האימה משחררת 3334
עלילות חורבן אפוקליפטיות בולטות בהיעדרן מהיצירה התרבותית הישראלית. איזה שסתום לחץ חילופי פיתחנו לחרדותינו, ומהו המחיר שאנו עלולים לשלם על הדחקת מוראות העתיד?
''סדום ועמורה'', ג'ון מרטין, 1852
"סדום ועמורה", ג'ון מרטין, 1852
סרטי אסונות ואפוקליפסה הם אחד הז'אנרים הקולנועיים האהובים ביותר בימינו. עשרות ומאות מיליוני צופים נוהרים מדי שנה לבתי קולנוע ברחבי העולם כדי לצפות באסון ובהרס המתרחשים מול עיניהם, בין אם על ידי וירוס קטלני, אסון טבע, או קרני מוות ירוקות מן החלל. מפיקי הסרטים זיהו כבר מזמן את הצמא בציבור לעלילות שכאלה, ובעליצות קולנועית משולחת רסן הם ממוטטים בניינים, הורסים סמלי תרבות וציוויליזציה, מחריבים ערים שלמות, ומובילים אל האבדון חיי אדם ומשפחות, המוסרטים ומוצגים ברגישות נוגעת ללב ככל שאפשר. יש משהו מושך במידה בלתי רגילה בחורבן המוחלט. יש בו אסתטיקה. זה דומה, אולי, לסרטי ה-"gore" והזוועה שמציגים לראווה את ריטוש הגוף והנפש האנושית, אבל כאן מדובר בריטוש הגוף והנפש של חברה שלמה: גופה – בנייניה, עריה, דרכיה; ונפשה – המוסדות החברתיים שלה. כולם נחשפים בפגיעותם, כושלים בהגנה אלו על אלו, עומדים לבדם, ונופלים.

מה בחורבן מושך אותנו כל כך? הרבה כבר נכתב על כך, ואולי כל התשובות נכונות. אולי לצפות בנורא מכל גורם לנו לחוש בני מזל על כל שיש לנו. אולי אנחנו יכולים להבין דבר באמת ובתמים רק לאחר שהבנו את משמעות חסרונו. מהי הציוויליזציה? מהי האומה? דמיינו את עצמכם בלעדיהן, ותבינו. מה נותנת לנו הטכנולוגיה המודרנית? תארו לכם קודם כל כיצד תוכלו להתקיים ללא טכנולוגיה, אחרת לא תדעו. ועד כמה חשובים לנו קשרינו האנושיים, ערכינו המוסריים, האישיים והחברתיים? חישבו כיצד תגיבו על אובדן יקיריכם, כיצד תתמודדו עם בחירות בלתי אפשריות בין ערכים סותרים, ואז תוכלו להתחיל לערוך את חשבון הנפש הפרטי והקבוצתי שלכם, כאן ועכשיו, עוד בטרם יצאתם מאולם הקולנוע.

שסתום ביטחון לפחדיה של תרבות שלמה

סרטי האפוקליפסה משמשים גם כאמצעי פורקן לחרדות ולפחדים של חברה העומדת, ממילא, תמיד לפני משבר. זה לא רעיון חדש. מקובל, למשל, לראות את סרט המדע הבדיוני "פלישת חוטפי הגופות" כמייצג, במרומז, את הסכנה שבהתפשטות הקומוניזם בארצות־הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. במקביל, יש גם עיסוק ישיר ולא מרומז באפוקליפסה: באותה התקופה, וגם לאחריה, יצאו לאור לא מעט סרטים שעלילתם מתרחשת בעולם שלאחר שואה גרעינית; בבריטניה, מזמן המלחמה ועד היום, התפרסמו ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה וחוברות קומיקס פופולריים רבים העוסקים במשטרים טוטליטריים שהשתלטו על הממלכה. הסכנה המוחשית והחרדה הציבורית מפני אסון אמיתי וקרוב (כמו משבר הטילים בקובה) לא מנעו עיסוק ספקולטיבי ישיר בהן בתרבות הפופולרית, אלא להיפך. נראה שיצירות כאלו חותרות להציג אסון מקיף ככל האפשר, הקורה בקירבה אינטימית ככל האפשר לחייהם של הצופים, והמעורר את חרדותיהם הקבוצתיות.

שסתום ‏ביטחון טוב מזה לפריקת פחדיה של תרבות שלמה קשה להעלות על הדעת. לאחר שחוו הצופים את הפחד בכל האמצעים האודיו־ויזואליים שהטכנולוגיה המודרנית יכולה לספק, הם יכולים לעסוק בשאלות אישיות, אבל גם פוליטיות, בלא מורא והדחקה, ועם זאת תוך שהסיכון ונזקיו עומדים תמיד מול עיניהם: עד כמה לדחוק בסובייטים במשבר הטילים? באילו אמצעים כדאי לנקוט כדי למנוע הפיכה, בין אם קומוניסטית או פשיסטית? כיצד עלינו להתכונן לאסון? שום דיון ציבורי אינו יכול להיות רציונלי כאשר הוא נשלט על ידי פחדים מושתקים ברקע, בין אם הפחדים האלה מוצדקים ובין אם לאו; לכן, ליצירה האפוקליפטית בעולם המערבי יש תפקיד חברתי חשוב.

מפתיע, לפיכך, שבישראל של דורנו – חברה הניצבת על עברי פי פחת לא פחות מארצות־הברית וממערב אירופה – אי אפשר כמעט למצוא יצירה אפוקליפטית; ולא רק בקולנוע ובטלוויזיה, אלא גם במדיה זולה וקלה יותר להפקה, כמו ספרות ואפילו מוסיקה. דרמות העוסקות באובדן אישי או משפחתי יש למכביר, אבל לא באובדן לאומי או קבוצתי בקנה מידה גדול. מאז "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן מתחילת שנות השמונים, לא ראינו עלילה שלמה המתארת חורבן לאומי. יש רמזים, פה ושם, לחרדה מפני אסון, או השתקפויות חלקיות של מה שאפשר בדוחק לפרש כאסון. אבל אלה נוטים להיות מעטים, חלשים, זהירים, עקיפים, וגם, במידה רבה, להיות העתקות פשוטות של עלילות או נושאים מתוך יצירות זרות, במקום לעסוק ברצינות בחרדות הרלוונטיות והאותנטיות של החברה הישראלית. מול החרדות האמיתיות של הקיום הישראלי, ההתייחסויות הספוראדיות והלא־מחייבות האלה לקטסטרופה לא יכולות באמת לתפקד כשסתום ביטחון, עד שנדמה כאילו כלל אין אנו רוצים בשסתום שכזה.

אמנם אנחנו כן עוסקים, כחברה, באופן כמעט יום־יומי בשאלה כיצד להדוף את הסכנות המקיפות אותנו. אבל לא זה התפקיד של היצירה האפוקליפטית; תפקידה הוא להציג את הרע מכול. יש הבדל בין לשאול את עצמנו איך (או האם צריך) לעצור את פצצת הגרעין האירנית – כפי שאנחנו שואלים את עצמנו כל הזמן, בפנים חתומות וברציונליות מעושה – לבין לענות לעצמנו על השאלה איך באמת ייראו חיינו, איך נפעל ואיך נרגיש, אם פצצה גרעינית תתפוצץ בלב תל־אביב.

זומבים צרים על קניון עזריאלי?

התייחסות בוטה וישירה לחורבן ישראלי, דומה לזו המוצגת דרך קבע בסרטי אסונות אמריקאיים, תזכה בארץ לתגובה לא נוחה ואולי אף עוינת. ייתכן שנשמח לחזות באוסף הפקאצות המבועתות והג'ובניקים המבולבלים על גג קניון עזריאלי, כשהם מנסים להתגונן מהזומבים הצרים עליו – אבל גם זאת, רק כל עוד הנמשל נותר מעורפל מספיק. מעבר לכך, כל אמירה תהיה בהכרח פוליטית. זו תהיה תבוסתנות, או חרחור מלחמה, או פילוג העם, או הסתה לגזענות. ולא מדובר רק בסכנת הגרעין האירני. האם החברה הישראלית מסוגלת לעכל סרט פופולרי על עלייתה לשלטון של מפלגה לאומנית המגובה בכנופיות בריונים אלימות? האם היא יכולה לצפות במשפחה ישראלית הנמלטת לשומרון במכוניתה ממישור החוף המוצף וההרוס, מתחמקת ממחסומי דרכים מאולתרים של חבורות נערים פלסטינים, מסתירה את הבת הגדולה מתחת לשמיכות על רצפת המושב האחורי? כמה רחוק מגיעה היכולת שלנו לחוות תיאורים שכאלה? לא רחוק מספיק, נראה לי, כדי להשתוות לסרט אסונות או מלחמה אמריקאי מצוי. האם אנו יכולים לדמיין את ערימות הנשק על רחבות הקריה ואת חייליה עוברים, ידיהם כפותות באזיקונים, תחת שמירה, בדרך אל המשאיות המוחרמות?

אין יצירות פופולריות כאלה בארץ. זה כמעט בלתי אפשרי. בחשיבה הישראלית, כפי שהיא מתבטאת בתרבות, אין קיום מלבד הרגע, אין עתיד אלא הווה מתמשך, אין איום מלבד המיידי והברור מאליו, אין אסון אלא אם הוא אישי. באפשרות של אסון לאומי ממשי לא רק שלא עוסקים בתרבות בגלוי, אלא שיש טאבו לדבר על התרחשותו בכלל.

מלבד, כמובן, מביום השואה.

או אז נפרצים כל הסכרים, בעשרים וארבע שעות מרוכזות של אורגיית הרס ואובדן. ביום זה אין אסון או השפלה, לאומיים או פרטיים, פיזיים או רוחניים, שלא נמצא להם מקום ופאתוס. אפילו זאטוטים של כיתה ה', שמעולם לא צפו בזוועתון או בסרט עם תוכן מיני (לא בידיעת הוריהם, על כל פנים), מוצאים את עצמם זקופי קומה על מרצפות חצר בית־הספר, מדקלמים מול עיניהם הגאות והבוחנות של מוריהם וחבריהם על עוללים שראשם נופץ אל הקיר, ועל פטמת אם שהיא כחולה וצוננת. ואין ברכיהם כושלות ואף אין רעד עובר בקולם, אלא רק משום גודל הכבוד והמעמד.

הרצינות התהומית הזו שבה אנו מתייחסים לשואה, כמעט שבעים שנה אחריה, משתווה רק לרצינות שבה אנו מתייחסים לעוצמתנו ולחוסר פגיעותנו. כבר בשנת 1988, במאמרו "בזכות השיכחה", עמד פרופסור יהודה אלקנה על הקשר הפתולוגי האפשרי בין העיסוק בשואה לבין חרדה ותוקפנות. כשפורסם, עורר המאמר התנגדות עזה ביותר, אבל בעשרים ושלוש השנים שעברו מאז קנו להם רעיונותיו אחיזה, עד שבחוגים מסוימים, ובמיוחד בשמאל, הקישור בין השואה למיליטריזם בישראל כבר הפך לקלישאה כמעט. לפי מאמרו של אלקנה, העיסוק החוזר ונשנה, והמיותר, בטראומת השואה הישנה מעורר אצלנו שנאה, פחד ותוקפנות, שמתבטאים בפעולותינו. לפי נקודת מבט אחרת, נפוצה גם היא בשמאל ואצל מבקרי ישראל, השואה היא רק תירוץ עבורנו, קרדום לחפור בו. לפי שתי נקודות המבט האלו גם יחד, השואה היא הסיבה וההצדקה לתוקפנות מקדימה בעיני אחרים ובעיני עצמנו. אם השואה קרתה לנו, הרי שאנו פגיעים. היא עלולה לקרות שנית, ועלינו להתגונן מפניה, לצפות לה, ולקדם מראש כל סיכוי של חזרתה, בכוח אם צריך. כולנו למודי טראומה, וכולנו פוחדים.

תחליף לסרטי האסונות והחורבן

אבל לדעתי התפיסה הזו כבר אינה נכונה, אם בכלל היתה נכונה אי פעם. אני אומר זאת משום שהיא עומדת בסתירה ליחס הישראלי לאפוקליפסה. לו באמת היינו חיים בחרדה מתמדת מפני שואה נוספת, היינו עוסקים בכך השכם והערב; לא היינו יכולים לסכם את היכרותנו האישית עם היצירות האפוקליפטיות בתרבות הישראלית ברשימה חתרנית קצרה; לו זה היה המצב, הרשימה הייתה ממלאת את הדף ועולה על שוליו, ואילו תכניהן של היצירות האלו לא היו רמזים זהירים והססניים, אלא היו מכילים תיאורים מזוויעים ומטילי אימה. לא. אם הפחד מפני חזרתה של השואה באמת ממלא את התת־מודע הקולקטיבי שלנו, הרי שהוא מודחק. ואם הוא אכן מודחק, מדוע אנו חוגגים את זוועותיה של השואה שהיתה, מדי שנה בשנה, במקום להדחיק גם אותה?

אני רוצה להציע הסבר אחר. השואה אינה הסיבה שבגללה אנו מפחדים מהעתיד. ההיפך הוא הנכון. אנחנו מפחדים מהעתיד פשוט משום שהוא באמת מפחיד, וכזה תמיד היה. אבל השואה היא הדרך הלגיטימית היחידה שלנו להתמודד עם הפחד הזה: היא התחליף שלנו לסרטי האסונות והחורבן של שאר העולם. בכל ימות השנה אנחנו מעמידים פני בלתי־מנוצחים. צבאנו חזק, כלכלתנו יציבה, שירותי החירום שלנו מסוגלים להתמודד עם המוטל עליהם – אם לא בהצלחה יתרה, אז לפחות ללא נזק אסטרטגי. אנחנו דואגים לספק לעצמנו משברים ומלחמות קטנות דרך קבע, רק כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו עדיין מסוגלים להתמודד איתם, שאנחנו עדיין חזקים. אבל אי אפשר להמשיך בהעמדת הפנים הזו כל השנה. לכן יש לנו יום אחד, שבו כולנו מוציאים את חרדותינו וסיוטינו הציבוריים לאור השמש, להתאוורר קצת.

אבל למרות זאת, נותרו כמה הבדלים קריטיים בין סרטי פלישת חייזרים לבין יום השואה. יצירות אפוקליפטיות מכוונות תמיד לעתיד, ואילו העיסוק בשואה מכוון בהכרח לעבר. השואה הרי כבר קרתה, ואנו לומדים אותה כמאורע היסטורי ולא כדבר שצריך להתכונן לקראתו. יצירות אפוקליפטיות הן גם, במהותן, סוג של יצירה ספקולטיבית, מדע בדיוני, ולכן הן עוסקות במה שאולי לא הכרחי שיקרה, אך ייתכן שכן. אבל את השואה אנחנו לומדים כאירוע יחיד במינו בהיסטוריה. היא לא "אחת מ-", היא "השואה" – כל השוואה של אירוע אחר אליה נתקלת אצלנו לא רק בזעם ובהכחשה, אלא אפילו בגיחוך, כאילו אמרנו אוקסימורון.

וחשוב מכל, היצירה האפוקליפטית מנסה לזעזע את הצופה בהצגתה את החורבן כנוגע לו אישית, פוגעת באנשים כמוהו, בסביבה הדומה לסביבתו, ובסמלי תרבות שהוא מזדהה איתם. העיסוק בשואה, לעומת זאת, כולל בדורנו דווקא הזרה. מתיה אינם נראים כמונו; להיפך, הם נראים לנו היום כל כך אחרים, בכובעיהם ובבגדיהם המשונים, ובשחור־לבן של דמויותיהם. השואה לא קרתה פה, היא קרתה על אדמת אירופה הרחוקה. והיא לא קורה עכשיו, אלא קרתה אז, לפני כמעט שבעים שנה. בניגוד לחורבן העתידי, המעורפל והמודחק, השואה כבר תבעה את קורבנותיה ושׂבעה. ואולי אפשר לקוות שקורבנם של המתים הרבים כל ‏כך ישמור כעת על קרוביהם ועל צאצאיהם, הפיסיים והרוחניים. מְתֵי השואה הם אולי סבינו וסבתותינו, או סביהם וסבתותיהם של חברינו ושכנינו, אבל בתרבותם, באמונתם ובהרגליהם, הם בקושי דומים לנו, לאחר שלושה וארבעה דורות. כל תמונה וסרט ומכתב מדגישים את ההבדלים, אומרים לנו שוב ושוב: אנחנו קבורים בקברי אחים באדמה, ואילו אתם מהלכים על פניה! אנחנו חלשים ואתם חזקים! אנחנו נכשלנו, טעינו, נשארנו בגרמניה של היטלר, לא ברחנו, לא ראינו את הסימנים מבעוד מועד, ואילו אתם בניתם עם ומדינה וצבא! אנחנו דוממים, ואילו אתם – תחיו לנצח!

כמה עוצמה יש במראה מדינה שלמה עומדת דום. אבל נדמה שיותר משאנחנו רוצים לזכור ולהוקיר את המתים, אנחנו רוצים לזכור ולהוקיר את עצמנו. אז כן, אנו מקווים שזרותם של המתים תחייה אותנו, שאלפי הקילומטרים שבינם לביננו יהדפו את דורשי רעתנו טוב יותר מכל אוגדות השריון, שמרחק הדורות ההולך וגדל ישמור עלינו טוב יותר מכל פצצת אטום. השואה עבורנו אינה רק אמצעי לפורקן חלקי של החרדות; היא גם אמצעי חשוב מאין כמוהו להדחקתם. שוב ושוב אנחנו אומרים לעצמנו: שום סכנה אינה מרחפת. היא כבר חלפה, היא כבר קרתה.

תקוות שווא. העולם אינו עובד כך, ואנו הרי יודעים זאת. יודעים ומכחישים, ומכחישים שהכחשנו. וכך חוזר על עצמו המעגל: רק ההדחקה המוחלטת של אפשרות החורבן בעתיד מאפשרת לנו לראות את השואה כאירוע יחיד במינו בהיסטוריה. ייחודיות השואה היא האמצעי היחיד שיש לנו להתמודד עם הפחד. והפחד מצריך את ההדחקה. וחוזר חלילה, כבר עשרות שנים.

לכן, יום השואה, דווקא יום השואה, הוא ניצחונו של האסקפיזם.

מחירו של קוצר הרואי

לחוסר העיסוק הישיר באפשרות החורבן שלנו יש מחיר, והוא עלול להסתכם בהרבה יותר ממתח נפשי. כל כך הרבה דובר כבר על חוסר הראייה האסטרטגית בארץ, על כך שאף ממשלה אינה חושבת יותר משלוש או ארבע שנים קדימה, על כך שלאזרחים זיכרון קצר וציפיות מוגבלות, אבל לא שאלנו למה. וכי איך אפשר אחרת? אנחנו מפחדים להביט רחוק מדי לעתיד. מי יודע איזה אסון נמצא שם? מתי תתרחש רעידת האדמה? איך ייראה המזרח התיכון? איזו מעצמת־על תעלה ואיזו תיפול? האם, ומתי, יתייאש מאתנו העולם? והאם נתייאש מעצמנו? אפשר להאמין, או להעמיד פנים, שחמש השנים הבאות, או שמונה השנים הבאות, עוד תהיינה דומות לשנה שחלפה. אבל כדי לחשוב רחוק יותר ניאלץ להכיר באפשרות, ולו קלושה, של חורבן עתידי, ואת זה הרי איננו מתורגלים ומוכנים לעשות. חוסר הרצון שלנו להתבונן ישירות בחורבן הוא שיביא אותו עלינו. מי שמכסה את עיניו כשהוא מתבונן בעתיד לא יוכל להשיג שלום אמיץ ולא יוכל לנהל מלחמה מוצלחת.

תכניו וסגנונו של יום השואה נקבעו לפני שנים רבות, כמעט עם הקמת המדינה. הם נקבעו מתוך מטרה חשובה ורגישה מאין כמוה: לאפשר לניצולים ולמשפחותיהם – לכולנו, בעצם – להתמודד עם הטראומה, להציף את שהודחק, לכבד את זכר המתים הטריים והרבים כל כך, לדבר את שאי אפשר היה לומר לפני כן, להזיל דמעה שנשכחה בעין במשך שנים. את זאת עשינו, והשלמנו, מזמן.

אבל בכל השנים שחלפו מאז, המצבה שהקמנו בתודעתנו לא השתנתה במאום. עשרים אלף זריחות ושקיעות לא הספיקו כדי לשדלה להצמיח גבעול ירוק אחד מבין סדקיה. וגם לא חזזית. היא אפילו לא דהתה. היא רק התאבנה עוד יותר, התקשתה, הפכה קרה וצדקנית וחשדנית וזועפת, בעוד כל אותו זמן העולם ממשיך להשתנות. קשה להאמין ששלושה דורות של תינוקות הספיקו להיוולד מאז בארץ לתוך עולם מבהיק וחסר היסטוריה. הם למדו ללכת, למדו להבין עברית, למדו לפעול ולמרוד ולהיזהר בדרכם שלהם. היום כבר יש להם – לנו – בעיות חדשות. יש לנו אתגרים חדשים. אויבים חדשים. חרדות חדשות, שלא היו לפני כן. ואנחנו לא מדברים עליהן.

זו הסיבה שבגללה אנחנו צריכים, סוף סוף, יצירה אפוקליפטית בארץ. השואה כבר מזמן אינה יכולה להיות תחליף. והנה, לא חסר לנו דבר! יש לנו כל כך הרבה סופרים, תסריטאים, מאיירים, אנימטורים וקולנוענים מהשורה הראשונה. יצירות אפוקליפטיות חדשות וישראליות לחלוטין, מכל הסוגים, יכולות כולן להכין מטעמים נפלאים ומרגשים מסיפורי המלחמות שנפסיד בהן, ממפלס הים העולה ומציף את קו החוף, מהפצצות החייזרים, מהווירוסים העושים שמות באוכלוסייה, מהשמדת הערים, מהשלטון של חונטות צבאיות רצחניות עם מדי ב' וגינונים של סחבק, ממלחמות האזרחים, מההמונים הנמלטים אל ההר מאימת מדוזות מוטאנטיות, מהטירוף המתפשט. למה לא? אנשים אולי יזדעזעו קצת, בהתחלה. אין בזה כל רע. אבל כשיהיו לנו כל אלה, נוכל באמת לחזור ולצחוק קצת על עצמנו ועל פחדינו, בסוג ההומור שמאז ימי הגטו שכחנו שבכלל היה לנו. זה יהיה משחרר.
קישורים
פלישת חוטפי הגופות - ויקיפדיה
הדרך לעין חרוד - ויקיפדיה
בזכות השיכחה - באתר "העוקץ"
חזיונות העתיד של כותבי העבר - מאמר של אלי אשד באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

569352
כמין נספח, סקירה קצרה של היצירה האפוקליפטית שכן מצאתי בתרבות הישראלית.

אז קודם כול, יש את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן מ1984 (הדרך לעין חרוד [ויקיפדיה]). זה רומן דיסטופי ואפוקליפטי שעוסק בדיקטטורה צבאית לאומנית ואלימה בישראל, שרודפת את מתנגדיה הפוליטיים והרעיוניים.

בעבר אולי היו יותר יצירות אפוקליפטיות. אני מכיר את "ישראל בשנת 2000" של ס' גולדפלוס מ1951 שמתאר התקוממות כללית של בעלי החיים נגד בני האדם בארץ, וכולל תיאורים מפורטים ומבהילים של קרבות ברחובות תל־אביב, ששמותיהם ותיאוריהם נתונים במפורש. מגוחך ונפלא. הוא כבר הוזכר בתגובות לדיון 1209.

אבל כל אלה רק דוגמאות מהעבר. מה שעניין אותי במיוחד היתה יצירה אפוקליפטית בדור שלנו דווקא, כלומר מאז שנות השמונים ואילך. מצאתי מעט מאוד. היה בעיקר שימוש בנושאים אפוקליפטיים זרים; בסך הכול אנחנו צורכים ומושפעים מאוד מהתרבות האמריקאית, האירופית, ובכלל. השיר "שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס משנת 1987 עוסק בהשמדה גרעינית, ונכתב בהשראת סרט אנימציה בריטי, על פי פורטיס. בסרט "קלרה הקדושה" של ארי פולמן ואורי סיון משנת 1996 (קלרה הקדושה [ויקיפדיה]), המבוסס על ספר של פבל קוהוט הצ'כי, מופיעה ברקע בטלוויזיה לעתים קרובות מגישת חדשות ומדברת על קטסרופות אפשריות כמו וירוס חדש או תקלה בכור גרעיני. לכל אורכו יש בסרט אוירת ציפיה דרוכה, או אפילו ייחול, לאיזה אסון או מהפכה שיבואו סוף סוף וישחררו את הדמויות ממסלול חייהם המתוכנן, המשעמם והבינוני. בסופו של דבר הסרט מגיע עד כדי להראות את תושבי העיירה עוזבים אותה במכוניותיהם, לאחר שנפוצו שמועות על רעידת אדמה שאמורה להתרחש בה.

מעבר לקטסרטופות כנושא אוניברסלי או מטאפורי, קטסטרופות לאומיות יש רק ברמז. הסרט "ואלס עם באשיר", למשל, גם הוא של ארי פולמן מ2008 (ואלס עם באשיר [ויקיפדיה]), מתאר, בין השאר את חורבנה של ביירות במלחמת לבנון, אבל בכמה מהסצנות (הטיילת על החוף, או הטרמינל בנמל התעופה) הוא מציג את ביירות דומה בצורה מבהילה לתל־אביב או לישראל .

לאחר כל הרמיזות והשימוש הזהיר בקטסטרופות זרות, הרשע היחיד בסדום שמצאתי היה שלומי שבן, בשירו "האזרח ה-‏1" מ2007. השיר מתאר חלום סוריאליסטי, חי ומעורר אימה על עיר ישראלית שנהרסה על ידי כך שהפכה בין לילה למחנה צבאי, שכל תושביה הפכו לחיילים (כמו בסרט זומבים קלאסי), והמספר-חולם נותר בה האזרח האחרון.
569359
מה עם "ויהי בוקר" של סייד קשוע? לא היית מתייחס אליו כאל ספרות-קטסטרופה?
569382
הייתי אומרת שזו סוגת ''נבואות חורבן''.
569386
הספרות של סייד קשוע היא באמת סוג של קטסטרופה.
הלוואי שכל הקטסטרופות יהיו רק כאלו 569475
569693
נכון! האמת שחשבתי עליו, אבל שכחתי ממנו עוד לפני שהספקתי להוסיף אותו לרשימה שלי.

לא קראתי אותו. אבל בניחוש, הייתי אומר שהחברה הערבית שונה לגמרי מהישראלית־יהודית. הוא אולי סיפור קטסטרופה אבל לא סיפור קטסטרופה "שלנו", אז הוא לא אומר הרבה על היחס שלנו לזה...
אחד אלוהים 569363
569368
בספרות הישראלית המודרנית יש עוד דוגמאות שאני יכולה לחשוב עליהן:
"מחפשים את גואלמן", אוסף הסיפורים של אמנון דנקנר מ1986. טוב, אלו אפוקליפסות מנקודת מבט יהודית חילונית מהצד השמאלי של המפה.
גם בכל הספרים של אורלי קאסטל בלום יש ממד אפוקליפטי, וזה בלי קשר לנטיות פוליטיות.

גם לאסי דיין כבמאי יש נטיות אפוקליפיות, גם אם הן לא תמיד גלויות לחלוטין, כמו לקרוא לגרוטסקה שלו "עם ישראל חי: שם זמני" או ב"סיפורי אגפא", לשים את השיר על יום הדין על רקע חיסול כללי של הדמויות.

אני סבורה שאתה צודק אבל שהאפוקליפסה בתרבות היהודית בישראל מדברת לרוב בזמן עבר. אבל השואה היא באמת לא המייצג היחידי.
קודם כל, התנ"ך נפתח עם שורה של סיפורים אפוקליפטיים כבר בחלק הראשון: הגירוש מגן עדן; המבול; הרס סדום ועמורה. ובהמשך, יש סיפורים רבים על הרס והשמדה בממדים מקומיים לצד התנבאויות למיניהן (אליהו? יחזקל? דניאל? איך-קראו-להוא-שנשא-פרוצה-לאישה?)
אחר באים סיפורי חורבן המקדש במדרש (נדמה לי שביאליק פירסם אסופה שלהם).
אחר כך באו סיפורי חורבן מאוד ראליסטיים מהתפוצות. בינהם שמשל "ייון מצולה" של נתן הנובר על הטבח באוקראינה.
הייתי מוסיפה לכך את מסורת הקינה היהודית, ששולבה בתרבות ההנצחה הישראלית, משום שהיא מכילה תמיד ממד פלאסטי (בסגנון "לזכר שרופי קהילת אבג וגו"')
זהו כנראה המאפיין השני בתרבות האפוקליפטית היהודית באלפיים השנים האחרונות, שהגורמים לה הם בני אנוש ושהיא מבוססת לרוב על אירועים אמיתיים.
נוסיף לכך את הבדיחה הידועה על מהו התוכן המשותף לכל חגי ישראל: קמו עלינו להורגנו, שרדנו, עכשיו נאכל. (לא מדוייק, אבל חביב.)

לסיכום אומר דבר כזה: יש לנו מסורת בריאה מאוד בעיני של התמודדות עם והכלה של אבל (על העבר) ופחד (מהעתיד).
אני אצטט את דבריך מסוף המאמר "אבל כשיהיו לנו כל אלה, נוכל באמת לחזור ולצחוק קצת על עצמנו ועל פחדינו, בסוג ההומור שמאז ימי הגטו שכחנו שבכלל היה לנו. זה יהיה משחרר." וזו בדיוק הנקודה. ישראל ירשה מהתרבות היהודית מסורת מכובדת לא פחות של הומור וסאטירה, ולא בכדי עלה בדעתך שהתסריט האפוקליפטי הממוקם בישראל יעורר קודם כל גיחוך. כאלה אנחנו, וזה בסדר גמור.
569685
אני לגמרי מסכים איתך שביהדות באופן מסורתי יש המון עיסוק אפוקליפטי, ואולי האפוקליפסה התנ"כית היא אפילו התבנית להתייחסות לאפוקליפסה בתרבות המערבית בכלל (קטונתי). אבל אני חושב שאיבדנו את זה, לאחרונה, או לפחות הפסקנו לעסוק בזה בדור האחרון.

ובעניין הסיכום היפה שלך, אני חושב שזה עניין של נקודת השקפה. לי ברור, בצורה עזה ואינטואיטיבית, שגם בעיסוק הישראלי בשואה וגם בעיסוק הישראלי בעתיד יש משהו מטורלל לגמרי. אבל זו השקפה סובייקטיבית בלבד, ואם את רואה זאת אחרת אין שום דבר שאני יכול להוסיף, חוץ מ"אשרייך" :)
569706
ה"אפוקליפסה" המקורית היא "חזון יוחנן" שהצליח להכנס לברית החדשה. מסורת אחרית הימים היהודית התפתחה במידה רבה במקביל לזו הנוצרית. מלחמת גוג ומגוג מופיעה אצל שניהם, לדוגמה.

השם "אפוקליפסה" עצמו לא קשור כלל לאחרית הימים (אם כבר מחפשים שם יווני מפוצץ: אסכטולוגיה [ויקיפדיה]). משמעותו היא פשוט "התגלות" או "חזון" (בד"כ בהקשר נבואי). לדוגמה, כאשר לארי וול רצה לתכנן את הגרסה השישית לשפת התכנות Perl [ויקיפדיה], הוא החל אמנם כמו כל איש מחשבים טוב עם סדרת מסמכי RFC (בקשת תגובות - Request For Comments), אבל משם זה התדרדר לסדרת מסמכים שהיוו את חזונו לשפה, ונקראו, כיאות Apocalypses.

כמובן שרוב בני העם לא מבינים את הנביא, ולכן קם פרשן (דמיאן קונווי) וכתב שני סוגי מסמכים: בתחילה הוא כתב פרשנויות (Exegeses) לדברי הנביא. בהמשך הוא כתב סדרה של סיכומים (Synopses) שמהווים כיום את הפרשנות המוסמכת (בפועל: את המפרט של השפה).

עכשיו אתם מבינים למה יש לפעמים מלחמות דת בין תכניתנים.
569897
אני עדיין מחכה לצלבן שיבוא, יכבוש את ממלכת פרל וישחרר את העולם מעולה של השפה המכוערת הזו.
569405
זיכרון עמום - ''אילו נוצחה ישראל'', ספר המתאר את נפילת ישראל בידי הערבים.
569406
נכון, ב 67 ,ספר מפחיד, היה קרוב מדי בקריאה לפחדים האמיתיים שהיו לפני המלחמה.
569407
אסף שובל (אני חושב שכתב כאן בעבר) בטויסט על הספר הזה - הערבים מנחיתים מהלומה ניצחת, אבל ארה"ב מתערבת

יש עוד 569473
יש ספר מהשנתיים-שלוש האחרונות שמתאר את החיים בישראל אחרי האפוקליפסה - ''הידרומניה'' של אסף גברון.
לא ,לא, לא ,לא ולא 569358
יש סיבה מאד מאד פשוטה וברורה מדוע סיפורי אסונות אינם נפוצים בארץ

סיבה שאין לה שום קשר ל"מצב" או ל"שואה" או לכל שאר הקישקושים הסוציולוגיים

האוכלוסיה בארץ היא פשוט קטנה מכדי שיתקיים קהל של חובבי אסונות בעברית שאפשר להתפרנס ממנו

ובשביל הקטנוניות

"פלישת חוטפי הגופות" הוא לא סרט זומבים

אז יכול להיות שאדון סתיו לא ממש מכיר את הסוגה שהוא כותב עליה
לא ,לא, לא ,לא ולא 569385
אני מבקש לחדד את הטיעון הכלכלי שלך. קהל דוברי העברית קטן מדי, לא משנה הסוגה. הסרט War of the Worlds עם טום קרוז עלה 132 מליון דולר, והסרט 2012 עלה 200. אפשר לממן תקציבים כאלה רק עם פונים לקהל עולמי, ולאנגלית יש קהל עולמי. אנחנו כמו אחרים התרגלנו לטוב ולאיכותי ביותר, ולסרט אפי דל תקציב אין סיכוי. אני גם לא בטוח שבחברה קטנה כל כך כמו שלנו יש מספיק כשרונות כדי להרים פרוייקט כזה.

עוד שתי הערות באותה הזדמנות:

מעניין אם מישהו בדק מחקרית את ההשערה שחובבי סרטי אסונות או אימה הם רדופי פחדים יותר מאחרים. האם לחברה יש פסיכולוגיה קולקטיבית? מוזר.

השואה היא כמובן לא סרט אפוקליפטי, סרטי שואה אינם מדהימים, אלא מעוררי פלצות. החוויה שונה לחלוטין. עלה בדעתי הסרט The Grey Zone מ 2001. כל הנושא פשוט לא רלוונטי. הכחשת השואה שהוזכרה במאמר רלוונטית לדיון אולי רק בהקשר הפוליטי. לא יתכן שיצרו בישראל סרט כמו The Grey Zone, ולא יתכן שיצרו בישראל סרט שבו מחבלים ערבים מנסים לפוצץ בתל אביב בפצצת אטום, וגיבור ישראלי מציל את המצב - הסיבות ידועות.
לא ,לא, לא ,לא ולא 569422
ובכל זאת נעשו סרטים בז'אנר, למשל ''זמזום'' של יגאל בורשטיין (אף שאם אינני טועה נוצר לטלוויזיה).

חוץ מזה, הפקת סרט היא עניין יקר. עובדה שבמרבית הז'אנרים מצליחים להפיק פה סרטים מוצלחים שגם מגיעים לחו''ל. הטענה היא ספציפית לגבי תסריטים מז'אנר מסוים או עם אמירה מסוימת.
לא ,לא, לא ,לא ולא 569595
מרבית הז'אנרים - דרמות, קומדיות קטנות, תעודה ותעודה-למחצה, אבל לא פעולה - הלא כך? כי כל הסרטים יקרים, אבל יש כאלה שיקרים יותר. אנימציה גם יכולה להיות יקרה, והצליחו כידוע לעשות סרט אחד כזה בישראל - אבל אי אפשר להסיק ממנו שאפשר: "ואלס עם באשיר", כל סיפור הפקתו הוא עלילת גבורה, מסירות, המצאה וחצאי-ניסים של איך הצלחנו להפיק סרט אנימציה מרשים למרות היעדר תקציב ותשתית. הוא הישג חד-פעמי. אז אפשר להעלות על הדעת שמישהם יצליחו להפיק סרט פעולה או אסונות או אפוקליפסה מוצלח בסיוע אותן מעלות, אבל על פניו נראה שמכשול התקציב והתשתית קיים.
לא ,לא, לא ,לא ולא 569611
נכון, אבל אתה (וגם אני) חושבים על אפוקליפסה במונחים של ספקטקל הוליוודי. זה לא בהכרח דווקא כך. אני חושבת שאם רוצים (ואם התסריט טוב מספיק) אפשר להראות את סוף העולם בקולנוע גם בלי להציג בניינים קורסים וכוכבים נופלים.
נכון. 569639
לא ,לא, לא ,לא ולא 569985
כמו שנאמר לעיל, ההשוואה בין הקולנוע הישראלי לקולנוע דובר האנגלית היא חסרת בסיס, ובלתי מספקת. קבוצת הייחוס (הוליווד) שונה כל כך מכל דבר אחר, עד שקשה ללמוד מן ההשוואה עלינו.

אולי את תוכלי לעזור בהשוואה לתעשיית האסונות ההולנדית?

מישהו מכיר סרטי אפוקליפסה הודיים? ערביים? דניים? רק מהשוואה בינלאומית הולמת, מול תרבויות שדומות בגודלן לתרבות העברית, נוכל ללמוד משהו על הייחוד שלנו (ואם אכן אנו יוצאי דופן).
לא ,לא, לא ,לא ולא 569988
התרבות ההודית דומה בגודלה לתרבות העברית? סירייסלי?
לא ,לא, לא ,לא ולא 570013
ודאי שלא. גם לא הערבית ואפילו לא ההולנדית. רק הדנית מתקרבת (למרות שהשבדים מבינים דנית די טוב). ובכל זאת, לפני שקופצים למסכנות דרמטיות על תפקיד השואה והציונות, כדאי לסקור לפחות את התרבויות האלה.
לא ,לא, לא ,לא ולא 570036
לא מכירה סרטים הולנדיים שעוסקים באפוקליפסה (אבל אני לא ממש מומחית לקורפוס הקולנוע ההולנדי ובטח לא לאזוטריה שלו).
לא ,לא, לא ,לא ולא 570103
יש לא מעט סרטי אפוקליפסה בריטיים: 28 יום אחרי, ונדטה, הילדים של מחר, ברזיל ובטח יש עוד.
חלקם לפחות גם לא עלו הרבה, לפחות ביחס לסרטי אסונות הוליוודיים.
לא ,לא, לא ,לא ולא 570128
אני לא הייתי מגדיר את ''ונדטה'' ו''ברזיל'' כ''סרטי אפוקליפסה''. דיסטופיים הם כן, אבל הסדר-החברתי נשמר.
לא ,לא, לא ,לא ולא 570141
ואף אחד מהם הוא לא בריטי במובן של מוצר שמיועד לצריכה בבריטניה בלבד
לא ,לא, לא ,לא ולא 570149
הם פוסט-אפוקליפטיים לפחות באותה מידה ש''הדרך לעין חרוד'' הוא כזה.
לא ,לא, לא ,לא ולא 570142
למה ההתעקשות על סרטים?
לא ,לא, לא ,לא ולא 570236
הקולנוע, וההבדל העצום בין הקולנוע דובר האנגלית לקולנוע הישראלי, פרנס חלק ניכר מן ההשערות שבמאמר. אבל אני אשמח להשוואה בינלאומית רצינית גם בתחומים אחרים. אבל הפואנטה של דבריי היא שהשוואה לתרבות דוברת האנגלית בלבד לא יכולה לשמש כבסיס למסקנות של המאמר.
לא ,לא, לא ,לא ולא 569394
התיאור של ''פלישת חוטפי הגופות'' תוקן, תודה.
לא ,לא, לא ,לא ולא 569423
משום מה התגובה הבוטה שלך לא מניחה של"חוטפי הגופות" יכולה להיות יותר מפרשנות אחת.

הנה הפרשנות שלי (שהיא לא סוציולוגית אלא פסיכולוגיסטית):
הטיעון על "אין קהל בארץ" שחוק ולא רלוונטי, כי אפשר להחיל אותו על כל ז'אנר שאינו מיינסטרימי, ועובדה שיש ז'אנרים לא מיינסטרימיים שפורחים פה. גם קהל חובבי השירה למשל, הוא קטן, ובכל זאת מופקים ספרים, כתבי עת וערבי הקראה למכביר.
אימה משחררת 569367
תודה על המאמר היפה. אני רוצה לציין שלדעתי בימינו השואה כבר אינה נתפשת כצדו האחר של הקיום, גילום של ממד אחר של חורבן, אלא כקטסטרופה העומדת ברצף לשורה של קטסטרופות שהעולם מצפה להן בלי הרף. בעידן שבו העולם נעשה צפוף יותר, חמוש יותר, טכנולוגי ותחרותי יותר, המרחק בין הקיום הנורמלי לבין הקטסטרופלי מתקצר. די בעונה שחונה אחת באזורי התבואה של העולם, כדי שבמקומות אחרים אנשים יגוועו ברעב. כבר לא דרושה מלחמת עולם כדי שיתחולל אסון גרעיני, די ברעידת אדמה. די בפנאט יחיד שהצליח לשים יד על חומרים רעילים כאלה ואחרים כדי לגרום לפיגוע השמדה המוני. המאבק לחיים נראה שברירי מאי פעם, ודי לכאורה במעידה קלה כדי לשנות גורל של אוכלוסיות שלמות. וכפי שאנו רואים בסרטי האסונות, ההצלה נתלית בתושיה קלושה של גיבור יחיד שמצליח למנוע את הדבר בשניה האחרונה.
זה אכן פלא כפי שאתה אומר שתחת מצב פרנואידי כזה, לא משתחררת הפנטזיה של החורבן בספרות וביצירה, ואולי היא משתחררת במידה מסויימת בכל מה שהכרנו עד כה, בהרס עצמי הקשור בציפיות דתיות, בלאומנות, או באנרכיזם של השמאל.
569379
''פונדקו של ירמיהו'' של בנימין תמוז.
מרתק.
569412
ושכחתי את "שואה 2" של עמוס קינן.
569549
''מלאכים באים'' של יצחק בן נר אם זכרוני אינו מטעני.
569381
תודה על המאמר המעניין. נראה לי שיש הבדל בין סרטי קטסטרופה לשם בידור כמו "חוטפי הגופות", לבין נבואות חורבן.

כדי ליהנות מסיפורי קטסטרופות צריך להיות צעיר ואופטימי, כי כשהקטסטרופה ממשית ורובצת לפתח היא מאבדת את חינה. אני מתארת לעצמי שליפנים ולשאר העולם יצא החשק לסיפורי מבול‏1 לדי הרבה זמן. ולמה צריך להיות צעיר? כי כשאתה צעיר אתה מאמין שהעולם יישאר בדיוק כפי שאתה מכיר אותו. אני זוכרת את החרדה של אבי במלחמת יום כיפור, לא הבנתי מה הפחד, כאילו מה, יכבשו אותנו? עם הבגרות באה הפסימיות. להפחדה יש טעם רק כשאתה יודע ששום דבר רע לא יקרה, אחרת לא היינו נהנים מרכבת הרים, ואחרת גם לא היינו צוחקים כשמישהו מתחלק על בננה - אנחנו צוחקים (בעלי ההומור המפותח שבינינו) כי לרגע היה מסוכן אבל לא קרה כלום, הבחור קם בפנים אדומות וניער את הבננה המרוחה על הז'קט שלו. יש תיאוריה שזו גם הסיבה שדגדוג מצחיק אותנו, ומאותה סיבה איננו יכולים לדגדג את עצמנו.
נראה לי שסרטי קטסטרופה אינם שסתום לשחרור פחדים אלא להיפך, הם נועדו להזריק פחד מסונטז ולהעלות את האדרנלין כשהכל מסביב בסדר ויישאר ככה תמיד.

נבואות חורבן, לעומת זה, שמורות לזקנים ולפסימיים. הן הביטוי לפחדים האמיתיים שלובשים צורה מול עינינו המנוסות, או כמו שדביר תיאר אותם, חזיונות ההרס העצמי שבא לידי ביטוי בחלומות האימפריה של הימין וכמיהות האנכריזם של השמאל. זה יש בתרבותנו, אבל לא הרבה כמו שהייתי מצפה.

_____________
1 מי שמכיר את השיר "<קישור http://www.youtube.com/watch?v=H8afP
569383
הניטפוק המתבקש: כשמישהו *מתחלק* על בננה זה דווקא מסוכן.

וחוץ מזה, ביוטיוב טוענים שהקישור לסרטון פגום. אני מבקש פתק החזרה.
569387
:-)אני מקבלת את התיקון בקול מחאה רפה. (כל עוד לא תתקן לי את "התחלקנו בג'ולות")

(זה היה קישור לשיר באיטלקית על תיבת נח וגם טרחתי ותרגמתי אותו, אבל נשמט לי הלינק ואבד התרגום אז נניח לזה בינתיים)
L'arca di Noe(1970) 569482
L'arca di Noe(1970) 569487
:-) נכון. הופתעתי לגלות שמאחורי מנגינת ההפלגות הרומנטית מסתתרות מילים על חורבן אקולוגי, ובגלל שנזכרתי במבול נזכרתי בשיר. לפי תאריך הפוסט של אלי אשד נראה לי שהוא גילה את זה בערך באותו זמן כמוני.

התרגום שלי קצת יותר טוב:

שחפים עפים בשלט רחוק, חוף זרוע קונכיות מתות
בלילה כוכב פלדה מטעה את המלחים
פסים לבנים בשמיים מקסימים את הילדים בחלומם
הירח מלא דגלים נעים ללא רוח
כמה קשה להיות אדם

מפליגה הימה הספינה
מהו יעדה? זאת איש לא יידע
שטה כמו תיבת נוח
הכלב, החתול, אני ואתה

שור מוטל על החול, לבו שותת בנזין שחור
בכל עיקול דרך סוס פח מחסל את אבירו
יבשה וים, אבק לבן, עיר אבודה בלב מדבר
הבית ריק ואינו מחכה לאיש
כמה קשה להיות אדם

מפליגה הספינה מפליגה...

_____________
הקליפ ממחיש יפה את המטפורות, לא חשבתי עליהן. מהו כוכב הפלדה המטעה את המלחים, האם זה לוויין GPS? ב-‏1970?
L'arca di Noe(1970) 569502
מנסיון אישי, נווטתי פעם סירה קטנה בלילה, בין שארם א שייך לראס מוחמד, רק לאחר שאופי הגלים השתנה באופן קיצוני, בדקתי והבנתי שאני ממוקד על האורות של ספינת ענק שנעה מצפון לדרום ולא על כוכב שוקע.
L'arca di Noe(1970) 569532
געגועים לחיבוקים חמייים... סירה לילית בין שארם לראס מוחמד.
569410
לגמרי מסכים איתך בעניין הגיל. נקודה יפה.

אבל לגבי זה שקטסטרופה זה רק בידור... אני זוכר שגם חשבתי כך פעם. אבל נראה לי שזו אשליה, שנוצרת כשאנחנו מסתכלים על יצירה אפוקליפטית של מישהו אחר. מה אכפת לי מניו־יורק חרבה? או מסיוט שקורה בעיירה אמריקנית קטנה? זה הכל רק תמונות יפות ומרדף מרגש, זה בידור. אבל למי שחי בניו־יורק, או בעיירה שנראית בדיוק כמו בסרט ועם אנשים שנראים ומתנהגים אותו הדבר, זה משנה מאוד. אנחנו לא באמת לגמרי יכולים לחוות את הבידור של תרבות זרה כמו שהילידים חווים אותה, ולא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את התרבות הזו. לכן אני חושב שהאמריקאים חווים את סרטי הקטסטרופות "הבידוריים" שלנו בצורה שונה מאוד מאיתנו.

אז מה כבר ההבדל בין סיפור קטסטרופה לבין מה שאת קוראת נבואת חורבן. אם ההבדל הוא שנבואת החורבן עוסקת בתסריט מציאותי, אז איפה תשימי את "הדרך לעין חרוד", למשל, (ספוילר! ספוילר! ספוילר!) שיש בו אלמנטים ופתרון פנטסטיים? ומה לגבי קומיקס וסרט כמו "ונדטה"? זה רצף, בין האפשרי לפנטסטי. ובכלל, לא היינו נהנים מרכבת הרים אם היינו חושבים שזה אמיתי, אבל מצד שני, גם לא היינו נהנים אם זה לא היה מזכיר לנו פחד אמיתי שיש לנו באמת.
ערים חרבות 569450
"מה אכפת לי מניו-יורק חרבה?"?

עוד דיון שבו עיר נחרבת כל פעם מחדש. הקצנה של הקטסטרופה כבידור. אגב, כמה עולה להפיק משהו כזה?
ברוכים הבאים לדודג' 569452
אתה מבלבל את התפאורה והסיפור

הנושא של סיפורים פוסט אפוקליפטיים הוא לא "תראו מה יכול לקרות לנו כחברה" אלא "איך אנשים (כיחידים) מתנהגים כאשר אין חברה שתכפה עליהם נורמות"

עד שנות ה60' התפאורה המקובלת לסיפור כזה הייתה המיתולוגיה של המערב הפרוע אבל כשזה התיישן ויצא מהאופנה הפוסט אפוקליפטיה החליפה אותו כרקע המקובל לאותו סוג של סיפורים

התפאורה אולי השתנתה אבל הסיפורים הם אותם סיפורים (ראה מקס הזועם)
569462
אין מחלוקת, כשהקטסטרופה לא רובצת לפתח היא מפחידה פחד נעים. אני בטוחה שאמריקאים לא קוראים את בדרך לעין חרוד כמו שאנחנו קוראים אותו. למעשה אני בטוחה שגם קונשטוק (כמושג) לא קורא אותו כפי שאני קוראת אותו. אז אני מסכימה איתך, נבואת חורבן לאחד היא לפעמים בידור מעולה לשני.
569424
אני חולקת על התזה שלך: המלחמה הקרה למשל, שהיתה גורם משמעותי ומעיק בארה"ב, נתנה השראה לעשרות ומאות יצירות, באופן ישיר או עקיף. דווקא עיסוק במה שמטריד חברה שלמה באותו רגע יכול ליפול על אוזניים קשובות.
569463
אוזניים קשובות כן, אבל הנאה בידורית אני לא בטוחה.
569469
גם סרט מתח מעיק נופל בקטגוריית ''הנאה בידורית''.
569471
סליחה על האנגרית :-) רציתי לומר "שייך ל" ולא "נופל ב".
569476
כן, נכון. העקרון הוא שככל שהאסון/קטסטרופה/חורבן/אפוקליפסה נתפס בעיני הצופה כיותר ממשי ועשוי לקרות בקרוב או שקרה לא מכבר, כך זה מתרחק מהנאה בידורית.
מצאתי טעם רע בהעלאת הסדרה "חטופים" בעוד גלעד שליט לא משוחרר, ממש התהפכה לי הבטן, ועכשיו אני יכולה לנסח למה: כי פירוש הדבר שאנחנו עד כדי כך שאננים לגבי החטוף שלנו ועד כדי כך גלעד לא נחשב בתודעתנו, שאנו מרגישים צורך, ומרגישים נוח, לתסרט סדרות דרמטיות על חטופים בדיוניים.
569689
מעניין. אני ראיתי זאת בדיוק הפוך: עד כדי כך אנחנו רגישים לגבי גלעד שליט, ועד כדי כך כל דיבור עליו ועל חטופים מפורסמים אחרים נוגע בעצבינו החשופים, שאנחנו צריכים להמציא דמויות בדיוניות רק כדי שנוכל לבטא, בצורה לא ישירה, חלק מהפחדים והכעסים שלנו‏1. לכן גם לי התהפכה הבטן, אבל מסיבה אחרת...

1 כמו גבולות נאמנות המשפחה/אישה, או האינטרסנטיות הדורסנית של המדינה, אם להזכיר שתיים.
569723
זה באמת מעניין, ואני מבקשת שתברר עם עצמך עד כמה זה נכון. לשם המחשה: נניח שאתה יפני. האם נראה לך שערוץ 2 היפני יפיק סדרת קטסטרופה על גל צונמי בגובה 20 מטר שמציף את ערי החוף, עם סצינות חורבן באנימציה ממוחשבת ודרמות אישיות מומצאות סוחטות דמע?
569728
האמת, לגבי היפנים נראה לי סביר מאוד לא יהיו דרמות אישיות מומצאות סוחטות דמע, אבל סדרת סרטי גודזילה שבה מחריבים את טוקיו השכם והערב ידועה היטב, ויש סוגה יפנית שלמה של סרטי אסונות שבהן יפן מוחרבת בצורה זו או אחרת, החל מפיצוץ גרעיני ועד לטאות ענק.
569731
אין קשר בין שני חלקי הפסקה, גודזילה לא עומדת על הפרק, אבל אם הבנת מדוע היפנים לא יפיקו ברגע זה סדרה דרמטית מומצאת על אסון צונמי, אתה מבין מדוע הטלויזיה הישראלית לא תפיק ברגע זה סדרה דרמטית מומצאת על חטופים.
569740
ברגע זה, כן - רק מה, שהטלוויזיה הישראלית *בדיוק* הפיקה סדרה דרמטית מומצאת על חטופים (השבים הביתה).
569743
אני מרגישה כמו סוקרטוס נדמה לי, או ברנש אחר ששכחתי את שמו, חזור ברקורסיה תגובה 569476.

ועם זאת, אני מופתעת לשמוע את זה דווקא ממך כחבר בנציגות מקהלת פקידי הממשל של בוש באייל, ובד בבד סוגשל שמחה.
569744
למען השם, את יותר מקטלגת מחוברת של איקיאה. נסי פעם אחת לכתוב שלושה משפטים בלי להשליך כל מיני דמיונות וקטלוגים פרועים לצד השני.
569757
לא לא, חלילה, אתה שר רק באגפים, בחזית עומדים הבסים הסולנים קונשטוק ואנשלביץ, ידידיה הוא בתפקיד הטנור הרומנטי, יש סופרן ומצו סופרן, יש גם סופרן ילדים - שם שר אפו, ויש אחד בתפקיד הזייפן שטוען שהוא רק משקיף ועושה תנועות שפתיים.
הצטיירה בדמיוני תמונה משעשעת וחביבה באופן כללי, נא לקחת אותה ברוח טובה! (ולא להעתיק!)
569763
אני הזייפן?
569778
:-)
569766
איזה חומרים את לוקחת כדי להגיע לתמונת העולם שלך, אתמהה.
569896
מריחואנה, כמובן. תגובה 553287
רוח טובה? תראו מי שמדברת... 569775
תירוץ ה"תמונה שבדמיון" הוא צולע - אין שום דבר חביב ומשעשע בעקיצות אישיות. חבל שאת משרה כאן אוירה לא נעימה וגוררת אליה עוד משתתפים.
(הבהרה: אני לא טווידלדי)
569806
כבר כתבתי מה אני חושב על השוואתי לטווידלדי, ואני מוחמא גם מהכללתי בחבורה אחת עם אפו ודב. באמת, לא היית צריכה.
570183
גודזילה לא עומד על הפרק? עומד גם עומד:
"...שר הביטחון לא מזמן שהסביר כיצד הצבא היפני מתכונן לאפשרות שגודזילה תעלה מן הים ותנסה להחריב את טוקיו."
570185
הלינק שבור.
570186
בדוק שוב. בכרום ובאקספלורר הוא תקין אצלי.
הנה הוא שוב:
570197
לא הבנתי אם הבלוגר צוחק וכותב הפוך על הפוך, או שזה ברצינות והוא על אמת הבין את המטפורה של שר הבטחון בצורה מילולית וחושב ששר הבטחון היפני מכין את הצבא לפלישת הגודזילות.
570203
זה לא "בלוגר", זה האייל היפני!
אני חושב שעצם איזוכר גודזילה כמטאפורה נראה בעיניו טפשי.
הנה הציטוט פלוס הקשר.
570208
אוי נו, ומזכיר הממשלה אמר שהוא מאמין בחייזרים, ושיצורים שהוא מכנה "אנשים מרצדים" יצרו איתו קשר והוא סייע בתוכנית ההיבריד אדם/חייזר על ידי כך שתרם להם דנ"א. ה-IQ שלו בכלל ברצפה.
קישור.

זה בטח האייל הישראלי היפני.
אומרים שהיה כאן שמייח לפני שהגעת :-), והיפאני היה אייל פעיל מאוד 570240
אסף שפריר, ישראלי בהחלט, פעם שוטר, אחר כך שליחנו הוולונטרי ביפאן, נשוי ליפנית, וכדי שאף אחד לא יתבלבל מוכרת הנ"ל כ"היפנית".
לדוגמה: תגובה 388302

אומרים שהיה כאן שמייח לפני שהגעת :-), והיפאני היה אייל פעיל מאוד 570292
לא רק אייל פעיל - גם חבר מערכת לשעבר.
אומרים שהיה כאן שמייח לפני שהגעת :-), והיפאני היה אייל פעיל מאוד 570301
אויה. נראה שנדרש כאן קורטוב התרפסות.
אסף, אני לא מפקפקת לרגע בקביעה שראש הממשלה היפני הוא טיפש גמור. למעשה בחודשים האחרונים צפיתי רצוף בערוץ NHK היפני והגעתי למסקנה שאנשי הציבור היפנים לא יותר חכמים מאנשי הציבור שלנו, רק הרבה יותר ישרים. בכל מקרה, הדוגמה שהבאת בעצמה היא לא כל כך חכמה, ומכוח ההשראה גם הדוגמאות האחרות על האונס הקבוצתי ועל עונש המוות ועל מכונות הסיגריות.
עמך הסליחה.
572150
(חוזר לעניינים, אחרי נסיעה לחו״ל)

סרט יפני על צונמי כעת אולי יהיה די מיותר. הנושא גם כך נמצא בכותרות, ואפשר‏1 לדבר עליו בצורה ישירה, מכיוון שהוא נושא לאומי שנוגע לכולם וכי החלקים המעניינים בדיון בו נוגעים, נגיד, למוכנות ויכולת השלטון. לא צריך סרט עלילתי כדי לומר ״הממשלה לא עשתה מספיק״ או ״קשה להתמודד עם אבל״.

זה לא אותו דבר לגבי חטופים. אף עיתונאי לא יפרסם כתבה שבה הוא חושף שלאשתו או חברתו של חטוף חי כלשהו יש רומן. זו חדירה בוטה לפרטיות, ולכן טאבו, אפילו אם היו לנו מקורות מידע טובים. ובכל זאת זה נושא שמעסיק הרבה מאיתנו. או, למשל, אף אחד בתקשורת לא מתאר את הקונפליקט שבין הרצון שלנו כחברה לשמור על כבודם ופרטיותם של שבויים שחזרו לבין הרצון שלנו לשמור על הביטחון וביטחון השדה – פשוט בגלל שאין לנו מקורות מידע טובים., בדיוק בגלל ביטחון שדה. אז ממציאים סיפור, שמחקה אספקטים שונים במציאות, ובו חוקרים את ההתנהגויות השונות של דמויות בסיפור הזה ואת ההשלכות של ההתנהגויות האלה. זה הכי טוב שיש לנו, וגם זה קשה. כמו שאמרתי, יש נושאים שצריך לעסוק בהם, אבל הם פשוט רגישים מכדי לעסוק בהם ישירות. הצונמי ביפן הוא לא נושא רגיש כזה.

1 אני מניח, לא באמת מכיר את התרבות היפנית. כך לגבי שאר ההתייחסויות שלי לצונמי פה.
572206
איכשהו, אף שכפי שאתה טוען ''אף עיתונאי לא יפרסם כתבה שבה הוא חושף שלאשתו או חברתו של חטוף חי כלשהו יש רומן'', בזמנו ''ידעה'' כל המדינה על מקרה כזה בדיוק, כולל זהותו של הגבר שהיה מעורב, כביכול, בסיפור ואף שלשניים נולד ילד - למיטב ידיעתי הכל לא היה ולא נברא. זה לא פורסם כאייטם חדשותי, אבל אני מוכן להמר שנרמז.
572281
אוה. לא היכרתי את הסיפור, אבל בדיוק למשהו כזה התכוונתי – יש משהו ש״כל המדינה״ יודעת, ושמעורר אולי רגשות עזים, אבל לא היתה דרך לדבר עליו, לבקר אותו, או להצדיק אותו. עכשיו יש.
סוגה בשושנים 572319
למה סדרה דרמטית אם אפשר ריאליטי? צלצלי עכשיו!
569712
תודה על המאמר המקורי והמעניין.
569960
עוד שני נכסי צאןברזל ישראליים שעוסקים בdoomsday:

השיר אחד אלוהים/ איפה הילד

הספר הכול מהתחלה/רון אדם
הצפרדע שאכלה את טוקיו 572367
יש מקרים בהם ברור שסרטי האימה נועדו לשרת עיבוד של טראומה, למשל גל סרטי המפלצות היפניים בשנות הששים (כולל גודזילה המקורית, שהיתה בדרך כלל, אאז"נ, בצד של הטובים) ברור שנובע מעיבוד זוועות הפצצה והקרינה, באשר רוב המפלצות שם נוצרו מרדיואקטיביות.
אולי תוכל להסביר לי מה נועדו לשרת כל סרטי פלישת החייזרים בשני העשורים שלאחר נפילת החומה, כולל ממש לאחרונה סדרת הטלויזיה "הארוע"? חשש משינוי דמוגרפי בארה"ב בעקבות הגירה בלתי חוקית? מוזר. שהרי בחלק לא מבוטל מהמקרים בסרטי מד"ב הנשיא ממילא שחור ובסדרת "הארוע" הוא גם שחור וגם שם משפחתו לטיני.
הצפרדע שאכלה את טוקיו 572371
נזרק לי ככה סתם: "האחר". הוא לא בהכרח מהגר. היה עיסוק גדול בפוליטיקה של האחר בעשורים האלה.
מעבר לזה, יש גם חרדות קיומיות סתם, לא הכל פוליטי-מדיני.
הצפרדע שאכלה את טוקיו 572375
אין לי ספק לגבי רמת החרדות של האמריקאים, ולמי שיש מומלץ שיצפה בסרט התעודי "באולינג לקולומביין". אבל מה הקשר לפלישה חייזרית? ערעור הסדר הקיים, האמריקן ווי אוף לייף? הרי הסדר הקיים הוא זה שבו האמריקאים הם חרדתיים :)

ומדוע סרטי החייזרים האופטימיים (אי.טי., מפגשים מהסוג השלישי), כה נדירים ולא זוכים לסיקוולים לעומת סרטי האימה החייזריים כמו "הנוסע השמיני"?
הצפרדע שאכלה את טוקיו 572925
סרטים אופטימיים הם סרטים שבסופם כל הבעיות שעמדו בפני הגיבורים נפתרות באופן הטוב ביותר ,כולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה ואין יותר מה לספר

סרטי אימה לעומת זאת אף פעם לא נגמרים ממש

מבחינה כספית סדרת "סיוט ברחוב אלם" שווה הרבה יותר מ"כשהארי פגש את סאלי"

כך כשאולפנים צריכים לבחור אם להפיק סרט חד פעמי או להפיק סרט שיש לו פוטנציאל סדרתי הם יעדיפו את הסידרתי

ולקרוא לסרט של מור "תעודי" זה הגזמה פרועה הוא דומה יותר לשערוריה הזכורה לטוב
צעד בכיוון הנכון 573022
אמנם לא סרט ישראלי, אבל על-פי ynet, יהורם גאון יגלם את ראש המוסד בסרט זומבים הוליוודי, לצד בראד פיט.
נשמע כמו זבל שלא ברא השטן 573167
אם יהיה זה שנית נעשה מזה סרט 594197
ניתוח מעניין. ספציפית, הספק-האנשה התפלצתית של השואה נעשתה בצורה מרתקת ומדירת שלווה.

אלא שלי דווקא נראה שאנחנו לא עושים עבודה מאוד טובה בקפסוליזציה של טראומות השואה שלנו ליום היחיד ההוא בשנה. להיפך: זכר הטראומה מלווה אותנו בכל אשר נפנה ומנחה את החלטותינו, בפרט הפוליטיות-בטחוניות. החרדה שבה חיה מדינה שלמה, שמא כל רגע יצעדו הגרמנים אל תוך שער הגטו ויתחילו להעמיסנו על משאיות, מכתיבה את התוקפנות הדפנסיבית כלפי הפלסטינים ואת הפראנויה התמידית שגורמת לרבים לשמוע אנטישמיות בכל אמירה אנטי-ישראלית.

אינסידנטלי (כלומר, בכלל לא אינסידנטלי, בהתחשב במועד) - רחביה ברמן פרסם אמש רשומה מצויינת בדיוק על האופן בו אנו מתעקשים to invoke (מצטערת, אין גרסא עברית מוצלחת דיה למושג הזה) את זכר השואה כדי להמשיך לחיות במצב של היכון והתגוננות בלתי פוסקים מפני סביבתנו.

רוצה לומר, שלהתרשמותי, רוב הישראלים פוטמו עד קבס בתרחישי בלהות שעוסקים באפוקליפסה שכבר קרתה, לכאורה להם. נראה לי שחוסר העניין שלהם ביצירות אפוקליפטיות נובע דווקא מרוויה מהנושא, מהולה ברתיעה מהמחזה או תסרוּט של מה שמרחף בפאתי תודעתם/נו כל חיינו גם ככה. מאוד הייתי רוצה להביא כאן גם סטטיסטיקות על צפייה בארץ ובחו"ל לסוגיו בסדרות כמו The Walking Dead וסרטים כמו The Day After Tomorrow, The Road או 28 Days Later - כדי לבסס את דבריי, אבל אין בידי, אז לא.

בנוגע לעיסוק בחורבן כפעולה מונעת - אני חולקת עליך גם כאן. אישית, יצירות אפוקליפטיות מדכאות אותי עד ייאוש, משום שברובן, הניצולים נאלצים לסגת לאינסטינקטים קמאיים ושיטות התנהלות חייתיות והשרדותיות, מוותרים על האלמנטים האנושיים באופיים. יש משהו כ"כ מייאש במחשבה על זה שהאנושיות שלנו כה שברירית ושהדבר היחיד שעומד בינינו ובין סרט על להקת זאבים וצבי בערוץ 8 הוא חיי הבורגנות וכמאמר האינטרנט, opposable thumbs.
אם יהיה זה שנית נעשה מזה סרט 594536
קודם כול, תודה!

אני חושב שהעובדה שאין לנו בכלל יצירה אפוקליפטית אומרת דרשני. לו היינו לנו רוויה מיצירה כזו, הייתי מצפה לראות די הרבה ממנה, או לכל הפחות קצת. מה שלא סביר שיהיה זה שום דבר בכלל, במיוחד כשדווקא יש כל כך הרבה יצירת שואה (וכמו שאמרת, במשך כל השנה). זה לב העניין, באמת, וזו הסיבה שאני חושב שמה שפרופ' אלקנה אמר בעניין הזה לא נכון, כולל הפיתוחים שלך ושל רחביה ברמן.

ובעניין היצירה האפוקליפטית עצמה, כמובן שיש כאן גם הרבה עניין של טעם. אני רק אוסיף שיש לא מעט סוגים של יצירות מדכאות מאוד שאנשים בכל זאת נהנים לצרוך.
האימה משחררת קלוריות 605654
מסתבר שהאימה גם משחררת קלוריות מיותרות, לפי המחקר הבא:

ואולי זאת הסיבה? 614424
יכול להיות שהסיבה למיעוט יצירות אפוקליפטיות היא שהמציאות כאן גם ככה לא כל כך רחוקה מהאסון.

מה שמזכיר לי את הסיפור (האמיתי!) על שלושה חברים שהגיעו לשערי גן עדן. המלאך בכניסה עוצר אותם ואומר להם שמעשיהם הטובים והרעים שקולים, ושיש להם הזדמנות לשכנע אותו להיכנס לגן עדן. הראשון אומר לו 'אני הייתי נשוי לפולניה'. 'כנס, סבלת מספיק.' אומר לו המלאך. אותו דבר עם השני. השלישי אומר למלאך 'לא רק שהיתי נשוי לפולניה, אמא שלה גם גרה איתנו 30 שנה'. 'לך לגהינום', אומר לו המלאך. החבר מזועזע שואל את המלאך לפשר ההחלטה חסרת הרחמים. המלאך עונה לו 'אחרי נישואים כאלו הגיהנום יראה לך גן עדן'.

ואידך זיל גמור.
ואולי זאת הסיבה? 614430
(בדיחה מצוינת).

כנראה שזה המקום לכתוב שספרי הראשון, היוצא לאור בעוד שבועיים-שלושה, מגולל עלילה אפוקליפטית - מלחמת אזרחים בין חילונים לדתיים.
ואולי זאת הסיבה? 614431
ומי מנצח?
ואולי זאת הסיבה? 614432
זה ברור שאנחנו, כבר בוב דילן שר על זה, כי איתנו האל.
ואולי זאת הסיבה? 614433
צפון קוריאה?
ואולי זאת הסיבה? 614434
אתה לא מצפה לדעת את זה בסוף הכרך הראשון בטרילוגיה, נכון?
ואולי זאת הסיבה? 614440
דעתי החיובית על ספוילרים ידועה. אבל אפילו אני מסרבת לתת ספוילר לספר שעדיין לא יצא לאור :-)
ואולי זאת הסיבה? 614441
ובנוסף לכך, אין לך איזה הסדר ראיונות עם ההוצאה, אשר מבקש שלא תחבלי בסיכויי המכירות?

בהצלחה!
ואולי זאת הסיבה? 614443
תודה!
ואולי זאת הסיבה? 615636
הגיח!
ואולי זאת הסיבה? 615640
בשעה טובה.
ואולי זאת הסיבה? 615649
ברכות חמות.
ואולי זאת הסיבה? 615652
בשעה טובה ובהצלחה!
ואולי זאת הסיבה? 615655
מזל טוב!
ואולי זאת הסיבה? 615667
מבטיח לקרוא אותו מיד לאחר שאסיים את הקודם.
ואולי זאת הסיבה? 615668
שמת לב שבין התגובה שלך כאן לבין התגובה הראשונה שלך בדיון ההוא מפרידות עשר שנים ושלושים ושלוש דקות?
ואולי זאת הסיבה? 615669
שמתי לב.

למעשה, היו לי תגובות מוקדמות יותר בדיון ההוא (למשל), אבל לתגובה 146105 כבר צרפתי כינוי שנבחר אד הוק לשימוש חד פעמי. אילו הייתי יודע שהוא ישרוד עשור, הייתי משקיע קצת יותר.

ו...תודה.
ואולי זאת הסיבה? 615688
תודה לכל המברכים! לדאבוני, ק"מ יקר, החידודים האגביים שלי מלפני עשור הם כחידה לי היום.
ואולי זאת הסיבה? 615903
ברקת צנועה, אז אני אקשר לראיון איתה ב-ynet, לרגל פרסום הספר. שאפו!
ואולי זאת הסיבה? 615904
תודה! :-)
ואולי זאת הסיבה? 615906
מחכה כבר לקרוא! (ובאמת אמרת "גיווון" ככה, עם שלושה וו'ים? כאילו, אני מבין את ההגיון אבל זה נקרא קצת יוצא-דופן :) )
ואולי זאת הסיבה? 615908
:-) לדעתי אמרתי גילוון אבל דבריי הוצאו מהקשרם.
ואולי זאת הסיבה? 616650
ספונטנית: היום, רביעי 12.6 (במקום מחר שתוכנן במקור) אעמוד עם "הזקן השתגע" בשבוע הספר, בכיכר רבין בתל אביב. אני כבר לא מוצאת את הפתיל שבו אני דנה עם ידידיה בנושא הזה, אז מעדכנת כאן.
ואולי זאת הסיבה? 616651
כיכר רבין רחוקה לי, אבל שתדעי לך שכבר קניתי את הספר שלך והוא מונח ליד מיטתי. רק אגמור את "המערה" של סאראמאגו, ושלך הבא בתור‏1. על חתימה אישית שלך נתקמבן בהמשך.
______________
1. תראו צירוף מקרים - אני קורא את סאראמאגו, ואת מתבטאת בראיון: "לא אכחיש שחשבתי על סראמאגו מדי פעם כהשראה"
ואולי זאת הסיבה? 616653
איזה יופי! שומרת לך חתימה בפריזר, לפגישתנו הבאה אי"ה.
ונכון, לפני תחילת הכתיבה יצא שקראתי 3-4 ספרים של הנ"ל ברצף (לא את "המערה" דווקא).
ואולי זאת הסיבה? 616659
לצערי, דווקא מחר אהיה בתל אביב ולא הערב. אז תשמרי גם (שימי ניילון או נייר פרגמנט שלא תידבק לשל יובל).
ואולי זאת הסיבה? 616668
אם תהיה במרכז צור קשר ואחתום לך בשמחה.
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 616996
איזה יופי הספר שלך! גמרתי אותו אתמול בערב.

ולא רק אני חושב ככה - הציטוט בכותרת התגובה שלי לקוח מהביקורת עליו שהתפרסמה היום במוסף הספרים של "הארץ" (בוז לאנשי העיתון שעדיין לא העלו אותה לאתר).

אכן הרגשתי הדים של סגנון הכתיבה של סאראמאגו, בייחוד בטון המרוחק/אירוני/משועשע של המספר הכל-יודע. ספציפית, לגבי "המערה" - לטעמי זהו אחד הספרים החלשים שלו, אז לא הפסדת הרבה (ובוז למנחם פרי, שבדבריו על הכריכה האחורית גילה פרט עלילה משמעותי שנחשף רק לקראת סוף הספר).
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 617016
תודה רבה! מאוד משמח. גם הביקורת ב"הארץ" שימחה אותי מאוד (אבל ביקורת איילית זה ליגה אחרת :-) ).
מבטיחה להעלות את הקישור כאן לכשיתפרסם. אפשר גם להתעדכן בכל הקישורים הנוספים למה שפורסם/שודר בנוגע לספר בבלוג שלי:
(סוף פרסומת עצמית).

את "המערה" לא קראתי מעולם.
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 617031
(כן, כבר כתבתי שלא קראתי את ''המערה''.... דברים שקורים כשמתעצלים לפתוח את תחילת השרשור).
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 617037
כשמתעצלים לפתוח שרשורים עלולים לקרות דברים חמורים יותר מחזרה עצמית, כגון סתירה עצמית.
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 617069
והנה הוא, הקישור לביקורת של חנה הרציג על "הזקן השתגע":
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 618097
מזל טוב על הספר!
איזה יופי, בהצלחה!
סיפור חכם, מפוכח ומדכדך, אך גם שנון, מצחיק וכתוב נפלא 618101
רוב תודות :-)
ואולי זאת הסיבה? 617654
למרבית השמחה, פגישתנו הבאה תתקיים באירוע ההשקה הרב-איילי של הספר:

ואולי זאת המסיבה? 618286
היה יופי, ההקראה, הסיפורים שמאחור הספר, המוסיקה והמפגש.
דרך אגב, קראת את "על דעת עצמו" של נורית גרץ על בעלה עמוס קינן?
ואולי זאת המסיבה? 618292
אכן היה יופי, ואפילו התגשם לו מפגש איילים קטן: פרט לברקת נכחו אפופידס, יהונתן אורן, ליסה, אנטילופה, שמעון גלבץ, ואנוכי. ל.ב.פ. שהיתה אמורה להנחות את הערב היתה לצערנו חולה.

נו, ברקת - מתי הספר השני?
ואולי זאת המסיבה? 618299
לא סתם יופי - היה נהדר, והמוזיקה שלך ושל ברק (אלנקווה) תרמה מאוד. קיבלתם תגובות חמות גם הבוקר, בפרט על הביצוע ל"סיפור אינטימי".
ושכחת להזכיר פוסט-איילת אחת, הלא היא א. בועזסון.

(אינשאללה במהרה בימינו :-) ).
ואולי זאת המסיבה? 618325
אופס, בכלל לא ידעתי שאיילת היתה שם. אתה הסליחה.
ואולי זאת המסיבה? 618298
תודה! ותודה שבאתם :-) היה ממש נחמד להכיר.

לא קראתי את הספר, וצריכה להגיע אליו מתישהו (אבל כן קראתי בזמן הכתיבה והתחקיר על פרשת הרימון שזרק קינן).
ואולי זאת הסיבה? 617288
איילים ירושלמים יזכו לקבל שניים במחיר אחד, ולחזות גם בי וגם ברד-פיש (מנחה האירוע): http://www.bac.org.il/event/mpgsh-hmyshy-sprvt-%E2%8...
יופי של ספר 617866
באופן אירוני נסעתי הביתה והקשבתי ברדיו לדרמה הדלוחה של בחירת הרבנים הראשיים, כשהספר שלך מונח על הכסא לידי. ברכות לספר ביכורים מוצלח. אני ממש נהניתי מהיכולת ומסגנון הכתיבה, יותר אפילו מתוכן הדברים.
יופי של ספר 617869
תודה רבה, רון! שמחתי מאוד לשמוע שנהנית :-)
קולולולו! 685660
מזל טוב לברקת, לרגל הוצאת הרומן השני שלה, "הפינה של טריסטאן"! קצת פרטים באתר "סימניה".
קולולולו! 685999
תודה רבה! :-) כייף גדול.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים