|
תודה על המאמר היפה. אני רוצה לציין שלדעתי בימינו השואה כבר אינה נתפשת כצדו האחר של הקיום, גילום של ממד אחר של חורבן, אלא כקטסטרופה העומדת ברצף לשורה של קטסטרופות שהעולם מצפה להן בלי הרף. בעידן שבו העולם נעשה צפוף יותר, חמוש יותר, טכנולוגי ותחרותי יותר, המרחק בין הקיום הנורמלי לבין הקטסטרופלי מתקצר. די בעונה שחונה אחת באזורי התבואה של העולם, כדי שבמקומות אחרים אנשים יגוועו ברעב. כבר לא דרושה מלחמת עולם כדי שיתחולל אסון גרעיני, די ברעידת אדמה. די בפנאט יחיד שהצליח לשים יד על חומרים רעילים כאלה ואחרים כדי לגרום לפיגוע השמדה המוני. המאבק לחיים נראה שברירי מאי פעם, ודי לכאורה במעידה קלה כדי לשנות גורל של אוכלוסיות שלמות. וכפי שאנו רואים בסרטי האסונות, ההצלה נתלית בתושיה קלושה של גיבור יחיד שמצליח למנוע את הדבר בשניה האחרונה. זה אכן פלא כפי שאתה אומר שתחת מצב פרנואידי כזה, לא משתחררת הפנטזיה של החורבן בספרות וביצירה, ואולי היא משתחררת במידה מסויימת בכל מה שהכרנו עד כה, בהרס עצמי הקשור בציפיות דתיות, בלאומנות, או באנרכיזם של השמאל.
|
|