 |
גם ילד השקוע לחלוטין במשחקי "נדמה לי" יודע טוב מאוד מה מציאות ומה דמיון. כשיבוא מבוגר וינסה לדבר עם הדמות הדימיונית יביט עליו הילד במבט מזלזל ויפלוט "תגיד לי, אתה בסדר?". חובבי הערפדים מסתכלים בנימה דומה של זלזול על התקשורת שעושה עליהם כתבות הפחדה יעלדייניות. "תגידו, אתם בסדר? אתם באמת חושבים שאני מאמין שאני ערפד? אני מעצב גרפי, יש לי אישה, משכנתא וילד חמוד בן שנתיים ואין לי שום כוונות להקריב אותו לשטן או משהו. אסור לבן אדם להנות קצת בחיים?"
הדוגמאות עליהן אתה מדבר, אותם מקרים ש"כולם מכירים" הם בעיקר תוצר של התקשורת, של אותה מציאות מדומה שהיא נושא הכתבה. הן פשוט ההד התקשורתי של הפחד מהשונה והלא מובן.
מנסיוני האישי חובבי מד"ב, פנטסיה ובייחוד משחקי תפקידים מחוסנים טוב יותר מפני דימויים תקשורתיים ומסוגלים לראות בקלות רבה יותר מבעד להטעיות. פשוט יש להם נסיון רב בכלים הללו והם מודעים לקלות שבה המוח מהשלים תבניות ומוסיף פרטים על מנת לגרום למשהו להיראות מציאותי.
"בוודאי שיש לי אחיזה טובה במציאות, אני יכול לשלוח יד ולחנוק אותה בכל רגע."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש