בתשובה לנועם, 29/05/03 11:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נועם, נתחיל בהגדרתה המילונית של המילה פסטיש. ע"פ "מילון המורשת האמריקנית" פירושה: יצירה דרמתית, ספרותית או מוסיקלית המחקה בגלוי יצירה של אמן קודם, לרוב עם כוונה סאטירית. נבדוק ע"פ ההגדרה המילונית מושג קרוב לפסטיש, "פרודיה": יצירה אמנותית או ספרותית המחקה את הסגנון האופייני של מחבר או יצירה לצורך אפקט קומי, לעג וכו'. דוגמה לפרודיה: סרטו של וודי אלן "שחק אותה סאם": http://www.filmsite.org/playi.html . זו פרודיה על הסרט קזבלנקה שמאפשרת לאלן לבדוק את "הגבריות" – את המאצ'איות הבוגרטית לעומת הגבריות הנעבכית, הנוירוטית, המודרנית שמייצג וודי אלן. הפרודיה היא שדר המורכב משני קודים, שתי שפות הנטמעות זו בזו, אך לא לחלוטין, כך שיש באפשרותן גם להכחיש זו את זו. זה בדיוק מה שקורה ב"שחק אותה סם", שני המודלים הגבריים, הבוגרטי והאלני, מאירים זה את זה, מבקרים זה את זה, חותרים זה תחת זה. למרות שהסרט מצחיק, הוא מעורר נימה של אהדה ל"קורבנות" המודלים הגבריים הללו, יש כאן ניסיון לתיקון. את כל אלה קשה למצוא בפרודיה כביכול של מייק מאיירס על סרטי ג'יימס בונד, למשל. אתה יכול למצוא שם את "גולדממבר" במקום "גולדפינגר", הסגנון החיצוני מזכיר במידה רבה את סרטי שנות ה-60 וכו'. אך סרטיו של מאיירס אינם פרודיות במלוא מובן המילה, אלא אוסף של "גאגים" שנועדו להצחיק סתם תוך ניצול המותג "ג'יימס בונד". אין שם דיאלוג אמיתי בין המודל הגברי של ג'יימס בונד ובין הדמות הליצנית של מאיירס, בוודאי שאין שם ניסיון לתיקון, אין סאטירה, אין כלום, זאת פרודיה ריקה. זהו מוצר פסטישי, במובן שמעניק ג'יימסון למושג זה (להבדיל מההגדרה המילונית לעיל) . לפי ג'יימסון, בעידן הפוסט מודרני, אנחנו רואים ריבוי של יצירות לקטניות, המשתמשות בחומרים מיצירות קודמות, אך נטולות עוקץ פרודי או סאטירי. הנה ניסוחו של ג'יימסון כפי שצוטט במאמר (ואני מקווה שעכשיו זה יהיה ברור יותר): "הפסטיש, כמו הפארודיה, הוא חיקוי של סגנון מיוחד או אידיוסינקרטי... אלא שזו פרקטיקה נייטרלית של חקיינות שאין בה דבר מכוונת המכוון שבפארודיה, מעוקרת מכל דחף סאטירי... לפיכך הפסטיש אינו אלא פרודיה ריקה, פסל שעיניו סומות." " דוגמה נוספת: וידיאו קליפים של שירי פופ ורוק. מייקל שור, היסטוריון של "וידיאו-רוק" התאונן פעם: "במאי וידיאו מוצאים את רוב הדימויים והתמונות שלהם בעליית-גג שמלאה בדימויי מדיה זכורים למחצה, הם בוזזים... את כל היסטוריית הקולנוע, הציור והצילום, ואפילו תוכניות טלוויזיה." ג'יימסון טוען שסימן ההיכר של התרבות הפוסטמודרנית, היא אותה לקטנות פסטישית, קניבליזציה של יצירות העבר. יתירה מזאת, הפסטישיות הפוסטמודרנית זוללת אפילו את העבר עצמו - העבר מוצג לנו בקולנוע (וגם בספרות) הוא לרוב סדרה של תמונות ודימויים אופנתיים ותו לו. די הרחבתי על כך במאמר לעיל בפרק שכותרתו "היסטוריית פופ" (ראה שם), אך אולי הערה נוספת בעניין זה: כשהפסטיש הופך את ההיסטוריה לסדרה של דימויים הוא תורם לפיצול (פרגמנטציה) של העבר. דומני, שהביקורת של ג'יימסון על הפסטיש, בהקשר זה, היא שזו תרומה (שלילית) להיעדר נרטיב היסטורי (או אחר) של החברה הצרכנית. הצרכן אינו יכול לזכור את העבר בשום צורה לכידה (קוהרנטית) כדי שישמש לו נקודה ארכימדית לביקורת ההווה. במילים אחרות, הפסטיש הוא אחד המנגנונים המשרתים את מה שאני נוהג לכנות "הרודנות של ההווה" (ההנחה שהמציאות שאנו חיים בה היא "הטובה שבכל העולמות", כלשונו של וולטר בקנדיד, ושלמעשה לא יכולה להתקיים אחרת זולתה). נ. ב. אני נוטה להצטרף לדעתה של ברקת ש"מולין רוז' " ו"שיקגו" פסטישיים, ועם זאת נהניתי מהם למדי (הם מסוגננים לעילא). יש שיעקמו את אפם גם לנוכח יצירת הקיטש-הפסטישית הבאה: "מלון דולפין" בפלורידה מאת האדריכל מייקל גרייבס: http://www.asa.com.tr/images/sectiklerimiz01_25.jpg אבל אותי אישית האדריכלות הזו משעשעת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון דבר ראשון שמחתי על התגובה המהירה לפי מה שהבנתי ניתן לסווג את רוב סרטי"הפארודיה" כפאסטיש למשל סרטיו של מל ברוקס (אוכפים לוהטים, שגעון בחלל) אבל לא הבנתי איך מולין רוז' ושיקגו יכולים להיות מוגדרים כפאסטיש, האם האלמנט הקומי הוא לא חובה בפאסטיש? האם לקיחה של סגנונות ישנים ושימוש מחודש בהם אינה נחשבת ל"היסטורציזם" כפי שמתואר במאמר? בנוסף גם לא הבנתי בדיוק את ההקשר ל"מלון דולפין" אשמח אם תסביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נועם, ראשית, לא כל פרודיה היא פסטיש (לשם כך הבאתי את דוגמת הפרודיה של וודי אלן). שנית, ג'יימסון מפתח את מושג הפסטיש מהפרודיה כנקודת מוצא אך הוא ואחרים משתמשים בו בהרחבה גדולה יותר. בפרודיה מאמצים סגנון קודם או יצירה של אמן אחר כדי לעקוץ סאטירית, אבל אפשר לאמץ סגנונות קודמים גם כדי ליצור איזושהי סינתזה חדשה, ליצור משהו חדש עם מסר חדש, למטרות שהן לאו דווקא סאטיריות. טענתו של ג'יימסון היא שבעידן הפוסטמודרני יש מיחזור של חומרי יצירה בלי ליצור דבר חדש. אחת הדוגמאות שהבאתי לכך במאמר הייתה סדרת "אסקימו לימון" (ואני בטוח שאתה יכול להיזכר בעוד סרטי נעורים -העשויים מאותם חומרים וסממנים -שמתארים את ההתבגרות של שנות ה-50 וה-60 שמיוצרים באופן סדרתי. הסרט "גריז", לדוגמה). "ההיסטוריציזם", ו"העליונות הגוברת של הנאו" הם אפוא סוג של פסטיש בהגדרתו הרחבה. מולין רו'ז ושיקגו יכולים להיתפס כפסטיש כיוון שניתן לטעון שהם פשוט מיחזור מסוגנן של סרטים מוסיקליים של אמצע המאה ה-20. האם הם יוצרים סינתזה חדשה מעבר לשכלול הקולנעי שהם מציגים יחסית למאה הקודמת? האם יש בהם איזשהו מסר חדש? אפשר להתווכח על כך, שכן זו שאלה של פרשנות. וככלל, חשוב לזכור: הגדרות מהסוג של "היעדר עומק", "דעיכת האפקט" ואחרות, שהוצגו במאמר, אינן הגדרות שאפשר לעבוד איתן כמו בתחום הפיזיקה. מדובר בשיפוט של יצירות ומוצרים תרבותיים, והקושי כאן הוא כמו הקושי שעולה לעתים קרובות בשאלות כגון: האם כל טקסט שכתוב בשורות מקוטעות וקצרות הוא שיר?, או האם כל מה שמוצג במוזיאון הוא יצירת אמנות? אין לשאלות הללו פתרון בית ספר חד וברור. מכל מקום, אין ספק שג'יימסון הצליח להחדיר לשיח של ביקורת התרבות את המונחים שתוארו במאמר, כלומר, הם משמשים באורח יומיומי את העוסקים בביקורת תרבות כפריזמת בחינה והסתכלות ביצירות של העידן הפוסטמודרני. לעניין מלון דולפין: המבנה משלב מרכיבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. שים לב למשל לכותרות (שנראות כמו עלי גביע של פרח); בסגנון האדריכלות הקלאסי היו כותרות כאלה (אמנם מעוצבות אחרת) מעטרות את ראשי העמודים שתמכו בגגות של מקדשים יוונים; כאן הם משמשים כציצית ראש או כרבולת, לראשי המגדלים שבאגפים השונים של המלון. יש לנו בחזית איזכור לפירמידה מיצרית, אך המבנה משופע חלונות להבדיל מהפירמידה האטומה ועוד. הלקטנות הזו של סגנונות מתקופות אדריכליות שונות יכולה להיחשב בעיני מבקרים כאלה ואחרים לפסטיש-קיטשי; אני כפי, שציינתי, מוצא בכך הומור, שמקנה לבניין גדול-ממדים קלילות מסוג חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, ממש לפני כשעה גמרתי לקרוא את הספר ''פובידיליה'', ועכשיו כשקראתי את מה שכתבת על ''מיחזור חומרים בלי ליצור משהו חדש'', חלק מהמחשבות העמומות שהיו לי על הספר קיבלו גיבוש ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כל מה שאינו יוצר מסר חדש הוא פאסטיש? ניקח למשל את ז'אנר סרטי האקשן: האם "מצור ימי" חידש במשהו מהותי על סרטים קלאסיים בז'אנר דוגמת "רמבו"? קשה לי להאמין. האם בכך הוא הופך לפאסטיש? או בז'אנר הזוועתונים, שהסרט "צעקה" מנה באופן כה יפה את הסטנדרטים המקובלים בהם. האם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" היווה חידוש לעומת, נגיד, "יום שישי ה-13"? אם כל אלו הם פאסטישים רק משום שהם לא יותר מאשר מיחזור מסוגנן, האם המילה פאסטיש אינה מרוקנת מתוכן? בשביל מה יש לנו את המילה "מיחזור"? אגב, סדרת "יום שישי ה-13" עומדת לפגוש בקרוב את סדרת "הסיוט ברחוב אלם" בסרט "פרדי נגד ג'ייסון". האם גם זהו פאסטיש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, ראשית, אני מקווה ששמת לב להערה שלי שהמונח פסטיש ומונחים אחרים שמפתח ג'יימסון אינם הגדרה בפיסיקה, ראה: תגובה 149452 פסקה 3. ועכשיו לעניין הערתך: הדיון של ג'יימסון עוסק במה שנהוג לכנות תרבות גבוהה, שאמורה להיות מקורית, לפחות ע"פ התפיסה המודרניסטית המשמשת לג'יימסון נקודת מוצא לדיון. הדוגמאות שאתה מביא הם של תרבות פופלארית ירודה במיוחד, שהיא מלכתחילה מוצר ולא יצירת אמנות. המהלך של ג'יימסון הוא כזה: הוא מנתח בעזרת סדרת המושגים שבנה יצירות מהעידן הפוסטמודרני שיש להן לפחות היומרה להיות יצירות אומנות או יצירות מקוריות בתחום כזה או אחר, ובהמשך טוען את הטענה שמצויינת במאמר: "היעדר העומק, הפסטיש, מות הסובייקט והמאפיינים האחרים של התרבות הפוסטמודרנית מעמידים בסימן שאלה את עצם אפשרות קיומה של "תרבות גבוהה" דוגמת תנועת האמנות המודרנית העילית, שבשעתה הציבה עצמה במוצהר כנגד התרבות הפופולארית. כיום היטשטשו הגבולות בין התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים, טוען ג'יימסון. הקיטש והתרבות הפופולארית השתלבו בצורות של התרבות הגבוהה והם יוצרים תרבות המונים אחת, גדולה ומגוונת. כלומר, בעזרת המונחים שפיתח ג'יימסון, ובהם הפסטיש, יש טעם לבדוק יצירות שעדיין יש להן יומרה להיות משהו מעבר למוצר מסחרי גרידא. כשמדובר במוצרי תרבות ירודים בעליל, כמו אלו שבחרת להביא בתגובתך (ואני מניח שלא במקרה), הרי שבאמת אפשר לדבר רק על ייצור, מיחזור, סחורה וכו', ואין צורך ממשי להפעיל ביחס אליהם כלי ניתוח תרבותיים מורכבים או להשתמש במונחים מופשטים מסובכים (גם אם המוצרים הללו מתאימים באופן עקרוני להגדרה כזו או אחרת שמעלה ג'יימסון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. יש הבדל בין סרטי ז'אנר לסרטי פאסטיש. בשנות השלושים והארבעים הוליווד, כל מחזמר היה סרט ז'אנר. בשנות האלפיים, המחזמר הוא לא ז'אנר מקובל - והעשייה שלו, תוך שחזור וקריצה לעבר, היא פאסטיש. 2. אימה זה ז'אנר. אבל בתוך הז'אנר הזה, סרט אימה שמשחזר בחוזקה אלמנטים מסרטי פרדי קרוגר, הוא פאסטיש. 3. ולמה ההגדרה "מיחזור מסוגנן" אינה הגדרה בעיניך? בניגוד לשמעון, אני לא חושבת שהתרבות ה"נמוכה" נקייה מפאסטישים, וגם לא שאי אפשר לנתח אותה על בסיס זה (נהפוכו, ז'אנר סרטי האימה ממש קורא לניתוח כזה, כמו המערבונים וכמו הסלאפסטיק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, איני מתנגד לניתוח ז'אנרים של סרטי אימה וסרטים ירודים, כפי שאולי השתמע מדברי, ואף קראתי מאמרים מלומדים אחדים שמנתחים ז'אנרים אלה. וכפי שציינתי בהערת הסוגריים האחרונה בתשובתי לדובי, אין זה שסרטים ירודים ''נקיים מפסטישים'', אלא שמכיוון שהם הולמים את ההגדרה בלי צורך לניתוח כמעט, אפשר לדבר עליהם כמחזור, מוצר וכו' בלי לגבות זאת בניתוח מעמיק. בקצרה, אין לי שום התנגדות עקרונית להשתמש במילה פסטיש גם בהקשר זה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |