בתשובה לג'וד, 01/05/11 18:04
569410
לגמרי מסכים איתך בעניין הגיל. נקודה יפה.

אבל לגבי זה שקטסטרופה זה רק בידור... אני זוכר שגם חשבתי כך פעם. אבל נראה לי שזו אשליה, שנוצרת כשאנחנו מסתכלים על יצירה אפוקליפטית של מישהו אחר. מה אכפת לי מניו־יורק חרבה? או מסיוט שקורה בעיירה אמריקנית קטנה? זה הכל רק תמונות יפות ומרדף מרגש, זה בידור. אבל למי שחי בניו־יורק, או בעיירה שנראית בדיוק כמו בסרט ועם אנשים שנראים ומתנהגים אותו הדבר, זה משנה מאוד. אנחנו לא באמת לגמרי יכולים לחוות את הבידור של תרבות זרה כמו שהילידים חווים אותה, ולא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את התרבות הזו. לכן אני חושב שהאמריקאים חווים את סרטי הקטסטרופות "הבידוריים" שלנו בצורה שונה מאוד מאיתנו.

אז מה כבר ההבדל בין סיפור קטסטרופה לבין מה שאת קוראת נבואת חורבן. אם ההבדל הוא שנבואת החורבן עוסקת בתסריט מציאותי, אז איפה תשימי את "הדרך לעין חרוד", למשל, (ספוילר! ספוילר! ספוילר!) שיש בו אלמנטים ופתרון פנטסטיים? ומה לגבי קומיקס וסרט כמו "ונדטה"? זה רצף, בין האפשרי לפנטסטי. ובכלל, לא היינו נהנים מרכבת הרים אם היינו חושבים שזה אמיתי, אבל מצד שני, גם לא היינו נהנים אם זה לא היה מזכיר לנו פחד אמיתי שיש לנו באמת.
ערים חרבות 569450
"מה אכפת לי מניו-יורק חרבה?"?

עוד דיון שבו עיר נחרבת כל פעם מחדש. הקצנה של הקטסטרופה כבידור. אגב, כמה עולה להפיק משהו כזה?
ברוכים הבאים לדודג' 569452
אתה מבלבל את התפאורה והסיפור

הנושא של סיפורים פוסט אפוקליפטיים הוא לא "תראו מה יכול לקרות לנו כחברה" אלא "איך אנשים (כיחידים) מתנהגים כאשר אין חברה שתכפה עליהם נורמות"

עד שנות ה60' התפאורה המקובלת לסיפור כזה הייתה המיתולוגיה של המערב הפרוע אבל כשזה התיישן ויצא מהאופנה הפוסט אפוקליפטיה החליפה אותו כרקע המקובל לאותו סוג של סיפורים

התפאורה אולי השתנתה אבל הסיפורים הם אותם סיפורים (ראה מקס הזועם)
569462
אין מחלוקת, כשהקטסטרופה לא רובצת לפתח היא מפחידה פחד נעים. אני בטוחה שאמריקאים לא קוראים את בדרך לעין חרוד כמו שאנחנו קוראים אותו. למעשה אני בטוחה שגם קונשטוק (כמושג) לא קורא אותו כפי שאני קוראת אותו. אז אני מסכימה איתך, נבואת חורבן לאחד היא לפעמים בידור מעולה לשני.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים