 |
ניתוח מעניין. ספציפית, הספק-האנשה התפלצתית של השואה נעשתה בצורה מרתקת ומדירת שלווה.
אלא שלי דווקא נראה שאנחנו לא עושים עבודה מאוד טובה בקפסוליזציה של טראומות השואה שלנו ליום היחיד ההוא בשנה. להיפך: זכר הטראומה מלווה אותנו בכל אשר נפנה ומנחה את החלטותינו, בפרט הפוליטיות-בטחוניות. החרדה שבה חיה מדינה שלמה, שמא כל רגע יצעדו הגרמנים אל תוך שער הגטו ויתחילו להעמיסנו על משאיות, מכתיבה את התוקפנות הדפנסיבית כלפי הפלסטינים ואת הפראנויה התמידית שגורמת לרבים לשמוע אנטישמיות בכל אמירה אנטי-ישראלית.
אינסידנטלי (כלומר, בכלל לא אינסידנטלי, בהתחשב במועד) - רחביה ברמן פרסם אמש רשומה מצויינת בדיוק על האופן בו אנו מתעקשים to invoke (מצטערת, אין גרסא עברית מוצלחת דיה למושג הזה) את זכר השואה כדי להמשיך לחיות במצב של היכון והתגוננות בלתי פוסקים מפני סביבתנו.
רוצה לומר, שלהתרשמותי, רוב הישראלים פוטמו עד קבס בתרחישי בלהות שעוסקים באפוקליפסה שכבר קרתה, לכאורה להם. נראה לי שחוסר העניין שלהם ביצירות אפוקליפטיות נובע דווקא מרוויה מהנושא, מהולה ברתיעה מהמחזה או תסרוּט של מה שמרחף בפאתי תודעתם/נו כל חיינו גם ככה. מאוד הייתי רוצה להביא כאן גם סטטיסטיקות על צפייה בארץ ובחו"ל לסוגיו בסדרות כמו The Walking Dead וסרטים כמו The Day After Tomorrow, The Road או 28 Days Later - כדי לבסס את דבריי, אבל אין בידי, אז לא.
בנוגע לעיסוק בחורבן כפעולה מונעת - אני חולקת עליך גם כאן. אישית, יצירות אפוקליפטיות מדכאות אותי עד ייאוש, משום שברובן, הניצולים נאלצים לסגת לאינסטינקטים קמאיים ושיטות התנהלות חייתיות והשרדותיות, מוותרים על האלמנטים האנושיים באופיים. יש משהו כ"כ מייאש במחשבה על זה שהאנושיות שלנו כה שברירית ושהדבר היחיד שעומד בינינו ובין סרט על להקת זאבים וצבי בערוץ 8 הוא חיי הבורגנות וכמאמר האינטרנט, opposable thumbs.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש