 |
פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק ב') | 1176 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
"שבבואנו לתפוס את המציאות הפוסטמודרנית לא נמהר לגלוש לנקיטת עמדות מוסריות". האמנם? נקיטה עמדה מוסרית פרדוקסלית אין פרושה חוסר-עמדה מוסרית! אנא הבהר. ושמתם לב איך הצילום של הבונאוונטורה דומה לדיזנגוף סנטר? נדמה לי שכל מה שג'יימסון אומר עליו אפשר לומר גם על (מה שהיה) לב תל אביב. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ולא בכדי - הרי קניונים, דוגמת דיזינגוף סנטר, מנסים במכוון לגרום לך להרגשה של עולם ומלואו, נפרד משאר המציאות. על תקן של ''אין לך מה לחפש במקום אחר''. גם התחנה המרכזית ה''חדשה'' בת''א מנסה להשיג אפקט דומה, אבל שם הם עושים את זה בעיקר ע''י כך שאי אפשר למצוא את היציאות אף פעם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עומר, ג'יימסון, המצטט את מרכס, בנקודה המעניינת והעדינה שהתייחסת אליה, מדגיש שהקפיטליזם המאוחר הוא תופעה היסטורית. כדי לא להכנס כרגע לעומקו של המונח המרקסיסטי "מטריאליזם היסטורי" אעיר רק שמרקס ואנגלס ראו בהתפתחות ההיסטורית מעין מקבילה של האבולוציה הדרוויניסטית (אם כי ע"פ הגיון פנימי שונה), וכשם שאי אפשר לשפוט שיפוט מוסרי את התופעות שמייצרת האבולוציה (דובי ק. הדגיש זאת לא אחת בהודעותיו באייל) כך לפי מרקס אין לגנות תופעות היסטוריות. להערכתי, הדקות היא בהבדל שבין גישה ביקורתית, אנליטית, לגינוי מוסרני. זה אולי כמו ההבדל בין ההתייחסות שלנו ל"אסון טבע" ולאסון כתוצאה ממעשי ידי אדם, כמו רשלנות פושעת או פעולת טרור. את אסונות הטבע וברכות הטבע אי אפשר לגנות או להלל מוסרית, אבל אפשר לראות בהם אסונות וברכות. לפיכך, כדי להבין את עמדתו של ג'יימסון, הייתי מעדיף את השימוש בביטוי "עמדה ביקורתית (פרדוקסלית)" על פני "עמדה מוסרית פרדוקסלית". זאת ועוד, בעוד שברור כי עמדה ביקורתית יכולה לכלול הסתכלות כפולה, לראות את האסון והברכה שבתופעה, דומני שעצם המונח "עמדה מוסרית פרדוקסלית (דו-ערכית?)" הוא בעייתי מתוך כך שהוא עלול לרמז על חוסר לכידות (קוהרנטיות) פנימית. למרות דבריי לעיל, אני חש שנקודה זו היא עדינה ביותר, ועדיין יש כאן מקום לדיון נוסף ולהערות מצד קוראי האייל שיש להם בקיאות בתחום המוסר. ולעניין השני שהעלית, הדימיון בין הבונאוונטורה לדיזינגוף סנטר: גם עורכי המהדורה העברית נתנו דעתם על כך, ואם תתבונן בתצלום עטיפת הספר שמופיע בחלק א' של המאמר, תבחין שם בצילום המציג את החלל הפנימי של דיזינגוף סנטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
, אבל יש לי הערה ושאלה, בעניני מרקסיזם: א. והגל, האבא הרוחני של מרקס ב.מדוע אין לגנות תופעות היסטוריות, אם אפשר (וצריך) להלל אחרות (מהפכה סוציאליסטית)? או, אם אתה מעדיף- אמצעי הייצור הם נתונים טבעיים ואובייקטיביים, אז מה רובץ על מוסר האדם אם לא דרך חלוקתם (היוצרת תופעה/סיטואציה היסטורית)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מעניינת הכללת הניתוח של ג'יימסון על יצירות חדשות יחסית כמו "ממנטו". נראה לי שהשבירה של רצף הזמן בסרט היא הגורמת לעצמי של הגיבור ללכת לאיבוד - ורצף הזמן נשבר פעמיים, פעם בתוך החוויה של הגיבור ופעם בחוויה של הצופים. הזיכרון הוא העצמי, וגם הרצף הליניארי הוא העצמי. 2. הליניאריות היא נרטיב מודרני. בפוסט מודרניזם לא מתקיים רצף זמן כזה, אלא קולאז' של פיסות זמן שונות. בהקשר הזה חשוב לציין גם, שהנוסטלגיה הקיימת בפ"מ נעדרת מן המודרניות - המודרניות מסתכלת קדימה, הפ"מ עומדת על מקומה ומסתכלת אחורה. 3. והעצירה הזו נותנת את התחושה (הלא מבוססת) של קץ ההיסטוריה, ומולידה את הטענה שהזכרת - שלאמנים אין עוד מה ליצור ולאדם אין עוד מה לומר. כמובן, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כמו שהרנסאנס חנק את הבארוק, כך הפ"מ חנק את המודרניזם - אבל לא הצליח לעצור את ההיסטוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי ברקת, כשכתבתי את המאמר עלתה בדעתי דוגמה ספרותית מובהקת לעניין "מות הסובייקט" - ספרה של קסטל-בלום ששמו "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" (שממנו ציטטתי את השורות שבפתח המאמר). גיבורת הספר חסרת עצמיות והיא מבלה את כל חייה במעבר מטרנד לטרנד. עוד ציטוט מהספר: "בין טרנד לטרנד ובתוך כל הטרנדים האלה שאלתי את עצמי לא אחת מתי יבוא איזה טרנד מתוק, טרנד אחלה, שיבצבץ פתאום או לא פתאום ויגידו, ואני אגיד גם: NICE! משהו כמו איזו משאלה, אין לי משהו ספציפי בראש. וגם אם היה לי - לטרנד יש חיים משלו. דברים קורים וצריך לזרום אתם, ומי שלא זורם - הלך עליו." (גם בספריה האחרים של קסטל-בלום חוזרית ונישנית בעיית "מות הסובייקט"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר נכתב על חברה שלי :-) ואכן, האדם הפוסט מודרני, אם אפשר לאפיין טיפוס כזה, לעד ירגיש שמה שקורה לו לא קורה באמת, שאין לו מילים מתאימות1 לתאר את המתרחש, שכל תיאור הוא בנאלי או קלישאתי ואין דרך להביע דברים בכנות. לכן הוא ישתמש תדיר בציניות ויחזור באופן מודע לתבניות ביטוי מוכרות. זאת, לעומת האדם המודרני, שהאמין בלב ונפש ביכולת להגיע לעצמו האמיתי, וחשוב לא פחות - ביכולת שלו להשפיע על העולם שמסביבו. מהפכות אידיאולוגיות מתאימות לעידן מודרני, ואילו בעידן פ"מ הן הופכות לניסיונות רנדומליים, ספקניים לגבי עצמם וסנטימנטליים באותו הזמן. דוגמה - ילדי הנרות. להגיד "היה לי כאילו עצוב כזה כשאמרו שרבין מת" זה מצד אחד לרדד את הרגש, אבל להתעקש שהוא בכל זאת קיים. להציג אותו בצורה סנטימנטלית, ולא לדעת מה לעשות איתו הלאה. 1 מכאן נולד "כזה כאילו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, כולנו יודעים שאין לך חברות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי המון, הן רק הלכו לרגע ותיכף יחזרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת לי שזה עלי! עכשיו תחפשי אותי! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לפחות אם להסתמך על הדוגמאות שצוטטו, הספר נשמע דמגוגי משהו. ליצירה של אנדי וורהול יש מגוון איכויות, והוא פוסל אותה על כך שהיא לא מכילה איכויות מסוימות שניכרות ביצירות אחרות. באותה מידה הייתי יכול לקבוע שספרות המאה התשע עשרה נחותה בהשוואה לספרות המאה העשרים, מכיוון שהנראטיב של תמונתו של דוריאן גרי נטול תחבולות ספרותיות מחוכמות, מהן ניתן למצוא בהמוניהן במטוטלת של פוקו, או בגלל שאליס בארץ הפלאות לא מכיל טרגיות כבדת ראש ובעלת עוצמה רגשית כמו בג'וני שב משדה הקרב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלאי, ג'יימסון בחר בוורהול כנציג מובהק ומוכר של האמנות הפוסטמודרנית והשתמש בו כדוגמה לאיפיון מגמות תרבותיות בעידן הקפיטליזם המאוחר, אך בשום מקום בספרו של ג'יימסון לא מצאתי ניסוח שפוסל את וורהול במפורש. (גם ראה שוב את עמדתו של ג'יימסון בפסקאות הסיום של המאמר). לעניין אי היכולת להשוות *איכותית* יצירות מתקופות תרבותיות שונות התייחסתי באחת מתגובותיי בחלק א' של המאמר. ראה תגובתי שכותרתה "מבנה-בסיס ומבנה-על", בעיקר בפסקה השלישית שנוגעת לאבחנתו של ג'אמבטיסטה ויקו על כך שאי אפשר להשוות איכותית בין הגיבור ההומרי לגיבור השקספירי כי הם תולדה של תקופות תרבותיות שונות: נ.ב. אני אישית אוהב את וורהול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין, ג'יימסון חוטא כניראה בדמגוגיה בשתיקה- כשהוא מדבר על מה שאין בוורהול, ולא אומר מילה על מה שיש בו, יש בכך רמיזה לכך שלדעתו היה ראוי שיהיו בוורהול הדברים האלה, ושאין לו איכויות מהותיות משלו. זו אכן אמת לומר שאין דרמה כבדה ומהורהרת באליס, אך כשמישהו בוחר לציין זאת ולא לומר דבר על המורכבות, ההומור, האבסורד, התום, והצבעיוניות, ניתן להסיק שכוונתו להביע עמדה שלילית לגבי הספר, וניתן גם לומר שהוא עושה זאת בדרכים לא כשרות. ואגב, כלל לא טענתי שאין להשוות איכותית בין יצירות מתקופות תרבותיות שונות, ואני כופר באמירה זו. הטענה שלי נוגעת לטכניקות רטוריקה שנדמה לי שאני מזהה בספר כפי שהוא מוצג כאן, ולהן בלבד- לצורך העניין ניתן להחליף את ההשוואה בין המאות באמירה שדוריאן גרי נופל מאליס מכיוון שהוא חסר את ההומור, התום, והצבעוניות. סלח לי על הטרחנות שבהבהרה, אגב, אני פשוט מעדיף להימנע מלטבול את ידי ברלטיביזם אם אני יכול להימנע מכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלאי, ראשית, זכור שהמאמר הוא סקירה של ספר ולא הספר המלא. ג'יימסון מדבר על היבטים נוספים אצל וורהול, ואם תרצה אתה יכול לקרוא אותו (או את הגירסה האנגלית שיש קישורית אליה בחלק א'). שנית, ספרו של ג'יימסון *אינו ספר על וורהול*. ג'יימסון משתמש בוורהול כדוגמה (ובהרבה דוגמאות נוספות אחרות) כדי להמחיש עקרונות אחדים של התרבות הפוסטמודרנית. בקצרה, ביקורת מסוג זו שלך, בייחוד כשהיא נוגעת לריטוריקה, מחייבת בראש וראשונה קריאת הטקסט במקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, אתה צודק כמובן באמירתך האחרונה. אבל במאמר מסוג זה לא ניתן לבוא בטענה לספר, שהרי המאמר לא מייצג אותו במלואו, ולא ניתן לבוא בטענה למאמר, שהרי הטענות אינן שלו אלא תיאור של טענות הספר. אז האם עדיף לא לומר דבר במידה וחלקים מדמות הספר שמשתקפת במאמר צרמו לי מאוד? הרי לא מדובר במאמר ביקורת ספרותית,כי עם במאמר שמתפקד על תקן דגם ממוזער של הספר ומטרתו, כפי שאני מבין אותה, היא למסור את הרעיונות המובעים בספר, ולא רק לדווח על קיומו של ספר כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלאי, הבהרה הנוגעת להקשר מרכזי שבו ממוקם וורהול בספרו של ג'יימסון (ואני חוזר ומדגיש, כדוגמה בלבד) תוכל למצוא בתגובתי שכותרתה "קרטוגרפיה של חלל-העל הפוסטמודרני" (בפסקה החמישית): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דחיפותו של הנושא תובעת מאיתנו לפחות מאמץ כלשהו לחשוב את האבולוציה התרבותית של הקפיטליזם המאוחר באופן דיאלקטי, כאסון וכקידמה גם יחד." ראיתי את ה"אסון" שזור עמוק בין השורות. היכן הוא (ג'יימסון) מציג את החברה "הפוסט-מודרנית" גם כחברה טובה1 יותר או מתקדמת יותר? ______ 1 כך שתהיה שקילות בין משקל האספקטים החיוביים, אותם הוא סוקר בספרו, לבין משקל האספקטים השליליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן הבנתי את טענתו של ג'יימסון בנוגע לאבולציה החברתית שהולידה את הקפיטליזם המאוחר על שלל גווניו. לעומת זאת חסרה כאן התייחסות 'חזונית' כזו או אחרת לגבי העתיד הרצוי (וכמובן ללא ניסיון להחזיר את הגלגל אחורה שכן זה בלתי אפשרי). נקודת מוצאי היא שהחברה האנושית היא אינה תופעת טבע גמורה אלא כזו שיצרה ושיכללה את עצמה. התפתחותם הביולוגית של בע"ח תלויה הרבה פחות בהם כפרטים מאשר בתנאי הטבע והסביבה בה הם חיים. החברה האנושית לעומתה מעוצבת בידי עצמה (לא רק אך בעיקר) ומונהגת קדימה בידי קבוצות אינטרסים כאלו ואחרות וכאלו ואחרים. ולכן יש מקום בהקניית מוסר וערכיות בנוגע לכינון השלב האבולוציוני הבא ועיצובו ברוח ערכית כלשהי; אלמלא כן סביר שהוא יעוצב בידי קבוצות לחץ שלהן אינטרסים כלכליים מובהקים וא-אוניברסליים. אני מוצא שהמאמר שלך (ומכאן אני מסיק שכנראה גם את הספר עצמו, תקן אותי אם אני טועה כי טרם קראתי את הספר) אינו מתווה את הדרך הלאה. מרקס, בהתעלם מסוגיית הצדק שבאמונתו, אמנם ראה בקפיטליזם שלב בלתי נמנע, אולי גם הכרחי, אך גם דיבר במפורט על צעדים שיש לנקוט בדרך למה שכינה 'אוטופיה' של החברה האנושית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, אפתח בהתייחסויותיך למרקס. ראשית, מפתיע עד כמה מרקס מיעט לדבר על דמותה הממשית של החברה הקומוניסטית העתידית ועל מוסדותיה. לי לפחות לא מוכר שום טקסט של מרקס המתאר את החברה הקומוניסטית בנוסח "האוטופיה" של תומס מור או "אטלנטיס" של בייקון. (למשטרים שקמו בעקבות המהפכות קומוניסטיות לא היה ספר הדרכה מרקסיסטי שפירט איך מנהלים מדינה קומוניסטית). אכן מרקס ראה הן בהתפתחות הקפיטליזם והן במהפכה הקומוניסטית שתבוא בעקבותיו שלבים בלתי נמנעים. הקפיטליזם, לפי השקפתו, עתיד לכלות את עצמו מתוך כך, שהוא לא מייצר רק עוד עוד סחורות אלא גם עוד ועוד פרולטרים שלבסוף ישאו את דגל המהפכה. תרומתו של התיאורטיקן המרקסיסטי לקידום המהפכה היא בסיוע להבשלת התודעה המהפכנית על ידי חשיפת טבעו האמיתי של הקפיטליזם וחשיפת המציאות הממשית המוסתרת ע"י אידיאולוגיות כוזבות - דתות, לאומיות וכיוצ"ב סוגי "אופיום להמונים" - שיש בהם לבלבל את התודעה ולהסיט את מעמד הפועלים מהאינטרסים האמיתיים שלו. מכאן גם עניינו העמוק של המרקסיזם בתרבות, שכן בכוחו של הייצור התרבותי הן להסתיר והן לשקף מציאות. ומכאן, אביב, הדברים מובילים ישירות להערתך, שחסרה לך במאמר התייחסות "חזונית" לעתיד הרצוי. ובכן, יש בספרו של ג'יימסון קריאה לעשיית מעשה, הנוגעת לטענתו כי עדיין לא תפסנו את הכוליות העצומה של המערכת העולמית הנוכחית הנשלטת בידי הקפיטל הרב-לאומי, שחלל-העל הזה עדיין אינו מסומן (ראה במאמרי תחת הכותרת "הייצור התרבותי משתלב בייצור הסחורות"). במסגרת מאמרי הקצר יחסית על ספר כה מרוכז לא היה לי מקום לפתח את הנושא, וגם תשובתי כאן תהיה מן הסתם חלקית בלבד. אנחנו צריכים להתגייס ליצירת מפות, טוען ג'יימסון, מפות שיתארו לנו את חלל-העל של הקפיטליזם הרב-לאומי (יש בספר פרק הקרוי "קרטוגרפיה חברתית"). לפי ג'יימסון, המציאות שלנו אינה גלויה לנו, אנחנו עדיין איננו תופסים את המערכת הנוכחית (ממש כשם שדובי ק. אינו מוצא את הכניסות והיציאות בתחנה המרכזית החדשה). הבנת המציאות בעזרת מפה של חלל-העל, היא תנאי הכרחי ליצירת תיאוריה וביקורת חברתית (קל וחומר, ליצירת חזון חברתי עתידי). והבעייה בעידן הפוסטמודרני היא קשה עוד מאי פעם, טוען ג'יימסון. בעבר נהנה התחום התרבותי מאיזושהי "אוטונומיה למחצה", היה מרחק כשלהו בינו לחיי המעשה שאפשר לו להיות מעין "נקודה ארכימדית" שאפשרה יצירת "מרחק ביקורתי"; אולם במרחב החדש של הפוסטמודרניזם, התבטל המרחק הזה, שכן, כאמור, "הייצור התרבותי השתלב בייצור הסחורות". (אם יש לג'יימסון ביקורת על וורהול, הרי שהיא אינה בתחום האסתטי כפי שסברו קוראים אחדים, אלא בכך שהיא "נעדרת עומק" או במילים אחרות, אין בין בקבוק הקוקה קולה שלו לבין בקבוק קוקה קולה ממשי מרחק המאפשר פרשנות ביקורתית כלשהי וביקורת פוליטית בפרט). אביב, קשה לי להאמין שהצלחתי בתגובה זו להבהיר עניין שג'יימסון מקדיש לו לפחות עשרה עמודים בספרו. אז רק אסכם זאת טלגרפית: כדי לראות חזון עתידי עלינו להבין את חלל-העל של הקפיטליזם הרב לאומי ("דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך", חזון חברתי אין מוצצים מן האצבע). המצב התרבותי הפוסטמודרני כפי שמתארו ג'יימסון בספרו מקשה מאוד על ייצוגו של חלל-על זה, ומקשה על יצירת "מרחק ביקורתי". ג'יימסון טוען שהאמנות הפוליטית החדשה (אם היא אפשרית בכלל) תיאלץ, מצד אחד, לדבוק באמת של החלל העולמי של הקפיטל הרב-לאומי, ומצד שני, תצטרך להשיג פריצת דרך אל איזשהו אופן חדש ובלתי משוער לייצוגו של חלל זה. רק אז, טוען ג'יימסון, "נוכל אולי להשיב לעצמנו את היכולת לפעול ולהיאבק, יכולת אשר לפי שעה מנוטרלת על ידי הבלבול המרחבי והחברתי שלנו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לכתחילה כמובן, אין לממש דבר זה, אלא על התערבות, שיש בה משום עריצות, בזכות- הקנין וביחסי הייצור הבורגניים. אמצעים אלה יהיו, כמובן, שונים לפי הארצות השונות. אך בכל הארצות המתקדמות ביותר כמעט בלי יוצא מן הכלל אפשר להשתמש באמצעים הבאים: 1. הפקעת קרקעות ושימוש ברנטה הקרקעית לכיסוי הוצאות המדינה. 2. מס פרוגרסיבי גבוה. 3. ביטול זכות הירושה. 4. החרמת נכסיהם של כל המהגרים והמורדים. 5. ריכוז האשראי בידי המדינה על-ידי בנק לאומי בעל הון מדינה ומונופול מוחלט. 6. ריכוז עסקי התחבורה בידי המדינה. 7. ריבוי בתי-החרושת הלאומיים, מכשירי-הייצור, חרישת הקרקעות והשבחתן לפי תכנית משותפת. 8. חובת עבודה שווה לכל, הקמת גדודי עבודה, ביחוד בחקלאות. 9. איחוד החקלאות והתעשיה, שאיפה לביטול מודרג של ההבדל בין עיר וכפר. 10. חינוך ציבורי חינם לכל הילדים. ביטול עבודת הילדים בחרושת כפי שהיא עכשיו. איחוד החינוך עם הייצור החומרי וכו' וכו'. כאשר ייעלמו, בהמשך ההתפתחות, הבדלי המעמדות וכל הייצור יהיה מרוכז בידי יחידים מאוגדים, יאבד השלטון הציבורי והרשמי את אופיו הפוליטי." - קארל מרכס (מצטער מראש על טעויות הקלדה אם ישנן) ועכשיו אני: לצערי הרב לא מצאתי גם קישור אינטרנטי לטקסט הזה. איני רוצה להשתמש בציטוט זה כיריית פתיחה לדיון על הרצוי המצוי והמרכסיסטי, העיקר כאן הוא לא אם מרכס צדק או טעה. העיקר הוא שהוא מכוון ומורה, בעזרת צעדים ברורים וקונקרטים, את הדרך למדינה כפי ראות עיניו (וכוונתי לאוטופיה במובן זה, ולא עפ"י תומס מור) ג'יימסון מעורפל ממנו בהרבה, אולי כהשתקפות למציאות הפוסט-מודרנית שלנו. הוא רק אומר (על פיך) 'צאו וחקרו את המציאות מסביבכם, אחר כך נדבר'. לדעתי יש לבחון את המציאות ולאבחן שלבי ביניים רצויים אשר יקדמו במידת מה את החברה לכיוונים התואמים יותר את דרך השקפתו. נראה שבאיזשהו אופן נפל ג'יימסון קורבן למציאות המסועפת והמסובכת שמטעה אותנו לחשוב שהכל כלכך מסובך שאין לנו גם שום סיכוי לקדם את עצמנו לפני שנדע בערך הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תוכל לצרף מראה מקום מדוייק של הכתוב? תודה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לאמן המודרניסטי היה סגנון ייחודי ... וכך, היות שאידיאולוגיית העצמיות הייחודית הגיעה אל קיצה, כבר אין זה ממש ברור מה אמנים וסופרים פוסטמודרניים אמורים לעשות. "ליצרני התרבות," טוען ג'יימסון, "אין עוד לאן לפנות אלא אל העבר: אל החיקוי של סגנונות מתים, אל דיבור מבעד לכל המסכות והקולות שנאגרו במוזיאון הדימיוני של התרבות, שכעת היא עולמית."" כמה מוזר. נשמעת כאן טענה כפולה: שהיוצרים המודרניים היו חייבים להיות מקוריים; ושהיוצרים הפוסט-מודרניים לא יכולים להיות מקוריים. נתחיל בשאלה בנאלית: האם אין לוורהול סנגון ייחודי? הרי ציור של וורהול ניתן לזיהוי ככזה לא פחות מציור של ואן-גוך. האם יצירתו הפוסט-מודרנית היא רק "חיקוי של סגנונות מתים"? סגנונות חדשים ממשיכים להווצר ולהופיע. כך למשל את חנוך פיבן (http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=92975) שיוצר דיוקנאות מחפצי בית שונים. האין זה "סגנון ייחודי"? האם זהו "חיקוי של סגנון מת"? האם ניתן לטעון שפיבן הוא "מודרני" ולא פ"מ? גם "ממנטו", אגב, מציג סגנון חדש, ייחודי ומהנה של סרט. יתרה מזו: יש כאן סגנון שהוא ייחודי *עבור סרט אחד*, עבור יצירה אחת, ולא ילווה את האמן לאורך כל יצירתו. גם הטענה המקורית – כי בסגנון המודרני לכל אמן היה סגנון ייחודי – נשמעת לי תמוהה. לפעמים סופרים "מודרניים" היו סופרים טובים לא בגלל שהציגו סגנון חדש, אלא פשוט בגלל שהציגו עלילות מהנות; ציירים שלא הציגו סגנון חדש, אלא פשוט יצרו ציורים מרשימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי טל, תודה על השאלות שהצגת. קוראים אחדים לפניך העלו שאלות הנוגעות לנקודות שלדעתם נעדרות אצל ג'יימסון, ואני, ביני לבין עצמי, תהיתי באירוניה, האמנם הצלחתי להנהיר בהצלחה שכזו את רעיונותיו של ג'יימסון, כך שכבר הכול ברור, ואין במה לדון אלא במה שאין במאמר. האם אין בעייתיות ברעיונות שכן הוצגו בו במפורש? בוודאי שיש. אשתדל למצוא פנאי בהקדם האפשרי כדי להשיב ולדון איתך לפחות בעקרי דבריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממנטו הוא ייחודי - אבל הוא נמדד כייחודי לא מול שאר יצירתו של אותו במאי, אלא מול סרטים שנוצרו לפניו ואחריו. תיאוריות אוטר (Author) אינן רלוונטיות לפ"מ כי אם למודרניזם. השאלה לגבי ממנטו (כמו לגבי סרטים מכוננים או פורצי דרך אחרים), היא האם סרט כזה היה יכול להיעשות - ולהתאים לרוח התקופה! - גם לפני ארבעים שנה, למשל. ובכן, התשובה היא לא - לא בתוכן ולא בצורה. אם אם תמצא יצירות שנכתבו מהסוף להתחלה, או עסקו באיבוד זיכרון, הן לא דומות. השווה את ממנטו ליצירה אחרת שנכתבה קטעים קטעים, מהסוף להתחלה: המחזה "בגידה" של פינטר 1. ב"בגידה" התחבולה הרטורית והסיפור על הולכת שולל של הדמויות באה להוליך את הצופה להבנה של האמת, לחשיפה של המסתתר מתחת לפני השטח. העובדה שבסוף המחזה הדמויות עומדות בעצם ב"תחילת הסיפור שלהן" באה להעביר תחושת כאב שבאה בעקבות הידיעה - שכן אתה רואה אותן לפני שהכל התחיל, ויודע שהן עוד יעמדו מול האמת, הטרגדיה של הבגידה. בממנטו, לעומת זאת, המבנה והסיפור מובילים בסופו של דבר את הצופה לתחושת יאוש וחוסר תכלית - להבין שהגיבור לא הבין כלום, שחייו הולכים וסובבים סביב עצמם ושאינו רוצה ללמוד לקח. וכל זה בתוך ההבנה שבעצם לגיבור אין נרטיב חוץ מהחזרה האינסופית בלופ. אפשר לקרוא לזה הכאב של חוסר הידיעה הנצחי. לכן, ממנטו הוא יצירה של הדור שלנו, ובגידה הוא יצירה של הדור הקודם. כל אחת מהן משקפת משהו של זמנה שלה. זה חלק מהייחודיות - מעבר לייחודיות "אינדיבידואלית" של במאי זה או אחר. 1 למי שלא מכיר - מובא שם סיפור של משולש רומנטי, גבר אשה ומאהב, שנחשף בסצינות המסודרות מהסוף להתחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצל על הקיטורים מראש. התלונות הן אל חלל האוויר ולא כלפי אף אחד ממכובדי האייל. שאף אחד לא יעז להעלב מהקשקושים שלי :-) שניה. אבל אם העולם סביבנו מלא גם ביצירות המאופינות כפוסט-מודרניות וגם ביצירות המוגדרות כמודרניות, למה להשתמש במילה פוסט? אולי עדיף להגיד "צד-מודרניות"? אולי הפוסט זה רק אופנה חולפת והמודרניזם IS HERE TO STAY אחרי הכל? אולי זה בגלל שאני טמבל, אבל ככל שאני קורא יותר על פוסטמודרניזם, ככל שאנשים מתפלפים ומסבירים לי יותר מה זה פוסטמודרניזם (מלווה בד"כ בהרבה נפנוף ידים) וככל שאני נחשף ליותר הוגים פוסטמודרנים, אני מקבל את התחושה ש"האדם מן הישוב" יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא חושב את זה: "וכך, עד מהרה, מגיע האדם מן היישוב למסקנה שמנסים להאכילו דייסה משונה שיכולה לערוב רק לחיכם של פסבדו-אינטלקטואלים מנופחי חשיבות עצמית. בקצרה, בקרב ציבור רחב נתפס היום הפוסטמודרניזם כתיאוריה שמטרתה לשבש את השכל הישר ולחתור תחת כל מה שיפה וטוב בחברת הרווחה המערבית. האמנם?" האמנם? לא בלתי סביר בעליל. אבל כנראה שאני חושב כך משום שאני "אדם מן הישוב" שמאוד נהנה מהסרט ממנטו ולא מבין מה כל כך "פוסט-מודרני" בו. אז הרעיון מקורי (לא כל כך, האמת) אבל מה הופך אותו לפוסט-מודרני? (אני מבין למשל למה הוא אקזיסטנציאליסטי... אבל פוסט-מודרני? למה?) המושג פ.מ. גורם לי להתכווצות שרירים מרוב הרמת גבות. מדוע אני מרגיש כך לגבי מושג זה, למרות שאני מצליח ללמוד ולהבין מושגים מורכבים מעולם האומנות, מהעולם המדעי (המדויק והלא מדויק) ומהעולם הפילוסופי? מה כל כך מיוחד בפ.מ.? "ממנטו הוא יצירה של הדור שלנו" מי הוא הדור "שלנו"? בני ה-10? בני ה-20? ה-40? ה-50? הסרט מיצג את כל הדורות הנ"ל? כולם היום פוסט-מודרנים? אין הבדל מהותי בין הדורות? יצירה אחת מיצגת את *כולם*? מטרת בנית מושגים היא *העברת מידע*, תקשורת בין אנשים, COMMUNICATION. יש מילים(או מושגים) אשר מתחילות לצבור בתוכן כל כך הרבה משמעויות (שונות, מעורפלות ואף סותרות), עד כדי שהן הופכות לאנטי-מילים. הרעש שבהן גובר על המידע שבהן. הטשטוש גובר על ההבהרה. "פוסט-מודרניזם" הוא מושג שכזה (או יותר נכון אנטי-מושג שכזה). הדבר היחידי שאני מצליח לזהות בפוסט-מודרניזם הוא פוסט-שפה או פוסט-תקשורת. כל אחד מדבר עם עצמו על כלום למען קטרזיס באמצעות מילים. האם מישהו יכול להסביר לי את המושג, *ללא* דוגמאות המבוססות על פרשנות סוביקטיבית של יצירות אומנות? _ אביב מדבר אל עצמו בגוף שלישי, עפ"י המנהג הפושט באייל, לוקח קצת פרוזק (אחרי הודעה ארוכה מדי) והולך לראות טלויזיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר נכון להגיד, וזה בעצם מה שהתכוונתי, שהוא סרט שמתאים לזמננו. "זמננו" במובן של אנשים שעברו את המילניום ושום באג 2000 לא קרה להם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כולם והכל פוסט-מודרנים היום. הסרט מיצג את הלך הרוח בקרב הזקנים והצעירים כאחד. האוכל פוסט מודרני, העולם פוסט מודרני, היצירה פוסט מודרנית וכמובן הפוסט פוסט-מודרני. הכל טוב ויפה, אבל מה זה פוסט-מודרניזם? מה משמעות המושג? מי הוא הפוסט-מודרניסט? היוצר בעל האפיונים הפוסט-מודרנים? מנתח היצירה, המנתח אותה באופן פוסט מודרניסטי? הצופה? המציאות עצמה? כולם? מי הוא הפוסט-מודרניסט? איש מדעי החברה אשר מאבחן את אפיוני החברה "לאחר חלוף העידן המודרני"? הפרט בחברה "לאחר חלוף העידן המודרני"? האומן? ההוגה? או אולי שוב כולם? האם זו השקפה פילוסופית של איך הדברים צריכים להיות או נסיון לאבחון המציאות האנושית כפי שהיא? אינני מבין רעיונות אנושיים חמקמקים, חובקי כל, שלאף אחד אין מנוס מהם. האם אפשרי להיות היום אדם "לא פוסט מודרני"? איך יראה אדם כזה? איך הוא יחשוב? מה הוא יחשוב על פוסט-מודרניזם? האם מישהו יכול להתחיל להסביר את המושג, *ללא* דוגמאות המבוססות על פרשנות סוביקטיבית של יצירות אומנות? האם אפשר לדבר על פוסט-מודרניזם ע"י כלים ברורים ומוגדרים היטב מתחום מדעי-החברה? האם אפשר לדבר על פוסט-מודרניזם בעברית, ללא יצירת מושגים פוסט מודרנים שרב בהם המטושטש על הבהיר? מדוע הפוסט מודרניסט מרגיש מחויב ליצור ז'רגון חדש על מנת לדבר? השפה האנגלית והשפה העברית לא עשירות מספיק? _______________ בהנחה שלא מדובר בעקיצה, לא ירדתי לסוף דעתך במשפט: ""זמננו" במובן של אנשים שעברו את המילניום ושום באג 2000 לא קרה להם." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יכולה להסביר עכשיו, ממיטת חוליי הקל. אולי מחר או בהמשך. בכל אופן, התשובה לשאלתך היא "כן", אפשר להסביר פוסט מודרניזם במושגים של מדעי החברה. פרדריק ג'יימסון מתמקד באמנות, אבל הוא לא תיאורטיקן הפ"מ היחיד. * גם המודרניזם יצר ז'רגון. כל צורת חשיבה חדשה או מחודשת משתמשת בז'רגון. ככה זה. אפילו ארווינג גופמן, שמה שהיה לו להגיד נגמר אחרי 5 דקות, יצר ז'רגון :-) * לא מדובר בעקיצה, מדובר בהתפייטות אישית שלי. אני מדברת על בני זמננו המתגוררים בעולם המערבי, שחוו מאורעות גדולים1 - כל כך גדולים, שהרגישו שאחריהם אין עוד מה להגיד וקשה למצוא דרך לחיות מחדש, אבל הנה הם ממשיכים לחיות והעולם איתם. מין תחושה שכזו. אתה יכול לחלוק על קיומן של תחושות שכאלה אבל אם אתה מקבל שהן קיימות, זו אחת מהן שאני קלטתי. 1 וכמובן, חגיגות המילניום ובאג 2000 הם רק דוגמה או סמל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה. אשמח לשמוע הסבר לאחר שתבריאי קלות (ולחלוטין). רק לזכור בהסבר שיותר קל לי עם בהירות מאשר עם התפייטות (בוק שכזה אנוכי). אני יודע שמדובר בצורת חשיבה אחרת. הבעיה העיקרית שלי עם פ.מ. זה שאני לא מבין באיזו צורת חשיבה מדובר. פילוסופיה? אבחון האדם? היסטוריה? השקפה ערכית? תאור המציאות כפי שהיא? כפי שהיא צריכה להיות? האם טענות הפ.מ. הן טענות על הרצוי או על המצוי? *תיחום* זה מה שחסר לי בפ.מ. *תיחום*. החובקות כל הזאתי היא שגורמת לי לפקפק ברצינות העניין. יצירת ז'רגון באופן אובססיבי הוא מיותר. השפה האנגלית/עברית היא שפה עשירה מספיק בשביל להכיל יותר מרעיון אחד או שניים (מקור שתי השפות "קצת" יותר עתיק מן המודרניזם והפ.מ.). אם אי אפשר להבין את הפ.מ. ללא הז'רגון של הפ.מ. אז אי אפשר להבינו כלל. מילניום: כמובן שקלטתי תחושה שכזאת מחלק מצומצם של אנשים אבל רוב האנשים ציפו למילניום במשיכת כתף של חוסר אכפתיות מוצדקת (מה לנו ולאותו ישו?). מה הקשר בין פ.מ. לבין הפסודו-בהלה המתוקשרת מפני באג ה-2000 הדמיוני (שרק אנשים שממש לא מבינים במחשבים חששו ממנו)? מה כל כך יחודי בבהלה במילניום הזה לעומת בהלות דומות במילניומים קודמים? אז הצ'יפ החליף את הירח האדום. זה הכל. ___________ ועכשיו להתכסות ולשתות איזה ארל-גריי טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שרק אנשים שממש לא מבינים במחשבים חששו ממנו". אתה קונה את התיאוריה שזאת היתה קונספירציה1 של אנשי מחשבים לעורר פאניקה ולעשות כסף קל? ____________ 1- נראה שאני כבר לא מסוגל לחבר הודעה שאינה מכילה את המילה הזאת. עוד באג, טל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמין שמדובר בקונספירציה. מצד שני זה גם לא היה ממש באג. בסה"כ היתה בעיה, שנגעה בעיקר למערכות תלויות תאריך ובפרט לגופים כלכליים. ההערכות לבעיה היתה, כמו תמיד, מאוחרת, היסטרית וכמובן מוגזמת. סביר, שכמו במקרה של רוב בועת ההיי-טק, גם על הטרנד של להכין קופות רושמות ומכונות כביסה לבאג 2000 קפצו מספר שרלטנים, שהצליחו להוציא כסף מאנשים חסרי כל הבנה בתחום. התוצאה הסופית לא היתה רעה, רוב הגופים שבהם היתה בעיה טיפלו בה בזמן, הרבה גופים אחרים ניצלו את ההזדמנות לשדרג את הציוד הממוחשב שלהם, חלק סתם שפכו כסף מיותר כמו רבים מהמשקיעים בהיי-טק וכמה לא התרשמו וגם לא נפגעו. הקונספירציה היחידה שנראית לי עם גרעין של אמת, זה המלחמה בבלקן, שאפשרה לכוחות נאט"ו ובפרט לצבא ארה"ב להפטר מכל מערכות החימוש שאינן Y2K compliant. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קונספירציה. סתם התנהגות לא ראציונלית ע"י מספר מסוים של אנשים (בעוד שהיו כאלו שידעו לעלות על הגל ולעשות מזה קצת כסף). נראה שעפ"י שמך, אתה כבר מכיר את אופיו הלא רציונלי של היצור המאכלס את הכפר הגלובלי שלנו. באותו זמן (99 עד 00) עבדתי במת"ם בחיפה. ראיתי את התנהגות חברות ההי-טק באותו זמן ממקור ראשון. האנשים "למטה", בעלי הידע הטכני, היו רגועים ובצדק. הם טיפלו בבעיה בהן היא היתה יכולה לגרום ל*משהו* (בד"כ המשמעות לא היתה רצינית), אבל הם ממש לא נכנסו לפניקה ובטח שלא חשבו שסוף העולם מתקרב (רובם מצאו את הרעיון די מגוחך). ככל שעלית בסולם ההנהלה והתרחקת מהאנשים שיודעים על מה הם מדברים, היית שם לב לרמות פניקה גבוהות יותר ויותר. המנכ"לים הם אלו אשר היו צמודים לאגדות האורבניות באופן האדוק ביותר והחרדה הלא רציונלית שלהם "הרעידה" חברות שלמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מישהו שידע שאין כ''כ מה לחשוש מבעיות טכניות, אני דווקא הייתי מאוד מודאג באותה תקופה -- מתגובת עדר שתוביל לבריחה מהבורסות שתוביל למפולת כלכלית שתוביל למיתון עמוק שעשוי להמשך שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר לבאג 2000? יש לך ביסוס לכך שהמיתון (או יותר נכון - הצמיחה האיטית יותר) בשוק ההי-טק העולמי, קשור בצורה כלשהי לבאג-2000? יותר סביר להניח שמדובר בהתפקחות בריאה מ"בהלת הזהב" (GOLDRUSH) לגבי "הכלכלה החדשה" ושווקי האינטרנט הוירטואלים (תרתי משמע). דאגותיך אז, מבוססות בדיוק כמו מסקנותיך עכשיו (לדעתי האישית כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שטל כהן זקוק לפה שלי, זה שאני לא מסוגל לסתום אותו. טל לא אמר כלום על המיתון העולמי שקרה בפועל אלא על חששות שהיו לו למשהו שיקרה (ולא קרה). עם מידת הריכוז הזאת, לא פלא שיש לך הרבה באגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חוסר ריכוז הוא משהו שאני סובל ממנו רבות. טוב שאפשר לסמוך על קיומם של שוטים גלובלים בעלי יכולות ריכוז גבוהות. היופי בבאגים שאפשר לתקנם. אז הנה אני מתקן: בדיעבד מסתבר שחששותיו של טל כהן, לגבי ההשפעות העדריות של "באג 2000" אותן הזכיר, היו מוטעות. היום הוא מודע לכך, כמו רבים אחרים. עם טל כהן, הסליחה.1 _________________ 1 ציון 7.42 בסולם הרשמיות של ISO. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה אם נפגעת. התכוונתי, כמובן, רק לחוסר ריכוז זמני שנובע מהשעה המאוחרת, אליו רמזת בעצמך בהודעות אחרות. נ.ב. הכתובת שלך לא תקינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפגעתי :)? מפ'תום. אני סובל מחוסר ריכוז גם כשאני עירני לחלוטין (יש אומרים שביחוד, כאשר אני עירני לחלוטין). אני דווקא מעדיף שמוצאים בשבילי באגים. לגבי הכתובת: חשבון משני שאני בקושי בודק. MS סגרו לי אותו ופתחתי מחדש. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סובל מבעיה דומה: אנשים צוחקים בעיקר כשאני מדבר ברצינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, (וגם השוטה) פניתי אליך בדואל בבקשה אישית לצמצם את מספר תגובותיך הלא רלוונטיות למאמר העוסק ב"פוסטמודרניזם" (ולא בבאג 2000 ולא בבעיות הריכוז הפרטיות שלך), אך התברר שכתובת הדואל שלך לא עובדת. (ולשוטה אין כתובת כלל). ריבוי תגובות לא ענייניות בדיון זה בולט על רקע העובדה שמספר התגובות הכולל נמוך (וזה בסדר גמור). אם יש לך השגות על בקשתי זו, אנא אל תשיב לי כאן ופנה אלי בדואל האישי שלי. בתודה מראש, שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ככה: אני אנסה לענות על שתי נקודות שהעלית – הז'ארגון, וההבט הסוציולוגי/כלכלי (להבדיל מהאמנותי) של הפ"מ. אם יהיו עוד, נטפל בעוד. בינתיים זה נראה לי די הרבה. הלכתי ושלפתי את המחברת החבוטה מימי הקורס "מודרניות ופוסט מודרניות" שהעביר ד"ר אבי קורדובה (איש יקר ומרצה נפלא) לפני כמה שנים. וניגבתי את האבק כדלקמן: המושג פ"מ 1 נטבע בידי אחד ארנולד טוינבי, בהקשר ל"ירידת הציוויליזציה המודרנית" (אמר המורה). בתחילת שנות השבעים, חוקרים כמו ג'וליה קריסטבה וז'אן פרנסואה ליוטאר החלו להשתמש במושג הזה כבר בשנות השבעים. התמות הפ"מ אינן חדשות לגמרי, ואפשר למצוא ניצנים/מקורות שלהן כבר אצל מרקס או ניטשה (שני מבקרים של המודרניות בגרסה הבורגנית שלה), ולהבדיל אצל הסוריאליסטים. וחמש תמות עיקריות, מוטיבים שחוזרים בחשיבה הפ"מ, הם אלה, לפי קורדובה: 1. התפכחות מהנרטיבות הגדולות של המודרניזם. מושגים כמו קידמה, נאורות, הומניזם, מדע, מאבדים את ההילה שלהם. חשוב להבין – לא קיומם נשלל, מה שנשלל היא ההבטחה כי המושגים האלה יגאלו את האדם. ההיסטוריה כבר לא נתפסת כמהלכה של התבונה. נולד הלך רוח ריאקציוני, שהתעייף מהמלכתם של אלים תבוניים. 2. שלילה של עקרון הזהות. הדגשה של האחרות (אותו "אחר" שעוסקים בו כל כך הרבה). הזהויות שבורות ומרובות, העצמי מפורק, ונתפס כהצטלבות של השפעות שונות. 3. הטקסט אינו מייצג אמת – במודרניות יש ניסיון לפענח טקסטים, הפ"מ מטיל ספק ביכולתו של טקסט להציג אמת (אבל לא אכנס לזה, כי זה קשור לאמנות ואולי גם להיסטוריוגרפיה). 4. פרובלמטיזציה של המציאות – הרעיון שאין לנו גישה ישירה למציאות במובן הריאליסטי שלה, ואנחנו חווים אותה רק דרך טקסטים, ייצוגים וסימולקרות3 . לא מדובר בהכחשה של המציאות. אמר קורדובה: הפ"מ אינו אפיסטמולוגיה, לא פילוסופיה ולא ניהיליזם. הוא מבט סוציולוגי. הוא בא לעורר מודעות לעובדה, שההתייחסות שלנו למציאות עוברת בהכרח דרך הצלמים והדימויים שעליהם גדלנו. הפ"מ יכול להיות פוליטי, אבל לא בחלוקה המסורתית ובשיטות המקובלות של ימין או שמאל. 5. מחשבה חתרנית – "חגיגה של החיים", אנטי תזה לפוריטניות, וגם ניסיון לאסתטיזציה של המציאות. הארכיטקטורה לא תהיה עוד פלדה, בטון וזכוכית (כמו במודרניזם) אלא חיקויים מרהיבי עין בנוסח לאס וגאס ודיסנילנד. משפט חשוב: את האמת היחידה שלו מוצא הפ"מ באמנות, כיוון שהיא פיקציה במוצהר. עכשיו נגיע לסוציולוגיה. שאלת הזהה והאחר, שעלתה לראשונה אצל הפילוסוף עמנואל לוינאס, מעסיקה מאוד את הפ"מ. במקום עקרון הזהות שהעסיק את המודרניזם, הפ"מ רואה זהות מפורקת בעלת מקורות שונים. ריבוי קולות, היגיון לקוי, הצטלבויות של רעיונות שונים, וכל אלה מובילים ל*תפיסה פלורליסטית*. זה לא רק מוביל לתפיסה של האחר כדבר שאינו סותר את העצמי, אלא גם לשינוי התיאוריות של הכוח. בניגוד למודרניסט כמו ובר, שדיבר על שליטים ונשלטים, הסוציולוגים הפ"מ טוענים שהכוח אינו מחולק בצורה ברורה ושהוא מפוזר בין אליטות שונות. כבר אי אפשר לדעת נגד מי לערוך הפיכה, במילים פשוטות. עניין הסימולקרות חוזר אצל בודריאר כשהוא מנתח את הכלכלה של הקפיטליזם המאוחר. הוא מתאר חברת המונים שצורכת חזיונות והצגות, וכבר שכחה מהו המקור. בהקשר הזה, בודריאר ניבא גם את "סופו של החברתי" – במקום מבנים סוציולוגיים גדולים כמו חברה, קהילה או מעמד, יש המון נעדר צורה של פרטים, שמתתפים במחזה באופן פאסיבי. הסובייקט במציאות כזו הופך חסר פנים, מנוון ומרוקן ממשמעות. הוא אינו רוצה לדעת כלום מעבר לדימוי ולצריכת הדימוי4. צריך לומר שיש גם סוציולוגים פ"מ שניסו להציע מודלים אלטרנטיביים של יחסי סובייקט-חברה. הסוציולוג מישל מאפסולי למשל מנסה להציג דימויים של חברותיות פ"מ. נקודת המוצא שלו היא שלילת ההנחה המודרניסטית, שהחברה היא מוסד מוסרי שמתרבת את היחיד. הוא מדבר על רשתות חברתיות שמחליפות מקום זו עם זו, על מיתחמים ארעיים ולוקאליים כמו פארק או קניון, שהפרט הוא "חלק מהגיאוגרפיה הרגשית שלהם". ההמונים מתחלקים לקהילות קטנות על בסיס רנדומלי וזמני – הנוכחים בקניון בזמן מסוים, העומדים בכיכר העיר באירוע מסוים וכן הלאה. ההתקהלויות הרגעיות האלה זכו לכינוי "השבטיות החדשה". אין חשיבות למטרה המוצהרת שלהן (הפגנה למשל) אלא לאנרגיות הנפשיות שמשתחררות במסגרתן. התפיסה הזו כמובן נוגדת את זו של ובר, שניתח תופעות חברתיות במונחים של פעולה חברתית. קצת על כלכלה, אבל ממש קצת - דניאל בל דיבר על החברה הפוסט-תעשייתית והקפיטליזם המאוחר (שאינם זהים בהכרח לפ"מ, אבל לא נדקדק בזה עכשיו). לדברי בל ישנו סדק בקפיטליזם המשפחתי המסורתי – העובדה שהשליטה בתאגידים לא עוברת בירושה, וההפרדה בין בעלות לניהול, גרמו לעליית מעמד מנהלים חדש. בעלי ההון עדיין שולטים במשאבים, כלכלית ופוליטית, אבל מבנה הבעלות על התאגידים מורכב ורב מימדים (משקיעים קטנים, מנהלים וכו'). מה שנוצר הוא "קפיטליזם מנדריני", שבו יש יותר חשיבות ושליטה בידי השכבות המינהלתיות, הבירוקטריות והטכניות. התוצאות הן צמצום הפרולטריון התעשייתי, עלייה של סקטורים לא רווחיים כמו נותני שירותים ועלייה בחשיבותו של הידע והמידע. איך זה מתקשר לפ"מ? תקרא את "הדברים" :-) יש עוד ועוד, אבל כשאתה בא לטעון או להפריך את כל הסיפורים האלה, קח בחשבון שהתחכמו לך מראש :-) . תיאורטיקן בשם קאלינסקי טבע את המושג "פולינודה" – רטוריקה שמודה בכשל של עצמה. והפילוסוף ואטימו דיבר על "מחשבה חלשה" – בניגוד למחשבה המכוננת של דקארט למשל, המחששבה הפ"מ אינה אוניברסלית ואינה ודאית, היא גורסת פיוס וגם מכירה בחולשותיה המתודולוגיות. 1 למה פוסט-מודרני? להרגשתי, זה היה יכול להיות גם סאב-מודרני, פארא-מודרני, אקס-מודרני או כל קישור אחר, אבל הוא נשען על המודרניות. חשוב לזכור שעיקרו הוא הסתכלות, ביקורת ושלילה של הקיים, ולא חתירה להמצאת דבר חדש. ולכן הסטריאוטיפ שהוזכר קודם, כאילו פ"מ "מבלבל את המוח", לא בהכרח בלתי-נכון :-) 2 סימולקרה – צלם. מושג של בודריאר, דימוי שמייצג דימוי. 3 זה מושג של פוקו, שקרא לעצמו אנתרופולוג של תרבויות וניסה "להטריד את האבחנה שלנו בין הזהה והאחר". 4 אל תטעו – בודריאר לא מאשים את התקשורת, הממשלה או אף אחד אחר. לדעתו, האדם יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא ממשיך לדרוש את הדימויים התפלים מן המדיה, ביוזמתו שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה, יש לי קורס אצל ברקת ובחינם :-) תודה יא משקיענית (כבר בריאה?). קראתי פעם אחת. מחר עוד פעם ואז תשובה (אם יהיה לי מה להגיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולכת ומתאוששת :-) בכל אופן, אתה יכול להגיב אם יש לך שאלות או דברים לא ברורים. מצד שני, אם הבנת הכל ואין לך מה לשאול, השגנו משהו, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב... לאחר קריאה שניה, החלטתי לעשות קצת שיעורי בית בנושא (ים של רפרנסים, איפה מתחילים?), לפני שאני מתיחס. זאת למרות שהאמור למעלה רק מגביר את התחושה שלי שאכן מדובר בזרם בעל אפיונים פסבדו-אינטלקטואלים מובהקים, שכל ערכה לזיהוי שטויות יכולה למצוא, לאחר נבירה בחומר. לפעמים צריך ללכת עם תחושות הבטן של "האיש מן הישוב". אכן השגנו, קבלי ח.ח.1 _________________ 1 ועוד ח. אחד, סתם בשביל הטיפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארנולד טוינבי הוא מחשובי ההסטוריונים במאה העשרים, אם לא החשוב שבהם. כתב עשרות ספרים, ביניהם A study of History בעשרה כרכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד על הפירוט, אך נדמה לי שהתבלבלת קצת בהערות הצד. ל"סימולקרה" נתת בטעות את המספר שלוש, ולא שתיים, ושכחת לציין מה הוא המושג של פוקו שמסומן בתור מספר שלוש למטה. (ניחוש שלי: "חגיגה של החיים") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה - כבר בירכתי את עצמי על ההודעה הארוכה ביותר שכתבתי אי פעם באייל1, וראיתי את עצמי נוגסת בעוגת שוקולד ענקית מתנת המערכת, ועליה הכיתוב "עוד הרבה כאלה", והנה מעירים לי על בלבולים בהערות השוליים. חנק איתכם, בחיי. אז ככה: * סימולקרה= צלם, כפי שכתוב בהערת שוליים מס' 2. * "חגיגה של החיים" הוא דווקא מושג של באחטין, והוא זה שדיבר על השתחררות מקללת הפוריטניות, על הדגשת האלמנט הקרנבלסקי בתרבות וכן הלאה. * פוקו נכנס לתמונה דווקא בעקרון הזהות ובמושג הפלורליזם - מן הנכונות להכיר באחר (המטורף, למשל) נובעת ההכרה שאין בעצם קונצנזוס. החברה היא פיצולים-פיצולים, וכך גם הסובייקט. * וההערה האחרונה דווקא בסדר גמור. 1 אכן, צריך להיות חולים בשביל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, המילה "מקוריות" באה כידוע מן המילה "מקור". כשמדברים במודרניזם על "אמן מקורי" הכוונה לכך שהיצירה כמו נובעת מנפשיותו הייחודית של האמן, שהמקור ליצירה הוא הסובייקטיביות הייחודית של האמן. ביאליק, משוררנו הלאומי, מנסח את התפיסה המודרניסטית הזו בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר", ואצטט אותו כאן במלואו, שכן הוא מבטא את הרעיון של האמן, הסובייקט האינדיבידואלי, כמקור היצירה, בתמציתיות מופלאה: לא זכיתי באור מן-ההפקר אף לא בא לי בירושה מאבי, כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי. ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא, לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו – כי ממני ובי הוא. ותחת פטיש צרותיי הגדולות כי יתפוצץ לבבי, צור-עוזי, זה הניצוץ עף, נתז אל-עיני, ומעיני – לחרוזי. ומחרוזי יתמלט ללבבכם, ובאור אישכם, הצתיו, יתעלם, ואנכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם. ביאליק אומר לנו שאין לשירתו מקור אחר פרט לאותו ניצוץ בלבבו; את האור הוא מנקר מסלעו וצורו; הוא לא שאלו מאיש ולא גנבו; ממנו ובו הוא. והניצוץ האישי מעובד לחרוז, לשירה, לא באמצעים סגנוניים, סטייליסטיים, כי אם "תחת פטיש צרותיי הגדולות". השירה נוצרת בתוך "המונאדה" של האמן, עולמו הפנימי. וכשהחרוז נשלם הוא עומד כולו בסימן "דמו וחלבו" של המשורר שנתן לשירו את צורת נפשיותו. במילים אחרות, התפיסה המודרניסטית הזו רואה בסגנון רק מעין תוצר-לוואי, תוצאת אישיותו החד-פעמית של האמן מעצם היותו "סובייקט" בעל אישיות מגובשת. התפיסה הביאליקית המודרניסטית מנוסחת אצל ג'יימסון באורח דומה: "האידיאולוגיה המודרניסטית-עילית של סגנון... היא מה שלא ניתן לטעות בו, והוא יחידאי כמו טביעות האצבעות שלך, שבדומה לגופך אין לו אח ורע... והוא-הוא המקור להמצאה ולחידוש סגנוניים." טל, אני מקווה שעכשיו נהיר יותר הקשר בין "האמן כסובייקט" ובין סגנון, שבמאמר לא יכולתי להקדיש לו יותר משורות ספורות. לפני שאמשיך, עוד המחשה אחת בהקשר זה: אם סוקרים את תולדות האמנות, כמו בקורסי מבוא באוניברסיטה, קל להשתכנע שעד המאה ה-19 המסורת האמנותית משתנה לאט, והציירים, גם הבולטים והמופתיים שביניהם פועלים בתוך מסורת מוגדרת וההבדלים הסגנוניים ביניהם אינם גדולים. כשנוסעים לטיול באיטליה ומתבוננים במאות ואלפי (למי שיש כוח) ציורים מהרנסאנס, מוצאים דמיון סגנוני רב בין כל הציירים השונים – אין לנו שם השפע הסגנוני שמתחיל להיווצר בסוף המאה ה-19, שעה כל אמן מודרניסטי גדול, ואן גוך, מונה, פיקאסו, שגאל וכו' הוא למעשה סגנון בפני עצמו – זו תוצאה של האידיאולוגיה המודרניסטית של הסגנון המיוסדת על תפיסת האמן כסובייקט בעל אישיות חד-פעמית כפי שתוארה לעיל. נמשיך. כשג'יימסון בא לסקור את התרבות הפוסטמודרנית הוא מזהה בה מגמה בולטת של ניכוס סגנונות מהעבר. דוגמא: אם ביקרת, טל, ב"משכן לאמנויות הבמה" בתל אביב, בוודאי שמת לב שלפניך ממש "פאזל" של סגנונות שונים – זהו בניין פוסטמודרני מובהק. הבניין הזה אמנם בפירוש *מסוגנן*, "סטייליסטי" כפי שנוהגים לעיתים לומר, אך אין לו סגנון במובן המודרניסטי שתואר לעיל. ניקח גם דוגמא מהתרבות הפופולארית: הביטלס או ג'ימי הנדריקס היו מקוריים במובן המודרניסטי ולעומת זאת מדונה היא תמצית האקלקטיות הפוסטמודרניסטית (בריטני ספירס וכריסטיאנה אגילרה הם אותה הגברת, אך אפילו לא בשינוי אדרת, למרות שהן מחליפות את חולצות הבטן הנוצצות שלהן כל הזמן). דומני שעובדתית קשה לערער על האבחנה של ג'יימסון שיש מגמה ברורה בתרבות הפוסטמודרנית לנכס סגנונות מן העבר ולהשתעשע איתם. דבר אחר הוא התשובה של ג'יימסון לשאלה מדוע אנו עדים לתופעה כזו. (ועל ההסבר שלו בהחלט ניתן להתווכח). טענתו של ג'יימסון היא שתופעה זו מקורה בירידת האידיאולוגיה המודרניסטית של הסגנון (במובן שביאליק שימש לו דוגמה); שאנו עדים לתופעה כללית של "ביזור הסובייקט" או התפרקותו. ומכיוון שהיות "סובייקט" הוא תנאי מוקדם ליצירת סגנון, הרי שעם התפוררות הסובייקט ואבדן היכולת ליצור חווית חיים לכידה, אבדה היכולת ליצור סגנון. במילים אחרות, היות שירדה האידיאולוגיה של האמן כסובייקט וכ"מקור" הבלעדי של יצירתו, אין באפשרותם של האמנים הפוסטמודרניים ליצור יצירות בעלות סגנון מקורי. טל, אני מקווה שהצלחתי להסביר ולהנהיר את טענותיו של ג'יימסון (צריך לשים לב שהוא משתמש בהגדרה צרה למדי ומאוד מסוימת של המונח 'סגנון'). את השאלה, האם יש לקבל את ההסבר שלו לתופעת ה"פסטיש" הפוסטמודרני, אני משאיר בינתיים פתוחה, שכן הארכתי די. ואולי קוראים נוספים ינסו להביע את דעתם בשאלה האם כריס נולאן (במאי "ממנטו") יצר סגנון או שהוא רק יצר סרט מסוגנן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה המפורטת. עם זאת, קשה לי להשתכנע שאין אמנים פוסמודרניים שאין להם סגנון משל עצמם - סגנון שבא מתוכם, ממש כמו ניצוצו של ביאליק. שתי הדוגמאות שהבאתי לעיל בעינן עומדות - וורהול ופיבן. אני חושב ששניהם מתאימים לרוב ההגדרות (המעורפלות בעיני עדיין, אבל לא חשוב) של פוסטמודרניזם; ובכל זאת, לטעון כי "אין באפשרותם של האמנים הפוסטמודרניים ליצור יצירות בעלות סגנון מקורי" נראה לי קצת מוגזם, לאור שתי דוגמאות (מקריות!) אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון אשר מופיע בממנטו (עלילה המוצגת ע"י סצנות המסודרות אחורה בזמן) הוא רעיון שהשתמשו בו רבות. רעיון כמעט זהה הופיע אפילו באחד הפרקים של סיינפילד (ויש דוגמאות רבות אחרות). במאי ממנטו הכניס לרעיון אספקט נוסף שהוא אובדן הזיכרון של הדמות הראשית (הכנסת מניע לסגנון אך שימוש בסגנון קיים). לדעתי הסרט הוא מסוגנן ולא יוצר סגנון חדש. (אני אישית אמרתי שהסרט נחמד אבל ממש לא גאוני כפי שהציגו אותו, מסיבה זו ממש) נשאלת השאלה: האם הדוגמאות של ממנטו ודומיו, מעידה על כך שאנו חיים בעידן בו יש פחות "יוצרי סגנונות" מבעבר? אולי רק היחס בין יוצרי הסגנונות לבין משחזירי הסגנונות השתנה, בעוד המקוריות כשלעצה (אותו "ניצוץ פנימי" מדובר) ממשיך להתקיים בתרבותינו כתמול שלשום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממנטו הוא סרט גאוני לא רק בגלל הסיגנון, אלא גם בגלל הצורה שבה הוא מציג את זה - הרבה יותר טוב מהפרק ההפוך בסיינפלד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר טוב, אבל לא מספיק בשבילי, על מנת להחשיבו כגאוני (אם היינו מדברים על "ברזיל" למשל, המצב היה שונה...). אך טעמנו האישי איננו נושא הדיון1. על טעם ועל רי... _ 1 אין לי מצב רוח לקבל כרטיס צהוב נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא ראיתי את ממנטו ( יושב אצלי ברשימת הסרטים) אבל: יש סרט תיעודי בשם "אסיר התודעה" אאלט שמתאר אדם שבעיקבות מחלה כלשהי, לא מסוגל לזכור יותר מחמש דקות אחורה. הסרט פשוט מהמם. למשל, כל פעם שאישתו יוצאת לרגע מהחדר וחוזרת הוא מתנפל עליה בחיבוקים כאילו לא ראה אותה שנים. הוא גם מופתע מהמראה שלה ( מאיזה שהיא סיבה הזכרונות הקבועים שלו נגמרו בתקופת המחלה). הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות ברצף זה לנצח על מקהלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי אותו פעם בטלויזיה. איפה השגת אותו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
APU 3105
Authors : Wilson, B.A., Wearing, D. Title : Prisoner of Consciousness: A state of just awakening following Herpes Simplex Encephalitis Reference : In R. Campbell & M. Conway (Eds.), Broken Memories: Neuropsychological Case Studies. Oxford: Blackwell, 15-30 Year : 1995 Key Words : encephalitis, memory disorders Abstract : We report the case of Clive Wearing, a gifted musician and scholar who, at the height of his career, became infected by herpes simplex encephalitis in 1985. His amnesia is extremely severe in comparison with other reported cases, particularly in regard to both his retrograde amnesia, which extends back for virtually the whole of his life, and his episodic memory. As well as his episodic deficits, Clive has marked semantic memory impairments for both visual and verbal material. He believes he has just woken up and this state of awakening has persisted for over eight years. His musical ability appears to be relatively unaffected by his amnesia. We describe the onset of his illness and the nature of his memory dysfunctioning. We consider other musicians who have suffered brain damage, and we compare Clive to some of the well known amnesic patients in the literature. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואוו... איזה אושר, לפגוש את אשתו מחדש כל חמש דקות עוד פעם ועוד פעם? אולי אנחנו מפסידים משהו עם הזכרונות שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך. יש את הקסם של הפגישות הראשונות, ההתרגשות והאופוריה. אבל יש את היופי של קשר ארוך ועמוק. אינטימיות, קרבה, זכרונות משותפים, הכרות מהותית בין שני אנשים. חוסר הזכרון לא מאפשר לו להכיר את אשתו לעומק, הוא לא יכול לבנות דמות מלאה ושלמה שלה מתוך אוסף של פרטים שנתקלים בהם תוך חיים שלמים. מה שיש לו, זה אוסף של סטוצים קצרצרים. לדעתי זה לא מש משהו לשאוף אליו. אבל אשתו מסכנה ממש. היא כבר לא חשה את ההתרגשות של פגישות ראשונות, אבל היא גם לא יכולה להגיע איתו לאינטימיות של קשר ארוך טווח. להיות תקועה כל החיים בקשר שלא מתקדם לשום מקום נשמע ממש רע. שלא לדבר על זה שהוא לא זוכר ימי הולדת, ימי נישואים, וגם לא זוכר לשאול אם הבוס התנצל אחרי שרבת איתו אתמול. איכס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בסוף הסרט מספרים שהיא כבר לא יכלה לסבול את זה יותר והעבירה אותו למוסד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל *יש* לו את היופי של קשר ארוך ועמוק. הקשר לא ממשיך להתפתח, אמנם, אבל את כל העבר של הקשר יש לו, ובשיאו, כל הזמן! אשתו בטח מסכנה, היא הרי לא על אותו גל איתו. אם גם היא היתה עוברת את אותה תאונה כמוהו היה יכול להיות הרבה יותר טוב. ובני זוג שלא זוכרים ימי הולדת, נישואים ומריבות עם בוסים יש בלי עין הרע גם בין אלה שלא עברו תאונות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מבין. תראה: הוא רואה את אשתו, הוא נורא התגעגע אז הוא מתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות. היא לא ממש מתלהבת, היא נראת קצת מודאגת, מוטרדת, ומאד קרירה. היא מתנערת מהחיבוק, הולכת לעשות משהו אחר וכללית מתנהגת כאילו אתה מטרד. זה נראה לך אושר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אוקיי. הבנתי. אפשר את הזיכרון שלי בחזרה, בבקשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשכח שרגע אחרי זה אתה שוכח שהתייחסו אליך כאל מטרד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה אם יש משמעות כלשהי למושגים כמו ''אושר'', ''סבל'', ''כאב'' כאשר אין זיכרון. כל המשמעות של המונחים תלויה פחות בחוויה עצמה ויותר בתחושות שלנו לאורך רצף של זמן. למשל כאב חזק שנמשך זמן קצרצר יתפס כהרבה פחות מעיק מאשר כאב קל וממושך (או כאב חזק וממושך, חלילה). נראה לי שהיינלין הזכיר באחר מספריו טיפולים רפואיים שנעשים כאשר המטופל נמצא במצב בו הוא לא יוצר זכרונות כדי לחסוך לו את הסבל של כאב מתמשך. כל כאב הוא שניה קצרצר ונפרדת שנשכחת מיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ול פיליפ ק דיק יש סיפור בו קונים זכרון של טיול במקום טיול (כמובן שעשו מזה סרט עם שוורצנגר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם פיתחתי לעצמי תיאוריה שכל החיים מתמצים ברגע האחרון שלהם - מה שאני זוכר אז, הוא מה שחשוב. כל מה שאני לא זוכר ברגע הזה, כאילו לא היה מעולם. מכך ביצעתי זינוק לוגי והנחתי שכל מה שאני חווה עכשיו הוא בהכרח אך ורק הזכרון של אותו אני ברגע המוות, ולכן אם אני זוכר משהו עכשיו, זה סימן שאני אזכור אותו אז. ואז באה הסניליות וטפחה על פני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן... שמתי לב באיזשהו שלב בחיי שכל פעם שאני מגלה זכרון קדום חדש, אני בעצם מאבד אותו, כי בפעם הבאה שאני נזכר בו אני לא נזכר באותו אירוע עצמו אלא בעצם בצורה בה נזכרתי בו בפעם האחרונה. כל פעם שאני נזכר עוד פעם, אני מזהם את הזכרון בעוד פרשנויות ותוספות מודרניות עד שלא נשאר ממנו שום דבר חוץ מעותקים מעוותים של עותקים מעוותים. אני מסיק מזה שהזכרון הוא פשוט רשת של אסוציאציות. בהתחלה זה מילא אותי בתחושת אובדן מכך שאני מאבד עד זכרונותי היקרים ביותר וחסר אונים לעשות משהו בנידון, ואז עברתי לנקודת השקפה שמה שחשוב בחיים זו החוויה העכשוית ולא הזכרון. היזכרות יכולה להיות חוויה עכשוית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי פעם שיש משהו שנקרא "זכרונות שיקריים" (FALSE MEMORIES) שמגיעים בעיקבות פסיכואנליזה או היפנוזה, הטענה היא שהרבה מהחטופים בידי החייזרים בעצם זוכרים את מה שהתרפיסטים תקעו להם לראש ( בטעות 1). בכלל, עניין החטיפה בידי חייזרים זה נושא משעשע. פעם לבני היו דימומים מהאף. חיפשתי באינטרנט על NOSE BLEEDS ולמרבה הפליאה עליתי על אתר שמטפל בחטיפות עי חייזרים 2. שם קראתי על כינוס של חטופים שנערך בארהב. בערב השני של הכינוס נחטפו שניים מהנוכחים. לצערי איבדתי את הלינק לפני שנים ( הבן שלי התאושש מאז). 1 לא שמעתי על בלבניזם לפסיכיאטריה. 2 דימומים מהאף זה אחד הסימפטומים. מסתבר שהחייזרים תוקעים כל מיני פרובים לאף של החטוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה פעם תוכנית על היפנוזה במסגרת שידורי האוניברסיטה הפתוחה, שבה הראו שתילת זכרונות בזמן היפנוזה. הדבר היפה היה שהזכרונות נשתלו פשוט ע"י סדרה של שאלות מנחות תמימות למדי. משהו בסגנון של "האם יתכן שהדימום באף נגרם בזמן שנחטפת ע"י החייזרים ?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1)האם ייתכן שהדימום נגרם בזמן שנחטפת עי החייזרים שהשתמשו בקרן שיתוק כדי למנוע התנגדות ולאחר מכן העלו אותך על רכב החלל שלהם (שמונע באנטי חומר ומכיל מחוללי אנטי גרביטציה כדי לבטל את תופעות העיוות של המסע בעל-חלל) ובצעו בך ניסויים חודרניים כדי להבין מאיפה המין האנושי רכש את האון הגנטי (עע )העצום שלו המהווה את הגורם העיקרי המגן עליו מפני השתלטות בידי חוצנים? 2)מה היה צבע החולצה של החייזר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''האוף טופיק'' הזה גולש וגולש. אודה לקוראים אם לא יהפכו את הדיון בפוסטמודרניזם לצ'ט סתמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם נקרא לזה פאסטיש אז תתרצה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 148447 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, בחלק ב' של דיון 826 על האני, כתבתי שאנחנו "אוסף התפיסות, הרגשות, המחשבות והמחשבות על מחשבות ורגשות" שמתרוצצות במוח כל הזמן. אנחנו נבנים מחדש כל הזמן מתוך כל הדברים שנשמרים במוח בתוספת המידע החדש שזורם לתוך הגוף. אם נזנח את השניות בין "אני" ל"זכרון" ונראה את המערכת כדבר אחיד, נראה אולי שאתה צודק שגם הזכרון של דבר מה מהעבר הרחוק איננו אלא בניה שנעשתה "זה הרגע" מתוך "חומרי הנפש" שמאוכזנים איכשהו במוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתבה "וזהו סוף הזיכרון" בידיעות אחרונות - ראיון עם פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן, שמספר שכבר היום, באופן שיגרתי, לפני בדיקה גסטרוסקופית מזריקים משכך כאבים ותרופה בשם מידזולם או דורמיקום, המוחקת את הזיכרון לכמה דקות, כדי שהמטופל ישכח את אי הנעימות בבדיקה ולא יפחד לעבור אותה שוב בעתיד. עוד בכתבה - download של מידע ישירות אל המוח, אי נחיצותו של כתב בעתיד, קריאת מחשבות ועוד. חלק א' - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2610579,00.h... חלק ב' - http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2610594,00.h... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אובדן הזיכרון ב"ממנטו" הוא לא אספקט נוסף ולא תחבולה נוספת - הוא איחוד של הצורה והתוכן. זה קריטי בשיפוט של יצירה, וזה גם מה שמבדיל את הסרט מהפרק ב"סיינפלד". המבנה ההפוך של "ממנטו" אמור להכניס אותך לעולמו של הגיבור, לתת לך הרגשה שאתה מתאמץ לפענח את חייו מתוך רסיסי האינפורמציה, ממש כפי שהוא מתאמץ לעשות זאת. וגאוני? מי אמר? הוא פשוט סרט משובח ומעולה :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"ניוזוויק" התפרסמה השבוע כתבה לרגל פתיחת תערוכה בפרנקפורט שכותרתה "שופינג - 100 שנות אמנות ומסחר". התערוכה עוסקת בקשר שנוצר במאה ה-20 בין האמנות ו"תרבות הקניונים". רוחו של ג'יימסון שורה על כל הכתבה הזו, וכך נכתב שם בין היתר: since the Renaissance, art has played a moral role, creating ideals—and questioning them. By blurring the line between art and commerce, “one of the classical roles of 20th-century art—to irritate, to criticize, to be subversive—is being sacrificed לסיפור המלא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא קראתי את כל המאמר, אבל) הטענה המובאת בציטוט הזו רלוונטית רק לאמנות "מגוייסת" - ומבחינה זו, אין כל הבדל בין האמנות המגוייסת של ימינו לבין, נניח, האמנות המגוייסת של ימי-הביניים. כאן המגייס הוא המסחר, שם המגייס היה הממסד הדתי1. כאן כמו שם, האמנות לא הרגיזה ולא היתה חתרנית. אבל כאן - הרבה יותר מאשר שם - אמן עדיין יכול להשאר לא מגוייס, וליצור אמנות מחאתית וביקורתית. ----- 1 קצת מזכיר את המערכון של מונטי פייתון, עם ג'ון קליז בתפקיד האפיפיור: "I may not know art, but I know what I like", הוא טוען, לאחר שמנע מהאמן המתוסכל כל חופש אמנותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמן המתוסכל הוא מיכלאנג'לו, (אריק אידל) שצייר את הסעודה האחרונה עם 3 ישו, 28 שליחים וקנגרו בטענה של חופש אמנותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, אני לא ממש מבין למה התכוונת ב"אמנות מגוייסת של ימינו". אין בעידן הפוסטמודרני גוף ריכוזי כמו הכנסייה בימי הביניים או השלטון הקומוניסטי בברה"מ (שהכתיב בזמנו את הסגנון שהיה קרוי "ריאליזם סוציאליסטי"). הטענה שמועלית במאמר דומה לטענתו של ג'יימסון שהאמנות בת זממנו משוקעת ב"גוף הקפיטל" עד כדי כך שלא יכול להיווצר "מרחק ביקורתי" (ראה התייחסות למושג זה בתגובתי "קרטוגרפיה של חלל העל הפוסטמודרני"). היות שהטענה הזו מופשטת למדי, ניעזר בדוגמה. במאמר מוזכר אמן בשם Claes Oldenburg. חיפוש תמונות בגוגל יעלה המון יצירות שלו (שווה. מאוד מלבב לעין). הנה אחד מפסליו, כפית עם דובדן: היצירה אסתטית ביותר, ולא בדקתי, אך אני בספק אם היא הוזמנה על ידי חברה לייצור ריבות דובדבנים או משהו. האסתטיקה שלה, כאמור, שובת עין; אנחנו מורגלים בה שכן, לי לפחות, היא מזכירה סגנון מסוים של פרסומות על דפי כרומו נוצצים, אך כאן היא יוצאת מן הדף, אל מרחב מעוצב פתוח. אך מה שאין בה הוא אותו "מרחק ביקורתי" שג'יימסון מדבר עליו. אין בה הנכחת כל מציאות נעדרת, "היעדר העומק" שג'יימסון דיבר עליו בהקשר של וורהול, ולפיכך אין בה גם כל ביקורת פוליטית. מה דעתך, האם היית קורא ליצירה זו אמנות מגוייסת? ולקינוח, עוד יצירה של אולדנבורג, פסל של "אטב כביסה" במרכז מסחרי. אפשר אולי לאמץ אותה כמטפורה חזותית למושג של "אמנות השקועה בגוף הקפיטל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבין כיצד אינדוקציה חלקית מלמדת אותנו משהו על החברה (או על האומנות) בכללותה. האם קיומה של אומנות, העונה על קריטריוני הגדרת האומנות הפ.מ., מעידה על אי קיומה של אומנות, שלא עונה על קריטריונים אלו? כיצד מודדים דומיננטיות של אומנות אחת על פני השניה? מה הקריטריון היום ומה הוא היה בעבר? מי קובע קריטריונים אלו? האם לא סביר שאומנים אלו (ואחרים) נחשפו ל"מבט-הסוציולוגי" שהוא הפ.מ. וקיבלו השראה ממנו? האם לא מדובר ב"משאלה שמגשימה את עצמה"? גם לאחר הסברה המבורך של ברקת (שאשתמש ברפרנסים שלו על מנת להתעמק קצת יותר בנושא ועל כך שוב תודה) אינני מבין אם הפ.מ. יוצר מציאות, חוקר מציאות או שניהם (זרם היוצר את עצמו, מתפלסף על עצמו, ניזון מעצמו וחוקר את עצמו על פי שיטותיו באופן מעגלי?). אולי תשובה לשאלתי, מהדיון בחלק א', תעזור לי להבין(אמרת לי להזכיר, אז הנה אני מזכיר): "האם יש לכנות את ג'יימסון פוסטמודרניסט?" תודה מראש, אביב י. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציור וציור - מייק בידלו לא פיקאסו - לא פולוק - לא וורהול מייק בידלו (יליד 1953) בילה את 20 שנות יצירותיו האחרונות בהעתקת עבודות של אומנים אחרים. עבודותיו עוררו יחס אמביולנטי בדעת הקהל, בהתייחס לאני המאמין של המודרניזם (מקוריות). ייתכן, שבדיון זה ניתן להביא את בידלו (אגב, משמעות שמו בפולנית היא - עוני) כדוגמא לאמן מחאתי ולא מגוייס. בידלו העתיק יצירות מודרניות כמו של סזאן, פיקאסו, קנדינסקי, מגריט, דושאן ורבים אחרים, כמו גם, אמנים מהעשור 50-60 כמו פולוק, דה קנינג, קליין, ליכטנשטיין ווורהול. איך זכה אמן כבידלו להכרת חשיבות בתחום זה, אם עיקר עבודתו מתבסס על עבודות אחרים? מדוע סיכן את מעמדו בעבודתו כזייפן? ההסבר כפי שכותרת התערוכה, בקונץ מוזיאון בברגן (נורווגיה) - "ציור וציור", מציעה מספר אינטרפרטציות (אגב, ציוריו באותו מוזיאון סמוכים לאלו של מונק): בראש וראשונה המדובר בהערצה ואהבה רבה לאבני חן אסתטיים של המאה האחרונה. יש בהתייחסות זו הרבה ענווה ורגש כמעט דתי לסמלים של אמנות המאה. לחילופין, ניתן להתייחס בזילזול וציניות לתקופת המודרניזם בדרך הראיה הפ.מ. שבתמונותיו, המקרינה למשמעויות והדגשות הסטוריות. בראיית קבצי שרידי המודרניזם, יצירותיו של בידלו אמורות לעורר את חמתנו באמירה "לא פיקאסו". האם הרפרודוקציה תהיה חשובה פחות מהאורגינל? מתי עבודה פ.מ. תגיע למעמד של יצירת אמנות מודרנית נחשבת? והאם היא חשובה פחות מהיצירה המודרנית? האם העתק רומי של פסל יווני חשוב פחות או יותר בקונטקסט ההסטורי? בעודנו מחכים לתשובות שהעתיד טומן לנו, יכולים אנו להתבונן כאן ועכשיו באמנות זו בדרך של חיבה, הבה נראה ביצירות אלה את הכפילות, עבודותיו של בידלו מתייחסות באופן דו ערכי לעבודות מקוריות ומעלות את הבעיה של התייחסות לאמנים כאל סמלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אמנות מגוייסת" פירושה אמנות בהזמנה. כפי שבימי הביניים לא רק מי שגוייס ע"י הכנסייה יצר אמנות דתית, כך גם כיום לא רק מי שמגוייס ע"י משרד פרסום יותר אמנות "פרסומית", אמנות ללא ביקורת על הקפיטליזם. היצירה של אלדנבורג יפהפיה. אבל האם די בדוגמה אחת (או בעשרות דוגמאות) כדי לקבוע שאין אמנות פוסטמודרניסטית ש*כן* שומרת מרחק ביקורתי? כיצד יגדיר פוסט-מודרניסט יצירה בת-ימינו המביעה מחאה חריפה על הקפיטליזם? (וברור שיש יצירות שכאלה). האם יצירה זו אינה פוסט-מודרנית, משום שהיא כן שומרת מרחק? האם אי-שמירת מרחק ביקורתי היא "דרישת יסוד" של אמנות כדי שתוכר כפוסט-מודרנית? מה שמציק לי הוא שעדיין לא קיבלתי הגדרה של אמנות פ"מ (קל וחומר של פ"מ בכלל). קיבלתי מבחר מאפיינים; עבור כל מאפיין, יש יוצאי דופן. ובכל זאת, יש לי הרגשה שחסידי הפ"מ חושבים שהם מחזיקים ב"רשיון לגרוף", כלומר, לטעון למשל שכל יצירה בת ימינו היא בהכרח - מתוקף תאריך הופעתה בעולם - פוסט-מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, אתייחס תחילה להערה בסיפא של תגובתך שיש לך הרגשה כי "חסידי הפ"מ חושבים שהם מחזיקים ב'רשיון לגרוף', כלומר, לטעון למשל שכל יצירה בת ימינו היא בהכרח - מתוקף תאריך הופעתה בעולם - פוסט-מודרנית." א. תיווכח לדעת שאפילו ג'יימסון אינו מציג את טענותיו בטוטאליות שאתה מייחס לחסידי הפומו, אם תשוב לחלק א' של המאמר שבו הוצג המונח "דטרמיננטה תרבותית". מונח זה הוא שמאפשר לג'יימסון לא להיות גורף ולא להחיל את טענותיו על כל יצירה באשר היא כי אם לסמן מגמות בולטות בשדה התרבות. אני מצטט את הקטע הרלוונטי ביותר מחלק א' של המאמר (אך רצוי לקרוא שם שוב את המהלך הטיעוני כולו): ג'יימסון אינו סבור שהייצור התרבותי העכשווי כולו הוא פוסטמודרני. גם בימינו כותבים ספרים, מחברים מוסיקה ובונים בניינים שאין להם במובהק המאפיינים הפוסטמודרניים שהוא ימנה בהמשך. "עם זאת," הוא מדגיש, "הפוסטמודרניות היא שדה הכוח [מצב התרבות בכללו] שבתוכו חייבים לפלס את דרכם דחפים תרבותיים מסוגים שונים מאוד". ב. ההכללה שעשית בהתבטאות "חסידי הפומו" היא בעייתית, משום שאין בעצם קבוצה לכידה כזו. הפוסטמודרניזם אינו *משנה סדורה*, המקודמת ע"י קבוצת אנשים שיש ביניהם קונצנזוס, ולא חסרים פוסטמודרניסטים שיחלקו על קביעותיו של ג'יימסון או מקצתן, כשם שג'יימסון, לדוגמה, חולק בספרו על מישל פוקו, תיאורטיקן פוסטמודרני אחר. ג. השאלה האם בהגדרה כל יצירה בת זמננו היא פוסטמודרנית זו שאלה הניראית לי במובן ידוע טכנית גרידא, ואני יכול להציע לה כאן פתרון הגדרתי פשוט: ניתן להבחין בין שני סוגי יוצרים פוסטמודרניים, בלי מירכאות ועם מירכאות: (1) יוצר פוסטמודרני הוא כל יוצר בן תקופתנו, הפועל בשדה התרבות הפוסטמודרנית, זאת, גם אם אין הוא או יצירתו מודעים להשפעת השדה. (2) "יוצר פוסטמודרני" הוא יוצר בעל מודעות לכך שיש מצב תרבותי חדש, יוצר שמניח את ידו על דופק התקופה ומנסה למשש אותו. כריס נולן ב"ממנטו" (וגם בסרט "Following") הוא כזה, ולכן יכולתי להשתמש בסרטו כדוגמה להבהרת הרעיון של "מות הסובייקט"; גיבסון הוא "סופר פוסטמודרני" המתאר את המרחב התאגידי; דויד לינץ' ("מלהולנד דרייב"), הוא "קולנוען פוסטמודרני"; פול אוסטר, דון דלילו אתגר קרת הם "סופרים פוסטמודרניים"; ג'יימסון הוא "תיאורטיקן פוסטמודרני" וכו'. (טל, הסימון במירכאות בא רק לשם הבהרה, ואיני מתחייב להשתמש בו בתגובותיי הבאות, שכן לאחר שהדברים הובהרו ניתן להסיק מתוך ההקשר במה מדובר). וכעת, נחזור לשאלה האם "אמנים פוסטמודרניים" בהכרח אינם בעלי סגנון משלהם, כפי שניתן היה להבין מהצגת מאפיין "הפסטיש" בתרבות הפוסטמודרנית. לדעתי ויליאם גיבסון ב"נוירומנסר" מציג סגנון מקורי - עיקר כוחו של הרומן הוא בלשון המקורית והפורצת גבולות של גיבסון. העניין הוא שג'יימסון עצמו מעתיר שבחים על גיבסון (ולא בכדי ציטטתי אותם במאמר), והוא גם מביא בספרו "יצירות פוסטמודרניות" נוספות (שלא הזכרתי במאמר) שאין ספק כי הוא מייחס להן ערך. אפשר שהסתירה כביכול בין טענתו שמגמה מרכזית בתרבות הפוסטמודרנית היא חיקוי סגנונות העבר ובין העובדה שהוא מצביע על יצירות חדשניות אחדות, נובעת במידת מה מעניין כמותי. ציינתי בתגובתי "קרטוגרפיה של חלל העל-הפוסטמודרני" שג'יימסון מפנה קריאה למיפוי תרבותי-אמנותי של חלל-העל הזה, כלומר, בעת כתיבת המאמר בראשית שנות ה-80 לא נוצרו די "יצירות פוסטמודרניות" המודעות למצב החדש. יש גם בעיה, כפי שהערתי בתגובה קודמת, בהגדרה הצרה שנותן ג'יימסון למונח סיגנון, או לפחות בעובדה שבספרו זה הוא אינו מנסה לאפיין בפירוט מה עשוי לאפיין "יצירה פוסטמודרנית" בעלת סגנון מקורי (כפי שהיערת). עם זאת, חשוב לציין בהקשר זה, שדווקא יוצרים שמקובל לראות ביצירתם "יצירה פוסטמודרנית" מקורית (ראה הדוגמאות שנמנו לעיל) עוסקים בדיוק בתופעות הפוסטמודרניות שתיאר ג'יימסון בספרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז בעצם חזרנו לאדורנו ולאסכולת פרנקפורט. תמיד חשדתי שעבודתם/הגותם הביקורתית של אנשי בירמינגהאם היא אופנה חולפת ובלתי משכנעת בעליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר ציינתי שאחת התופעות שבהן מתאפיינת התרבות הפוסטמודרנית לפי ג'יימסון היא הצגת ההיסטוריה באמצעות דימויי התרבות הפופולרית ובנופך נוסטלגי. התופעה הזו פוקדת גם אותנו והיא נסקרת היום במוסף הארץ במאמר בשם "בשידור חוזר". ההיסטוריון פרופ' שלמה זאנד אומר שכאשר אין רואים את העתיד, או כשהוא מטושטש, מפנים מבט אל העבר: "אני חש שאנו מידרדרים קדימה במכונית שהשמשה שלה מזוהמת לגמרי, ואנחנו רוצים לראות משהו ברור אז אנחנו מסתכלים במראה האחורית". פרופ' הרסגור: אני מרחם על הנוסטלגיסטים, אך מתנגד לחבריי ההיסטוריונים שמזלזלים בהם. בנוסטלגיה אין בשר ודם של היסטוריה. זה טוב כי זה מזכיר את ההורים והסבים, וזה נורא נעים כשאתה זקן, אני מקווה שהמגמה באה מתוך עניין ולא מתוך אופנה." "יש היסטוריונים שחושבים שמה שמראים בטלוויזיה אין לו שום קשר להיסטוריה רצינית ושנוסטלגיה מהווה סכנה", אומר יונתן יבין לאברי גלעד, מגיש התוכנית "איך היה" וזוכה לתשובה הקולעת: "תשובתי היא: יאללה יאללה, אנחנו רואים לאיזה אנשים ההיסטוריה הרצינית מגיעה. אז יש כנס של שבעה היסטוריונים על..." עוד הרבה דעות בעניין נוסטלגיה והיסטוריית פופ בכתבה המלאה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפרופו הסטורית פופ, החתום מעלה (ג. שמעון) יופיע עם שותפו לעסק (ו. אילן) במועדון הייניקן-קמלוט ת"א ביום ד' בשעה 22:00. אני אהיה שם. (אם מחר עוד יהיו כרטיסים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון עם יחיאל מכלוף מאוניברסיטת ברנינגהם לצורך עבודת מחקר נטען כלפיך שאתה מגיע למסקנות שלך תוך כדי קפיצות לוגיות סמויות להן אתה קורא "היגיון בריא" או "ידוע לכל", או "טבעי לחשוב ש...". מה יש לך להשיב על כך? ההיגיון עצמו מכיל סוג של קפיצות (הייתי אומר לוגיות-אך אני לא חובב של טאוטולוגיה זולה). לקפיצות שלו קורא ההיגיון, אקסיומה, שפה וסיבתיות. אך הקפיצות הללו הן הכרחיות כדי שנוכל לייצר מערכת של משמעות. -"האמת היא הדמגוגיה הטובה ביותר מתוך סידרה של דמגוגית שונות העוסקות בנושא מוגדר". טענה זאת שלך מציבה אתך כפוסט-מודרניסט רדיקלי, האם זאת לא התייחסות אבסולוטית מדי לשפה כמכוננת הכל? גם הגזמה היא סוג של כלי רטורי לגיטימי, אחרת המטאפורה הייתה יוצאת מחוץ לחוק האתי של הכתיבה הביקורתית. " אלן סוקאל חשב שהוא עושה מהפכה קופרניקאית כשפירסם גיבוב של שטויות במאגזין פוסט-מודרני נחשב, למעשה הוא הוכיח בכך רק עד כמה הוגים פוסט-מודרניסטיים מסויימים הם בעלי טעם אסטתי גרנדיוזי ושטחי בכל מה שנוגע לסוגים שונים של שיח והתנסחות. סוקאל לא הוכיח כלום לגבי האמת, כי מבחינת הפ"מ המושג הזה במילא מתייתר והופך לסוג ה"יעיל" ביותר של השיח. בהקשר הזה כדי לקרוא את הפילוסוף של האומנות-גודמן. הרדיקליות שלו עשוייה להישמע שרלטנית בהסתכלות ראשונית, בשל היומרות שלה לחתור נגד האינטואיציה הבסיסית ביותר של בני האדם, אך הטיעונים שלו, גם אם לא מסכימים להם לבסוף, קשה להתווכח על הדקות של חדותם". גם היום אתה עומד מאחורי הקביעה הנחרצת הזאת? כן, הפוסט-מודרניזם טוב בעיקר כקטליזטור לספקנות, הוא בינוני ומפחיד כמראה לעולם, והוא בכלל לא אחראי להסקת מסקנות, ניהליזם היא לא נגזרת טבעית של פוסט-מודרניזם, אלא של נערים צעירים הנתקלים בתיאוריה מערערת זו לראשונה. יש הבדל גדול שאנשים לא תופסים, בין הגרעין הרעיוני של הפוסט-מודרניזם לבין היישומים והנגזרות שלו-במיוחד בתחום האסתטי-כלכלי (נותים להדביק אותו-לעיתים בצורה מלאכותית-לניאו-מארקסיזם ולקפיטליזם המאוחר). מאת יסמין הללי-האגודה למלחמה בחרמנות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו נמצא פה...אני כבר שעתיים מחפשת אתר עם יצירות פוסט מודרניסטיות!!! אם מישהו יודע איפה אני יכולה לימצוא אתר כזה- תיכתבו לי עכשיו! יש לי עבודה להגיש, אני נואשת!!! חייבת לימצוא אתר עם ציורים\פסלים\רדי מייד וכ"ו מהפוסט-מודרניזם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! PLEASE HELP!!!
(0: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא נקראת: שימוש פוסטמודרני בסימני פיסוק, וניתן למצוא אותה כאן: תגובה 136300 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחילה אומר: לפי רפרוף עדין בשאר התגובות יש לי הרגשה שעוד כמה אנשים חשבו כמותי בעניין הספר, המינוחים, הפרשנויות והקביעות של הסופר. באשר לתוכן: 1. "דעיכת האפקט". האם אפשר לבחון תרבות שלמה על פי אמן אחד? האם הבאת דוגמאות בודדות היא בבחינת אינדוקציה? האם באמת מת הרגש? לא ולא. אנדי וורהול כמו רבים ואחרים מייצג משהו מאוד מסויים בהשקפות העולם הבלתי נגמרות. האם הוא ורק הוא זאת ההוכחה לשטחיות שהאמנות מייצרת לאחרונה (50 שנה אחרונות)? הרי ניתן למצוא על כל אנדי וורהול עשרים ואן גוכים מודרניים שדווקא מדגישים את הערכים והרגש בעידן שכביכול שאב מאנשיו את אנושיותם. 2. "פסטיש". האם כל התרבות האחרונה מתבססת על פארודיה, צחוק וסאטירה שאין בהם ממש, שאין להם תחליף? לא בקנה מידה ארצי ולא בקנה מידה עולמי ניתן לומר שנוצרת תרבות "ריק" שאין בה הומור או סממנים סאטיריים משמעותיים. 3. "תרבות הפופ". תרבות הפופ היא אופנה ככל אופנה שסוחפת אחריה המונים על כל סממניהם. סממנים- הכוונה לשכבה מאוד מסויימת של גיל, זהות, לאום וכו'. ילד זימבבואיי אינו יודע על תרבות הפופ. היא הרי תוצר מערבי לכל דבר. המערב יוצר לו אלילים ואחר כך סוגד להם. האם כמה סרטים שמביטים לאחור, אבל עם נטיות כלכליות עתידיות משקפות את התרבות? לא. התשובה היא לא. בכוונה אקצר (ולא אמשיך להרחיב למשל על הארכיטקטורה, שבה אנשי מקצוע רבים וטובים מעדיפים את הוילות המותאמות פרפקטית למתגוררים בה מאשר לקניוני ענק) ואומר שפוסטמודרניזם זו המצאה של האנשים שרוצים להשתמש בה. כמו אותו פרופסור מהטכניון (שאת שמו לא אזכור) שטען כי יש בשנים האחרונות נטיה חזקה לחזור לרוחניות, למקורות, לטבע. הוא לא הביא בחשבון את הילד ההוא, מזימבבואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתלי, אף שזו משימה קשה לקרוא את כל התגובות הקודמות, הרי שלרוב טענותיך עניתי לקוראים (ובפרט לטל כהן) כבר קודם. א. טענתך העיקרית היא שאי אפשר להכליל ולהגיד שכל האמנים בעידננו דומים לוורהול, או שלא הכל פסטיש וכו', כלומר, שג'מייסון יוצא מן הפרט אל הכלל ועושה הכללה רחבה מדי. אך צריך להבין היטב את ההכללה שלו שנוסחה באמצעות המושג "דומיננטה תרבותית", והדבר הודגש בחלק א' של המאמר (אני מצטט משם וכדאי לך אולי לקרוא שם שוב): "ג'יימסון אינו סבור שהייצור התרבותי העכשווי כולו הוא פוסטמודרני. גם בימינו כותבים ספרים, מחברים מוסיקה ובונים בניינים שאין להם במובהק המאפיינים הפוסטמודרניים שהוא ימנה בהמשך. "עם זאת," הוא מדגיש, "הפוסטמודרניות היא שדה הכוח [מצב התרבות בכללו] שבתוכו חייבים לפלס את דרכם דחפים תרבותיים מסוגים שונים מאוד". מעניין לעניין באותו עניין אתייחס להתנסחות שלך: "על כל אנדי וורהול יש עשרים ואן גוכים מודרניים שדווקא מדגישים את הערכים והרגש בעידן שכביכול שאב מאנשיו את אנושיותם." ע"פ תפיסתו של ג'יימסון ואן גוך יש רק אחד. "ואן גוכיות" בימינו יכולה להיות רק קיטש או פסטיש (במובן של חיקוי). ראי עוד בעניין זה תגובה 101936 שכותרתה "מקוריות". ובעניין הילד מזימבבואה: ברור שהתרבות הפוסטמודרנית לא הגיעה לכל מקום בעולם. אם תחזרי שוב לחלק א' תראי שג'יימסון קושר בין המצב הפוליטי והכלכלי בחברה לבין תרבותה. המצב הכלכלי והפוליטי במדינות רבות באפריקה שונה כמובן מזה של מדינות המערב, הגם שסממני התרבות הפוסטמודרנית חודרים גם לשם בכל מקום שם שיש בו אמצעי תקשורת המוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקווה אני שלא בפזיזות אני עונה כי ישר כשסיימתי את קריאת ההודעה שלך פניתי למקלדת ולא לים. בעניין שדה הכוח. נדמה לי שהגדרה כזו היא אחת ההגדרות הטובות ביותר שניתקלתי בהן לאחרונה לתיאור תופעה. מה יותר גאוני לומר על תופעה שהיא מעין שדה כוח שבתוכו חלק מהאובייקטים מתנהגים לפיה וחלק לא. האם ניתן בכלל לסתור כזה משפט? לקחת הגדרה ספציפית ולהפוך אותה כוללנית תמיד נותנת את המפלט הבטוח שלא הכל ינהגו לפי הכלל, אפילו אם מדובר ברוב. (האם גם אני אוכל להיקרא במיקרו דומיננטה חברתית, אם ארצה?- ודאי שכמה מידידודתי וידידי מושפעים ממני והילד מאי שם עוד לא שמע.) בעניין הואן גוכים. כמובן שלא התכוונתי לואן גוכים עם השפחטל והדיכאון. לקחתי את האחרון כדוגמא לאמן שביצירותיו אנחנו רואים את מלוא הרגש והתוכן, התהליך והעוצמה. וישנם כאלה, הרבה. בודאי שכל אמן הוא אחד ויחיד ואין שני לו.(אגב, את ביאליק למדנו בעל פה מתישהו בעבר) בעניין הזימבבואה, קשה לי לומר מה בדיוק הפריע לי בהסבר שלך, אבל הסכמתי בעניין זה עדיין לא ניתנת. אולי זה נעוץ בעצם העובדה שהאיש שרשם את הספר רצה לקרוא למכלול תופעות בשם אחד מסויים, ותחת הגדרה שמית זו לתת הסבר להכל. ואי אפשר לתת הסבר להכל תחת שם אחד, אז היינו מממשים תורה הרבה יותר גדולה. אבל, כאקט כמעט בלתי סימבולי אני אקבל את האפשרות שהטעות בידי ויש דברים בגו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתלי, לפחות בעבורי אוויר ים פתוח מועיל לריענון את המחשבות. ולענייננו: "הדומיננטה התרבותית" אינה כפי שהתנסחת: "תופעה שהיא מעין שדה כוח שבתוכו חלק מהאובייקטים מתנהגים לפיה וחלק לא". כאן אין מדובר ב"או מוציא", כלומר, "כן, לא", "שחור, לבן". לדוגמה, אמן בעל אידיאולוגיה מודרניסטית, יכול לזהות שאכן קיים מצב פוסטמודרני בשדה התרבות, והוא אף יכול, להתנגד לו, אך אין זה אומר שהשדה אינו פועל עליו, שכן לעצם ההתנגדות יכולה להיות השפעה על יצירתו. אתן לך דוגמה ספציפית להשפעה של השדה התרבותי הפוסטמודרני על סופר מודרני (אך בלי לנתחה, מכיוון שלשם כך דרושה לכל הפחות עבודה סמינריונית בספרות). הסופר א' ב' יהושע ביצירותיו הראשונות, הסיפורים הקצרים (כמו "חתונתה של גליה") והרומן "המאהב" הוא סופר מודרניסטי מובהק. אך ברומן האחרון שלו "הכלה המשחררת" ניכרת ביצירתו השפעתה של הדומיננטה התרבותית הפוסטמודרנית. אין זאת אומרת שיהושע הפך ממודרניסט לפוסטמודרניסט, אך כאמור, ניתן להבחין אצלו בהשפעת קווי הכוח של השדה. יש ב"הכלה המשחררת" התייחסויות מפורשות לתופעה של הפוסטמודרניות, כך לדוגמה, גיבור הרומן, המזרחן רבלין, הוא חוקר בעל מתודות בדוקות מודרניסטיות, והוא נאלץ להתמודד עם תיאוריות פוסטמודרניות מבית מדרשו של אדוארד סעיד שמחזיק בהם מזרחן אחר, צעיר. ועוד, חלק נכבד מזמן הרומן מתרחש בירושלים, ורבלין בשיטוטיו בעיר נמשך מפעם לפעם לביתו של הסופר המודרניסטי הגדול, עגנון, אך למעשה הוא לא נכנס לשם אלא לפנסיון של משפחת כלתו לשעבר, מקום שהשתלב היטב בעולם התיירות המסחרית הפוסטמודרנית, וחלק מהדמויות הפועלות בו כבר אינן עגנוניות למהדרין. אולם אלה אינם אלא סממנים חיצוניים. ברומן ניכרת השפעת שדה התרבות החדשה ברבדים עמוקים יותר: עיצוב הגבולות של הדמויות, סצנות קרנבליות ותיאטרוניות, סוג היחסים בין אבות לבנים (ובנות), אופי הקתרזיס שחווה הקורא עם גילוי "האמת" לקראת סופו של הרומן ועוד. ואם בודקים למשל את הביקורת הקצרה של פרופ' מנחם פרי בגב הספר, רואים שהוא בודק את הדמויות במונחים של תופעת "מות הסובייקט" כפי שתוארה לעיל במאמר על ג'יימסון. אך, הנה אני מתחיל לגלוש לניתוח, וכאמור, איני יכול להיכנס כאן לניתוח מפורט של הרומן. (למעוניינים: פרמטרים יסודיים להשוואה בין הרומן המודרני לפוסטמודרני בספרו של דוד גורביץ' "פוסטמודרניזם", הוצאת דביר, בפרט בחלק השלישי, "פוסטמודרניזם בספרות העולם"). האם ספרו של יהושע הוא פוסטמודרני במלוא מובן המילה? בהחלט לא, הוא עדיין משמר הרבה ממסורת הרומן המודרני. האם יהושע הושפע מהדומינטטה התרבותית החדשה? בהחלט כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון לאחר שקראתי את המאמר מיהרתי וקראתי את הספר אחד מהדברים שלא הצלחתי להבין הוא נושא ה''פאסטיש'' אשמח אם תוכל להדגים אם אפשר בדוגמאות עדכניות נושא זה ולהבהיר מה הכוונה במונח ואיך הוא מתבטא בתרבות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אינני טועה, ''שיקאגו'' ו''מולין רוז''' הם פאסטיש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נועם, נתחיל בהגדרתה המילונית של המילה פסטיש. ע"פ "מילון המורשת האמריקנית" פירושה: יצירה דרמתית, ספרותית או מוסיקלית המחקה בגלוי יצירה של אמן קודם, לרוב עם כוונה סאטירית. נבדוק ע"פ ההגדרה המילונית מושג קרוב לפסטיש, "פרודיה": יצירה אמנותית או ספרותית המחקה את הסגנון האופייני של מחבר או יצירה לצורך אפקט קומי, לעג וכו'. דוגמה לפרודיה: סרטו של וודי אלן "שחק אותה סאם": http://www.filmsite.org/playi.html . זו פרודיה על הסרט קזבלנקה שמאפשרת לאלן לבדוק את "הגבריות" – את המאצ'איות הבוגרטית לעומת הגבריות הנעבכית, הנוירוטית, המודרנית שמייצג וודי אלן. הפרודיה היא שדר המורכב משני קודים, שתי שפות הנטמעות זו בזו, אך לא לחלוטין, כך שיש באפשרותן גם להכחיש זו את זו. זה בדיוק מה שקורה ב"שחק אותה סם", שני המודלים הגבריים, הבוגרטי והאלני, מאירים זה את זה, מבקרים זה את זה, חותרים זה תחת זה. למרות שהסרט מצחיק, הוא מעורר נימה של אהדה ל"קורבנות" המודלים הגבריים הללו, יש כאן ניסיון לתיקון. את כל אלה קשה למצוא בפרודיה כביכול של מייק מאיירס על סרטי ג'יימס בונד, למשל. אתה יכול למצוא שם את "גולדממבר" במקום "גולדפינגר", הסגנון החיצוני מזכיר במידה רבה את סרטי שנות ה-60 וכו'. אך סרטיו של מאיירס אינם פרודיות במלוא מובן המילה, אלא אוסף של "גאגים" שנועדו להצחיק סתם תוך ניצול המותג "ג'יימס בונד". אין שם דיאלוג אמיתי בין המודל הגברי של ג'יימס בונד ובין הדמות הליצנית של מאיירס, בוודאי שאין שם ניסיון לתיקון, אין סאטירה, אין כלום, זאת פרודיה ריקה. זהו מוצר פסטישי, במובן שמעניק ג'יימסון למושג זה (להבדיל מההגדרה המילונית לעיל) . לפי ג'יימסון, בעידן הפוסט מודרני, אנחנו רואים ריבוי של יצירות לקטניות, המשתמשות בחומרים מיצירות קודמות, אך נטולות עוקץ פרודי או סאטירי. הנה ניסוחו של ג'יימסון כפי שצוטט במאמר (ואני מקווה שעכשיו זה יהיה ברור יותר): "הפסטיש, כמו הפארודיה, הוא חיקוי של סגנון מיוחד או אידיוסינקרטי... אלא שזו פרקטיקה נייטרלית של חקיינות שאין בה דבר מכוונת המכוון שבפארודיה, מעוקרת מכל דחף סאטירי... לפיכך הפסטיש אינו אלא פרודיה ריקה, פסל שעיניו סומות." " דוגמה נוספת: וידיאו קליפים של שירי פופ ורוק. מייקל שור, היסטוריון של "וידיאו-רוק" התאונן פעם: "במאי וידיאו מוצאים את רוב הדימויים והתמונות שלהם בעליית-גג שמלאה בדימויי מדיה זכורים למחצה, הם בוזזים... את כל היסטוריית הקולנוע, הציור והצילום, ואפילו תוכניות טלוויזיה." ג'יימסון טוען שסימן ההיכר של התרבות הפוסטמודרנית, היא אותה לקטנות פסטישית, קניבליזציה של יצירות העבר. יתירה מזאת, הפסטישיות הפוסטמודרנית זוללת אפילו את העבר עצמו - העבר מוצג לנו בקולנוע (וגם בספרות) הוא לרוב סדרה של תמונות ודימויים אופנתיים ותו לו. די הרחבתי על כך במאמר לעיל בפרק שכותרתו "היסטוריית פופ" (ראה שם), אך אולי הערה נוספת בעניין זה: כשהפסטיש הופך את ההיסטוריה לסדרה של דימויים הוא תורם לפיצול (פרגמנטציה) של העבר. דומני, שהביקורת של ג'יימסון על הפסטיש, בהקשר זה, היא שזו תרומה (שלילית) להיעדר נרטיב היסטורי (או אחר) של החברה הצרכנית. הצרכן אינו יכול לזכור את העבר בשום צורה לכידה (קוהרנטית) כדי שישמש לו נקודה ארכימדית לביקורת ההווה. במילים אחרות, הפסטיש הוא אחד המנגנונים המשרתים את מה שאני נוהג לכנות "הרודנות של ההווה" (ההנחה שהמציאות שאנו חיים בה היא "הטובה שבכל העולמות", כלשונו של וולטר בקנדיד, ושלמעשה לא יכולה להתקיים אחרת זולתה). נ. ב. אני נוטה להצטרף לדעתה של ברקת ש"מולין רוז' " ו"שיקגו" פסטישיים, ועם זאת נהניתי מהם למדי (הם מסוגננים לעילא). יש שיעקמו את אפם גם לנוכח יצירת הקיטש-הפסטישית הבאה: "מלון דולפין" בפלורידה מאת האדריכל מייקל גרייבס: http://www.asa.com.tr/images/sectiklerimiz01_25.jpg אבל אותי אישית האדריכלות הזו משעשעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון דבר ראשון שמחתי על התגובה המהירה לפי מה שהבנתי ניתן לסווג את רוב סרטי"הפארודיה" כפאסטיש למשל סרטיו של מל ברוקס (אוכפים לוהטים, שגעון בחלל) אבל לא הבנתי איך מולין רוז' ושיקגו יכולים להיות מוגדרים כפאסטיש, האם האלמנט הקומי הוא לא חובה בפאסטיש? האם לקיחה של סגנונות ישנים ושימוש מחודש בהם אינה נחשבת ל"היסטורציזם" כפי שמתואר במאמר? בנוסף גם לא הבנתי בדיוק את ההקשר ל"מלון דולפין" אשמח אם תסביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נועם, ראשית, לא כל פרודיה היא פסטיש (לשם כך הבאתי את דוגמת הפרודיה של וודי אלן). שנית, ג'יימסון מפתח את מושג הפסטיש מהפרודיה כנקודת מוצא אך הוא ואחרים משתמשים בו בהרחבה גדולה יותר. בפרודיה מאמצים סגנון קודם או יצירה של אמן אחר כדי לעקוץ סאטירית, אבל אפשר לאמץ סגנונות קודמים גם כדי ליצור איזושהי סינתזה חדשה, ליצור משהו חדש עם מסר חדש, למטרות שהן לאו דווקא סאטיריות. טענתו של ג'יימסון היא שבעידן הפוסטמודרני יש מיחזור של חומרי יצירה בלי ליצור דבר חדש. אחת הדוגמאות שהבאתי לכך במאמר הייתה סדרת "אסקימו לימון" (ואני בטוח שאתה יכול להיזכר בעוד סרטי נעורים -העשויים מאותם חומרים וסממנים -שמתארים את ההתבגרות של שנות ה-50 וה-60 שמיוצרים באופן סדרתי. הסרט "גריז", לדוגמה). "ההיסטוריציזם", ו"העליונות הגוברת של הנאו" הם אפוא סוג של פסטיש בהגדרתו הרחבה. מולין רו'ז ושיקגו יכולים להיתפס כפסטיש כיוון שניתן לטעון שהם פשוט מיחזור מסוגנן של סרטים מוסיקליים של אמצע המאה ה-20. האם הם יוצרים סינתזה חדשה מעבר לשכלול הקולנעי שהם מציגים יחסית למאה הקודמת? האם יש בהם איזשהו מסר חדש? אפשר להתווכח על כך, שכן זו שאלה של פרשנות. וככלל, חשוב לזכור: הגדרות מהסוג של "היעדר עומק", "דעיכת האפקט" ואחרות, שהוצגו במאמר, אינן הגדרות שאפשר לעבוד איתן כמו בתחום הפיזיקה. מדובר בשיפוט של יצירות ומוצרים תרבותיים, והקושי כאן הוא כמו הקושי שעולה לעתים קרובות בשאלות כגון: האם כל טקסט שכתוב בשורות מקוטעות וקצרות הוא שיר?, או האם כל מה שמוצג במוזיאון הוא יצירת אמנות? אין לשאלות הללו פתרון בית ספר חד וברור. מכל מקום, אין ספק שג'יימסון הצליח להחדיר לשיח של ביקורת התרבות את המונחים שתוארו במאמר, כלומר, הם משמשים באורח יומיומי את העוסקים בביקורת תרבות כפריזמת בחינה והסתכלות ביצירות של העידן הפוסטמודרני. לעניין מלון דולפין: המבנה משלב מרכיבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. שים לב למשל לכותרות (שנראות כמו עלי גביע של פרח); בסגנון האדריכלות הקלאסי היו כותרות כאלה (אמנם מעוצבות אחרת) מעטרות את ראשי העמודים שתמכו בגגות של מקדשים יוונים; כאן הם משמשים כציצית ראש או כרבולת, לראשי המגדלים שבאגפים השונים של המלון. יש לנו בחזית איזכור לפירמידה מיצרית, אך המבנה משופע חלונות להבדיל מהפירמידה האטומה ועוד. הלקטנות הזו של סגנונות מתקופות אדריכליות שונות יכולה להיחשב בעיני מבקרים כאלה ואחרים לפסטיש-קיטשי; אני כפי, שציינתי, מוצא בכך הומור, שמקנה לבניין גדול-ממדים קלילות מסוג חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, ממש לפני כשעה גמרתי לקרוא את הספר ''פובידיליה'', ועכשיו כשקראתי את מה שכתבת על ''מיחזור חומרים בלי ליצור משהו חדש'', חלק מהמחשבות העמומות שהיו לי על הספר קיבלו גיבוש ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כל מה שאינו יוצר מסר חדש הוא פאסטיש? ניקח למשל את ז'אנר סרטי האקשן: האם "מצור ימי" חידש במשהו מהותי על סרטים קלאסיים בז'אנר דוגמת "רמבו"? קשה לי להאמין. האם בכך הוא הופך לפאסטיש? או בז'אנר הזוועתונים, שהסרט "צעקה" מנה באופן כה יפה את הסטנדרטים המקובלים בהם. האם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" היווה חידוש לעומת, נגיד, "יום שישי ה-13"? אם כל אלו הם פאסטישים רק משום שהם לא יותר מאשר מיחזור מסוגנן, האם המילה פאסטיש אינה מרוקנת מתוכן? בשביל מה יש לנו את המילה "מיחזור"? אגב, סדרת "יום שישי ה-13" עומדת לפגוש בקרוב את סדרת "הסיוט ברחוב אלם" בסרט "פרדי נגד ג'ייסון". האם גם זהו פאסטיש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, ראשית, אני מקווה ששמת לב להערה שלי שהמונח פסטיש ומונחים אחרים שמפתח ג'יימסון אינם הגדרה בפיסיקה, ראה: תגובה 149452 פסקה 3. ועכשיו לעניין הערתך: הדיון של ג'יימסון עוסק במה שנהוג לכנות תרבות גבוהה, שאמורה להיות מקורית, לפחות ע"פ התפיסה המודרניסטית המשמשת לג'יימסון נקודת מוצא לדיון. הדוגמאות שאתה מביא הם של תרבות פופלארית ירודה במיוחד, שהיא מלכתחילה מוצר ולא יצירת אמנות. המהלך של ג'יימסון הוא כזה: הוא מנתח בעזרת סדרת המושגים שבנה יצירות מהעידן הפוסטמודרני שיש להן לפחות היומרה להיות יצירות אומנות או יצירות מקוריות בתחום כזה או אחר, ובהמשך טוען את הטענה שמצויינת במאמר: "היעדר העומק, הפסטיש, מות הסובייקט והמאפיינים האחרים של התרבות הפוסטמודרנית מעמידים בסימן שאלה את עצם אפשרות קיומה של "תרבות גבוהה" דוגמת תנועת האמנות המודרנית העילית, שבשעתה הציבה עצמה במוצהר כנגד התרבות הפופולארית. כיום היטשטשו הגבולות בין התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים, טוען ג'יימסון. הקיטש והתרבות הפופולארית השתלבו בצורות של התרבות הגבוהה והם יוצרים תרבות המונים אחת, גדולה ומגוונת. כלומר, בעזרת המונחים שפיתח ג'יימסון, ובהם הפסטיש, יש טעם לבדוק יצירות שעדיין יש להן יומרה להיות משהו מעבר למוצר מסחרי גרידא. כשמדובר במוצרי תרבות ירודים בעליל, כמו אלו שבחרת להביא בתגובתך (ואני מניח שלא במקרה), הרי שבאמת אפשר לדבר רק על ייצור, מיחזור, סחורה וכו', ואין צורך ממשי להפעיל ביחס אליהם כלי ניתוח תרבותיים מורכבים או להשתמש במונחים מופשטים מסובכים (גם אם המוצרים הללו מתאימים באופן עקרוני להגדרה כזו או אחרת שמעלה ג'יימסון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. יש הבדל בין סרטי ז'אנר לסרטי פאסטיש. בשנות השלושים והארבעים הוליווד, כל מחזמר היה סרט ז'אנר. בשנות האלפיים, המחזמר הוא לא ז'אנר מקובל - והעשייה שלו, תוך שחזור וקריצה לעבר, היא פאסטיש. 2. אימה זה ז'אנר. אבל בתוך הז'אנר הזה, סרט אימה שמשחזר בחוזקה אלמנטים מסרטי פרדי קרוגר, הוא פאסטיש. 3. ולמה ההגדרה "מיחזור מסוגנן" אינה הגדרה בעיניך? בניגוד לשמעון, אני לא חושבת שהתרבות ה"נמוכה" נקייה מפאסטישים, וגם לא שאי אפשר לנתח אותה על בסיס זה (נהפוכו, ז'אנר סרטי האימה ממש קורא לניתוח כזה, כמו המערבונים וכמו הסלאפסטיק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, איני מתנגד לניתוח ז'אנרים של סרטי אימה וסרטים ירודים, כפי שאולי השתמע מדברי, ואף קראתי מאמרים מלומדים אחדים שמנתחים ז'אנרים אלה. וכפי שציינתי בהערת הסוגריים האחרונה בתשובתי לדובי, אין זה שסרטים ירודים ''נקיים מפסטישים'', אלא שמכיוון שהם הולמים את ההגדרה בלי צורך לניתוח כמעט, אפשר לדבר עליהם כמחזור, מוצר וכו' בלי לגבות זאת בניתוח מעמיק. בקצרה, אין לי שום התנגדות עקרונית להשתמש במילה פסטיש גם בהקשר זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה <מספר 149174 > נועם שלום, אני חוקרת מחול עכשווי ומשתמשת בניתוח של ג'יימסון על היצירה, קראתי התכתובת המעניינת בינך לבין שמעון, שאבחנותיו מאירות עיניים, אודות הפסטיש ואשמח אם תוכל להפנות אותי לפרטי המאמר המדובר - אליו אתה מתייחס. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר הוא המאמר שתחתיו את הגבת, שמעון הוא שמעון גלבץ שכתב אותו, ואם ברצונך לקוראו - לחצי על האייקון ''המאמר המלא'', והוא ייפתח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה, כדי שהפוסטמודרניזם יחדור לתודעה ככזה, היו פוסטמודרנים שכתבו עליו. אך הם לא כתבו עליו בצורה פוסטמודרנית, כי אז לא היינו מבינים כלום. מכאן, שיש להם אינטרס שנבין אותם. עכשיו צריך רק לחפש אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מעולה של אסף ענברי המגדיר את "לוליטה" של נבוקוב כרומן המבשר הראשון של הפוסטמודרניזם. ענברי כותב ש"המפגש בין המברט לדולורס, הפרחה האמריקנית לועסת המסטיק, הוא המפגש בין המודרניזם האירופי המובס לבין האמריקאנה הפוסטמודרנית." נבוקוב שהיה פליט - בעקבות הבולשביזם ואח"כ הפאשיזם - היגר לאמריקה והרומן שלו ממחיש ש"המעבר מאירופה לארה"ב הוא המעבר מממד הזמן (היסטוריה, מורשת, תרבות) אל ממד המרחב: שוטטות בכבישים לאין קץ בין נופי-אקראי, מוטלים ותחנות-דלק. הווה בלי עבר. המצב הפוסטמודרני." הרומן חושף את התמוטטות תפיסת המוסר המוצגת ברומן המודרני - השאלה אם בחרת בטוב או ברע - וממיר אותה בשאלה הפוסטמודרנית עד כמה מיוחדת הבחירה שלך. ועוד תובנות, כגון:"הקיום הפוסטמודרני הוא קיום אסתטי, לא אתי". כאמור, מאמר מומלץ: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טרי איגלטון, תאורתיקן של תרבויות חיבר שיר קטן על הנושא (לפי המנגינה של Something Stupid, ששרים פרנק וננסי סינטרה) Nostalgic petit-bourgeois social democrat subjectivist empericist איגלטון מתראיין למאמר בני"ט (באתר שלהם אפשר לקרוא אותו רק בתשלום, אבל אני יכול לשלוח העתק למי שמעונין), בעקבות ספר חדש שפירסם After Theory. הוא טוען שבעידן הטרור, תאוריות תרבותיות מאבדות את הרלוונטיות שלהן "משום כשלונן של התאוריות להתייחס לשאלות הגדולות של מוסר, מטפיזיקה, אהבה, דת, מהפכה, מוות ויסורים". האקדמיה תקועה ברלטיביזם, בסקס במקום הנושאים הגדולים "והתענינות בפילוסופיה צרפתית התחלפה בהתענינות בנשיקה צרפתית".I saw the light of day Until I went and spoiled it all by writing something stupid in the New Left Review הוא כותב בביקורתו "שהדעה הקדומה של הפוסטמודרניזם נגד נורמות, אחדות וקונסנזוס היא קטסטרופה פוליטית". איגלטון (אותו כינה הנסיך צ'ארלס "האיגלטון האיום הזה") הוא מרקסיסיט ששייך לשמאל הקתולי. זאת אולי (לדעתי) הסיבה מדוע הוא מעוניין למצוא את התשובות המוחלטות, את הנורמות והאמת הבסיסית "כדי לתת מענה לדחיפות הבוערת של המצב העולמי". איגלטון כתב ספר יסוד המשמש ללימוד תאוריות של ביקורת ספרותית, וגם רומן, שגם עובד לסרט, על וויטגינשטיין באירלנד. תקציר המאמר בני"ט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה לשמעון גלבץ אם ניתן לאפיין את מה שקרה לרגש בעידן הפוסטמודרני, כיצד ג'יימסון היה עושה זאת לדעתך? ג'יימסון דן בהתפוררות הסובייקט שמביא לדעיכת האפקט ולהחלפת הרגש, בעל העומק, של הסובייקט המונדי, לכדי עוצמות של היסטריה ואופוריה. בניגוד לחרדה ולעומק הבדידות והניכור- רגשות עמוקים וכנים- שחש האדם המודרני. האם הדבר למעשה משאיר אותנו - אותנו בעולם המציאות- במצב של חוסר יכולת להרגיש? גם בחיינו הפרטיים? האם זוהי הטרגדיה של התרבות הפוסטמודרנית? מי עוד דן במה שהתחולל לרגש בעידן הפוסטמודרני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלי שלום, הניסוח הפותח של שאלתך מעיד על הבנה של המהלך של ג'יימסון (או כפי שאמרו חז"ל: שאלת חכם חצי תשובה), שכן, השאלה עצמה מצביעה על הקשר המובהק אצל ג'יימסון בין התפרקות הזהות לדעיכת הרגש. א. הקשר בין זהות לכידה ורגשות: ג'יימסון טוען כי זהות לכידה (קוהרנטית) היא תנאי מוקדם להתקיימות רגשות עמוקים ואותנטיים. בצורה פשוטה ניתן לומר כי הזהות היא כלי המחזיק את הרגשות ומאפשר את התפתחותם, ואם הכלי מתפרק אין מה שיאצור את הרגשות. אם לאדם אין אני מגובש הוא כמו נע ונד ברוח של אירועים רגעיים, נקודתיים, אבל שום דבר לא מתחבר לשום דבר, ושום רגש לא מחזיק מעמד. ג'יימסון דן בכך בספרו גם בפרק "התפרקותה של שרשרת המסמנים" (ע' 44-46). הקושי בקריאת פרק זה נובע מכך שהוא מחייב התמצאות מוקדמת בטרמינולוגיה ובמושגים מורכבים למדי הכרוכים בהגותם של הבלשן דה-סוסיר והפסיכולוג ז'אק לאקאן, ומשום כך עקפתי זאת במאמרי לעיל. אציין רק, שהתיאוריות הללו דרושות לג'יימסון כדי לבסס (בעקבות לאקאן) את הקביעה ש"האני" הוא מבנה תרבותי לשוני, והטענה היא שהתרבות הפוסטמודרנית אינה מאפשרת את בנייתו והתקיימותו של אני יציב בעל זהות לכידה. כדי להמחיש את השפעת התרבות הפוסטמודרנית עלינו מביא ג'יימסון דוגמא מוקצנת של תיאור חוויותיה של חולת סכיזופרניה, אשר חווה דברים בעוצמה רבה כהווה טהור, אך אינה מסוגלת לצרף אותם זה לזה ולארגן ולעגן אותם באיזושהי תמונת עולם יציבה (קראי שם ו/או את דוגמת "ממנטו" שהבאתי במאמר). אך אוסיף כאן עוד דוגמה כדי להמחיש שהטענה רלוונטית במידה רבה גם לגבי אנשים נורמלים ואין מדובר רק במקרים פתולוגיים: הבה נחשוב על טיול בקרונית במנהרת-אטרקציות בפארק שעשועים דיסנילנדי . אנחנו חווים שם כל מיני ריגושים – עוצמות – שאין להם שום שורשים אמיתיים בנפש. מתנפל עלינו הגובלין הירוק מספיידרמן, "אימאל'ה", אנחנו נחרדים, אבל זאת חרדת סרק, חרדה מזויפת, אנחנו אפילו יודעים שלא יקרה לנו כלום. (לכל ה"ניטפיקרים": בהחלט ייתכן שהגובלין הירוק אינו מותג של דיסני אלא של תאגיד אחר, אבל זה לא משנה עקרונית לצורך הדוגמה). מיד אחרי כן אנחנו עוברים על יד יצורים נחמדים, במבי כזה או אחר, או גמד חביב משלגיה, והם מעוררים בנו רגשי מתיקות חביבים, אבל גם אלה אינם רגשות בעלי שורשים עמוקים, אלא רגשות מופקים, והם מתפוגגים בעוברנו למתקן השעשועים הבא. אם יבוא מישהו ויאמר, בסדר, מדובר רק בבילוי של חצי יום, בפארק שעשועים, ואין לזה כל קשר לחיים האמיתיים, יבוא ז'אן בודריאר ויענה לו, שלמעשה אין הבדל בין "דיסנילנד" לאמריקה שבחוץ (ראי מאמרי "החיים על מפה מדומיינת חלק ב"' דיון 890 ושימי לב גם למונח "מסמנים תלושים", שמופיע שם, אכן, יש קשר ל"התפרקות שרשרת המסמנים" שמדובר בה אצל ג'יימסון). אנחנו חשופים למדיה 24 שעות ביממה, וכבר איננו חווים את הממשות ישירות אלא רק בתיווכה. ובקצרה, בתרבות הפוסטמודרנית אנחנו חיים כבמנהרת-אטרקציות, והרגשות שלנו אינן אלא אופוריות של high רגעי. ג. האם חוסר היכולת להרגיש זאת הטרגדיה של התרבות הפוסטמודרנית? הרגשות האותנטיים של האדם המודרני שאת מציינת בשאלתך הם: חרדה, בדידות, ניכור. גם אם יש מי שיטענו שרגשות כאלה אינם מעידים בהכרח על מצב טרגי אין ספק שדי מחורבן להרגיש את כל הרגשות הרעים הללו. מי לעזאזל צריך אותם? ג'יימסון מציין שאצל הסובייקט המודרני רגשות מעין אלה הם בלתי נמנעים מעצם העובדה שהוא נבנה כעולם סגור לעצמו, עולם מונדי, זה המחיר המשולם על בניית הסובייקט המודרני כישות מגובשת. לפיכך, קץ "האני" המודרני גורר עמו גם את קצן של הפסיכופתולוגיות של אותו "אני" (הנוירוזות הפרוידיאניות למשל). כלומר, התרבות הפוסטמודרנית היא גם סוג של פתרון למצוקה המודרנית - המצוקה המודרנית התחלפה לה ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" הפוסטמודרנית. אפשר אפילו לטעון שהתרבות הפוסטמודרנית היא סוג של הימלטות ממצוקות המודרניזם. האם זהו פתרון טוב? האם ניתן לתאר תרבות עם פתרונות מספקים יותר? אלה שאלות פתוחות. ד. האם כל התיאוריות האלה תקפות גם בחיינו הפרטיים? אני מבין את שאלתך כך: הרי כל התיאוריות הפוסטמודרניות האלה מנוסחות בצורה כה מופשטת ומלוות בדוגמאות קיצוניות למדי, האם זה תקף לגבי אדם נורמלי מן השורה? ראשית, לשם כך הבאתי בסעיף א' דוגמה ממותנת יותר מסכיזופרניה המוצגת אצל ג'יימסון, ואפשר לחשוב על הרבה דוגמאות נוספות. למשל, ברור לנו ש"ריאליטי שו" כמו "קחי אותו שרון" היא תוכנית מופקת, ורגשות ההתאהבות המוצגים בה מבוימים במידה רבה. אך, האם ההתנהלות שם והרמה הרגשית שונות באופן מהותי מעולם "הפנויים פנויות" שמחוץ לטלוויזיה? (בהמשך תשובתי מוזכר ספרו של קנת גרגן, שבו מובאות דוגמאות רבות מחיי היומיום). שנית, יש לנו נטייה לחשוב שהערכים והרגשות שלנו הם פרי רצוננו החופשי, ולכן הרעיון שזהותנו או עולמנו הפנימי מושפעים מהצורה שבה החברה מארגנת את פעילותה הכלכלית (שתרבותנו היא פועל יוצא שלה) יש בו במידת-מה משום פגיעה בכבודנו, כלומר, לא קל לנו לקבל את תקפות התיאוריות הללו על עצמנו. ה. ספרים נוספים: ספר תמציתי וטוב בעברית העוסק בתרבות וזהות כתוצרים של הפעילות הכלכלית הוא "תרבות הקפיטליזם" מאת אווה אילוז. הספר פורסם בסדרה "אוניברסיטה משודרת" וכתוב בשפה פשוטה ובהירה. בפרט נוגע בענייננו פרק 12 בספר "הסתירות הרגשיות של הקפיטליזם", העוסק בתמורות שחלו ברגש האהבה הרומנטית בעידן הקפיטליזם המאוחר. אילוז גם כתבה ספר שלם בנושא "האוטופיה הרומנטית - בין אהבה לצרכנות": עוד על הספר ב"האייל הקורא" בתגובה 121621 כדאי לך אולי גם לבדוק את ספרו של קנת גרגן The Saturated Self: Dilemmas of Identity in Contemporary Life. גרגן משתמש במונח "מולטיפרניה" כדי לתאר "אני" פוסטמודרני מפוצל. לפי גרגן התרבות הפוסטמודרנית המורכבת משלל מערכות ערכים, תוצר של עולמות תרבותיים שאינם מתיישבים זה עם זה, יוצרת תודעה מפוצלת (או "אני" רווי מדי, כלשונו). כלומר, היחיד מופצץ במידע, חשוף לתביעותיהן של קבוצות שונות, הוא נקרע בין מחויבויות ובין מציאויות, ומתוך כל אלה עולה תחושת אי-התאמה למציאות, כישלון וחרדה גבוהה. בקצרה, הרס עולם הידע והתרבות המסורתי המוצק, שיצר זהות יציבה, הביא לכך שהזהות הפוסטמודרנית מפוצלת. קישורית לאמזון: הנושא הוא בלתי נדלה ותוכלי, כמובן, למצוא ספרים רבים נוספים עליו. שלי, הארכתי די ואסיים כאן. אני מקווה שתשובתי זו ענתה במידת-מה על שאלותיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון שלום, תודה רבה על התשובה המפורטת. בהקשר לקישור לדיון על בודריאר, ודרגות הקשרים המתפוררים בין המסמן למסומן- מלחמת המפרץ לפיכך נכנסת ל 2 קטגוריות: הראשונה- כמסומן המסלף מציאות השניה- כסימולכרה (לאמריקאי הממוצע) באופן של חוסר קשר למציאותו בכלל. כל זה טוב ויפה לסוג מלחמה קונבנציונאלית שכזו, מלחמה שהיא דוגמנית ההגמוניה האמריקאית, מצטלמת נקי ועוברת ריטוש, כפי שעוד היה בעידן התמימות של תחילת שנות ה 90. מה אומר בודריאר על הטרור- כצורת לחימה שאיננה ניתנת לתיעוד בזמן אמת? וכן מה על התאומים- 9-11 - שחדרו לתוך אמריקה הבלתי מושגת? אולי סוף סוף, לאחר כ 30 שנות גלות חזרה המציאות להתדפק על דלתותיהם של השקועים בתרבות הפופולרית? בנושא הרגש, נכון כי הקלילות הקיומית השילה מעט את המעטה הכבד של רגשות החרדה העמוקים, אולם מה עם האהבה הנעלה? באופן טבעי הכנסת קישור לספרה של אילוז שעוסק ברומנטיקה הצרכנית, כנראה שגם אתה יודע שהפוסטמודרניזם גרע גם מדברים אהובים, רגשות נעלים ונשגבים. (כנ"ל לגבי אמנות וקדושה ובטח יש עוד כמה) ג'יימסון מקשר בין התפרקות הזהות ושרשרת המסמנים לבין התפוררות עולם הרגש, אך איך היה מאפיין את מה שנשאר אחר כך- רגשות אופוריים קצרי טווח, רגעיים והווים כלומר- המצב הוא שאין רגש עמוק, אבל מה כן יש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטרור דווקא מתועד בזמן אמת לא רע - גם בישראל וגם במקומות אחרים. אני חושב שפיצוץ המטוסים החטופים על ידי ארגון "ספטמבר השחור" בשנת 1970 נתן את האות, שהתגבר עם דמותו של המחבל בכובע הגרב באולימפיידת מינכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום שלי, אני שמח שאת פותחת ומרחיבה את הדיון בסוגיות שהעליתי במאמריי, עם זאת, אין זה פשוט להשיב בתגובה אחת לכל הסוגיות השונות הללו בלי להתחיל לערבב עניינים יתר על המידה. אנסה להתייחס בקצרה ככל האפשר לנושאים הקשורים בבודריאר ובמלחמה, שסוטים מהדיון ברגשות בעידן הפוסטמודרני, להורידו מהפרק ( רק בדיון כאן) ולחזור לדיון בג'יימסון. א. בודריאר – "מלחמת המפרץ לא הייתה": 1. מה אומר בודריאר על הטרור- כצורת לחימה שאיננה ניתנת לתיעוד בזמן אמת?: אני לא בטוח שהבנתי את שאלתך, שהרי מדווחים לנו בתקשורת על תוצאותיו של כל פיגוע טרור בהרחבה בזמן אמת (הגם שרק לעיתים נדירות מתועד רגע הפיצוץ או הירי הטרוריסטי). איני מכיר התייחסות מפורשת של בודריאר ללחימה שאינה ניתנת לתיעוד בזמן אמת, אבל סביר להניח, שמבחינתו מה שלא מתועד לא קיים אף הוא. אולם, כדי לקבוע זאת אין צורך להסתמך על בודריאר. כך, לדוגמה, ביום שישי שעבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם קלינטון לרגל צאת ספרו החדש, ובין השאר הוא נשאל על המלחמה ברואנדה שהתחוללה בעת כהונתו כנשיא, ובה נטבחו בתוך שבועות אחדים כמיליון בני אדם. הוא שיגר למראיין מבט קלינטוני מלא צער, ואמר שאכן עד שהתעוררה מודעות ממשלו לנעשה שם נעשה כמה שבועות מאוחר מדי. במילים אחרות, השבועות האלה שלא תועדו בתקשורת לא היו קיימים. כנ"ל לגבי המלחמה שהתחוללה במשך 20 שנה בסודן ואומדים את מספר קורבנותיה בכ-3 מיליון בני אדם. כשבודריאר כתב על מלחמת המפרץ בראשית שנות ה-90 הוא אכן דיבר על "מלחמה קונבנציונלית" ולא מלחמה בטרור. אחת הטענות העולות בספרו היא שמלכתחילה מלחמה במובנה הקלאסי לא יכולה הייתה להתקיים בגלל העוצמה העדיפה עד לאין שיעור של צבא ארה"ב. הסבר מפורט יותר על נקודה זו ראי תגובתי "הגיבורה שהצילה את מלחמת המפרץ השנייה" בבלוג של אלכסנדר מאן: http://mann.blog.lab.co.il/thread?rep=1645 2. מה על הפיגוע בתאומים- 9-11 - והחדירה לתוך אמריקה הבלתי מושגת? הדגש בדבריו של בודריאר בנוגע ל- 9/11 ולטרור שונה מזה שבדיון שלו ב"מלחמה קונבנציונלית" ובמלחמת המפרץ הראשונה. בודריאר מעמיד סימני שאלה על התפיסה שהטרור הוא תוצאה של "מלחמת תרבויות" בין המערב לתרבות חיצונית לו, מבחינתו האירוע הזה ואירועי הטרור האחרים מתרחשים בנבכי המרחב הגלובלי של הקפיטליזם המאוחר, המצוי בהגמוניה אמריקנית, ולפיכך, אין למהר לתפוס את 9/11 כחדירה חיצונית. לדבריו, העולם הוא רשת אחת גלובלית, בדומה לרשת האינטרנט, שבה האקר במקום נידח כמו הפיליפינים יכול להחדיר וירוס שימוטט חלקים גדולים מהרשת בכל רחבי העולם. (הערה על "הטרור והעולם כרשת אחת גלובלית" את יכולה לראות גם ב"אייל" בראיון שקיימתי עם פרופ' כריס הייבלס גריי, "מלחמה פוסטמודרנית חלק ב"', בתשובה לשאלתי שם: כיצד משתנה המלחמה הפוסטמודרנית? דיון 769). אולם, הטענה השערורייתית באמת של בודריאר היא שארה"ב והמערב שותפים מלאים למה שקרה ב-9/11. ארה"ב כמעצמת-על בעלת כוח עצום, היא האחראית, בעיני בודריאר, לכל האלימות המבעבעת בעולם. הכוח המרוכז בידי ארה"ב הוא בלתי נסבל אפילו למערב ולאמריקנים עצמם, שכן, הדבר עומד בניגוד למצפון המוסרי המערבי. המערב עצמו חלם על אירוע כזה, והפנטזיה הזו באה לידי ביטוי, למשל, בסרטי האסונות ההוליוודיים. אמנם "הם", המוסלמים, ביצעו זאת אך המערב, שחלם על כך, שותף מלא למעשה אליבא דבודריאר. הפיגוע במגדלי התאומים הוא התמוטטות סמלית של מערכת הכוח ההגמונית האמריקנית, וללא שותפות המערב בהעצמת סמליותו של האירוע הזה לא היו לאירועי 9/11 השלכות שכאלה; הטרוריסטים יכלו לסמוך מראש על שיתוף הפעולה הזה. בקצרה, לפי בודריאר, הטרור העולמי הוא ביטוי לכך שהמערב הפך התאבדותי והכריז מלחמה על עצמו. אגב, גם התיאורטיקן סלבוי ז'יזק, מעלה טענות דומות בספר שתורגם לעברית "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (בהיבטים מסוימים של הגותו ז'יז'ק הוא ממשיכו של בודריאר, וגם כותרת הספר לקוחה מספרו של בודריאר על הסימולקרה). ברור לי שההערות כאן עשויות להוליד שאלות נוספות ודיון נוסף, אך אודה לך ולקוראים האחרים אם המשך הדיון בנקודות אלה (רצוי עם הפניה לתגובה זו) ייעשה במאמרים רלוונטיים כמו "מלחמה פוסטמודרנית (חלק ב')" דיון 769 או "כלכלת הסמלים במלחמה נגד הטרור" דיון 1410, שכן נושא "המלחמה הפוסטמודרנית" שהועלה כאן גולש לגמרי ומתרחק מהדיון בתיאוריה של ג'יימסון ובדעיכת הרגש. ב. מה בא תחת הרגש העמוק בתרבות הפוסטמודרנית? 1. מה עם האהבה הנעלה? המושג "אהבה נעלה" מעביר אותנו למישור דיון של שיפוט ערכי, השונה ממישור הדיון אצל ג'יימסון ששם את הדגש על הבנת ההתפוררות של הדגם פנים/חוץ ותיאורו האובייקטיבי. כדי לקבוע שאהבה מסוג מסוים היא נעלה צריך להישען על איזושהי תפיסה תרבותית-ערכית שתבסס זאת. כך, למשל, גברים בוגרים בני יוון העתיקה נהו אחרי נערים צעירים, ובספרו הנודע של אפלטון "המשתה" ניתן על כך דין וחשבון פילוסופי. בין רוב הדוברים קיימת תמימות דעים שאהבת נערים היא אהבה נעלה, הגם שלפי סוקרטס היא שלב ביניים בדרך לאהבה עוד נעלה ממנה, אהבת החוכמה=פילוסופיה. (עוד על תפיסת נעלותה של אהבת נערים ביוון במאמר "זמנים ורודים באתונה ובקנדהר" בפרק על "המשתה" דיון 1325). האמנם, מנקודת מבט של המערכת התרבותית בת זמננו, אנחנו יכולים לתפוס את אהבתם של גברים נשואים (לנשים) לנערים צעירים כאהבה נעלה? כל מערכת תרבותית יוצרת לעצמה גם את שיפוטיה הערכיים כדי להעניק לגיטימציה לנורמות הרווחות בה. ציינת, ש"הפוסטמודרניזם גרע גם מדברים אהובים, רגשות נעלים ונשגבים. (כנ"ל לגבי אמנות וקדושה ובטח)". הדבר אמור להיות נכון לגבי האהבה הוויקטוריאנית, שכפי שמציינת אילוז, "ספוגה בלקסיקון של מושגים דתיים, וההתייחסות למושא האהבה מתאפיינת גם היא לעתים בתחושה כמעט דתית. רגש האהבה נתפס כאבסולוטי, והיחס לאדם האהוב דומה לעתים ליחס לאל משום שהאהוב הוא האחד והיחיד השולט בחייו ובנשמתו של האוהב. מתחילת המאה ה-20 הולך ונעלם הלקסיקון הדתי הזה ואיתו הדימוי התרבותי של אהבה כרגש כלפי מישהו נשגב (תרבות הקפיטליזם, ע' 85)." אולם, ניתן להציב סימני שאלה ביחס לנעלותה של האהבה הוויקטוריאנית. היחסים בין הגבר לאישה בתקופה הוויקטוריאנית יכולים להיתפס מנקודת ראות בת זמננו גם כבלתי אידיאליים בעליל. בפרק "האישה הוויקטוריאנית כבובה ממוכנת" במאמרי "נוירומנטיקה (חלק א') דיון 684 כתבתי כך: "אישה מהמעמד הבורגני בראשית המאה ה-19 היתה על פי רוב חסרת השכלה. ציפו ממנה שתהיה שברירית וצנועה ותשמש בעיקר כאידיאל אהבה - "מלאך בבית", כפי שהתבטא פעם קובנטרי פטמור, מחבר רומנים ויקטוריאניים רבי מכר. אהבתם של הוויקטוריאנים דמתה במידה רבה לאהבתו של דון קישוט לדולצינאה - הם ייחסו אידיאליות מדומה לנערה כלשהי שבגלל פרישותה וביישנותה נודע להם עליה מעט מאוד. " הארכתי בעניין זה משום שנראה לי שהרבה דיונים בתופעות פוסטמודרניות גולשים לעיתים קרובות מדי לקינה על משהו יקר שאבד. לעיתים משהו יקר אולי באמת אבד, ולעיתים הדבר אינו אלא געגוע לתופעה שאיננו מכירים אותה עד תום (אלא רק את ייצוגיה הנוסטלגיים המסולפים כפי שמציגה אותם המדיה הפוסטמודרנית). מכל מקום, אני מצדד בגישה של ג'יימסון כפי שהיא מוצגת בפסקאות הסיום של המאמר לעיל: לא למהר לגלוש לשיפוטים ערכיים בבואנו לדון בפוסטמודרניזם. 2. המצב [הפוסטמודרני] הוא שאין רגש עמוק, אבל מה כן יש? היות שציינת בעצמך מה בא תחת הרגש העמוק – "רגשות אופוריים קצרי טווח, רגעיים והווים" – אני לא בטוח שהבנתי את שאלתך. בתגובתי הקודמת ניסיתי להמחיש את התעוררות "רגשות האינסטנט", שאינם נובעים מבפנים אישיותינו אלא בעזרת גרוי מבחוץ, באמצעות התיאור של "מנהרת אטרקציות דיסנילנדית"; הפעם אשתמש בדוגמת האהבה הרומנטית שהתחלנו לדון בה ובתיאורה של אילוז (שמדבריך ניתן היה להבין שאת מכירה את ספרה). אילוז מכנה את התהליך שהיא מתארת "רומנטיזציה של הסחורות ומסחורה של הרומנטיקה". רומנטיזציה של הסחורות פירושה שהסחורות עצמן לובשות אופי רגשי, הופכות לנשאיות של רגשות ומעודדות רגשות. כך, למשל, פרסומת לדיאודורנט יכולה להבטיח כי הוא ישמור על להט האהבה בין בני הזוג גם בחיי הנישואים. יש כאן רמז לכך שהנישואים בבסיסם משעממים והמשיכה בין הגבר לאישה, כלומר האהבה, אינה חלק מהשגרה שלהם, ויש לטפחה באמצעות מוצר צריכה. מה שקרוי בימינו "דייט" אינו אלא מפגש עם בן זוג פוטנציאלי בשוק הצרכני. ואין מדובר רק בבחירת בן הזוג כמוצר בשוק, שיש בו אינספור ברירות בחירה שונות, אלא גם בחיזור הרומנטי המתלווה אליו לאחר מכן. טבעי בעינינו לחגוג רגע רומנטי ביציאה למסעדה יוקרתית, ביציאה לסוף שבוע במלון באילת בכינרת או בחו"ל, או בדרך שגרתית יותר של הליכה לסרט ושתייה משותפת או קניית מתנות. כל אלה ואחרות הן פעולות צרכניות ובתרבות הפוסטמודרנית החוויות הרומנטיות והחוויות הצרכניות נקשרות כמו באורח מובן מאליו. נתבונן לרגע בתמונת השער של ספרה של אילוז "תרבות הקפיטליזם" (כדי להטיב לראות יש "ללחוץ להגדלה"). אנחנו רואים שם זוג והתמונה מעבירה לנו תחושת רומנטיות. אך מה יוצר אותה? התפאורה היא המכתיבה את הטון הרגשי הרומנטי: ההימצאות בחדר שנראה כסוויטה במלון מפואר; ארוחת הבוקר המוכנה ומזומנת על מגש והמסלקת כל אסוציאציה של שגרת יומיום ומטבח ביתי; ומעל לכל הכלים הנאים של חברת Wedgwood שמתפקדים כאן, באור הבוקר, כמו הנרות במסעדת יוקרה בסעודת ערב רומנטית. מה שהתמונה הזאת חושפת היא שהחוויה הרומנטית הזאת היא למעשה חוויה צרכנית. וכחוויה צרכנית היא באה מבחוץ, לא מבפנים (וזאת הנקודה החשובה הקושרת את הדברים לתיאוריה של ג'יימסון). תרבות הצריכה הפוסטמודרנית מתמחה בייצור "רגשות אינסטנט", והאופוריה של רגעי הצריכה מתפוגגת לרוב אחרי זמן קצר (ולפיכך, מזמינה, כמובן, צריכת מוצרים חדשים). בעיקרון, פעולת "האפקטים הרומנטיים" שתוארו לעיל (ומתוארים בפירוט בספריה של אילוז) אינה שונה מפעולת האטרקציות במנהרת האטרקציות הדיסנילנדית שדיברתי עליה בתגובתי הקודמת, ואפשר לומר שלמעשה אין מדובר אלא ב"מנהרת אטרקציות רומנטיות". שלי, התגובה הזאת לשאלותיך התארכה לי מעל ומעבר לכל מה ששיערתי מלכתחילה (אפשר שהיא שברה את שיא התגובה הארוכה ב"אייל", ובכל מקרה, את השיא האישי שלי בטח עברתי), אני מקווה שהיא גם הועילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל דאגה, זו אינה התגובה הארוכה ביותר באייל..... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם הערת הסוגריים שלי בדבר אורך תגובתי מזמינה הודעות מעין זו של האייל האלמוני, אך אודה לכל המעוניינים לדון בנושא המרתק של אורך תגובות באייל לעשות זאת כאן: דיון 1013 בתודה מראש, שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם דיוקן עצמי הוא כבר "פסטיש"? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |