 |
מיה,
אם פנייתך היתה אלי, הרי שבוודאי ש"אני נותן קרדיט" - אני מניח שנושאים מעין אלה מעניינים את קוראי "האייל" והם מוכנים להקדיש מזמנם ולדון בהם.
ובאשר לשאלתך הרטורית: "אם אתה יכול להתעלות מעל לשטיפת המוח ולהבחין בסכנות, אז למה אחרים לא?" ראשית, עם כל הכבוד לי, התזה המוצגת כאן אינה שלי, כפי שהובהר לאורך כל המאמר. כל שעשיתי בשני חלקי המאמר הוא להביא בתמצית חלק מרעיונותיו של בודריאר ולהנהיר אותם בעזרת דוגמאות. ואכן, גם זו אינה מלאכה קלה, שכן סגנון כתיבתו של בודריאר אינו מקל על הקריאה (מדוע, זו שאלה אחרת שלא אכנס אליה כאן), ואף דורש מהקורא ידע מוקדם בתחומים מסוימים כדי לרדת לסוף דעתו.
במה יתרונם של בודריאר או מקלוהן על כולנו, מדוע אם הם יכולים, אז לא גם אנחנו? התשובה על כך פשוטה למדי, הם מקצוענים בתחומם. כשם שלא כל אחד יכול לעשות דיאגנוזות רפואיות, אלא רק רופאים (וגם בקרבם התמחויות שונות), כך לא אחד הוכשר לערוך דיאגנוזות של החברה הטכנולוגית; גיבוש תיאוריות מעין אלה דורש הכשרה מיוחדת.
החברה המודרנית בנויה על התמחות. לכל אחד מאתנו ידע רחב על תחום מצוצמם ביותר, ומתוך הידע הצר הזה קשה לנו לגבש תמונת עולם מקיפה. במובן ידוע אנחנו "בורים-מלומדים" כפי שהעיר פעם ההיסטוריון אורטגה אי גאסט: נדמה לנו שאם אנחנו פיזיקאים או מומחים לשיווק לדעותנו יש משקל רב גם בבואנו להתייחס לפוליטיקה, היסטוריה, תרבות וכו'.
לפי גאסט, הבור-המלומד ניכר בכך שבאורח פרדוכסלי דווקא מתוך הביטחון שרכש לו מהתמחותו בתחומו הוא ממהר לפסול את דעותיהם של מומחים בתחומים אחרים.
כמובן, שאפשר לחלוק על דעותיהם של מקלוהן ובודריאר, ותיאורטיקנים רבים עושים זאת. גם אנחנו "באייל" יכולים להתווכח איתם כל אחד לחוד ובכוחנו המשותף כקהילה חושבת, אולם אין למהר להציג את דבריהם כטריוויאליים (בסגנון "ביג דיל") או לפטור את דבריהם בהבל פה כקשקושי סרק. שכן אם אנחנו, כאנשים לא מקצועיים בתחום רוצים ש"יתנו לנו קצת קרדיט" שומה עלינו לתת בעצמנו קצת קרדיט להוגים בעלי שם עולמי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש