 |
|
 |
||
|
||||
 |
שאלה לשמעון גלבץ אם ניתן לאפיין את מה שקרה לרגש בעידן הפוסטמודרני, כיצד ג'יימסון היה עושה זאת לדעתך? ג'יימסון דן בהתפוררות הסובייקט שמביא לדעיכת האפקט ולהחלפת הרגש, בעל העומק, של הסובייקט המונדי, לכדי עוצמות של היסטריה ואופוריה. בניגוד לחרדה ולעומק הבדידות והניכור- רגשות עמוקים וכנים- שחש האדם המודרני. האם הדבר למעשה משאיר אותנו - אותנו בעולם המציאות- במצב של חוסר יכולת להרגיש? גם בחיינו הפרטיים? האם זוהי הטרגדיה של התרבות הפוסטמודרנית? מי עוד דן במה שהתחולל לרגש בעידן הפוסטמודרני? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שלי שלום, הניסוח הפותח של שאלתך מעיד על הבנה של המהלך של ג'יימסון (או כפי שאמרו חז"ל: שאלת חכם חצי תשובה), שכן, השאלה עצמה מצביעה על הקשר המובהק אצל ג'יימסון בין התפרקות הזהות לדעיכת הרגש. א. הקשר בין זהות לכידה ורגשות: ג'יימסון טוען כי זהות לכידה (קוהרנטית) היא תנאי מוקדם להתקיימות רגשות עמוקים ואותנטיים. בצורה פשוטה ניתן לומר כי הזהות היא כלי המחזיק את הרגשות ומאפשר את התפתחותם, ואם הכלי מתפרק אין מה שיאצור את הרגשות. אם לאדם אין אני מגובש הוא כמו נע ונד ברוח של אירועים רגעיים, נקודתיים, אבל שום דבר לא מתחבר לשום דבר, ושום רגש לא מחזיק מעמד. ג'יימסון דן בכך בספרו גם בפרק "התפרקותה של שרשרת המסמנים" (ע' 44-46). הקושי בקריאת פרק זה נובע מכך שהוא מחייב התמצאות מוקדמת בטרמינולוגיה ובמושגים מורכבים למדי הכרוכים בהגותם של הבלשן דה-סוסיר והפסיכולוג ז'אק לאקאן, ומשום כך עקפתי זאת במאמרי לעיל. אציין רק, שהתיאוריות הללו דרושות לג'יימסון כדי לבסס (בעקבות לאקאן) את הקביעה ש"האני" הוא מבנה תרבותי לשוני, והטענה היא שהתרבות הפוסטמודרנית אינה מאפשרת את בנייתו והתקיימותו של אני יציב בעל זהות לכידה. כדי להמחיש את השפעת התרבות הפוסטמודרנית עלינו מביא ג'יימסון דוגמא מוקצנת של תיאור חוויותיה של חולת סכיזופרניה, אשר חווה דברים בעוצמה רבה כהווה טהור, אך אינה מסוגלת לצרף אותם זה לזה ולארגן ולעגן אותם באיזושהי תמונת עולם יציבה (קראי שם ו/או את דוגמת "ממנטו" שהבאתי במאמר). אך אוסיף כאן עוד דוגמה כדי להמחיש שהטענה רלוונטית במידה רבה גם לגבי אנשים נורמלים ואין מדובר רק במקרים פתולוגיים: הבה נחשוב על טיול בקרונית במנהרת-אטרקציות בפארק שעשועים דיסנילנדי . אנחנו חווים שם כל מיני ריגושים – עוצמות – שאין להם שום שורשים אמיתיים בנפש. מתנפל עלינו הגובלין הירוק מספיידרמן, "אימאל'ה", אנחנו נחרדים, אבל זאת חרדת סרק, חרדה מזויפת, אנחנו אפילו יודעים שלא יקרה לנו כלום. (לכל ה"ניטפיקרים": בהחלט ייתכן שהגובלין הירוק אינו מותג של דיסני אלא של תאגיד אחר, אבל זה לא משנה עקרונית לצורך הדוגמה). מיד אחרי כן אנחנו עוברים על יד יצורים נחמדים, במבי כזה או אחר, או גמד חביב משלגיה, והם מעוררים בנו רגשי מתיקות חביבים, אבל גם אלה אינם רגשות בעלי שורשים עמוקים, אלא רגשות מופקים, והם מתפוגגים בעוברנו למתקן השעשועים הבא. אם יבוא מישהו ויאמר, בסדר, מדובר רק בבילוי של חצי יום, בפארק שעשועים, ואין לזה כל קשר לחיים האמיתיים, יבוא ז'אן בודריאר ויענה לו, שלמעשה אין הבדל בין "דיסנילנד" לאמריקה שבחוץ (ראי מאמרי "החיים על מפה מדומיינת חלק ב"' דיון 890 ושימי לב גם למונח "מסמנים תלושים", שמופיע שם, אכן, יש קשר ל"התפרקות שרשרת המסמנים" שמדובר בה אצל ג'יימסון). אנחנו חשופים למדיה 24 שעות ביממה, וכבר איננו חווים את הממשות ישירות אלא רק בתיווכה. ובקצרה, בתרבות הפוסטמודרנית אנחנו חיים כבמנהרת-אטרקציות, והרגשות שלנו אינן אלא אופוריות של high רגעי. ג. האם חוסר היכולת להרגיש זאת הטרגדיה של התרבות הפוסטמודרנית? הרגשות האותנטיים של האדם המודרני שאת מציינת בשאלתך הם: חרדה, בדידות, ניכור. גם אם יש מי שיטענו שרגשות כאלה אינם מעידים בהכרח על מצב טרגי אין ספק שדי מחורבן להרגיש את כל הרגשות הרעים הללו. מי לעזאזל צריך אותם? ג'יימסון מציין שאצל הסובייקט המודרני רגשות מעין אלה הם בלתי נמנעים מעצם העובדה שהוא נבנה כעולם סגור לעצמו, עולם מונדי, זה המחיר המשולם על בניית הסובייקט המודרני כישות מגובשת. לפיכך, קץ "האני" המודרני גורר עמו גם את קצן של הפסיכופתולוגיות של אותו "אני" (הנוירוזות הפרוידיאניות למשל). כלומר, התרבות הפוסטמודרנית היא גם סוג של פתרון למצוקה המודרנית - המצוקה המודרנית התחלפה לה ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" הפוסטמודרנית. אפשר אפילו לטעון שהתרבות הפוסטמודרנית היא סוג של הימלטות ממצוקות המודרניזם. האם זהו פתרון טוב? האם ניתן לתאר תרבות עם פתרונות מספקים יותר? אלה שאלות פתוחות. ד. האם כל התיאוריות האלה תקפות גם בחיינו הפרטיים? אני מבין את שאלתך כך: הרי כל התיאוריות הפוסטמודרניות האלה מנוסחות בצורה כה מופשטת ומלוות בדוגמאות קיצוניות למדי, האם זה תקף לגבי אדם נורמלי מן השורה? ראשית, לשם כך הבאתי בסעיף א' דוגמה ממותנת יותר מסכיזופרניה המוצגת אצל ג'יימסון, ואפשר לחשוב על הרבה דוגמאות נוספות. למשל, ברור לנו ש"ריאליטי שו" כמו "קחי אותו שרון" היא תוכנית מופקת, ורגשות ההתאהבות המוצגים בה מבוימים במידה רבה. אך, האם ההתנהלות שם והרמה הרגשית שונות באופן מהותי מעולם "הפנויים פנויות" שמחוץ לטלוויזיה? (בהמשך תשובתי מוזכר ספרו של קנת גרגן, שבו מובאות דוגמאות רבות מחיי היומיום). שנית, יש לנו נטייה לחשוב שהערכים והרגשות שלנו הם פרי רצוננו החופשי, ולכן הרעיון שזהותנו או עולמנו הפנימי מושפעים מהצורה שבה החברה מארגנת את פעילותה הכלכלית (שתרבותנו היא פועל יוצא שלה) יש בו במידת-מה משום פגיעה בכבודנו, כלומר, לא קל לנו לקבל את תקפות התיאוריות הללו על עצמנו. ה. ספרים נוספים: ספר תמציתי וטוב בעברית העוסק בתרבות וזהות כתוצרים של הפעילות הכלכלית הוא "תרבות הקפיטליזם" מאת אווה אילוז. הספר פורסם בסדרה "אוניברסיטה משודרת" וכתוב בשפה פשוטה ובהירה. בפרט נוגע בענייננו פרק 12 בספר "הסתירות הרגשיות של הקפיטליזם", העוסק בתמורות שחלו ברגש האהבה הרומנטית בעידן הקפיטליזם המאוחר. אילוז גם כתבה ספר שלם בנושא "האוטופיה הרומנטית - בין אהבה לצרכנות": עוד על הספר ב"האייל הקורא" בתגובה 121621 כדאי לך אולי גם לבדוק את ספרו של קנת גרגן The Saturated Self: Dilemmas of Identity in Contemporary Life. גרגן משתמש במונח "מולטיפרניה" כדי לתאר "אני" פוסטמודרני מפוצל. לפי גרגן התרבות הפוסטמודרנית המורכבת משלל מערכות ערכים, תוצר של עולמות תרבותיים שאינם מתיישבים זה עם זה, יוצרת תודעה מפוצלת (או "אני" רווי מדי, כלשונו). כלומר, היחיד מופצץ במידע, חשוף לתביעותיהן של קבוצות שונות, הוא נקרע בין מחויבויות ובין מציאויות, ומתוך כל אלה עולה תחושת אי-התאמה למציאות, כישלון וחרדה גבוהה. בקצרה, הרס עולם הידע והתרבות המסורתי המוצק, שיצר זהות יציבה, הביא לכך שהזהות הפוסטמודרנית מפוצלת. קישורית לאמזון: הנושא הוא בלתי נדלה ותוכלי, כמובן, למצוא ספרים רבים נוספים עליו. שלי, הארכתי די ואסיים כאן. אני מקווה שתשובתי זו ענתה במידת-מה על שאלותיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון שלום, תודה רבה על התשובה המפורטת. בהקשר לקישור לדיון על בודריאר, ודרגות הקשרים המתפוררים בין המסמן למסומן- מלחמת המפרץ לפיכך נכנסת ל 2 קטגוריות: הראשונה- כמסומן המסלף מציאות השניה- כסימולכרה (לאמריקאי הממוצע) באופן של חוסר קשר למציאותו בכלל. כל זה טוב ויפה לסוג מלחמה קונבנציונאלית שכזו, מלחמה שהיא דוגמנית ההגמוניה האמריקאית, מצטלמת נקי ועוברת ריטוש, כפי שעוד היה בעידן התמימות של תחילת שנות ה 90. מה אומר בודריאר על הטרור- כצורת לחימה שאיננה ניתנת לתיעוד בזמן אמת? וכן מה על התאומים- 9-11 - שחדרו לתוך אמריקה הבלתי מושגת? אולי סוף סוף, לאחר כ 30 שנות גלות חזרה המציאות להתדפק על דלתותיהם של השקועים בתרבות הפופולרית? בנושא הרגש, נכון כי הקלילות הקיומית השילה מעט את המעטה הכבד של רגשות החרדה העמוקים, אולם מה עם האהבה הנעלה? באופן טבעי הכנסת קישור לספרה של אילוז שעוסק ברומנטיקה הצרכנית, כנראה שגם אתה יודע שהפוסטמודרניזם גרע גם מדברים אהובים, רגשות נעלים ונשגבים. (כנ"ל לגבי אמנות וקדושה ובטח יש עוד כמה) ג'יימסון מקשר בין התפרקות הזהות ושרשרת המסמנים לבין התפוררות עולם הרגש, אך איך היה מאפיין את מה שנשאר אחר כך- רגשות אופוריים קצרי טווח, רגעיים והווים כלומר- המצב הוא שאין רגש עמוק, אבל מה כן יש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטרור דווקא מתועד בזמן אמת לא רע - גם בישראל וגם במקומות אחרים. אני חושב שפיצוץ המטוסים החטופים על ידי ארגון "ספטמבר השחור" בשנת 1970 נתן את האות, שהתגבר עם דמותו של המחבל בכובע הגרב באולימפיידת מינכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום שלי, אני שמח שאת פותחת ומרחיבה את הדיון בסוגיות שהעליתי במאמריי, עם זאת, אין זה פשוט להשיב בתגובה אחת לכל הסוגיות השונות הללו בלי להתחיל לערבב עניינים יתר על המידה. אנסה להתייחס בקצרה ככל האפשר לנושאים הקשורים בבודריאר ובמלחמה, שסוטים מהדיון ברגשות בעידן הפוסטמודרני, להורידו מהפרק ( רק בדיון כאן) ולחזור לדיון בג'יימסון. א. בודריאר – "מלחמת המפרץ לא הייתה": 1. מה אומר בודריאר על הטרור- כצורת לחימה שאיננה ניתנת לתיעוד בזמן אמת?: אני לא בטוח שהבנתי את שאלתך, שהרי מדווחים לנו בתקשורת על תוצאותיו של כל פיגוע טרור בהרחבה בזמן אמת (הגם שרק לעיתים נדירות מתועד רגע הפיצוץ או הירי הטרוריסטי). איני מכיר התייחסות מפורשת של בודריאר ללחימה שאינה ניתנת לתיעוד בזמן אמת, אבל סביר להניח, שמבחינתו מה שלא מתועד לא קיים אף הוא. אולם, כדי לקבוע זאת אין צורך להסתמך על בודריאר. כך, לדוגמה, ביום שישי שעבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם קלינטון לרגל צאת ספרו החדש, ובין השאר הוא נשאל על המלחמה ברואנדה שהתחוללה בעת כהונתו כנשיא, ובה נטבחו בתוך שבועות אחדים כמיליון בני אדם. הוא שיגר למראיין מבט קלינטוני מלא צער, ואמר שאכן עד שהתעוררה מודעות ממשלו לנעשה שם נעשה כמה שבועות מאוחר מדי. במילים אחרות, השבועות האלה שלא תועדו בתקשורת לא היו קיימים. כנ"ל לגבי המלחמה שהתחוללה במשך 20 שנה בסודן ואומדים את מספר קורבנותיה בכ-3 מיליון בני אדם. כשבודריאר כתב על מלחמת המפרץ בראשית שנות ה-90 הוא אכן דיבר על "מלחמה קונבנציונלית" ולא מלחמה בטרור. אחת הטענות העולות בספרו היא שמלכתחילה מלחמה במובנה הקלאסי לא יכולה הייתה להתקיים בגלל העוצמה העדיפה עד לאין שיעור של צבא ארה"ב. הסבר מפורט יותר על נקודה זו ראי תגובתי "הגיבורה שהצילה את מלחמת המפרץ השנייה" בבלוג של אלכסנדר מאן: http://mann.blog.lab.co.il/thread?rep=1645 2. מה על הפיגוע בתאומים- 9-11 - והחדירה לתוך אמריקה הבלתי מושגת? הדגש בדבריו של בודריאר בנוגע ל- 9/11 ולטרור שונה מזה שבדיון שלו ב"מלחמה קונבנציונלית" ובמלחמת המפרץ הראשונה. בודריאר מעמיד סימני שאלה על התפיסה שהטרור הוא תוצאה של "מלחמת תרבויות" בין המערב לתרבות חיצונית לו, מבחינתו האירוע הזה ואירועי הטרור האחרים מתרחשים בנבכי המרחב הגלובלי של הקפיטליזם המאוחר, המצוי בהגמוניה אמריקנית, ולפיכך, אין למהר לתפוס את 9/11 כחדירה חיצונית. לדבריו, העולם הוא רשת אחת גלובלית, בדומה לרשת האינטרנט, שבה האקר במקום נידח כמו הפיליפינים יכול להחדיר וירוס שימוטט חלקים גדולים מהרשת בכל רחבי העולם. (הערה על "הטרור והעולם כרשת אחת גלובלית" את יכולה לראות גם ב"אייל" בראיון שקיימתי עם פרופ' כריס הייבלס גריי, "מלחמה פוסטמודרנית חלק ב"', בתשובה לשאלתי שם: כיצד משתנה המלחמה הפוסטמודרנית? דיון 769). אולם, הטענה השערורייתית באמת של בודריאר היא שארה"ב והמערב שותפים מלאים למה שקרה ב-9/11. ארה"ב כמעצמת-על בעלת כוח עצום, היא האחראית, בעיני בודריאר, לכל האלימות המבעבעת בעולם. הכוח המרוכז בידי ארה"ב הוא בלתי נסבל אפילו למערב ולאמריקנים עצמם, שכן, הדבר עומד בניגוד למצפון המוסרי המערבי. המערב עצמו חלם על אירוע כזה, והפנטזיה הזו באה לידי ביטוי, למשל, בסרטי האסונות ההוליוודיים. אמנם "הם", המוסלמים, ביצעו זאת אך המערב, שחלם על כך, שותף מלא למעשה אליבא דבודריאר. הפיגוע במגדלי התאומים הוא התמוטטות סמלית של מערכת הכוח ההגמונית האמריקנית, וללא שותפות המערב בהעצמת סמליותו של האירוע הזה לא היו לאירועי 9/11 השלכות שכאלה; הטרוריסטים יכלו לסמוך מראש על שיתוף הפעולה הזה. בקצרה, לפי בודריאר, הטרור העולמי הוא ביטוי לכך שהמערב הפך התאבדותי והכריז מלחמה על עצמו. אגב, גם התיאורטיקן סלבוי ז'יזק, מעלה טענות דומות בספר שתורגם לעברית "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (בהיבטים מסוימים של הגותו ז'יז'ק הוא ממשיכו של בודריאר, וגם כותרת הספר לקוחה מספרו של בודריאר על הסימולקרה). ברור לי שההערות כאן עשויות להוליד שאלות נוספות ודיון נוסף, אך אודה לך ולקוראים האחרים אם המשך הדיון בנקודות אלה (רצוי עם הפניה לתגובה זו) ייעשה במאמרים רלוונטיים כמו "מלחמה פוסטמודרנית (חלק ב')" דיון 769 או "כלכלת הסמלים במלחמה נגד הטרור" דיון 1410, שכן נושא "המלחמה הפוסטמודרנית" שהועלה כאן גולש לגמרי ומתרחק מהדיון בתיאוריה של ג'יימסון ובדעיכת הרגש. ב. מה בא תחת הרגש העמוק בתרבות הפוסטמודרנית? 1. מה עם האהבה הנעלה? המושג "אהבה נעלה" מעביר אותנו למישור דיון של שיפוט ערכי, השונה ממישור הדיון אצל ג'יימסון ששם את הדגש על הבנת ההתפוררות של הדגם פנים/חוץ ותיאורו האובייקטיבי. כדי לקבוע שאהבה מסוג מסוים היא נעלה צריך להישען על איזושהי תפיסה תרבותית-ערכית שתבסס זאת. כך, למשל, גברים בוגרים בני יוון העתיקה נהו אחרי נערים צעירים, ובספרו הנודע של אפלטון "המשתה" ניתן על כך דין וחשבון פילוסופי. בין רוב הדוברים קיימת תמימות דעים שאהבת נערים היא אהבה נעלה, הגם שלפי סוקרטס היא שלב ביניים בדרך לאהבה עוד נעלה ממנה, אהבת החוכמה=פילוסופיה. (עוד על תפיסת נעלותה של אהבת נערים ביוון במאמר "זמנים ורודים באתונה ובקנדהר" בפרק על "המשתה" דיון 1325). האמנם, מנקודת מבט של המערכת התרבותית בת זמננו, אנחנו יכולים לתפוס את אהבתם של גברים נשואים (לנשים) לנערים צעירים כאהבה נעלה? כל מערכת תרבותית יוצרת לעצמה גם את שיפוטיה הערכיים כדי להעניק לגיטימציה לנורמות הרווחות בה. ציינת, ש"הפוסטמודרניזם גרע גם מדברים אהובים, רגשות נעלים ונשגבים. (כנ"ל לגבי אמנות וקדושה ובטח)". הדבר אמור להיות נכון לגבי האהבה הוויקטוריאנית, שכפי שמציינת אילוז, "ספוגה בלקסיקון של מושגים דתיים, וההתייחסות למושא האהבה מתאפיינת גם היא לעתים בתחושה כמעט דתית. רגש האהבה נתפס כאבסולוטי, והיחס לאדם האהוב דומה לעתים ליחס לאל משום שהאהוב הוא האחד והיחיד השולט בחייו ובנשמתו של האוהב. מתחילת המאה ה-20 הולך ונעלם הלקסיקון הדתי הזה ואיתו הדימוי התרבותי של אהבה כרגש כלפי מישהו נשגב (תרבות הקפיטליזם, ע' 85)." אולם, ניתן להציב סימני שאלה ביחס לנעלותה של האהבה הוויקטוריאנית. היחסים בין הגבר לאישה בתקופה הוויקטוריאנית יכולים להיתפס מנקודת ראות בת זמננו גם כבלתי אידיאליים בעליל. בפרק "האישה הוויקטוריאנית כבובה ממוכנת" במאמרי "נוירומנטיקה (חלק א') דיון 684 כתבתי כך: "אישה מהמעמד הבורגני בראשית המאה ה-19 היתה על פי רוב חסרת השכלה. ציפו ממנה שתהיה שברירית וצנועה ותשמש בעיקר כאידיאל אהבה - "מלאך בבית", כפי שהתבטא פעם קובנטרי פטמור, מחבר רומנים ויקטוריאניים רבי מכר. אהבתם של הוויקטוריאנים דמתה במידה רבה לאהבתו של דון קישוט לדולצינאה - הם ייחסו אידיאליות מדומה לנערה כלשהי שבגלל פרישותה וביישנותה נודע להם עליה מעט מאוד. " הארכתי בעניין זה משום שנראה לי שהרבה דיונים בתופעות פוסטמודרניות גולשים לעיתים קרובות מדי לקינה על משהו יקר שאבד. לעיתים משהו יקר אולי באמת אבד, ולעיתים הדבר אינו אלא געגוע לתופעה שאיננו מכירים אותה עד תום (אלא רק את ייצוגיה הנוסטלגיים המסולפים כפי שמציגה אותם המדיה הפוסטמודרנית). מכל מקום, אני מצדד בגישה של ג'יימסון כפי שהיא מוצגת בפסקאות הסיום של המאמר לעיל: לא למהר לגלוש לשיפוטים ערכיים בבואנו לדון בפוסטמודרניזם. 2. המצב [הפוסטמודרני] הוא שאין רגש עמוק, אבל מה כן יש? היות שציינת בעצמך מה בא תחת הרגש העמוק – "רגשות אופוריים קצרי טווח, רגעיים והווים" – אני לא בטוח שהבנתי את שאלתך. בתגובתי הקודמת ניסיתי להמחיש את התעוררות "רגשות האינסטנט", שאינם נובעים מבפנים אישיותינו אלא בעזרת גרוי מבחוץ, באמצעות התיאור של "מנהרת אטרקציות דיסנילנדית"; הפעם אשתמש בדוגמת האהבה הרומנטית שהתחלנו לדון בה ובתיאורה של אילוז (שמדבריך ניתן היה להבין שאת מכירה את ספרה). אילוז מכנה את התהליך שהיא מתארת "רומנטיזציה של הסחורות ומסחורה של הרומנטיקה". רומנטיזציה של הסחורות פירושה שהסחורות עצמן לובשות אופי רגשי, הופכות לנשאיות של רגשות ומעודדות רגשות. כך, למשל, פרסומת לדיאודורנט יכולה להבטיח כי הוא ישמור על להט האהבה בין בני הזוג גם בחיי הנישואים. יש כאן רמז לכך שהנישואים בבסיסם משעממים והמשיכה בין הגבר לאישה, כלומר האהבה, אינה חלק מהשגרה שלהם, ויש לטפחה באמצעות מוצר צריכה. מה שקרוי בימינו "דייט" אינו אלא מפגש עם בן זוג פוטנציאלי בשוק הצרכני. ואין מדובר רק בבחירת בן הזוג כמוצר בשוק, שיש בו אינספור ברירות בחירה שונות, אלא גם בחיזור הרומנטי המתלווה אליו לאחר מכן. טבעי בעינינו לחגוג רגע רומנטי ביציאה למסעדה יוקרתית, ביציאה לסוף שבוע במלון באילת בכינרת או בחו"ל, או בדרך שגרתית יותר של הליכה לסרט ושתייה משותפת או קניית מתנות. כל אלה ואחרות הן פעולות צרכניות ובתרבות הפוסטמודרנית החוויות הרומנטיות והחוויות הצרכניות נקשרות כמו באורח מובן מאליו. נתבונן לרגע בתמונת השער של ספרה של אילוז "תרבות הקפיטליזם" (כדי להטיב לראות יש "ללחוץ להגדלה"). אנחנו רואים שם זוג והתמונה מעבירה לנו תחושת רומנטיות. אך מה יוצר אותה? התפאורה היא המכתיבה את הטון הרגשי הרומנטי: ההימצאות בחדר שנראה כסוויטה במלון מפואר; ארוחת הבוקר המוכנה ומזומנת על מגש והמסלקת כל אסוציאציה של שגרת יומיום ומטבח ביתי; ומעל לכל הכלים הנאים של חברת Wedgwood שמתפקדים כאן, באור הבוקר, כמו הנרות במסעדת יוקרה בסעודת ערב רומנטית. מה שהתמונה הזאת חושפת היא שהחוויה הרומנטית הזאת היא למעשה חוויה צרכנית. וכחוויה צרכנית היא באה מבחוץ, לא מבפנים (וזאת הנקודה החשובה הקושרת את הדברים לתיאוריה של ג'יימסון). תרבות הצריכה הפוסטמודרנית מתמחה בייצור "רגשות אינסטנט", והאופוריה של רגעי הצריכה מתפוגגת לרוב אחרי זמן קצר (ולפיכך, מזמינה, כמובן, צריכת מוצרים חדשים). בעיקרון, פעולת "האפקטים הרומנטיים" שתוארו לעיל (ומתוארים בפירוט בספריה של אילוז) אינה שונה מפעולת האטרקציות במנהרת האטרקציות הדיסנילנדית שדיברתי עליה בתגובתי הקודמת, ואפשר לומר שלמעשה אין מדובר אלא ב"מנהרת אטרקציות רומנטיות". שלי, התגובה הזאת לשאלותיך התארכה לי מעל ומעבר לכל מה ששיערתי מלכתחילה (אפשר שהיא שברה את שיא התגובה הארוכה ב"אייל", ובכל מקרה, את השיא האישי שלי בטח עברתי), אני מקווה שהיא גם הועילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל דאגה, זו אינה התגובה הארוכה ביותר באייל..... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם הערת הסוגריים שלי בדבר אורך תגובתי מזמינה הודעות מעין זו של האייל האלמוני, אך אודה לכל המעוניינים לדון בנושא המרתק של אורך תגובות באייל לעשות זאת כאן: דיון 1013 בתודה מראש, שמעון |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |