 |
החיים על מפה מדומיינת (חלק א') | 886 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
חשוב לזכור שלמציאות שבודריארד מתאר (מציאות שהביזאריות שלה משתקפת בסגנון כתיבתו, שמצליח - בניגוד לאנשי הגות צרפתיים אחרים - גם לשעשע ולענייין, ואפילו להיות מובן לפעמים, גם אם לעתים רחוקות למדי, אחרת לא היו מפרסמים אותו) יש גם יתרונות לא מבוטלים (וכן, למי שתהה, משפט זה הינו דוגמא צנועה לסגנון הכתיבה המופיע בספרי הגות צרפתיים).שני יתרונות כאלו הינם הרחבת אופק הדמיון וצמצום אופק ה"מציאות" (במובן השלילי של המילה). הרחבת אופק הדמיון מתבטאת בכך שהסימולקרה, הדימוי שמדמה דבר שאינו קיים, הינו בסיס כוח אמיתי לשאיפות מוסריות ופוליטיות של מיעוטים, של ארצות עולם שלישי, של תנועות מחאה וכדומה. כלומר, המסמן יוצר את המסומן שלו. צמצום אופק ה"מציאות" מתבטא בכך שהמופרכות והסתירות המובנות בתסריטים תרבותיים המתארים פעולות חברתיות שונות (לדוגמא, יחסים רומנטיים) מאפשרת לפרט חופש, מקוריות ואותנטיות נרחבים יותר: את מקום מקום הציוויים החברתיים הנוקשים אשר הכתיבו את פעולותיהם של אנשים בתקופה המודרנית ואשר הועברו ע"י המשפחה, בית הספר, קבוצות השווים וכדומה, תופסים כיום תסריטים רופפים ומופרכים, בעלי סתירות עצמיות, מודעות עצמית, ואולי החשוב ביותר - הומור עצמי, אשר מועברים ע"י תקשורת ההמונים (סרטים, טלוויזיה וכו'), שמקורות הסמכות שלה רופפים יותר. דבר זה מאפשר לפרט להיות יצירתי וחופשי יותר בבחירת תסריטי הפעולה, השאיפות, הציפיות שלו מהעולם ומעצמו, ולהתנגד למוסדות החברתיים המיושנים והכופים. חוץ מזה, זה עולם הרבה יותר צבעוני ונחמד, שלא לדבר על זה שהוא הביא לנו את הוד מעלתה, האחת והיחידה: בריטני ספירס (הסימולקרה האולטימטיבית, ועוד עם איזה גוף!). |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל אני רוצה לשבח את כותב המאמר על לשונו הבהירה וסגנונו המעניין. העולם בו אנו חיים כעת מעקר ומסרס את הרצון שלנו ליצור שינוי רדיקלי בחברה בה אנו חיים, נראה כי עודף המידע ועודף הפרשנויות מרפות את ידינו ואין לנו אלא לכתוב תגובה בת עשרות מילים לכל היותר לעיתון או לאינטרנט. נכון, ישנם מעטים שעדיין משתתפים בכל מיני פעילויות חברתיות מסוג זה או אחר אך לרוב זהו מיעוט סהרורי שנתפס למיתוסים של העולם הישן ודוחה את העולם שבו אנו חיים כיום. לעניות דעתי מהפיכה דומה למהפיכה הצרפתית או הקומוניסטית לא יכולה להתרחש בעידן הפוסטמודרני מהסיבה הפשוטה שהשכבות הנמוכות אינן שולטות במידע ובמדיה, מה גם שאנו חיים תחת עריצותה של הדמוקרטיה הקפיטלסטית והבירוקרטית ולכן אין באפשרותינו להחלץ ממנה אלא על ידי התעלמות מקיומה, אסקפיזם. השעה מאוחרת ולכן כוונותי אינן נהירות, אנסה להגיב מחר בהרחבה ביי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם האיכרים הצרפתים היו מנותקים לחלוטין ממקורות השלטון של המדיה, ושל המלוכה בכלל. ובכל זאת, מהפכה אכן באה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כליל לא הבנתי בדיוק למה כוונתך בנסוח "מקורות השלטון של המדיה", ואם תרצה תבהיר. אעיר שלוש הערות קצרות: א. המדיה של המאה ה-18 (הדפוס נניח) אינה דומה למדיה של ימינו שמתאר בודריאר, ולכן אפשר שהיא פעלה אחרת וחוללה תהליכים היסטורים אחרים מאלו האפשריים בימינו או בעתיד הקרוב (ראה סרטי מדע בדיוני למיניהם שבהם האחיזה של המדיה בהמונים טוטלית). ב. אפשר (שאלה לוויכוח) לראות בפעולת המדיה האלקטרונית על ההמונים בימינו צורה של מנגנון שיעבוד לא אלים. האיכרים הצרפתיים של המאה ה-18 מעצם היותם מנותקים מהמדיה של תקופתם (תרבות הדפוס, נניח) גם לא היו יכולים עקרונית להיות משועבדים על ידה. ואכן השליטה בהם היתה באמצעות "המנגנונים האלימים" הגלויים לעין (צבא, משטרה וכו'). ג. לא האיכרים יזמו את המהפכה הצרפתית. המהפכה התחילה עם התקוממויות אצילים, ובשלבה המכריע נעשתה מהפכה של הבורגנים שהיו מעתה ואילך המרכיב הדומיננטי במהפכה. רק בשלב מאוחר יותר, ב-14 ביולי, עם נפילת הבסטיליה שסימלה את התפוררות המשטר הישן, פרצו התקוממויות בהיקף גדול גם בכפר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר זה ראוי להזכיר את מנגנון השיעבור המרכזי של המאה ה-18: הכנסייה. וזהו כמובן מנגנון שהמשועבדים לו היו מרצון (לכאורה) ולא מתוקף אלימות כלשהי. הטלוויזיה היא איפוא הכנסייה של המאה העשרים, ואני לא אומר כאן שום דבר מקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נבוך שראית לנכון להגיב בצורה כל כך מפורטת על הערת האגב שלי. אני מסכים עם יזהר, למטה, בכיוון ההפוך: הכנסיה באותה התקופה הייתה המדיה היחידה, מקור המידע היחיד, ולכן שימש כמו המדיה היותר מפוזרת של היום. ואיך אפשר לשכוח את השילוב המושלם של השניים, הטלאבנגליסטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לגמרי מסכים. שנה שעברה קראתי ספר שכרגע נשתכח ממני שמו שתיאר את התפתחות העיתונות. בראשית דרכה, בעצם לא הייתה עיתונות - היו בתי דפוס שהדפיסו כל מיני סיפורים, פעמים רבות בצורת שיר, שטענו להיות אמיתיים ו"חדשים" (newes) - חלק מהסיפורים הללו היו לא יותר מאשר בדיחות, אגדות אורבניות (אגדות אגרריות?) וסתם שטויות, חלקם היו כתבים תיאולוגיים ("חדשות אמיתיות מעולם הגהינום!" הייתה כותרת אחת שהוזכרה שם), וחלקם היו, פחות או יותר, מה שאנחנו מגדירים כיום כחדשות. השליטה על בתי הדפוס הללו הייתה בידי הזעיר-בורגנים, ובעצם, עבור תשלום, יכול היה כל אדם להדפיס לעצמו "חדשות" ולהפיץ אותם. בשלב כלשהו בתי הדפוס החלו להפיץ בעצמם את ה"חדשות", ולא אחת קרה שחדשות מוצלחות במיוחד מוחזרו במשך שנים. אז מסתבר שבתחילת דרכה העיתונות הייתה לא כל-כך שונה מהאינטרנט בתחילת דרכו - מבוזרת לחלוטין. רק עם חלוף הזמן השתלטו גורמים כלכליים ריכוזיים יותר ויותר על מרבית המדיה, עד למצבנו כיום. אוף. מעצבן אותי שאי אפשר להוציא היסטוריה של ההשאלות מהספריה, הייתי יכול לברר איך קראו לספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Factual Fictions: The Origins of the English Novel/ L. Davis. ידעתי שיהיה לפנקס הזה שלי שימוש יום אחד.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטלאבנגליסטים הם דוגמה טובה להמחיש את נקודת הראות של בודריאר: הם מייצרים הדמיה של דת, מדובר בלא יותר מאשר עוד מופע ראווה טלוויזיוני. גם הרב עובדיה יוסף בשידורי הלוויין שלו עורך הדמיה של דת והמאמינים אינם אלא קהל צופים של "טוק-שואו". מדובר במופע הפועל לפי כללי השואו הטלוויזיוני, והאמירות משולחות הרסן של הרב נועדו לשעשע, להלהיב ולגרות יצרים. כשאמירות בוטות של הרב במופעיו הטלוויזיוניים מעוררות סערה ציבורית ממהרים הפוליטיקאים של ש"ס להסביר שבתרבות החילונית אין מבינים את הרב כהלכה. זו שטות, כמובן, שכן כל ילד יכול להבין מה אמר הרב בדיוק כשם שהוא יכול להבין את "החרצופים" או את יצפאן. טענת אנשי ש"ס שדברי הרב מוצאים מהקשרם נכונה, אולם לא במובן זה שהם מוצאים מהקשרם הדתי - אלא בכך שהם מוצאים מהקשרם כ"שואו טלוויזיוני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון היקר, קראתי בעניין רב את הסקירה המרתקת שלך. אני לא יכול להתאפק ולהעיר הערה לשונית : מדיום היא צורת יחיד, מדיה היא צורת רבים, שהרי מדובר במילה הלטינית -medium - שצורת הרבים שלה היא media . לפיכך, אין לאמר "מדיה אלקטרונית" וכדומה. אפשר ורצוי לאמר אמצעי התקשורת האלקטרוניים וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתן, הצדק, כמובן, איתך. אגב, הוא הדין באשר למושג ''סימולקרה'', שמקורו לטיני, והוא נזכר פעמים אחדות בחלקו השני של המאמר. ''סימולקרה'' היא צורת הרבים של ''סימולקרום''. גם בשימוש שעשיתי במילה זו לא הקפדתי על ההבדל בין צורת היחיד והרבים, אבל המאמר נכתב די מזמן, וכיום אני משתדל יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אני מזדהה עם ההרהור אני לא חושבת שפשוטה הדרך למהפכה סוחפת וגדולת מימדים בעידן הפוסטמודרני עקב עודף המידע והפרשנויות, אני חושבת שלאתר את הגורם שכנגדו צריך להתקומם ע"מ לייצר שינוי בילבד יוביל לעומס על המערכת האינדיווידואלית :) מה שכן א, גם במהפחות הקודמות לא היתה ה"שיטה" בשליטת המעמדות הנמוכים שזו כמובן היתה הסיבה ותמיד תהיה הסיבה להתקוממות. דבר שני , רציתי לומר שמאחורי ה"מדיה" הזו שאנו דנים בה נמצאים האנשים שמשמנים את גלגליה ושבמידה ויש האדם המחפש להתקומם כנגדם הו יצתרך לקום , אבל אני חושבת שהקטע ה"טריקי" במדיה עליה ועל גרוגורתיה הסימולקרות הוא שאנחנו הגלגלים המשמנים את קיומה , האוגרים שמריצים את גלגליה , כן בתגובה לתגובה הראשונה האפשרות האינדיווידואלית לבחירה רחבה "יותר" של תגובות לכל נרטיב (והיותר במרחאות בגלל שהיותר הזה עדיין משועבד לתסריטים כתובים מראש מגוונים עד כמה שיהיו)( אוף אני שונאת לכתוב בסוגריים אני תמיד שוכחת מה רציתי להגיד אחרי) היא הטשטוש של גבולות המציאות vs מדיה שאנחנו יוצרים ושמקבע את עולם הדימויים המתוקשר כנקודת המוצא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שבחלקים הבאים של המאמר, אם יהיו כאלה, תהיה התייחסות לשאלות הבאות: 1. האם מדובר בתופעות שהולכות ומחריפות? (שנות האלפיים לעומת שנות השבעים של המאה העשרים). 2. מהי ההשפעה של התופעות הללו על החיים היומיומיים של כל אחד ואחד מאתנו? האם אנו הופכים לאנשים "הזויים" המאבדים את הקשר עם המציאות? 3. האם התופעות הללו משפיעות לרעה על אספקטים אחרים של התרבות, כגון הספרות הגבוהה, האמנות הפלסטית וכן הלאה? 4. האם פעולות טרור דוגמת מגדלי התאומים הושפעו מדימויים טלוויזיונים או קולנועיים אמריקניים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יזהר, חלק ב' כבר כתוב ויפורסם בימים הקרובים. ולשאלותיך: 1. לפי בודריאר התופעה מחריפה ומתפשטת. בתרבות האמריקנית היא החריפה ביותר (וחלק ב' עוסק בכך בהרחבה). 2. לפי בודריאר לא ניתן עוד להפריד בין מה שכינית "הזיה" לבין "המציאות". ההזיות שיוצרת המדיה הן כיום חלק בלתי נפרד מהמציאות. הוא ממשיל זאת לרצועת מוביוס - לכאורה יש לה שני צדדים, אך בפועל יש לה רק צד אחד. אפילו אם תגזור אותה תקבל שוב רצועה אחת או רצועת שלובות וכו'. 3. ו-4 הם לדעתי נושאים טובים לדיון כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים ''הזויים'' הם כאלה רק בעיני הסובבים אותם. בעיניהם שלהם הם חיים במציאות ברורה מאוד. אם התופעה משפיעה על רובנו אזי אלו שלא מושפעים ממנה הם האנשים ''ההזויים''. אני מתכוון למשל לכל מיני טיפוסים הזויים שמסתובבים באתרי אינטרנט יומרניים ומאמינים שהם רואים את המציאות הנכונה בעוד שכל שאר האנשים חיים באשליה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה משפיע על חיי היום יום שלנו בכל דרך אפשרית, ומשנה לפעמים את תפיסת העולם שלנו. האם זה הופך אותנו לאנשים הזויים שאין להם קשר עם המציאות? למשל- המציאות האמיתית שלי לא כוללת ביקור, לימודים או מגורים בארה"ב. אף פעם לא הייתי שם, ובטח לא ביליתי שם תקופת זמן ראויה. אבל אני יודעת איך ניו יורק נראית, אני יודעת מה קונים, איך יודעת איך מתלבשים ואיפה יושבים לשתות קפה. (מה זאת אומרת איך- ראיתי בסרטים!)יש לי אפילו דעה על האמריקאים עצמם (קיטשים, הולכים אחרי אופנות, שטחיים ועוד), והכל מבוסס על מציאות וירטואלית! אני יודעת שאם יהיה לי אפשרות אי פעם לחוות באמת את אמריקה, יכול להיות שתשתנה תפיסת המציאות הזאת שלי, אבל אולי היא מושרשת כל כך חזק- שאפילו המציאות לא יכולה לנצח אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני לא טועה היה זה מרשל ("המדיום הוא המסר") מקלוהן שציין, כי אירוע הפרחת הכדור הפורח הראשון לא היה נכלל בקטיגוריית ה"חדשות" לולי היה מדווח בתקשורת. כשיושבים במחלקה לתקשורת ומשקיפים על העולם משם בהחלט נראה שאנחנו קהל ותו לא- שרל דה גול ניצח את המלחמה אחרי שחילק מכשירי רדיו לחיילים, נתניהו זכה בבחירות בעקבות עימות טלוויזיוני, הסרט "לכשכש בכלב" הוא אפשרי וכולנו (בלי ציניות) עדר מטומטם הנשלט ע"י אליטה מחוכמת. עם זאת, כשיושבים במחלקות אחרות מסתכלים בעיניים אחרות. (סוציולוגיה=השפעת הסביבה\משפחה על מתן חשיבות לדברים מסוימים. כלכלה= הדת אופיום, וכו וכו). נניח והייתי רואה כדור פורח בפעם הראשונה. הייתי מתרגשת? אני יודעת שכן. האם הייתי מצביעה למועמד מסויים במעמד מסויים הוא היטיב להתוכח? מסופקתני. כלומר- לו היו נפגשים יחד דטרמינסטים מכל תחומי החיים, לאחר סיעור מוחות היו מגלים, אולי, מחדש את האינטואיציה הראשונית שהופכת דברים לחשובים או לא. אמצעי התקשורת הראשון (רכילות) הוא עדיין היעיל ביותר. כמובן שאי אפשר לדעת את כל מה שקיים על פני האדמה- התקשורת היא סלקטור. לדעתי סלקטור יעיל ותמים הרבה יותר מהמיוחס לה במאמר (המעניין) (ולא שזה אומר שהיא יעילה ותמימה, כמובן). סרטים משפיעים, כמובן, על התנהלות החיים אבל הם קודם כל מושפעים מהחיים עצמם- אין שאלת הביצה והתרנגולת ,התשובה ידועה. יש כל מיני סוגי מדיה- תמימה, חשדנית, חוקרת, רדודה, עמוקה, רצינית, מצחיקה, ממש כמו שיש המון סוגי אנשים. אפשר אולי לטעון שבין לאדן ראה יותר מדי סרטים אמריקאים- במחלקה לתקשורת אפשר גם להוכיח את זה. במחלקות אחרות יוכיחו שהוא הושפע מדברים אחרים. רוצה לומר- הכל אנשים. ממש כשם שאין טעם לטעון לחסכים של דברים שאינם ידועים לנו אין גם (לדעתי) טעם להתעמק מעל ומעבר בכימות השפעה נקודתית על הוייה שלמה-התקשורת משפיעה כמובן, אבל היא נהנית מקרדיט הרבה יותר מכפי שמגיע לה ודוחקת את חבריה המשפיעים לא פחות- אופי,סביבה,כלכלה, מזג האויר, אירועים טראומתיים, פרפר המנפנף בכנפיו, הורמונים, גנים תושתיים ואידך זיל גמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הויכוחים הקשים והמתמשכים ביותר בתחום התקשורת הוא על השפעת התקשורת על הפוליטיקה. בתחום יש זיגזוג רב-שנים בין השפעות חזקות, השפעות חלשות וכל מה באמצע. קשה להגיד שחוקרי תקשורת נוטים באופן טבעי ליחס יותר מידי כוח לתקשורת - יש ויש. בכל מקרה, יש מחקרים די מרשימים בתחום שמראים שלפחות בתחומים מסוימים, לתקשורת יש השפעה משמעותית באופן מפתיע. לנושא המאמר - תחשבי על אמריקה. מה את חושבת? ניו-יורק, מיאמי, ברונקס. רגע. שנייה. תחשבי ברונקס. מה את חושבת? כושים, אלימות, שודים. נראה לך שהחיים ככה באמת? הם לא. אבל זה מה שהתקשורת נותנת לך להאמין שקורה שם - מרגע שנוצר הדימוי הראשוני, אנשים שכלל לא הכירו את הברונקס לקחו את הדימוי מן-המוכן, והלבישו עליו סיפורים אחרים. אבל בינתיים, בלי לשים לב, הם חיזקו את הדימוי - אפילו שהוא לאו דווקא נכון. אם נפנה שניה למה שאמר צ'יקי ארד על ת"א - ישנו דימוי אידיאלי של ת"א, שהוא כל-כך עוצמתי, עד שכל אחד חושב שהוא יודע איך זה לחיות בת"א, גם אם לא ביקר בה מעודו, והדימוי הזה רק הולך ומתחזק עם הזמן. אין טעם להלחם נגד הדימוי הזה, כי כדי להסביר שזה לא ככה, צריך להשקיע כמות אדירה של אנרגיה. זה הרעיון של הסימולקרה - הדימויים נבנים על דימויים שנבנים על דימויים. רמת האלימות בניו-יורק כיום היא מהנמוכות בערי ארה"ב, אבל הדימוי של ניו-יורק הוא מאוד אלים. המקור, עליו נבנה הדימוי הראשון, כבר מזמן עבר מהעולם, אבל לבוני הדימויים זה לא אכפת - הם כבר מזמן לא צריכים את הבסיס הזה, כי יש להם בסיס מספיק חזק של דימויים קודמים כדי לבנות עליו. אגב, אני לא מכיר את הציטוט הזה של מרשל מקלוהן. נדמה לי שבנית לך פה בובת קש כדי שתוכלי לתקוף אותה. אכפת לך להגיב ישירות על מה שנאמר במאמר, ולא ציטוטים שאת מביאה בעצמך במקומו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יוצא מנקודת הנחה שאני מחפשת לתקוף משהו, למרות שציינתי שאילו "הרהורים". כנראה שיש לי דימוי של תוקפנית. ובכן אני לא. מי יצר את הדימוי הזה? האינטרנט? האייל? האנשים המשתתפים? האם האינטרנט (=מדיה) יצר לי דימוי לא נכון, או שמא דובי במקרה שלי חסר את החדות לאבחן אנשים? לניו יורק דימוי אלים, ולא בכדי. ניו יורק הייתה הרבה יותר זמן אלימה מלא-אלימה, וכשיחלוף מספיק זמן אם היא תעמוד בשלוותה הסטואית הדימויי שלה ישתנה. ממש כמו שהדימוי של בוש השתנה בלי עזרתה של התקשורת. בשום אופן לא אמרתי שהתקשורת לא משפיעה, כתבתי להיפך. פעמיים. האם האתר לא תקין ויצא לי מחוק, או אולי אתה, שוב, טעית בקריאה? מה שאמרתי, ותיכף שוב אומר (גם אני דטרמניסטית): אנשים הם בראש ובראשונה אנשים. הם מושפעים מהתקשורת כי היא שם, הם לא מושפעים מהסטוקרוביל כי אין דבר כזה. "תקשורת" היא מושג רחב מאד הכולל שיחה, מחוות וכיו"ב. התקשורת הכתובה והאלקטרונית בכלל זה. מה יוצר דימויים? נכון, עיתון, טלויזיה, רדיו, אבל גם (אולי יותר?) עדות ממקור ראשון, רב סרן שמועתי, נטיית הלב.משפחה. מעמד. הרדיו יכול לשדר מה ראיתי אתמול, אני יכולה גם לספר לך אישית. המדיום לפעמים הוא המסר אבל לפעמים הוא רק המדיום. קשה לומר שהתקשורת האלקטרונית היא קובעת סדר יום בלעדית כיוון ש: א. עודף המידע, בעיקר באינטרנט אבל גם ריבוי הערוצים, מונע ביעילות די מרשימה הצגות חד מימדיות. סודות התקשורת הם פחות אפלים מהנראה לעין. ב. חוסר אמון של אנשים במדיה. לכאורה ההיפך של א, אך לחלוטין משלים שלו- אנשים הם סקפטים, הם בודקים, הם רוצים הוכחה,הם בטוחים שהאח הגדול מנסה להשתיל להם מסרים במוח. בארץ, כידוע לך, התקשורת שמאלנית- היא יכולה לפרסם אלפי מאמרים ימניים ועדיין יחשבו שהיא שמאלנית. מי מזין את הדימוי הזה? התקשורת עצמה? לא ולא. האנשים הם המסר כאן, לא העיתון. ג.אנשים הם לא פסיכים. יש משהו פטרוני בלחשוב שהתקשורת היא קובעת סדר היום הבלעדית. ברור שיש לה תפקיד מכריע, ברור שהיא נוקטת עמדה ויותר מברור שהיא משפיעה (אגב, יש גם משהו פטרוני בלהגיד לי שזה כבר הוכח ושאני אשב בשקט. על כל מאמר שמוכיח משהו נכתב מאמר מפריך שאני בשמחה אמצא עבורך), אבל לא משנה איזה דימוי יהיה לניו-יורק, מי שיהיה שם יגבש את הדימוי בעיקר לפי מה שהוא ראה. נכון, לא כל אחד מגיע לכל מקום, לפעמים ניזונים רק משמועות. האם זה שונה מהמצב בתקופת התנ"ך, למשל? אם ניקח את ישראל כקייס סטדי, הרי שעד שנות השבעים המוקדמות הדטרמניזם היה במקומו איכשהו. כיום הדימוי של התקשורת כקובעת סדר מקובל ונחקר, והמון תתי קבוצות מודעות אליו והרי לכל אדם מגיעות 5 דקות של תהילה, עושה רושם שבישראל הרוב כבר קיבלו אותה, ואם התקשורת קטלה את נתניהו הרי שמייד תקשורת אחרת אמרה שתהקשורת קוטלת את נתניהו וכו וכו. ההילה של התקשורת נובעת בעיקר מהבהלה מהזינוק המהיר שהיא נתנה אל חיינו. האם אחרי שאתה צופה בסיינפלד אתה מדבר אנגלית במשפטי פואנטה? לא? אז למה אתה מניח שמי שלא לומד תקשורת הוא טמבל? להכיר לך טמבלים שלא רואים טלויזיה (אני מבני ברק?) האם לו לא הייתה לויית הנסיכה דיאנה מסוקרת בהרחבה עדיין היית מגדיר אותה אירוע חשוב? לעולם לא נדע, אבל אני מאמינה שכן. האם אתה מאמין שנתניהו דביל מושלם? אני סבורה שאתה נותן לו מעט יותר קרדיט משהתקשורת אי פעם נתנה לו. טלויזיה מביאה אמיתות, ואולי מחדדת אותן כראות עיניה, אבל הטיעון של "טלויזיה כקובעת סדר היום" כבר לא רלונטי, ו"תקשורת" כולל גם פלאפון, פורומים באינטרנט, צ"טים. כלומר- המדיום הוא המדיום. הוא לא מכשכש בכלב, הוא פשוט לא יכול. אגב, בני ברק היא דוגמה נהדרת- אסור להכניס טלויזיה הביתה ובכל זאת כולם יודעים מה היה וכמה כמה במשחק, ומי ראש הממשלה ומה שולמית אלוני אמרה. אנשים צורכים מידע, הטכנלוגיה מקלה עליהם לעשות זאת. דימויים היו נוצרים ומידע היה עובר בכל מקרה, כך היה מאז ומעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה דברים אמרת, וקשה לי להבין את ההקשרים בין חלקם. "המדיום הוא המסר" הוא משפט קריפטי למדי, אבל הפואנטה שלו, בסופו של דבר, היא שזה לא משנה ממש מה התוכן של המדיום - עצם קיומו משנה את החברה. הכיצד? ובכן, בתקופת התנ"ך, סיפורים עברו ממקום למקום מאוד לאט, ומצד שני - הם נשארו לאורך שנים רבות. כלומר: החברות היו די מנותקות אחת מהשניה, והיה לתרבות נטייה להתפשט על פני מימד הזמן (כלומר, להאריך ימים), במקום על פני מימד המרחב. כיום, עם הטלוויזיה, המסרים הם רגעיים - רגע אחרי שכתבת החדשות נגמרת, היא כבר לא נמצאת שם יותר, ובד"כ אין לך גישה אליה. לעומת זאת, יש סיכוי סביר שאותן תמונות ישודרו בכל רחבי העולם. התרבות שיוצרת הטלוויזיה מתפשטת על פני מימד המרחב, אבל היא מאוד נקודתית במימד הזמן. איפה האינטרנט נכנס בכל זה? ראשית כל, הוא לא. מקלוהן כתב את הדברים הרבה לפני שהאינטרנט היה קיים, וניתן לומר שהוא די שידד את המערכות (למרות שיש לזכור שרק למיעוט מזערי מאוכלוסיית העולם יש גישה לאינטרנט). שנית, אפשר להגיד שהוא די באמצע בין שניהם - דברים נשארים לאורך זמן (אבל לא לנצח, כמו שגלריות של לינקים שבורים יכולות להוכיח), ומצד שני הם מתפשטים באופן מיידי במרחב. מי קובע סדר יום חוץ מהתקשורת? איך הוא עושה את זה שלא דרך התקשורת? כשתלכי מחר לעבודה, על מה תדברי? תדברי על מה שהיה בעיתון, או על איזה דובי אחד מעצבן מהאינטרנט שחושב שכולם מפגרים, או על משהו ששמעת ברדיו. גם יכול להיות שתדברי על משהו ששמעת מהשכנה שלך - אבל אף אחד אחר לא ידבר על זה, ולכן זה אולי סדר יום פרטי שלך, אבל לא סדר יום ציבורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גרעין חזק של אמת בדימוי של נ''י והברונקס בפרט כאזורים אלימים. אולי זה לא הכי מעודכן, אבל אין לצפות שאנשים ידעו בדיוק מה קורה בכל מקום בכל רגע. זה אך טבעי שרמה גבוהה של אלימות (כפי שהיתה בשנות השבעים והשמונים) תיצור דימוי אלים, ושהדימוי האלים לא יתפוגג באחת כשהמציאות תשתנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא רק בימינו אלא כנראה מאז המצאת הכתב והרבה לפני זה. היוונים הקדמונים ראו את עצמם כעם אחד בראש ובראשונה בגלל שתי יצירות "האיליאדה " והאודיסיאה " שאותם כתב אולי מישהו בשם הומרוס, על האירוע של מלחמת טוריה שעליו ידע כמה פרטים שמהם יצר סיפורים שלמים כיד דמיונו הטובה עליו. יצירות דמיוניות כמעט לחלוטין אבל היו כתובות בעוצמה כל כך גדולה עד שהן עיצבו את תפיסת ההיסטוריה של היוונים מאז ומאילך . הומרוס ומשורר אחר הסיודוס יצרו למעשה עבור היוונים ( ואחריהם , הרומאים) את האלים שלהם במסגרת היצירה הספרותית שלהם וכל השאר מאז ומאילך היה רק פיתוח.דוגמה קדומה להשפעה של התקשורת על התודעה. התנ"ך גם הוא ככל הנראה יצירה של חבורת אינטלקטואלים וסופרים אי שם בתקופה הבבלית ו/או הפרסית עיצב את התודעה של חלקים גדולים מאוכלוסיית העולם במשך אלפי שנים ועדיין עושה זאת. כך שאין כל חידוש במה שהתקשורת עושה היום כאשר היא מעצבת את הבנתנו את המציאות , זה מה שהספרות עשתה מאז ומעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את "הבנתנו את המציאות" - היא מעצבת את המציאות שלנו בכבודה ובעצמה. זה מה שהמאמר מנסה לומר. אנחנו מתנהלים - פיזית - על פי הדימויים שלה. וזה, בלי קשר לאמונה דתית ולמיתוסים מעצבי חיים. מיתוס הוא דבר שאתה חי לאורו. דימוי בודריארי הוא דבר שאתה חי בתוכו. המיתוס "שנית מצדה לא תפול" מכתיב לך כללי התנהגות, אבל לא אומר שתלך לגור במצדה ולחקות את דרך החיים של בר כוכבא. ואילו הדימוי מכתיב התנהגויות - ויזואלית, פיזית, לא אידיאולוגית. למשל - רומנטיקה היא אח מבוערת, מסעדה יקרה ושתי כוסות יין. זה דימוי תקשורתי. כל האנשים שמנסים לארגן ערבים רומנטיים כאלה בעצם מארגנים את החיים שלהם על פי הדימוי הזה, שתחילתו בסמל ריק וסופו בקביעת דרך. יתרה מזו, אם תבקש מאנשים לחשוב מהי רומנטיקה "בשבילם", הם יצטרכו להעביר את הדימוי הזה בראשם, לפני שיתנו תשובה. רובם גם לא יפסלו אותו. והמבחן האמיתי, כאמור, הוא שהם ינסו לארגן אותו לבן/בת זוגם, וכל מה שסותר את הדימוי ייראה להם כ"לא רומנטי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה דימוי תקשורתי, או שהבמאי והתסריטאי עשו סרט על מה שהם כבר הכירו? במילים אחרות- מי מעצב את המעצבים? תגידו, מה זה פתיל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה בדיוק הרעיון של הסימולקרה - שהדימוי בנוי על דימויים קודמים שבנויים על דימויים קודמים - איפשהו בעבר היה איזה מקור שעליו נבנה הדימוי הראשון, אבל הוא נעלם כבר מזמן, והדימויים ממשיכים להסתדר מצוין גם בלעדיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או Tread באנגלית - השתלשלות אחת של דיון באתר, כפי שנעשה פה ממש עכשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
thread ולא Tread. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו לך תסביר שנשמטה לך h . :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלל לא מדוייק. גם בעבר אנשים חיקו מציאות שתוארה ביצירות ספרות דמיוניות שונות. לדוגמה כלל מוסד האבירות המפורסם של ימי הביניים ביחד עם מושג האהבה הרומנטית שהתלווה אליו ( של אהבה למישהי שאינה אישתך ) הוא כל כולו תוצר דמיוני של משוררים בפרובנס ובחצרה של מלכת אנגליה אלנור שהמציאו אותו עבור מערכת הסיפורים שלהם על המלך ארתור ואביריו. אלא שהמושגים שהם תיארו בסיפורים ובשירים שלהם של אבירים רומנטיים ואמיצים שנאבקים למען גברות נעלות לפי מערכת כללים חמורה ביותר , כל אלה דברים שלא היו קיימים כלל וכנראה איש אף לא העלה אותם על דעתו עד שאותם משוררים תיארו אותם ביצירות הדמיוניות שלהם. ואז הם מצאו חן כל כך בעיני השומעים עד שהם ניסו ליישם אותם בחייהם שלהם הם רצו להתנהג כמו האבירים של המלך ארתור בסיפורים. וכך נוצר מוסד האבירות של ימי הביניים ומושג האהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותו היום. ואני יכול לתת דוגמאות רבות נוספות . לא הטלוויזיה לא חידשה דבר , היא רק עושה זאת בעוצמה גדולה ומרוכזת יותר . עוד דוגמה שאפשר לתת היא \של אופרות הסבון למינהם שבהם הדמויות המושכות ביותר הן תמיד של הגיבורים והגיבורות ה"רעים" שהם תמיד גם סקסיים יותר. ודוגמה ספציפית יותר היא של סדרה כמו "רמת אביב ג"' . תמהני איזה רושם עשתה הסדרה הזאת על אלפי הצופים הילדים שצפו בה שבוע אחרי שבוע ושהבינו ממנה שגם אם אתה טיפוס אלים ואנס ( כמו הדמות של גי) ,אתה סקסי ומצליח. רושם יותר מדי חזק חוששני. לדברים האלה יש השפעה לטווח הארוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק להזכיר פה את ''יסורי ורתר הצעיר'', שגרם לגל התאבדויות, כחיקוי לאותו ורתר דמיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
של אנשים שהושפעו מספרי מד"ב ופנטסיה מודרניים . לדוגמה בארה"ב ובאירופה יש היום תת תרבות שלמה של "ערפדים " שמבוססת על הספרים של אן רייס. ביפן ניסתה כת האום המטורפת להרעיל בגזים את נוסעי הרכבת התחתית של טוקיו בהשראת רעיונות סדרת המוסד של אסימוב. ויש עוד דוגמאות אחרות ובינהם אולי גם הטירוריסט המפורסם אוסמה בן לאדן . כפי שאפשר ללמוד מכאן : בן לאדן וקפטין נמו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ילד השקוע לחלוטין במשחקי "נדמה לי" יודע טוב מאוד מה מציאות ומה דמיון. כשיבוא מבוגר וינסה לדבר עם הדמות הדימיונית יביט עליו הילד במבט מזלזל ויפלוט "תגיד לי, אתה בסדר?". חובבי הערפדים מסתכלים בנימה דומה של זלזול על התקשורת שעושה עליהם כתבות הפחדה יעלדייניות. "תגידו, אתם בסדר? אתם באמת חושבים שאני מאמין שאני ערפד? אני מעצב גרפי, יש לי אישה, משכנתא וילד חמוד בן שנתיים ואין לי שום כוונות להקריב אותו לשטן או משהו. אסור לבן אדם להנות קצת בחיים?" הדוגמאות עליהן אתה מדבר, אותם מקרים ש"כולם מכירים" הם בעיקר תוצר של התקשורת, של אותה מציאות מדומה שהיא נושא הכתבה. הן פשוט ההד התקשורתי של הפחד מהשונה והלא מובן. מנסיוני האישי חובבי מד"ב, פנטסיה ובייחוד משחקי תפקידים מחוסנים טוב יותר מפני דימויים תקשורתיים ומסוגלים לראות בקלות רבה יותר מבעד להטעיות. פשוט יש להם נסיון רב בכלים הללו והם מודעים לקלות שבה המוח מהשלים תבניות ומוסיף פרטים על מנת לגרום למשהו להיראות מציאותי. "בוודאי שיש לי אחיזה טובה במציאות, אני יכול לשלוח יד ולחנוק אותה בכל רגע." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם שרלוק הולמס זכה למכתבים רבים אפילו לפני הסרט עליו. לא רק גיבורי הטלנובלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון, העוצמה אחרת - גם בגלל המיידיות של התקשורת והדימויים שהיא מפיצה. וגם בגלל שהתרבות שלנו יותר ויזואלית ממילולית (אני מדבר על הטלוויזיה. האינטרנט משנה פה קצת את הכללים). ההשפעה של בלדת אבירים ששר זמר נודד, בטקסט מאולתר ומשתנה, היא אחרת מזו של צפייה בתוכנית יומית על גיבורים נראים לעין. אגב, בספר המצוין ''ההיסטוריה של האינטימיות'' (סליחה אם לא דייקתי בשם), נאמר שמיתוס האהבה הרומנטית נולד כאשר האבירים שמרו על הגברות, בעוד שבעלי האחוזה נדדו. כדי למנוע מפגשים מיניים לא ראויים, נוצר מיתוס האהבה הרומנטית, המכוון לדמות נעלה ולא מושגת כמו הגבירה. על האביר להוכיח לה את עצמו ואת כישוריו, אבל אליה לעולם לא יגיע. לא פיזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר מזכירים ספרים מצויינים, בל נשכח כי על דון קיחוטה המופלא, השיפעו ספרי האבירים באופן שהיה מכונה כיום על ידי חוקרים "השפעה חזקה". אמנם מדובר בדמות ספרותית, אבל כבר הזכירו כאן בורחס וחוץ מזה, חזרנו לסוגיית "איפה המימזיס?". האם התקשורת מעצבת את המציאות או להיפך. אני נוטה להיאחז בתפיסה הראשונה. מה שמטריד אותי במיוחד בזמן האחרון היא התחושה כי אנשים חושבים ומרגישים במודלים שקיימים במדיה, וזה כבר באמת לא משנה מה היה המקור להתהוותם של מודלים אלו. כל עד ראייה בפיגוע (לצערי יש המונים כאלו) מוסר את עדותו במונחים של כתב ובקלישאות צורמות ("ממידע שהגיע לאוזניי אני יכול לספר שפינו את כל הפצועים לבית החולים" עד ראייה בפיגוע בת המצווה בחדרה). ויצא לי גם לשמוע אמירות מסוג "אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה כמו שרה ב"שולחן לחמישה". האם איבדנו את יכולתנו להרגיש ולחשוב באופן בלתי מתווך או שמא מעולם לא החזקנו ביכולת הזאת? מישהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגשות מאז ומתמיד עוצבו על ידי התרבות. אין חדש תחת השמש. (אם כי בהתחשב בכך ש''תחת'' הוא למעשה ''קרוב למרכז הכובד'' או ''מכוסה,'' קצת מוזר לדבר על תחת השמש.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לדעתך יש הבדל בין "אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה כמו שרה ב'שולחן לחמישה"' ו-"אני מרגיש אבוד כאודיסיאוס המחפש את עירו"? הדימוי הוא אותו דימוי, רק השדה התרבותי משתנה עם הזמן וההתקדמות הטכנולוגית. התפיסה כאילו הטלוויזיה היא בהכרח מדיום נחות יותר מספרים איננה נכונה, ואף מתנשאת במידת-מה. אין לי ספק כי ההיצע התרבותי שמציעה הטלוויזיה הישראלית והאמריקאית של היום הוא דל ועלוב עד למאוד, אך בוא לא נשכח כי גם הספרות הפופולרית בשתי המדינות הנ"ל אינה מרקיעה שחקים בתחכומה. באופן פרטי, אני מוצא את המדיומים החזותיים ככלים רבי עוצמה בהעברת דימויים מסובכים ורגשות רבי-עוצמה, באופן שונה לחלוטין מהמדיומים הטקסטואליים, שמצטיינים יותר בהעברת רעיונות מופשטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרגע לא הנחתי את הספרות כגבוהה מהמדיום הטלוויזיוני, אלא הצבעתי על עוצמת השפעתה כפי שזו מתוארת בדון קישוט. קשה לי להסכים איתך שהטלוויזיה והספרות הפופולרית מעמדן זהה. ספרות, כל שהיא, בהיעדר פן וויזאולי מחייבת הפעלת דמיון ומאפשרת קריאות יותר פלורליסטיות. אני חושבת שהמדיום הספרותי עדיין מצריך מאיתנו יותר מחשבה, השלמת פערים ודמיון, מהמדיום הטלוויזיוני מולו אנו הופכים פאסיביים יותר. (ואני לא טוענת שאין השלמת פערים בטלוויזיה - אלא שזו נעשית באוטומאטיות ואינה מצריכה חשיבה יתירה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם השחקנים עצמם יכולים להתבלבל בין הדמיון והמציאות . למשל לא מזמן קראתי ראיון עם גילת אנקורי ששיחקה את הדמות של עירית לינוביץ ברמת אביב ג' . טוהיא סיפרה לכתב בשמחה את הסדרה הזאת שינתה את חייה , איך כולם הפסיקו להתייחס אליה , גם בחיים האמיתיים כאל גילת אנקורי החלשה והפגיעה והחלו להתייחס אליה כאל עירית לינוביץ החזקה והתקיפה. אנקורי סיפרה שם על הלקחים שהיא למדה בחייה מעירית לינוביץ ( לא להייות פראיירית , מישהו עושה לך רע תתקפי! ). וכו' וכו'.בקיצור היא למדה רבות מהתסריטים של אופרת הסבון עד שבעצמה התקשתה להבדיל בין דמיון ומציאות ,או יותר נכון כבר אינה רוצה להבדיל בין דמיון ומציאות. ואם השחקנים כך מי ילין על הצופים? הדוגמה הידועה ביותר של בילבול בין דמיון ובמציאות היא כמובן עם שחקני סדרת "מסע בין כוכבים" ובראשם לאונרד נימוי שגילם את מר ספוק שהפך עבור אלפים למודל של חכמה וולקנית עד שנאלץ לכתוב ספר בשם "אינני ספוק". אבל לבסוף הוא חזר בו וכתב ספר נוסף בשם "אני הוא ספוק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
של יובל, אז גילת אנקורי שיחקה ברמת אביב ג' את דמותה של *עידית* לינוביץ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צפיתי רק בשניים שלושה פרקים מהסדרה הזאת, כך שאינני מתיימר להיות מומחה במי היה מי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטלויזיה אפילו לא עושה זאת "בעוצמה גדולה ומרוכזת יותר". אין שום סיבה לטעון שהיא כן. אם חושבים על זה קצת, מגיעים למסקנה שיש דמויות ויישויות פיקטיביות רבות (כמו אלוהים, מדינה, חוק בינלאומי, דרקונים, אידיאולוגיה וכו') אשר משפיעות על התנהגות האדם למרות שהן לא נמצאות באף מקום מלבד מבקודקודו הקודח. ליישויות פיקטיביות אלו היה רייטינג גבוהה לאורך כל ההיסטוריה האנושית, אפילו יותר מלטלויזיה. גם היום בשנות ה-2000 רוב הבדיה האנושית נמצאת ב"מדיום" האידאולוגי/מוסרני של האדם ולא ב-FICTION, בטלויזיה או באומנות. תפסיקו לחפש שעירים לעזעזל בצורה של מכשירים אלקטרוניים על מנת להסביר את התכונה האנושית (הלפעמים יפה ולפעמים מכוערת) לראות את המציאות בדרכים שונות ומשונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה איתו כמעט לחלוטין. למעט לעניין הפרובלמטי מעט של אלהים כישות פיקטיבית,כמובן, ולמעט עניין האידאולוגיה, שהיא פשוט דוגמא לא נכונה. הטלוזיה איננה פחות או יותר קובעת סדר יום מאמת''ק אחרים, וכלל אמת''ק הם רחבים מכדי להיות קונספירטיבים או מלוכדים סביב סוד שהם מעלימים מהציבור. הנרטיב האנושי מעוצב ע''י גורמים שונים- אין כל טעם להלחם בכך, המלחמה בעיצוב הנרטיב תיצור נרטיב אחר. כיוון שכבר יש טלויזיה, אז מגניב ואפשר לעשות איתה כל מיני דברים ,נהדרים ופחות נהדרים.בסיכומו של עניין האדם הוא אותו אדם קדמון, הוא יודע לבד לאהוב ולשנוא, להלחם ולצחוק. מעצבי סדר היום השתנו, זה נכון, אבל כיוון שההתלהבות הראשונית מהמהפיכה הטכנולוגית זה מכבר מותר כבר להגיד בקול- ביג דיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא יכולת החיקוי של המציאות, שהגיעו אליה בזכות התפתחות טכנולוגית. הקולנוע והטלוויזיה יוצרים רושם של מציאות, בגלל היכולת להציג ''תעתיקים'' של דמויות חיות ונעות - הרבה יותר מאשר ציור של ימי הביניים, ליתוגרפיה או סיפור שבעל פה. החברה שלנו מייצרת דימויים (לוגו'אים, סמלים מסחריים וכרזות פרסומת) באופן שיטתי וסיטונאי - במאות קודמות היית צריך ללכת לכנסיה כדי לצפות בציורים מרהיבים של עלילות הקדושים, למשל, שצוירו במשך שנים רבות. היום אתה מוצף בדימויים חזותיים, כל רגע, והם מיידיים ומתחלפים. וכן, יש לזה קשר לטכנולוגיה, אבל היא רק הכלי. מדובר פה על השפעה של אימאג'ים המשתתפים בסיפור ולא על השפעת הסיפור לכשעצמו. על ''משחקי כאילו'' שאנשים מאמצים אל חייהם, ולא על פופולריות של מיתוס או על מידת האמונה בו. (ולעניין התעתיקים - ולטר בנג'מין כתב על זה ספר, על שיעתוק ואוריגינל. בימינו לא רק שאין אוריגינל, אלא שכיוון שהערך של האוריגינל הלך לאיבוד, אנחנו מסתדרים עם מה שיש. ואת זה גם מנסים לחקות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדת ,המיתולוגיה והאמונה הטפלה יוצרים רושם של מציאות, בגלל היכולת להציג "תעתיקים" של דמויות חיות ונעות - אשר מחלחלות אל תודעת הבריות - בכישרון לא פחות מזה של הטובות בחברות האנימציה והטובים שבמשרדי הפרסום. ליויס ווורנר בראדרס יכולים לקבל שיעורים פרטיים מהדת הנוצרית (למשל) בייצור והפצה של דמויות פיקטיביות לחלוטין באופן שיטתי וסיטונאי (ואני מתעקש על כך שאלוהים הוא דמות כזאת בדיוק כמו מיקי מאוס ודרקוני-זהב, וההתעקשות על ידכם על כך שאל זה או אחר הוא לא דמות פרי מוחו הקודח של האדם רק מוכיחה שהשיטות הישנות לשטוף את מוחנו במציאות פיקטיבית אפקטיביות עשרות מונים מכל מכשיר אלקטרוני כלשהו). אני לא מבין בכלל מה המשמעות לכך כאשר אתם אומרים שהדמויות במדיה האלקטרונית מתחלפות ומקפצות ??? מה חדש בזה ??? האדם הקורא ספרים (ויש האומרים שזאת אומנות הולכת ונעלמת) "נפגש" בחייו עם לא פחות דמויות, סיטואציות ואימאג'ים מהמכור הגדול ביותר לטלוויזיה וקולנוע. כאשר קראתי את שר הטבעות בפעם הראשונה, דמותו של גנדלף הייתה חזותית ומציאותית בשבילי לא פחות (האמת שיותר) מאשר בגירסא הקולנועית אשר ראיתי לפני מספר שבועות. לקולנוע ולטלויזיה (אשר הם מדיום חדש וצעיר יחסית) יש עדיין מה ללמוד לפני שנייחס להם יכולות "יצירת מציאות" טובות יותר משל סוגי עשייה אחרים. המניפולציות של משרדי פרסום, טלויזיה ותעשיית הבידור הן עדיין מן המניפולציות החלשות אשר סובל מהן האדם הממוצא בעולם המודרני. מניפולוציות כמו לאום, דת וכו' עדיין שולטות בנו יותר בעולם רדוף שדים זה. "משחקי כאילו" שאנשים מאמצים לעצמם ??? ההיפך הוא הנכון, דווקא בשל התרבות החובבת FICTION של היום האדם היום יודע שהוא הולך לסרט "זה בסך הכל סרט" ולא המציאות כפי שהיא. הוא אף הולך לשם בדיוק לשם סיבה זאת. האדם בן ימינו (באופן יחסי משום ש"האדם של פעם" בעל האמונות התפלות ותפישת המציאות הלקויה עדיין מסתובב בקרבנו) מבין טוב יותר את ההבדל בין מציאות לדמיון ולא להיפך כפי שנטען פעמים כה רבות. היום אין אוריגינל ? פעם היה אוריגינל והיום אין ? לי זה נשמע סתם כמו נוסטלגיה בגרוש של אנשים שאוהבים להיות במצב רוח עייף מהחיים ולהתלונן על עולם שאיננו עוד. הו... היום זה לא כמו שהיה פעם... שוין... הצעירים השטחיים של היום עם האינטרנט אשר יודעים כלום על הכל... הו כל אותם פוחזים שטוחים וה-MTV שלהם אשר לא יודעים שיר אהבה אמיתי מה הוא... הוא איזה עולם חדש ומנוכר... AND SO ON תעשו לי טובה... אפילו בבכיינות מהסוג הזה אין שום דבר חדש, וכל דור אשר עובר את גיל נעוריו נתקע על המנטרה המשעממת והשחוקה הזאת. מדובר במצב פסיכולוגי של הזדקנות בתחפושת של אינטלקטואליזם ולא בתיאור קונקרטי של המציאות הסובבת אותנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כמו שאומרים: Nostalgy isn't what it used to be
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאתה מקטר על כך ש"אנחנו סתם מקטרים", אולי כדאי שתקרא את הספר (הקצר והקריא) של בנג'מין "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני". הוא נכתב בשנות השלושים, כמדומני, ומדבר על ההבדל בין המאה העשרים (או ליתר דיוק, העידן שאחרי מהפכת הייצור התעשייתי) ובין מאות שקדמו לה. התיאור של בנג'מין הוא הכל חוץ מבכייני - הוא מבט מדויק על השינויים התרבותיים שקורים כתוצאה משינויים טכנולוגיים, על הקשר בין אידיאולוגיה, אסתטיקה וטכנולוגיה ועוד נושאים מרתקים. הוא לא בהכרח ספר של "פער הדורות". ומעבר לזאת - אתה מדבר כיליד העידן הזה, שאינו מסוגל באמת להביט ממעוף הציפור. אני מתאר לעצמי ששמעת פעמים רבות דיבורים על "ניכור" ועל "הדור החדש", ואולי הם נשמעים לך כעת כמו קלישאות. אבל שווה לעשות את המאמץ ולהבין שהיה להם - ויש להם עדיין - איזשהו בסיס מעשי ותיאורטי בזמנים שלפני לידתך (ולידתי). אולי שווה לך לדעת שהקלוז אפ הראשון של פנים אנושיים בקולנוע גרם לאנשים להירתע בבהלה - זה נראה להם מפחיד מדי. שווה לך לדעת שעד כניסת הצבע לקולנוע, צבעי השחור-לבן נתפסו כ"צבעי המציאות", והצבע כמזויף, לא ריאליסטי. שווה לדעת הרבה דברים על תפיסות שהשתנו פעמים רבות עד שהגיעו הנה, בזמן ובמקום. (ואימאג'ים בספרים? הלא זהו כל ההבדל בין ספר לסרט, שבספר אתה יוצר את האימאג' בעצמך, בעיני רוחך, ובסרט הוא מוגש לך מן המוכן. זה הבדל קוגניטיבי עצום. עצום - מבחינה זו, שספר הוא הזמנה ליצור מציאות, וסרט הוא ייצור המוני של תפיסות מציאות. זה לא שווה כלום בעיניך מבחינת תפיסת המציאות? תמהני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תקפתי רעיון ואולי גם באופן אישי (ולא מוצדק לדעתך) צרפתי אותו לא אני ולא אתה באמת מכירים. אתה לעומת זאת במקום להגיב עניינית למה שאני אומר אתה מבקר את אישיותי (למרות שאין לך מושג מה היא) ואתה זורק עליי ספרים לקריאה (כאילו שאני לא יכול להשתמש באותה טקטיקה עצמה לגביך). הטעון שלך : "אולי שווה לך לדעת שהקלוז אפ הראשון של פנים אנושיים בקולנוע גרם לאנשים להירתע בבהלה - זה נראה להם מפחיד מדי. שווה לך לדעת שעד כניסת הצבע לקולנוע, צבעי השחור-לבן נתפסו כ"צבעי המציאות", והצבע כמזויף, לא ריאליסטי. שווה לדעת הרבה דברים על תפיסות שהשתנו פעמים רבות עד שהגיעו הנה, בזמן ובמקום." הטעון נשמע דווקא כמו אחד מהטיעונים שלי לגבי כך שכל דור צריך להתמודד עם חידושים בעולמנו, אבל בסופו של דבר מישהו מסתגל. אם לא הדור הזה, אז הדור הבא והעולם ממשיך להתקדם בחוסר אכפתיות אופינית כלפי הנשארים מאחור. אני פשוט לא עוצר את הטיעון בתחילת המאה ה-20 אלא טוען שעולמנו כמנהגו נוהג. במקרה הזה דווקא אתה הוא המפגין חוסר דמיון שאינו מסוגל באמת להביט ממעוף הציפור. אני מסוגל לדמיין את זקני הכפר אומרים בדיוק את אותם הדברים (עם שינויים קלים) על העולם המתקדם והסכנות אותן מביא העתיד עמו, וכל זאת ביוון העתיקה לפני שלושת אלפים שנה. יכול להיות שמאז המהפכה התעשייתית הדגש הוא על תיעוש וטכנולוגיה לגבי הדברים אליהם צריך כל דור מזדקן להסתגל אליו, נואזמה. אז פעם הפער בין הדורות היה יכול להיות רעיוני/אידיאולוגי ולא בשל מהירות המאיץ הגרפי התקוע במחשבך. העיקרון הוא אותו העיקרון, הצעירים אותם הצעירים והמזדקנים אותם המזדקנים. הראשונים תמיד מחליפים את השניים, השניים תמיד ממורמרים ובוכים על כך, הראשונים תמיד מדושני עונג עצמי ורוח נעורים ולא מודעים לכך שהם בסופו של דבר יתנהגו בדיוק כדרכם של השניים. כנראה שאין לך מספיק כבוד לגבי אומנות הכתיבה וחלק מהסופרים האהובים עליי היו מתפלצים מחוסר הקרדיט אשר אתה נותן לסופר. קריאת ספר טוב באמת, ע"י סופר מוכשר אשר יודע ומכיר את אומנות הכתיבה ויודע בדיוק מה הוא עושה בכל פסקה, היא לא תהליך בו הקורא יוצר לעצמו את המציאות המסופרת. בספר טוב הכותב הוא אשר יוצר את המניפולציות על מנת שהקורא ידמיין את המציאות אותה בדה הכותב (!) וככל שהסופר טוב יותר, אין מנוס לקורא אלא לדמיין את המציאות "אליה התכוון המשורר". הדבר נכון גם לגבי מחזאות, שירה, ציור או כל סוג אחר של אומנות. כמובן שכלי חשוב למניפולציה טובה הוא השארת מקום לדמיון. קולנוע טוב משתמש לפעמים בדיוק באותה השיטה. בכלל משום שהקולנוע הוא מדיום שונה מבחינה טכנית מהספרות הכתובה, ישנם דברים אשר עובדים טוב יותר בקולנוע וישנם דברים שעובדים טוב יותר כספרות כתובה. אני מתנצל אם אני שואב עונג משני העולמות גם יחד, ולא מצמצם את מחשבתי לכך שהאחד עדיף או טוב יותר מהשני. אני מסכים שעדיין לספרות הכתובה יש שכלולים וטריקים רבים יותר מאשר לאומנות הקולנוע, אבל זוהי חוכמה קטנה כלפי מדיום שקיים מספר שנים מצומצם לעומת מדיום שהיה לו מאות שנים של שכלול הטכניקה. מעבר לטכניקות השונות, כל המדיומים עוסקים באותו עיסוק ממש, בן אלפי שנים והוא פשוטו כמשמעו : סיפור סיפורים. אני מסרב בתוקף לקבל את הטענה שהאדם המודרני מכור יותר למציאות פקטיבית מאשר האדם אשר מצייר מפלצות ואלים על קיר מאורתו. ההיפך הוא הנכון, אותו אדם קדמון באמת האמין שמעבר להר מסתובבים להם אותם אלים ומפלצות ומחליטים על גורלו על כוס קפה ועוגיות אלוהיות. האדם המודרני נהנה מבדיית מציאות טובה, גם כאשר הוא יודע שמדובר בפיברוק מוחלט. יש כאלו שחושבים שבכך איבדנו משהו, אני לא ממש מבין מה... סרט הוא ייצור המוני של תפישת מציאות יותר מאשר ספר ? מדוע ? משום שסרט רואים יחד עם עוד אנשים באולם קולנוע (צפייה לבד ב-DVD אפשרית היום) או בגלל שתעשיית הוליווד משווקת את סרטיה להמונים ? (יותר אנשים קראו את התפשן בשדה השיפון מאשר ראו את הסרט טיטאניק למרות שהראשון עולה בכל המובנים על רמתו של השני). דרך אגב, קולנוע זה לא רק הוליווד, ולא כל מה שמיוצר בהוליווד הוא לא שווה צפייה, רק הרוב. אבל גם רוב הספרות היא לא שוות קריאה (מה שמשאיר מיעוט "מסכן" של כ-500 ספרים ליום עד סוף חיינו). מה יעשו האנשים המסכימים להשקפת עולמך כאשר תהיה השתפרות טכנולוגית כזאת אשר תשלב בין יתרונות הספרות הכתובה לבין יתרונות הקולנוע ? קשה לך לדמיין למה אני מתכוון ? נסה לנסוק, הרי אתה, בניגוד אליי, מביט על הדברים ממעוף הציפור... כמובן שהערתך האחרונה נובעת מתפישתך הסטראוטיפית אותי כצעיר פוחז מכור ל-MTV השותה קולה תוך כדי זמזום בפלאפון של להיטי בריטניספירס, אך כיצד הספקת לסווג אותי ככזה ? אולי גילי מופלג מזה שלך ואני יכול לספר לך ממקור ראשון על תהליכים הסטוריים עוד מלפני שנולדת ? אולי מצד שני אני בן 12.5 , PRODIGY ממש, שהספיק לקרוא יותר מדי ספרים לגילו הצעיר ? והאם זה באמת משנה ורלונטי לדיון ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם מדיומים הרבה יותר חזקים מספר בגלל שהם לא נותנים לך מקום לעצב את תפיסת המרחב והדמויות כרצונך (אפילו ברמה השטחית של מראה חיצוני) ויש לזה משמעות. לדעתי בסדרות טלוויזיה מטשטשת בצורה אפילו יותר קיצונית האבחנה בין מציאות לדמיון. אנחנו מכירים את הדמויות, ראינו אותם בהרבה מאוד מצבים, ראינו את עצוב הסביבה שלהם, הם חברים שלנו או שונאים שלנו. (בסדרות מוצלחות- כמובן שיש גם את אלו שאין עיקביות בעיצוב הדמויות או שפתאום משנים את ההגיון הפנימי אבל אנחנו קולטים שעבדו עלינו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אם השתמע מתגובתי סיווג שלך כצעיר ו/או כבלתי כשיר לדיון, התנצלותי כמובן. מה שאמרתי היה, שאתה נוטה לבטל את כל שינויי התפיסה בזמן. ונכון, בכל תקופה וזמן יש שינויי תפיסה - אבל העובדה שהם חוזרים על עצמם, לא מבטלת את עצם קיומם. ישנה גם מחזוריות, למשל, בנטייה של אנשים במדינה מסוימת להצביע לשמאל ואחר כך לימין, וחוזר חלילה - אבל זה לא אומר שנבטל דיון במהפך הפוליטי של 1977 בישראל בטענה ש"הרי תמיד יש מחזוריות בהעדפה הפוליטית". ריקון כזה של הדיון מתוכנו, בעצם משחק לידי הפוסט מודרניסטים, שאותם עצמם אתה מנסה לעקר מתוכנם. ועוד משהו - אנחנו נמצאים עכשיו (או בעצם, נמצאנו בזמן פרסום ספרו של בודריאר) בנקודה בזמן שבה המודרניזם מתחיל לחשוב על עצמו ולהתגעגע למה שקדם לו. הווה אומר, פוסט מודרניזם. זו נקודה היסטורית בזמן, ומרתק לראות איך תתפתח החשיבה המערבית לאחר הפוסט מודרניזם (ודאי אפשר לראות ניצנים של זה כבר היום, אלא שבצורה ספוראדית, ועדיין לא ניתן להם שם תיאורטי). כמובן, תוכל לבוא ולומר - נו, זה חלק מהמחזוריות, אחרי הגעגועים וההשאלה מן העבר יבוא עוד גל של הערצת העתיד ודהירה קדימה. אבל הדברים קורים ממש עכשיו, וזה "לא חוכמה" לומר "מה שהיה הוא שיהיה". כלומר, כמובן שאפשר לומר זאת. עד כמה זה מוביל להבנה של הנסיבות הייחודיות, להבחנה בתופעות היסטוריות ובגורמיהן, אני לא יודע. אבל ממילא, אתה אומר שזה טריוויאלי מבחינתך. לגבי סוגי מדיה - אמן מילים טוב יכול לגרום לקורא לצייר תמונה עשירה בדמיונו. האדם, כוחו ביכולת שלו ליצור ולדמיין. ועדיין יש הבדל גדול בין קריאת טקסט מילולי ובין המחשתו הוויזואלית. אין זה אומר, כמובן, שהקולנוע "נחות" או "עולה" על הספרות. אבל צריך להכיר בעובדה הפשוטה, שהקוגניציה שלנו בנויה בצורה מסוימת, ושכל אמנות מנצלת אותה בדרכה. לא קרה לך שצפית בסרט המבוסס על מחזה והתאכזבת (או הופתעת) מהליהוק או הבימוי? ואם אתה, כדבריך, קורא ויוצר תמונה בראשך, מה המקור של התמונה הזו? אם הסופר מתאר גיבור ספרותי כ"גוץ ומגושם", תצייר לך דמות כזו ממש. אלא שיש 100 דרכים שונות לתאר אדם גוץ ומגושם. לפעמים הסופר יסתפק רק בזה, ויגרום לדמיון שלך להיות פעיל יותר. לפעמים הוא יפרט גם משקל, צבע עיניים ופריטי לבוש, ואז ידריך אותך יותר. אבל כל תיאור ספרותי לא יהיה מפורט כמו שוט קולנועי אחד, שמציג פנים אנושיים. (ושוב, זה לא יתרון או חיסרון, לא מגבלה ולא נקודת זכות, זו עובדה). מריל סטריפ, שכיכבה בעיבוד הקולנועי של "אהובת הקצין הצרפתי" תיארה כמה היה לה קשה לשחק בסצינה הראשונה שבה היא מופיעה. רק על המבט שבעיניה הסופר כתב עמוד שלם של פרוזה (המידע הזה שאוב מראיון איתה), ואילו היא היתה צריכה להעביר את כל הניואנסים שבמבט בפחות מדקה של סרט. כלומר, התרגום עובד דו-כיוונית. גם הקולנוע משאיר מקום לדמיון? אולי. למשל, לא בכל סרט אימה תזכה לראות את "המפלצת" או "הרוצח" מכל זוויותיהם, ולפעמים לא תראה אותם כלל, רק צל שלהם. אבל ברמה העקרונית, העולם הוויזואלי של הסרט עדיין גלוי לפניך - ברמת הצבע, התאורה, הגרעיניות, הקומפוזיציות האסתטיות וכולי. אפילו בעשייה מחדש של אותו סרט עצמו (הזבוב, קינג קונג ועוד המון דוגמאות), "המפלצת" תיראה אחרת בכל גרסה. מה זה אומר? את הפשוט ביותר, שהבמאי, השחקנים ואנשי התפאורה מכתיבים לך את מה שתראה. לפחות, את הקווים הכלליים של מה שתראה. אלא אם כן אתה בוחר לעצום עיניים במשך הסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההערה האחרונה - "הזבוב" הוא דוגמא לא מוצלחת. הסיפור בגרסא הראשונה ובגרסא השניה הוא פשוט לא אותו סיפור. (ספוילר!!!) בגרסא המקורית, הערבול של ברנדל והזבוב יצר שני יצורים - אחד שהוא אדם עם ראש וזרוע של זבוב, ואחר שהוא זבוב עם ראש וזרוע אחת של אדם (הסצינה בה הזבוב הזה נלכד ברשת של עכביש וזועק-מצפצץ "help me!" נהפכה לקלאסיקה של קולנוע אימה, והייתה מקור לאין-ספור בדיחות). בגרסא החדשה, ברנדל והזבוב מתערבבים ברמה מולקולרית, והופכים לשילוב בין אדם לזבוב. אגב, אם כבר מדברים על זה, למעשה ברנדל לא הופך לערבוב בין אדם וזבוב - הוא פשוט הופך לזבוב ענק. זה מאוד הרגיז אותי בזמנו. זה מתחיל טוב, וברנדל הוא באמת בן-אדם עם תכונות של זבוב, אבל הוא גומר פשוט בתור זבוב ענק וזהו, בלי שום תכונות של אדם. מאוד מציק. "פסיכו", אגב, הוא דוגמא גרועה מהצד השני - אותו סרט בדיוק, מצולם מאותם זוויות ובלי שום שינוי בשום דבר. ובכל זאת, לחוסר הפליאה של כולם, סרט גרוע מהמקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לונכון! הגרסא הסופית אינה זבוב בלבד - יש לה מאפיינים יונקיים (תסתכל למשל על הבשר והשרירים שלו על הגפיים) ומאפיינים רגשיים אנושיים, כמו גם לגרסא הסופית שכללה חלקים מהטלפורטר ההרוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מה אני אגיד לך. לי הוא נראה כמו זבוב ענק. התכונה האנושית היחידה שלו היא שהוא רצה להתאבד. המממ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהגרסה המקורית, מודה, ראיתי רק קטעים. (כאן ספוילר...) אבל כן היו לו תכונות של אדם, בסוף הסרט השני. הוא אפילו ביקש המתת חסד. כפי שאני רואה את זה, הוא ניסה להכניס את עצמו לבלנדר ולקבוע מראש מה ישתנה בו ומה לא, והניסיון שלו פשוט לא עלה יפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קיים רק סוג אחד של דמיון ? האם דמיון הוא לא מושג המכיל בתוכו יותר מדמיון ויזואלי ? מה קרה לחושים האחרים אשר יכולים לגרות את הדמיון ? "ועדיין יש הבדל גדול בין קריאת טקסט מילולי ובין המחשתו הוויזואלית" מעולם לא טענתי אחרת. יש הבדל גדול, אך ההבדל הוא לא הבדל של מציאותי יותר/מציאותי פחות, אלא חזותי יותר/חזותי פחות. מציאותי=חזותי לא מקובל עליי. עצוב לי על האנשים שעולם הדמיון שלהם הוא חזותי בלבד. אתה אומר שקולנוע הוא לא "נחות" מספרות כתובה ואני מסכים, אך מייד אתה מתחיל להסביר לי את מגרעות הקולנוע בהשוואה לספרות הכתובה. כמובן שמדובר במדיומים שונים ואני חושב שאמרתי זאת יותר מפעם אחת בפורום זה. מובן מאליו שהקולנוע הוא מדיום חזותי, אך אין הדבר הופך אותו ליותר ריאליסטי !!! הטעות נובעת מההנחה הסמויה של כל מי שנהלתי פה את אותו הויכוח שהמציאות האנושית היא חזותית בעיקרה ולכן הקןלנוע מצליח לכפות עלינו מציאות טוב יותר מכל מדיום אחר. הקולנוע מצליח לכפות עלינו רק מראות חזותיים טובים יותר. כאשר אני אומר שהקולנוע משאיר לנו מקום לדמיון, אני לא מתכוון לקולנוע אשר לא מראה לנו דברים באופן חוזתי בלבד. לקולנוע, בניגוד לספרות למשל, יש טריקים נוספים. למשל : קלוזאפ אל פני השחקן והבעות פנים כאלו או אחרות (וכאן היה שימוש בכוחו של הקולנוע בכלי החזותי) אך אותו הקלוזאפ משאיר לדמיונו הפורה של הצופה את האפשרות לדמיין מה באמת עבר לאותה דמות בראש. מה אותו גיבור באמת מתכנן לעשות ? איך הוא באמת הרגיש ? מהם הזכרונות אשר עברו בראשו באותו רגע דרמטי ? מדוע מבטו כה עצוב ומיוסר ? בספר כנראה שהיו מתארים לנו בפירוט את אותם הדברים ומשאירים לנו מקום לדמיון רק למראהו החזותי של אותו הגיבור באותו רגע דרמטי. מה משאיר יותר מקום לדמיון, הצורך לדמיין עולם פנימי של דמות או הצורך לדמיין את פניה ? יש דברים שעובדים טוב יותר ומעוררים את דמיננו טוב יותר דווקא בסרט קולנוע טוב, יש דברים שיתקבלו טוב יותר כספרות כתובה. אני לא חושב שהייתי נהנה מהסרט "ברזיל" של טרי גיליאם בתור ספר, SORRY. אפשר לצמצם את כל הנאמר ע"י האנשים אשר התוכחו איתי בפורום הזה לקלישאה : "תמונה אחת שווה אלף מילים". מכאן אנשים שואבים שהקולנוע משפיע יותר על תפישת עולמנו מאשר מדיומים אחרים. אני טוען : "מילה אחת שווה מליארד תמונות". מילה אחת ויחידה יכולה לשנות את תודעתנו וליצור מציאות "ריאליסטית" לחלוטין עבור בני אדם רבים. ראה ערך המילה "אלוהים". שוב, אני לא מנסה להראות שמדיה אחת טובה יותר מהשניה משום שאני פשוט לא חושב שזה נכון (וזה בכלל לא נושא הדיבייט). אני עדיין חושב שבסופו של דבר עדיין לספרות כלים משוכללים יותר ליצירת סיפורים אבל זאת אך ורק משום שלמדיום זה היו יותר שנים לשכלל טכניקה (אבל זה רק עניין של זמן). "מריל סטריפ, שכיכבה בעיבוד הקולנועי של "אהובת הקצין הצרפתי" תיארה כמה היה לה קשה לשחק בסצינה הראשונה שבה היא מופיעה. " זה מוכיח רק את הקושי הקיים בתרגום ממדיום אחד למדיום השני. הספרים הנכתבים על פי סרטים גרועים (באופן כללי) באותה מידה כמו סרטים המבוססים על ספרים. "יש 100 דרכים שונות לתאר אדם גוץ ומגושם" יש 100 דרכים לתאר אדם שנראה בדיוק כמו ברד-פיט, והשחקן הצעיר הנ"ל עושה זאת בכישרון רב ומשאיר לנו בסרטים רבים מקום רב לדמיין את עולמן הפנימי של הדמויות אותן הוא מגלם. (מי שלא אוהב את השחקן הנ"ל יכול להחליף את השם בשחקן אלטרנטיבי וכשרוני המועדף עליו ולקרוא שוב את הפסקה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, תהרוג אותי אם אני זוכר על מה התחלנו להתווכח. באמת. איכשהו זה הגיע לקרב "הסרט מול הספר". תרשה לי לנסות לסכם את מה שאתה אומר - אתה לא מעביר את הקו בין סוגי מדיה, אלא בין חוש הראייה וחושים אחרים (או הדמיות שלהם). ואני אסכם את דבריי שלי - הקולנוע לא פחות ולא יותר טוב מהספרות, וגם להפך (אם זה השתמע מהדוגמאות שלי, זו לא היתה הכוונה). מעולם לא אמרתי ש"תמונה שווה אלף מילים". אמרתי שהניסיון להעביר אלף מילים בתוך תמונה אחת הוא לא טריוויאלי בכלל. הוא משפיע בהכרח על המסר שיתקבל. בכל אופן, כל קשר לבודריאר נעשה רופף למדי (במיוחד כאשר *אתה* הוא הטוען שהאדם מייצר לעצמו מציאות עשירה על ידי הדמיות, ואני הוא הטוען שהמדיה היא כלי שלתוכו יוצק האדם את המציאות שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תרשה לי לנסות לסכם את מה שאתה אומר - אתה לא מעביר את הקו בין סוגי מדיה, אלא בין חוש הראייה וחושים אחרים (או הדמיות שלהם)." סיכום לא כל כך מוצלח. סיכום מוצלח יותר הוא השאלה הפשוטה : למה נטען שהאדם המודרני חי במציאות מדומה בצורה רבה יותר מהאדם בעבר כאשר המציאות היא הפוכה מכך? אין סתירה בין הטענה שאתה מייחס לי שהאדם מייצר לעצמו מציאות עשירה ע"י הדמיות לבין הטענה שאני מסכים עמה שהמדיה היא כלי שלתוכו יוצק האדם את המציאות שלו. "להעביר אלף מילים בתוך תמונה אחת הוא לא טריוויאלי בכלל" נכון, אבל להעביר אלף מילים בתוך תמונה אחת הוא לא טריוויאלי בכלל. בקיצור, יופי שאתה אומר את זה אבל לאן רצית להוביל ? הסיבה שאתה לא זוכר על מה אנו מתוכחים היא אולי משום שלא היה לך באמת מטרה קונקרטית אליה חתרת בטעוניך השונים ולכן לאחר שעניתי לכל אחד מהם הם התפזרו ולא השאירו אחריהם דבר. היתרון בפורום הוא שניתן לקרוא שוב הודעות קודמות על מנת להבין כיצד הגענו עד הלום. כמובן שאם אין רצון להמשיך אז אין ממש מה לעשות אלא להסתפק בנאמר עד כה. משום שאתה לא סותר את דבריי האחרונים אני אניח שהם מוסכמים עליך באופן כללי. נכון שכל קשר לבודריאר נעשה רופף אך זאת משום שאתה ניסית להגן על עמדות בדוריאר ע"י טעונים שכנראה בודריאר עצמו לא היה משתמש בהם. אני התוכחתי עם טעוניך ולא עם טעוניו (זאת עשיתי במקום אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שאני לא זוכר את ראשית הוויכוח אין מקורה בחוסר היכולת שלי לקרוא הודעות קודמות, אלא בהתפלפלות שלך, שלא תמיד נשענת על עובדות, אבל קוראת "פלצני" לכל מה שלא נשען על עובדות. נכון, לא היתה לי מטרה קונקרטית - עניתי לטיעונים שלך שנראו לי רופפים. כשתהיה לי מטרה קונקרטית, אתה תהיה הראשון לקבל את עותק ספרי ("ברק - הגויות, 1968-2002", שם זמני). ודווקא כן יש הבדל - לגבי שתי הטענות על המדיה. אדם יוצק את המציאות שלו לתוך כלים שונים, הווה אומר מדיות שונות. כשאני קורא ספר אני משתמש בסוגים אחרים של דימיון וקוגניציה מאשר כשאני רואה סרט. יש הבדל. אבל או.קיי, אפשר לסגור ולחתום. מחר יום חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא לכל דבר שלא נשען על עובדות פלצני ? פשוט לא נכון ודמגוגי. הטקסט המפורש למעלה מעיד על כך שעשיתי זאת בהודעה אחת ומסיבות אחרות לחלוטין. אם אתה כה סובל מפלפולי הנוראיים וחסרי הפשר, מדוע אתה קורא אותם ? מדוע אתה טורח להוסיף טעון אחד ואחרון אם החלטת שאין אתה כלל מעוניין להמשיך את הדיון ? לשם המילה האחרונה ? ובגישה זו אשר אתה מתעקש להנחיל של אמירת המילה האחרונה, אקח על עצמי את התפקיד של אמירת המילה האחרונה : . . . . . . . . . . . . . . . "המילה האחרונה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר להמשיך להגיב לאחרים פה, אם זה לא מפריע לך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב. - למי יש אבא יותר חזק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם שלישית גלידה, ידידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את זה אין לי שום בעיה שימחקו, יחד עם הפתיל המפגר שמעל. (ואני הולך לגבות את הגלידה הזו, ידידי...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובות אנוש הם דבר משעשע לפעמים, אתם לא חושבים ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, משעשעות לעיתים קרובות. אבל התגובות שלך, ידידי ישראל, אפעס קצת מעליבות. עד כמה שאתה מעיד על עצמך כאדם שיושב רגוע ונינוח עם כוס התה שלך, אתה גם מצליף ונוטה להתלהמות. יש עוד אלף דרכים אחרות להתייחס לרמת הצדק או מידת הביסוס של הטיעונים, וסתימת פיות היא רק אחת מהן. נכנסתי הנה כדי לומר את זה, ואני רואה שגם אחרים חשבו כך. בכל אופן, עם מסקנה אחת יצאתי מהדיון הזה, שהתחיל פורה ונגמר במילה אחרונה ניצחת שלך - לא נעים להתווכח איתך, ולשמחתך אני מתכוון להימנע מזה בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לוקח את עצמי יותר מדיי ברצינות (אם בכלל). אם אתה תתחיל לקחת את דבריך בקצת פחות רצינות תהומית אולי תעלב פחות מדבריי. חייך :-) זה רק פורום. מעליבות ? לשם תיקון דרכיי בעתיד (אני בכל זאת יחידה לומדת) האם אתה מוכן לצטט משפט אחד או שניים אשר הצליחו להעליב אותך ? המילה האחרונה לא נאמרה באמת על ידי... "המילה האחרונה" שלי נאמרה כפארודיה על הצורך שלך להגיד את המילה האחרונה למרות שהגעת למסקנה שאתה לא מעוניין כלל לשוחח עם הצד השני... גם אני מסכים עם חלק מהמעירים שמדובר ב"גן ילדים" אבל אותי עודף האמוציות אשר אנשים יכולים להרגיש מול פורום באינטרנט מתחיל דווקא לשכנע באמיתות מסויימת של המאמר אותו כה ניסיתי לבקר. לא שזה משנה... אבל אני לא הרגשתי באף שלב שלא נעים להתווכח איתך למרות שעקצת אותי ואת אישיותי באופן ישיר יותר מפעם אחת... אבל כל אחד ורמת הרגישות שלו כנראה... ניפרד כידידים :-) ? (אני מקבל את הדירה והאוטו !) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי לך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אמרת וצדקת, אבל טעית כאשר טענת שאני לא יהנה מההמולה... :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, בודאי! ההמולה הזו היא אחד הדברים הכיפיים באייל. אגב, אתה נשמע אדם מעניין מאוד, ואשמח להיות איתך בקשר דוא"לי. בלי כל קשר, אני מוצא הקבלה רבה בין דעותיך שלך לשלי. מעניין אם הסכמה זו כוללת גם את תחום העניין העיקרי שלי: פילוסופיה-פרימה. חפש באייל תגובות עם שמי, רובן נוגעות לנושא זה. מי ייתן וזו תהיה תחילתה של ידידות נפלאה, בין שני האנשים המתנשאים ביותר בתולדות האייל. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ההזמנה של ליאור וגלעד הוסרה, בודאי שתגובה זאת צריכה לעוף מכאן. בכלל, לאחרונה יש הרגשה שהגיע הזמן לשנות את מדיניות עריכת התגובות באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאני מסכים, פשוט לא היה לי e-mail להגיב אליו. בעיה זו סודרה כעת, ותגובה זו אכן צריכה לעוף, יחד אם שלך וזו שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רמת ההתנשאות באייל (ע"י אנשים מסוימים בלבד) יכולה ללמד (אותי לפחות) התנשאות מהי. ההבדל כנראה היא במודעות העצמית (אותם אנשים אליהם אני מתכוון מתנשאים באופן טבעי ולא מודע...). ההתנשאות רחוקה ממני כמו שIQ רחוק מחברי הפרלמנט שלנו... אני פשוט לא אוהב חשיבה קלישאתית ולכן אני שואל שאלות המעצבנות סוג מסויים של אנשים. הוספתי את ה-EMAIL שלי לחשבון שלי באייל. דרך אגב: גם אני מתעניין קצת בפילוסופיה (בין השאר) אך אני עדיין בור לא קטן בתחום. אני מקוה לשפר את הידע הכללי שלי בתחום בעתיד. התנשאות נעימה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים לחלוטין, יש פה צביעות קלה לפעמים. אברכך על הכחלת שמך, והמשך שיחה זו, מן הראוי שיהיה כבר בדוא''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאף אחד, לעזאזל, אין יותר מה להוסיף שקשור עניינית לנושא המאמר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה לא. הוא לא היה אמריקאי או אנגלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באתר של ממרי מובא תרגום של חומר מתוך אתר האינטרנט של אל קעידה.* memri.org נפרשת שם "דוקטרינת הקרב" של הארגון. היא מזכירה מאוד את מה שפרופ' כריס גריי אמר בראיון שלו, על המלחמה הפוסט מודרנית. הכותב מצטט מתוך תיאוריות תואמות- גריי, הנפוצות עתה במערב, ומבסס את דוקטרינת הקרב של ארגונו עליהן.Special Dispatch No. 344 האם התיאורטיקנים שמו לב לתופעות "נוזליות" כאלו ואחרות, ו"קראו להן בשם", כלומר הגדירו, ומתוך כך גם יצרו במידה מסויימת. והאם ארגונים כדוגמת אל קעידה לוקחים עכשיו את התיאוריות האלה חזרה אל השדה, מתוך נסיון ליישם במודע ובאופן מסודר את מה שהיה פחות מובחן מקודם? *משום מה, כשנכנסים לתוך לינק בדף הראשי של ממרי, הכתובת בדפדפן לא משתנה. האם זו שוב רק אני, ויש דרך להביא לינק לעמוד הספציפי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לנסות להכנס ללינק על-ידי right-click ובחירה ב"פתח בחלון חדש" - בד"כ במקרה כזה מקבלים למעלה את הקישור לעמוד הספציפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידד! תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאיציק מרדכי גבר על ביבי בעימות של שנת 1999. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל כבר אז כולם הסכימו שהמנצח הגדול של העימות ההוא היה ברק - שכלל לא נכח בעימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדקת. השיבוש תוקן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי צורת ראייה פסימית זו בכל תקופה הייתה קיימת מדיה שכביכול שלטה בחיים, או יותר נכון עיצבה את החיים כפי שהמדיה הדיגיטלית יוצרת לנו כיום מציאות בדיונית. מעבר לכך שנקודת המוצא שלו היא שחורה ונטולת תקווה, היא גם מעליבה אותנו האנשים (חיות המעבדה אם מקצינים את הקיצוניות שלו עוד קצת) ומציגה אותנו כפאסיבים וכרובוטים היושבים מחוברים למאגרים אלקטרוניים ומקבלים דרך כבלים מידע ופקודות על איך לנהל את חיינו. אם המצב אכן היה כך, אז איך זה שקיימים אנשים מיוחדים כמוך, שיכולים להתעלות מעל שטיפת המוח ולזהות את הסכנות. ואם אתה יכול, אז למה אחרים לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיה, אם פנייתך היתה אלי, הרי שבוודאי ש"אני נותן קרדיט" - אני מניח שנושאים מעין אלה מעניינים את קוראי "האייל" והם מוכנים להקדיש מזמנם ולדון בהם. ובאשר לשאלתך הרטורית: "אם אתה יכול להתעלות מעל לשטיפת המוח ולהבחין בסכנות, אז למה אחרים לא?" ראשית, עם כל הכבוד לי, התזה המוצגת כאן אינה שלי, כפי שהובהר לאורך כל המאמר. כל שעשיתי בשני חלקי המאמר הוא להביא בתמצית חלק מרעיונותיו של בודריאר ולהנהיר אותם בעזרת דוגמאות. ואכן, גם זו אינה מלאכה קלה, שכן סגנון כתיבתו של בודריאר אינו מקל על הקריאה (מדוע, זו שאלה אחרת שלא אכנס אליה כאן), ואף דורש מהקורא ידע מוקדם בתחומים מסוימים כדי לרדת לסוף דעתו. במה יתרונם של בודריאר או מקלוהן על כולנו, מדוע אם הם יכולים, אז לא גם אנחנו? התשובה על כך פשוטה למדי, הם מקצוענים בתחומם. כשם שלא כל אחד יכול לעשות דיאגנוזות רפואיות, אלא רק רופאים (וגם בקרבם התמחויות שונות), כך לא אחד הוכשר לערוך דיאגנוזות של החברה הטכנולוגית; גיבוש תיאוריות מעין אלה דורש הכשרה מיוחדת. החברה המודרנית בנויה על התמחות. לכל אחד מאתנו ידע רחב על תחום מצוצמם ביותר, ומתוך הידע הצר הזה קשה לנו לגבש תמונת עולם מקיפה. במובן ידוע אנחנו "בורים-מלומדים" כפי שהעיר פעם ההיסטוריון אורטגה אי גאסט: נדמה לנו שאם אנחנו פיזיקאים או מומחים לשיווק לדעותנו יש משקל רב גם בבואנו להתייחס לפוליטיקה, היסטוריה, תרבות וכו'. לפי גאסט, הבור-המלומד ניכר בכך שבאורח פרדוכסלי דווקא מתוך הביטחון שרכש לו מהתמחותו בתחומו הוא ממהר לפסול את דעותיהם של מומחים בתחומים אחרים. כמובן, שאפשר לחלוק על דעותיהם של מקלוהן ובודריאר, ותיאורטיקנים רבים עושים זאת. גם אנחנו "באייל" יכולים להתווכח איתם כל אחד לחוד ובכוחנו המשותף כקהילה חושבת, אולם אין למהר להציג את דבריהם כטריוויאליים (בסגנון "ביג דיל") או לפטור את דבריהם בהבל פה כקשקושי סרק. שכן אם אנחנו, כאנשים לא מקצועיים בתחום רוצים ש"יתנו לנו קצת קרדיט" שומה עלינו לתת בעצמנו קצת קרדיט להוגים בעלי שם עולמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו מחמאה, כמובן - אצלי אישית, הביקורת הגורפת בסגנון ''ביג דיל'' מעלה לי מייד את הדם לראש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תן לי קרדיט שהשקעתי זמן לקריאה ותא מח למחשבה- מותר גם להגיע למסקנה ש-ביג דיל. אישית, הוגים בעלי שם עולמי לא תמיד עושים לי את זה- זה עולם די נוח לקנות בו שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לארה קרופט היא הדמות הווירטואלית הראשונה שהוחתמה בסוכנות שחקנים הוליוודית אמיתית. מעריצים כותבים לה מכתבי אהבה ואף מציעים לסימולקרה בעלת החזה הפנטסטי נישואים. כתבה ב"הארץ": ויליאם גיבסון תיאר כבר את התפתחות התופעה בספר המדע הבדיוני "אידורו" (1996). ראו נוירומנטיקה חלק ב': דיון 695 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל התקשורת גועשת השבוע סביב השאלה האם ממשלת האחדות תיתפרק בגלל התקציב. סלע המחלוקת אמור להיות הקצאת כספים להתנחלויות. אתמול בתכנית "שבע וחצי" בערוץ 1 נידון הנושא ארוכות ורק נושא אחד לא לובן: האם אכן מועברים כספים רבים יותר להתנחלויות מאשר לעיירות הפיתוח. פואד ושלום שמחון מ"העבודה" נקבו במספר, 750 מיליון ש"ח. לא לגמרי ברור מה מייצג הסכום הזה, אבל אפשר להבין שהם לא יפרקו את הממשלה אם הוא יופחת מתקציבי ההתנחלויות. מיד אחריהם מופיע שר האוצר, סילבן שלום, וטוען שהוא בקי במספרים ואין שום אפלייה לטובת ההתנחלויות. מיד לאחריו מופיע נציג המתנחלים (רון נחמן אם איני טועה), מנפנף באיזושהי חוברת ממשלתית, המוכיחה לטענתו שההתנחלויות מופלות לרעה, שתקציביהן נמוכים מתקציבי סוגי התיישבות אחרים. בקצרה, התקשורת גועשת, הוויכוחים מתלהמים ורק העובדות הבסיסיות אינן ידועות. אבל את מנחה הדיון, יעקב אחימאיר, זה לא כל כך מטריד, והוא מודה בחגיגיות לכל המתראיינים. הוא גם אינו טורח להצביע על כך שהדיון הסתיים בלי שעובדת היסוד שעליה כל המהומה והמבולקה לא התבררה כהוא זה. כי הרי את מי מעניינות עובדות היסוד - העיקר האינפוטיינמט. אפשר היה להביא לאולפן מומחה או שניים, למשל כלכלנים הבקיאים בתקציב המדינה, שיתנו חוות דעת בשאלה האם ההתנחלויות זוכות להעדפה. אבל כנראה לא נשאר זמן, כי השידור מיהר לעבור למרכז מפלגת העבודה כדי שאיילה חסון תנתח את הבעות פניהם של פואד, רמון ובן אליעזר, וכדי לשאול אותם שאלות פרובוקטיביות לכאורה, ולהיענות בתשובות שאינן מוסיפות לנו ולו פירור עובדתי אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שיש משהו משעשע בויכוחים הטלוויזיוניים על משמעותן של עובדות שאיש אינו טורח לברר. אבל דוקא במקרה הזה (ודומים לו), אני חושש שאין בכלל "עובדות" (וסליחה שאני נתפס באמירה פוסט-מודרנית שכזו). נניח שיפרשו בפנינו את כל סעיפי התקציב המופנים ישירות להתנחלויות - האם אז ניתן יהיה לדעת אם הן מופלות לטובה, או לרעה? התקציב תלוי1 בגודל הישובים, ובמספרם, ובאורך הכבישים שסללו ושמתכוונים (מי?) לסלול, ובמצב הכלכלי של התושבים, ובהתפלגות הגיל שלהם; וכמובן בעתיד הישובים האלה; וכדי לדעת אם יש אפליה - משווים לאופקים או לנתניה? ואולי לאשדות יעקב? ואם התקציב גבוה יותר בגלל מיגון לרכבים, זו אפליה? ואפודים? ואיזה חלק של תקציב הבטחון הוא באשמת ההתנחלויות? וכמה שווה שמירת גוש עציון בידי ישראל בהסדר הקבע? במקרים כאלה, אפילו העובדות הן לא יותר מאשר פרשנות, ואפשר למצוא כלכלן לכל דעה. 1 כלומר, התקציב הוא מספר ולכן לא תלוי בכלום; אבל אפשר לתרץ שהוא תלוי - בגודל הישובים, וכו' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולק עליך בנקודה הזו. הסיבה העיקרית להתפרקות הממשלה היא לא התקציב, בגלל 750 מליון שקל לא מפילים ממשלה. הממשלה תיפול, אם תיפול, בגלל המצב של פואד במרכז המפלגה. ולכן טוב עשו בערוץ 1 שהעבירו את השידור לבית מפלגת העבודה. זה מה שנקרא העברת מסרים סמויים בעריכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר ב"הארץ" על הטיפול הגרפי-דיגיטלי שעוברים תצלומיהם של הסלברטיס במגזיני הכרומו. "פעם אמרו שתמונה שווה אלף מילים, היום נדרשות אלף מילים (לפחות) כדי להסביר איך יצאה התמונה כפי שיצאה": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלחמה בעירק המחישה שוב את טענתו של בודריאר כי בעידן הפוסטמודרני טושטש הגבול בין המציאות ובין ייצוגי מציאות המופקים בידי המדיה. המדיה עצמה היתה ערה לטשטוש הזה במהלך סיקור המלחמה, אך תמונות הטלוויזיה המשיכו לזרום. בודריאר טוען שעצם העובדה שהמציאות ניתנת לפיברוק בקנה מידה עצום מבטלת את הממשות, כי אם אין יכולים להבדיל מה מפוברק ומה לא, הממשות כולה כבר נגועה. התמונה החשובה ביותר שהפיקה המלחמה היתה הפלתו של פסל סאדם. לתמונת הטלוויזיה הזו הייתה השפעה עצומה, היא למעשה חיסלה את ההתנגדות לכניסת האמריקנים לבגדד, והיוותה אות לסיום המלחמה. אך האם המונים הפילו את פסל סאדם? בידקו בתצלומים הבאים: בתצלום הראשון רואים כי מדובר בקומץ אנשים בכיכר ענקית (חלקם עיתונאים וחלקם חיילים אמריקנים). בתצלום השני רואים כי אחד מאנשיו של מנהיג האופוזיציה הגולה אחמד שלבי ששגרו האמריקנים לעירק מופיע בפני המצלמות גם כעירקי מקומי המקדם את האמריקנים בברכה. עוד יש לציין שהכוח שהיה טמון בהפלת פסל סאדם בכיכר היה שאוב מתמונות קודמות - תמונות ההשתחררות במזרח אירופה ב-1989. גם ברור שהוא בוים בידי מצלמות הטלוויזיה, שלוו בפרשנות של כתבים, כך שהוא ידמה ככל שניתן לאירועי 1989. כעת דומה שמה שמכונה העם העירקי משלים עם הכיבוש האמריקני (הגם שצריך עוד לחיות ולראות), אך האם הוא השלים עמו לפני הפלת הפסל? (או שמא קנה את בדיותיו של אחמד אסף שר ההסברה של סאדם ?) מכל מקום, אין ספק שתמונת הפסל המתמוטט, שבמידה רבה הייתה מבוימת, הכפיפה את המציאות אליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מראים לשר ההסברה העיראקי את צילומי הפלת פסל סדאם. תגובתו : זה הפסל של הכפיל . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, תמונות נוספות אפשר לראות במגזין הני"ט. אבל, מה שמעניין אותי זה האם יש משמעות לתמונה בה רואים, בפעם הראשונה מאז 1939, חיילים של הכוחות המיוחדים הפולנים שהשתתפו מן הסתם במלחמה בעירק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החיים כיום על מפה מדומיינת הם כעין וכאפס לעומת הצפוי לנו .אנו קרובים מאד לימים בהם תפוענח "שפת המכונה" של המוח. מאותו רגע תהיה אפשרות להשתיל במוחנו מציאות בהזמנה במקרה הטוב או מציאות כפויה כמתואר בהרבה סרטי מד"ב. האם נהפוך לשרתים של מחשב מרכזי?זה אמנם נראה רחוק אך תחשבו שגם מכשיר סלולרי לפני 30 שנה נראה מד"ב. תארו לעצמכם אפשרות נוספת: ישבטו אדם כלשהו ואת מערכת הזיכרון שלו ישתילו למשובט. (גלגול נשמות???) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבת על האפשרות שזה כבר קרה, וקורה כל הזמן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קרה לפני איזה שבועיים. הם נכנסו לגור בדירה 9. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משובטים-מושתלים. לאחד מהם יש מזוודה משונה ולדעתי הוא סוחב שם את המוח שלו. חוץ מזה, על כל השכנים שלי אפשר לומר שהם מציאות כפויה (שלי, לא שלהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי את ה"הוכחה" לאפשרות של מה שאתה מתאר דרך זאת לפני 30 שנה טלפון סלולרי גם נחשב מד"ב. בנוסף, אפשר להגיד גם: תוך כמה שנים נוכל לנוע במהירות האור. אמנם זה נראה רחוק, אך תחשבו שגם מכשיר סלולרי לפני 30 שנה נראה מד"ב. תוך כמה שנים נפתח מכשירי טלפורטציה. אמנם זה נראה רחוק, אך תחשבו שגם מכשיר סלולרי לפני 30 שנה נראה מד"ב. תוך כמה שנים נוכל להזריק לעצמנו חומרים שיגרמו לנו לשנות צורה ולהפוך לבעלי חיים כאוות נפשנו. אמנם זה נראה רחוק, אך תחשבו שגם מכשיר סלולרי לפני 30 שנה נראה מד"ב. וכו', וכו', וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על אילו חומרים שגורמים לך לחשוב שהפכת לבעל חיים אתה מדבר? כי יש כמה שאני מכיר שמסתובבים בשטח כבר היום. הערה: נא לציין בתגובתך כתובת מלאה ומספר טלפון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר קצר של ירון לונדון על בחירתו של שוורצנגר למושל קליפורניה. כדאי לשים לב עד כמה "בודריארית" לשונו של לונדון במאמר הזה: "מובן שהאמת על העולם היא הפוכה: ניהולו מסובך יותר מן המסובכות שבטכנולוגיות. ומן הקושי הזה נמלטו אזרחיה של אחת המדינות המשוכללות בעולם. לנוכח המשבר, הסגירו עצמם יצרני הדימויים והחלומות לידי מוצריהם. "המחסל" הווירטואלי הוזמן לעשות סדר בעולם האמיתי. הקליפורנים השיבו על השאלה הפוסט-מודרנית בדבר היחס בין המציאות לבין הסיפור עליה: אין שום הבדל ובלבד שהסיפור יקל עלינו לשעה קלה. הדימוי אמר להיגיון: "האסטה לה ויסטה!" המאמר המלא: הקליפורנים מכנים את ארנולד Governator, צירוף של המילים governor (מושל) ו-terminator (מחסל). הצירוף הזה מדגים היטב את טענתו של בודריאר שכיום היטשטש הגבול הריבוני בין הטריטוריה הממשית ובין המפה המדומיינת (במשל הבורחסי) - בין מסמני ממשות שמייצרת המדיה ובין הממשות עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, נו, באמת... ואת רייגן הם הביאו כדי שיהיה שריף? ואנחנו בחרנו את נתניהו כדי שימכור לנו רהיטים? *מתנגדיו* של ש' הם שקראו לו "גוברנייטור", כדי להלעיג עליו ואותו. אף אחד לא חושב שארני הוא רובוט, איש לא חושב שהוא יציל את קליפורניה (ממה?). בחרו בו מכיוון שהוא מפורסם, ובארה"ב מפורסם זה טוב, ויש מיני תחרות בין מדינות ארה"ב על התואר "המדינה המטומטמת ביותר מבחינה פוליטית" (עד לא מזמן פלורידה הובילה בזכות בחירות 2000). זה הכל. בעידן ציני, כשהבוחרים בכל מקרה יודעים שאין הבדל בין המועמדים ולא ממש משנה מי יעמוד בראש כל סטייט או בראש ארה"ב כולה, בוחרים את מה שעשוי לבדר בחמש(?) השנים הבאות. ארני בהחלט עשוי לבדר. בקיצור, לונדון, בודריאר ואתה ניסיתם לקדם איזו טענה שנשמעת טוב, והיא בעלת משמעות מרחיקת לכת ומרתקת, אפעס, היא לא מבוססת על כלום, ובטח לא על השיקולים שאנשים הפעילו באמת בבחירות הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערתך ש"ארני בהחלט עשוי לבדר" משתלבת היטב בטענה הבודריארית, ויש לכך התייחסות מפורשת במאמר לעיל. קרא את הדברים תחת ראש הפרק "הדמיה של פוליטיקה". בין היתר נכתב שם כך: "בנוף המדיה הפוסטמודרנית קורסים גם הגבולות בין מידע ובידור, בין דימויים ופוליטיקה. התוצאה היא מה שמכונה "אינפוטיינמנט" (infotainment), הכלאה בין בידור לפוליטיקה." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא קריסה של הגבולות בין מידע ובידור, או בין פוליטיקה ובידור. זו ציניות של הבוחרים. זה יאוש שלהם מכל סיכוי לשיפור, אז לא ממש אכפת להם מי ישלוט. במקרה הטוב, זה הפיכת הבחירות ללא יותר מתחרות על פופולריות, אבל בשביל זה לא צריך פוסט-מודרניזם. כל בחירות לראשות ועדת קישוט בכיתה ד' מתבססות על העקרון הזה כבר עידן ועידנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך סקרנות: אם לא אכפת לקליפורנים מי ישלוט, ואם, כדבריך, הם נואשו מכל סיכוי לשיפור, למה הם טרחו להדיח את דיוויס, המושל המכהן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, כי הוא יותר משעשע, כמובן. יש בעלי אינטרסים שאכפת להם מי שולט, והם ניצלו את הפופולריות של ארני כדי להצליח להחליף את השליט הקיים. לרוב המצביעים לא באמת אכפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שעקב די מקרוב אחר הבחירות האלה, אתה מזלזל מדי בתושבי קליפורניה. נכון שהדמות המפורסמת נבחרה, בין היתר בשל דימוי המצליחן המנצח שהביא עימו מהוליווד, אבל התחרות היתה קשה והשיקולים בעד או נגד כל אחד היו רציניים. קליפורניה היא דמוקרטית זמן רב, הרבה בשל המהגרים מהמדינה בדרומה. המעבר לשלטון רפובליקני קרה רק בשל מה שנראה כחוסר תפקוד של המושל הנוכחי מול הגרעון הענק, ומהלכו המוצלח (והברור) של שוורצנגר לשים את הדגש על הכלכלה הקליפורנית, והבלטת יועציו בתחום זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד יותר טוב. אז מה שלונדון ושמעון אומרים הוא עוד פחות קרוב למציאות משחשבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. כאשר קראתי את מאמרו של לונדון, הוא רק הצליח לשכנע אותי שהשבויים במציאות ה''בודריארית'' ההזויה, במקרה זה, הם המבקרים ולא המבוקרים. קיבלתי את הרושם שהוא זה ששבוי בתפישות מעוותות מציאות ובלבול בין מציאות לדמיון ולא תושבי קליפורניה. המאמר הזה מציג ניתוח רדוד וסטיראוטיפי למדי למה שקורה שם באמריקה (וזה מאוד לא הולם את לונדון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד! זה פחות קרוב למציאות וקרוב יותר להיפר-מציאות:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
16 ביוני 1904 הוא "בלומסדיי הארור", יום בחייו של לאופולד בלום גיבור הספר של ג'יימס ג'וייס "יוליסס" - מהספרים הכי פופלריים שכמעט ואף אחד לא קורא אותם. כמו המפה של בורחאס, שבודריאר מזכיר בספר על הסימולקרה, ג'וייס אהב להתגאות שהספר יוליסס הוא תאור כל כך מדויק של העיר דאבלין, כך שאם יום אחד העיר תהרס אפשר יהיה לבנות אותה מחדש "אבן על אבן", לפי המודל שבספר. שווה לקרוא את המאמר של הסופר ג'והן באנויל, ולו רק כדי לראות צילום של ג'ויס מנגן בגיטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר לומר על ספר שהוא "פופולארי", אם כמעט אף אחד לא קורא אותו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדריך הטלפונים של איזור חיוג 03? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו מאמרים מדעיים: השאלה היא לא כמה קוראים אותו אלא כמה מאזכרים אותו. מהבחינה הזאת 'יוליסס' פופולארי מאד, ברוב המקרים במשפט "לא קראתי את 'יוליסס"'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אשמח אם יסבירו לי בקצרה את משמעות ה"Bloomsday" ואת פשר ההמולה סביבו. גוגל אפילו הקדיש לו תמונת כותרת: אני יודע שלחיצה על הקישור בגוגל.קום תיתן לי המון פרטים, אבל אני עצלן וחוץ מזה תמצות טוב אף פעם לא מזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא קראתי את יוליסס, אבל בסופו של דבר, הספר הארוך של ג'יימס ג'ויס מתרחש ביום אחד - ה-16 ביוני, ומתאר את קורות אחד, לאופולד בלום (כן, יהודי...), בעיר דבלין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורנה קזין מרחיבה קצת יותר על יומו של בלום: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון ותודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיפ לעצלנים: אפשר להביט בצילום גם בלי לקרוא את המאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיפ לעצלנים ממש: רק אם אתם רשומים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר לא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלומסדיי שמח לכל החוגגים (וגם למי שלא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני אמנים/ממציאים גרמניים פיתחו מכונת משחק שממחישה את העקרון הבודרארי של טשטוש הגבולות בין מציאות מדומה לממשית: כשהמשחק עושה טעות במשחק לא נשמעים צלילים וצפצופים המבשרים כי הוא "אכל אותה", תחת זאת הוא חוטף הצלפות ממשיות על ידיו (ראו תמונה בכתבה). לכתבה המלאה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טשטוש הגבולות? נראה יותר כמו חציית הגבולות. ללא חוק גודווין כבר הייתי אומר משהו על ה"אמנים" האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבית הטמפלרי הראשון בתל אביב הוזז היום למרחק של 30 מטר ממקומו המקורי לצורך הרחבת רחוב קפלן לכביש שמונה-מסלולי. עוד ארבעה בתים יוזזו בעציד הקרוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור תוכניות ההזזה המסיביות האלה לא ברור לי למה לא יזיזו את המתנחלים מהשטחים לתוך הארץ, כולל בתיהם? הכי טוב, אולי, ללשון יבשה מלאכותית שיקימו היישר בקצה רצועת עזה, שלא תבוא על חשבון אף אחד אחר בנגב - וכמובן גם לא על חשבון הפלסטינים. שווה נסיון, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב1998 תיאטרון אמפייר הוזז למרחק של 168 רגל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי שמחה לקבל הפניה למחקר המוזכר במאמר, על השינוי בדימוי הגוף של נערות בפיג'י, מעניין אותי לקרוא אותו במלואו. האם תוכל לשלוח לי מקור ביביליוגרפי או דרך אחרת להגיע אליו תודה אמנה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Becker et al, "Eating behaviours and attitudes following prolonged exposure to television among ethnic Fijian adolescent girls" The British Journal of Psychiatry (2002) 180: 509-514. יש גם את הקישור הזה, עם הגרסא המלאה, אבל יתכן שהוא זמין רק ממחשבים אוניברסיטאיים:או |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה אמנה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "בסיפור, שרטטו הכרטוגרפים של הקיסרות מפה מפורטת ש"מידותיה כמידות הקיסרות". מפה זו מכסה את כל שטח הקיסרות כך שהיא מסתירה מתחתיה את הטריטוריה האמיתית, המציאותית, ולמעשה מעלימה אותה. תושבי הקיסרות נקשרו למפה עד כדי כך שאבד להם הקשר עם הטריטוריה המקורית". אבל בסיפור עצמו, לפחות בפני השטח, קורה ההיפך - זונחים את המפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סימולציות וסימולקרה" תורגם לעברית (אריאלה אזולאי). סקירה של אייל דותן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חררמפפף בין-דיוני, תגובה 460945. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראינו, אבל היינו נורא מנומסים... :) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |