עולם לחיות - של כליל או שלך. נראה לי שאנסה את שלו קודם (גם שם זה ג'ונגל בסופו של דבר, אבל לפחות מנסים לחשוב חיובי). |
|
||||
|
||||
גם אני הייתי בוחר לחיות בעולם של כליל, אם הייתה ברירה. אבל אין. |
|
||||
|
||||
הרצון לבלעדיות וודאי שאיננו "סטייה מזיקה", אך קשה לי לקבוע חד משמעית אם הוא כן או לא רצוי. בנשימה אחת עם כל מה שאמרתי בתגובותי הקודמות, אני בהחלט סבורה שהרצון לבלעדיות הוא חלק ממערכת השיקולים, ויש פה בעיה של "מוסר כפול" בו יכול היחיד לרצות לממש התאהבות כזו או אחרת, אך מבלי כל כוונה לפרק את התא המשפחתי ולעזוב את בן זוגו הקבוע. באותה מידה יצפה כי בן זוגו הקבוע לא יעזוב או יפרק את התא בהתאם. האם שני הרצונות הללו חייבים להתנגש? השאלה היא האם יכול להתאפשר מצב בו בני הזוג הקבועים והנשואים מהווים אחד לשני משפחה לכל דבר בדומה לקשר הדם המאפיין יחסי אחים, הורים וילדים - קשר שאיננו תלוי בדבר ומלווה בקבלה מלאה של הזולת. קבלה מלאה כזו מבחינתי משמעה גם מתן דרור לתשוקותיו ומאוויו של בן הזוג, כל עוד ישנה ההבנה הברורה והאבסולוטית שבן הזוג הקבוע הוא מעל הכל. נשאלת כאן כמובן השאלה היכן עובר הגבול.מימוש התאהבות שכזו יכול להוביל גם לרצון שאותו מאהב יהפוך להיות בעצם בן הזוג הקבוע על חשבון השני... זוהי בהחלט דילמה מחויבת המציאות, אך מהי האלטרנטיבה? המצב היום, תחת מערכת ערכים חברתית שאיננה מעודדת או מקבלת יחסי זוגיות פתוחים שכאלו - אחוז הגירושין עומד על 30% ואני מאמינה שהמספר רק הולך ועולה. עוד אני מניחה, שאחוז לא מבוטל מתוך הזוגות הנותרים, נשארים יחד מטעמים שאין להם כל נגיעה ל"סודות הקטנים שהם חולקים ביניהם". אולי אני פסימית, אבל הייתי מעריכה נתח של לא יותר מאחוז אחד עבור הקטגוריה happily ever after. אנשים כבר לא מרוצים ומסופקים במוסד הנישואין הנוכחי. נתון זה מוביל אותי לדיון אחר לגמרי על נחיצותה הכללית של מסגרת הנישואין והתא המשפחתי אך לא אכנס לכך - מבחינתי יש בהחלט נחיצות בזוגיות ממוסדת ולאורך זמן, ולו רק מסיבות של בטחון, יציבות, תמיכה נפשית וכמובן הזדקנות משותפת (ובכוונה השמטתי את נושא גידול הילדים כי בעיני איננו שייך עוד לרשימה זו). לאור נחיצות זו, האם אפשר למצוא מסגרת כללים נוחה וליברלית מזו הקיימת היום? לדעתי כן. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |