 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על המאמר המעניין. נראה לי שיש הבדל בין סרטי קטסטרופה לשם בידור כמו "חוטפי הגופות", לבין נבואות חורבן. כדי ליהנות מסיפורי קטסטרופות צריך להיות צעיר ואופטימי, כי כשהקטסטרופה ממשית ורובצת לפתח היא מאבדת את חינה. אני מתארת לעצמי שליפנים ולשאר העולם יצא החשק לסיפורי מבול1 לדי הרבה זמן. ולמה צריך להיות צעיר? כי כשאתה צעיר אתה מאמין שהעולם יישאר בדיוק כפי שאתה מכיר אותו. אני זוכרת את החרדה של אבי במלחמת יום כיפור, לא הבנתי מה הפחד, כאילו מה, יכבשו אותנו? עם הבגרות באה הפסימיות. להפחדה יש טעם רק כשאתה יודע ששום דבר רע לא יקרה, אחרת לא היינו נהנים מרכבת הרים, ואחרת גם לא היינו צוחקים כשמישהו מתחלק על בננה - אנחנו צוחקים (בעלי ההומור המפותח שבינינו) כי לרגע היה מסוכן אבל לא קרה כלום, הבחור קם בפנים אדומות וניער את הבננה המרוחה על הז'קט שלו. יש תיאוריה שזו גם הסיבה שדגדוג מצחיק אותנו, ומאותה סיבה איננו יכולים לדגדג את עצמנו. נראה לי שסרטי קטסטרופה אינם שסתום לשחרור פחדים אלא להיפך, הם נועדו להזריק פחד מסונטז ולהעלות את האדרנלין כשהכל מסביב בסדר ויישאר ככה תמיד. נבואות חורבן, לעומת זה, שמורות לזקנים ולפסימיים. הן הביטוי לפחדים האמיתיים שלובשים צורה מול עינינו המנוסות, או כמו שדביר תיאר אותם, חזיונות ההרס העצמי שבא לידי ביטוי בחלומות האימפריה של הימין וכמיהות האנכריזם של השמאל. זה יש בתרבותנו, אבל לא הרבה כמו שהייתי מצפה. _____________ 1 מי שמכיר את השיר "<קישור http://www.youtube.com/watch?v=H8afP |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הניטפוק המתבקש: כשמישהו *מתחלק* על בננה זה דווקא מסוכן. וחוץ מזה, ביוטיוב טוענים שהקישור לסרטון פגום. אני מבקש פתק החזרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-)אני מקבלת את התיקון בקול מחאה רפה. (כל עוד לא תתקן לי את "התחלקנו בג'ולות") (זה היה קישור לשיר באיטלקית על תיבת נח וגם טרחתי ותרגמתי אותו, אבל נשמט לי הלינק ואבד התרגום אז נניח לזה בינתיים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) נכון. הופתעתי לגלות שמאחורי מנגינת ההפלגות הרומנטית מסתתרות מילים על חורבן אקולוגי, ובגלל שנזכרתי במבול נזכרתי בשיר. לפי תאריך הפוסט של אלי אשד נראה לי שהוא גילה את זה בערך באותו זמן כמוני. התרגום שלי קצת יותר טוב: שחפים עפים בשלט רחוק, חוף זרוע קונכיות מתות בלילה כוכב פלדה מטעה את המלחים פסים לבנים בשמיים מקסימים את הילדים בחלומם הירח מלא דגלים נעים ללא רוח כמה קשה להיות אדם מפליגה הימה הספינה מהו יעדה? זאת איש לא יידע שטה כמו תיבת נוח הכלב, החתול, אני ואתה שור מוטל על החול, לבו שותת בנזין שחור בכל עיקול דרך סוס פח מחסל את אבירו יבשה וים, אבק לבן, עיר אבודה בלב מדבר הבית ריק ואינו מחכה לאיש כמה קשה להיות אדם מפליגה הספינה מפליגה... _____________ הקליפ ממחיש יפה את המטפורות, לא חשבתי עליהן. מהו כוכב הפלדה המטעה את המלחים, האם זה לוויין GPS? ב-1970? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיון אישי, נווטתי פעם סירה קטנה בלילה, בין שארם א שייך לראס מוחמד, רק לאחר שאופי הגלים השתנה באופן קיצוני, בדקתי והבנתי שאני ממוקד על האורות של ספינת ענק שנעה מצפון לדרום ולא על כוכב שוקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
געגועים לחיבוקים חמייים... סירה לילית בין שארם לראס מוחמד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי מסכים איתך בעניין הגיל. נקודה יפה. אבל לגבי זה שקטסטרופה זה רק בידור... אני זוכר שגם חשבתי כך פעם. אבל נראה לי שזו אשליה, שנוצרת כשאנחנו מסתכלים על יצירה אפוקליפטית של מישהו אחר. מה אכפת לי מניו־יורק חרבה? או מסיוט שקורה בעיירה אמריקנית קטנה? זה הכל רק תמונות יפות ומרדף מרגש, זה בידור. אבל למי שחי בניו־יורק, או בעיירה שנראית בדיוק כמו בסרט ועם אנשים שנראים ומתנהגים אותו הדבר, זה משנה מאוד. אנחנו לא באמת לגמרי יכולים לחוות את הבידור של תרבות זרה כמו שהילידים חווים אותה, ולא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את התרבות הזו. לכן אני חושב שהאמריקאים חווים את סרטי הקטסטרופות "הבידוריים" שלנו בצורה שונה מאוד מאיתנו. אז מה כבר ההבדל בין סיפור קטסטרופה לבין מה שאת קוראת נבואת חורבן. אם ההבדל הוא שנבואת החורבן עוסקת בתסריט מציאותי, אז איפה תשימי את "הדרך לעין חרוד", למשל, (ספוילר! ספוילר! ספוילר!) שיש בו אלמנטים ופתרון פנטסטיים? ומה לגבי קומיקס וסרט כמו "ונדטה"? זה רצף, בין האפשרי לפנטסטי. ובכלל, לא היינו נהנים מרכבת הרים אם היינו חושבים שזה אמיתי, אבל מצד שני, גם לא היינו נהנים אם זה לא היה מזכיר לנו פחד אמיתי שיש לנו באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מה אכפת לי מניו-יורק חרבה?"? עוד דיון שבו עיר נחרבת כל פעם מחדש. הקצנה של הקטסטרופה כבידור. אגב, כמה עולה להפיק משהו כזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבלבל את התפאורה והסיפור הנושא של סיפורים פוסט אפוקליפטיים הוא לא "תראו מה יכול לקרות לנו כחברה" אלא "איך אנשים (כיחידים) מתנהגים כאשר אין חברה שתכפה עליהם נורמות" עד שנות ה60' התפאורה המקובלת לסיפור כזה הייתה המיתולוגיה של המערב הפרוע אבל כשזה התיישן ויצא מהאופנה הפוסט אפוקליפטיה החליפה אותו כרקע המקובל לאותו סוג של סיפורים התפאורה אולי השתנתה אבל הסיפורים הם אותם סיפורים (ראה מקס הזועם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מחלוקת, כשהקטסטרופה לא רובצת לפתח היא מפחידה פחד נעים. אני בטוחה שאמריקאים לא קוראים את בדרך לעין חרוד כמו שאנחנו קוראים אותו. למעשה אני בטוחה שגם קונשטוק (כמושג) לא קורא אותו כפי שאני קוראת אותו. אז אני מסכימה איתך, נבואת חורבן לאחד היא לפעמים בידור מעולה לשני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת על התזה שלך: המלחמה הקרה למשל, שהיתה גורם משמעותי ומעיק בארה"ב, נתנה השראה לעשרות ומאות יצירות, באופן ישיר או עקיף. דווקא עיסוק במה שמטריד חברה שלמה באותו רגע יכול ליפול על אוזניים קשובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוזניים קשובות כן, אבל הנאה בידורית אני לא בטוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם סרט מתח מעיק נופל בקטגוריית ''הנאה בידורית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על האנגרית :-) רציתי לומר "שייך ל" ולא "נופל ב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נכון. העקרון הוא שככל שהאסון/קטסטרופה/חורבן/אפוקליפסה נתפס בעיני הצופה כיותר ממשי ועשוי לקרות בקרוב או שקרה לא מכבר, כך זה מתרחק מהנאה בידורית. מצאתי טעם רע בהעלאת הסדרה "חטופים" בעוד גלעד שליט לא משוחרר, ממש התהפכה לי הבטן, ועכשיו אני יכולה לנסח למה: כי פירוש הדבר שאנחנו עד כדי כך שאננים לגבי החטוף שלנו ועד כדי כך גלעד לא נחשב בתודעתנו, שאנו מרגישים צורך, ומרגישים נוח, לתסרט סדרות דרמטיות על חטופים בדיוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. אני ראיתי זאת בדיוק הפוך: עד כדי כך אנחנו רגישים לגבי גלעד שליט, ועד כדי כך כל דיבור עליו ועל חטופים מפורסמים אחרים נוגע בעצבינו החשופים, שאנחנו צריכים להמציא דמויות בדיוניות רק כדי שנוכל לבטא, בצורה לא ישירה, חלק מהפחדים והכעסים שלנו1. לכן גם לי התהפכה הבטן, אבל מסיבה אחרת... 1 כמו גבולות נאמנות המשפחה/אישה, או האינטרסנטיות הדורסנית של המדינה, אם להזכיר שתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת מעניין, ואני מבקשת שתברר עם עצמך עד כמה זה נכון. לשם המחשה: נניח שאתה יפני. האם נראה לך שערוץ 2 היפני יפיק סדרת קטסטרופה על גל צונמי בגובה 20 מטר שמציף את ערי החוף, עם סצינות חורבן באנימציה ממוחשבת ודרמות אישיות מומצאות סוחטות דמע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, לגבי היפנים נראה לי סביר מאוד לא יהיו דרמות אישיות מומצאות סוחטות דמע, אבל סדרת סרטי גודזילה שבה מחריבים את טוקיו השכם והערב ידועה היטב, ויש סוגה יפנית שלמה של סרטי אסונות שבהן יפן מוחרבת בצורה זו או אחרת, החל מפיצוץ גרעיני ועד לטאות ענק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר בין שני חלקי הפסקה, גודזילה לא עומדת על הפרק, אבל אם הבנת מדוע היפנים לא יפיקו ברגע זה סדרה דרמטית מומצאת על אסון צונמי, אתה מבין מדוע הטלויזיה הישראלית לא תפיק ברגע זה סדרה דרמטית מומצאת על חטופים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע זה, כן - רק מה, שהטלוויזיה הישראלית *בדיוק* הפיקה סדרה דרמטית מומצאת על חטופים (השבים הביתה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרגישה כמו סוקרטוס נדמה לי, או ברנש אחר ששכחתי את שמו, חזור ברקורסיה תגובה 569476. ועם זאת, אני מופתעת לשמוע את זה דווקא ממך כחבר בנציגות מקהלת פקידי הממשל של בוש באייל, ובד בבד סוגשל שמחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען השם, את יותר מקטלגת מחוברת של איקיאה. נסי פעם אחת לכתוב שלושה משפטים בלי להשליך כל מיני דמיונות וקטלוגים פרועים לצד השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא, חלילה, אתה שר רק באגפים, בחזית עומדים הבסים הסולנים קונשטוק ואנשלביץ, ידידיה הוא בתפקיד הטנור הרומנטי, יש סופרן ומצו סופרן, יש גם סופרן ילדים - שם שר אפו, ויש אחד בתפקיד הזייפן שטוען שהוא רק משקיף ועושה תנועות שפתיים. הצטיירה בדמיוני תמונה משעשעת וחביבה באופן כללי, נא לקחת אותה ברוח טובה! (ולא להעתיק!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה חומרים את לוקחת כדי להגיע לתמונת העולם שלך, אתמהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מריחואנה, כמובן. תגובה 553287 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תירוץ ה"תמונה שבדמיון" הוא צולע - אין שום דבר חביב ומשעשע בעקיצות אישיות. חבל שאת משרה כאן אוירה לא נעימה וגוררת אליה עוד משתתפים. (הבהרה: אני לא טווידלדי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כתבתי מה אני חושב על השוואתי לטווידלדי, ואני מוחמא גם מהכללתי בחבורה אחת עם אפו ודב. באמת, לא היית צריכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גודזילה לא עומד על הפרק? עומד גם עומד: "...שר הביטחון לא מזמן שהסביר כיצד הצבא היפני מתכונן לאפשרות שגודזילה תעלה מן הים ותנסה להחריב את טוקיו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדוק שוב. בכרום ובאקספלורר הוא תקין אצלי. הנה הוא שוב: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי אם הבלוגר צוחק וכותב הפוך על הפוך, או שזה ברצינות והוא על אמת הבין את המטפורה של שר הבטחון בצורה מילולית וחושב ששר הבטחון היפני מכין את הצבא לפלישת הגודזילות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא "בלוגר", זה האייל היפני! אני חושב שעצם איזוכר גודזילה כמטאפורה נראה בעיניו טפשי. הנה הציטוט פלוס הקשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי נו, ומזכיר הממשלה אמר שהוא מאמין בחייזרים, ושיצורים שהוא מכנה "אנשים מרצדים" יצרו איתו קשר והוא סייע בתוכנית ההיבריד אדם/חייזר על ידי כך שתרם להם דנ"א. ה-IQ שלו בכלל ברצפה. קישור. זה בטח האייל הישראלי היפני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף שפריר, ישראלי בהחלט, פעם שוטר, אחר כך שליחנו הוולונטרי ביפאן, נשוי ליפנית, וכדי שאף אחד לא יתבלבל מוכרת הנ"ל כ"היפנית". לדוגמה: תגובה 388302 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק אייל פעיל - גם חבר מערכת לשעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה. נראה שנדרש כאן קורטוב התרפסות. אסף, אני לא מפקפקת לרגע בקביעה שראש הממשלה היפני הוא טיפש גמור. למעשה בחודשים האחרונים צפיתי רצוף בערוץ NHK היפני והגעתי למסקנה שאנשי הציבור היפנים לא יותר חכמים מאנשי הציבור שלנו, רק הרבה יותר ישרים. בכל מקרה, הדוגמה שהבאת בעצמה היא לא כל כך חכמה, ומכוח ההשראה גם הדוגמאות האחרות על האונס הקבוצתי ועל עונש המוות ועל מכונות הסיגריות. עמך הסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(חוזר לעניינים, אחרי נסיעה לחו״ל) סרט יפני על צונמי כעת אולי יהיה די מיותר. הנושא גם כך נמצא בכותרות, ואפשר1 לדבר עליו בצורה ישירה, מכיוון שהוא נושא לאומי שנוגע לכולם וכי החלקים המעניינים בדיון בו נוגעים, נגיד, למוכנות ויכולת השלטון. לא צריך סרט עלילתי כדי לומר ״הממשלה לא עשתה מספיק״ או ״קשה להתמודד עם אבל״. זה לא אותו דבר לגבי חטופים. אף עיתונאי לא יפרסם כתבה שבה הוא חושף שלאשתו או חברתו של חטוף חי כלשהו יש רומן. זו חדירה בוטה לפרטיות, ולכן טאבו, אפילו אם היו לנו מקורות מידע טובים. ובכל זאת זה נושא שמעסיק הרבה מאיתנו. או, למשל, אף אחד בתקשורת לא מתאר את הקונפליקט שבין הרצון שלנו כחברה לשמור על כבודם ופרטיותם של שבויים שחזרו לבין הרצון שלנו לשמור על הביטחון וביטחון השדה – פשוט בגלל שאין לנו מקורות מידע טובים., בדיוק בגלל ביטחון שדה. אז ממציאים סיפור, שמחקה אספקטים שונים במציאות, ובו חוקרים את ההתנהגויות השונות של דמויות בסיפור הזה ואת ההשלכות של ההתנהגויות האלה. זה הכי טוב שיש לנו, וגם זה קשה. כמו שאמרתי, יש נושאים שצריך לעסוק בהם, אבל הם פשוט רגישים מכדי לעסוק בהם ישירות. הצונמי ביפן הוא לא נושא רגיש כזה. 1 אני מניח, לא באמת מכיר את התרבות היפנית. כך לגבי שאר ההתייחסויות שלי לצונמי פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו, אף שכפי שאתה טוען ''אף עיתונאי לא יפרסם כתבה שבה הוא חושף שלאשתו או חברתו של חטוף חי כלשהו יש רומן'', בזמנו ''ידעה'' כל המדינה על מקרה כזה בדיוק, כולל זהותו של הגבר שהיה מעורב, כביכול, בסיפור ואף שלשניים נולד ילד - למיטב ידיעתי הכל לא היה ולא נברא. זה לא פורסם כאייטם חדשותי, אבל אני מוכן להמר שנרמז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוה. לא היכרתי את הסיפור, אבל בדיוק למשהו כזה התכוונתי – יש משהו ש״כל המדינה״ יודעת, ושמעורר אולי רגשות עזים, אבל לא היתה דרך לדבר עליו, לבקר אותו, או להצדיק אותו. עכשיו יש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה סדרה דרמטית אם אפשר ריאליטי? צלצלי עכשיו! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |