בתשובה לבתלי, 09/05/03 20:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בתלי, אף שזו משימה קשה לקרוא את כל התגובות הקודמות, הרי שלרוב טענותיך עניתי לקוראים (ובפרט לטל כהן) כבר קודם. א. טענתך העיקרית היא שאי אפשר להכליל ולהגיד שכל האמנים בעידננו דומים לוורהול, או שלא הכל פסטיש וכו', כלומר, שג'מייסון יוצא מן הפרט אל הכלל ועושה הכללה רחבה מדי. אך צריך להבין היטב את ההכללה שלו שנוסחה באמצעות המושג "דומיננטה תרבותית", והדבר הודגש בחלק א' של המאמר (אני מצטט משם וכדאי לך אולי לקרוא שם שוב): "ג'יימסון אינו סבור שהייצור התרבותי העכשווי כולו הוא פוסטמודרני. גם בימינו כותבים ספרים, מחברים מוסיקה ובונים בניינים שאין להם במובהק המאפיינים הפוסטמודרניים שהוא ימנה בהמשך. "עם זאת," הוא מדגיש, "הפוסטמודרניות היא שדה הכוח [מצב התרבות בכללו] שבתוכו חייבים לפלס את דרכם דחפים תרבותיים מסוגים שונים מאוד". מעניין לעניין באותו עניין אתייחס להתנסחות שלך: "על כל אנדי וורהול יש עשרים ואן גוכים מודרניים שדווקא מדגישים את הערכים והרגש בעידן שכביכול שאב מאנשיו את אנושיותם." ע"פ תפיסתו של ג'יימסון ואן גוך יש רק אחד. "ואן גוכיות" בימינו יכולה להיות רק קיטש או פסטיש (במובן של חיקוי). ראי עוד בעניין זה תגובה 101936 שכותרתה "מקוריות". ובעניין הילד מזימבבואה: ברור שהתרבות הפוסטמודרנית לא הגיעה לכל מקום בעולם. אם תחזרי שוב לחלק א' תראי שג'יימסון קושר בין המצב הפוליטי והכלכלי בחברה לבין תרבותה. המצב הכלכלי והפוליטי במדינות רבות באפריקה שונה כמובן מזה של מדינות המערב, הגם שסממני התרבות הפוסטמודרנית חודרים גם לשם בכל מקום שם שיש בו אמצעי תקשורת המוניים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מקווה אני שלא בפזיזות אני עונה כי ישר כשסיימתי את קריאת ההודעה שלך פניתי למקלדת ולא לים. בעניין שדה הכוח. נדמה לי שהגדרה כזו היא אחת ההגדרות הטובות ביותר שניתקלתי בהן לאחרונה לתיאור תופעה. מה יותר גאוני לומר על תופעה שהיא מעין שדה כוח שבתוכו חלק מהאובייקטים מתנהגים לפיה וחלק לא. האם ניתן בכלל לסתור כזה משפט? לקחת הגדרה ספציפית ולהפוך אותה כוללנית תמיד נותנת את המפלט הבטוח שלא הכל ינהגו לפי הכלל, אפילו אם מדובר ברוב. (האם גם אני אוכל להיקרא במיקרו דומיננטה חברתית, אם ארצה?- ודאי שכמה מידידודתי וידידי מושפעים ממני והילד מאי שם עוד לא שמע.) בעניין הואן גוכים. כמובן שלא התכוונתי לואן גוכים עם השפחטל והדיכאון. לקחתי את האחרון כדוגמא לאמן שביצירותיו אנחנו רואים את מלוא הרגש והתוכן, התהליך והעוצמה. וישנם כאלה, הרבה. בודאי שכל אמן הוא אחד ויחיד ואין שני לו.(אגב, את ביאליק למדנו בעל פה מתישהו בעבר) בעניין הזימבבואה, קשה לי לומר מה בדיוק הפריע לי בהסבר שלך, אבל הסכמתי בעניין זה עדיין לא ניתנת. אולי זה נעוץ בעצם העובדה שהאיש שרשם את הספר רצה לקרוא למכלול תופעות בשם אחד מסויים, ותחת הגדרה שמית זו לתת הסבר להכל. ואי אפשר לתת הסבר להכל תחת שם אחד, אז היינו מממשים תורה הרבה יותר גדולה. אבל, כאקט כמעט בלתי סימבולי אני אקבל את האפשרות שהטעות בידי ויש דברים בגו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתלי, לפחות בעבורי אוויר ים פתוח מועיל לריענון את המחשבות. ולענייננו: "הדומיננטה התרבותית" אינה כפי שהתנסחת: "תופעה שהיא מעין שדה כוח שבתוכו חלק מהאובייקטים מתנהגים לפיה וחלק לא". כאן אין מדובר ב"או מוציא", כלומר, "כן, לא", "שחור, לבן". לדוגמה, אמן בעל אידיאולוגיה מודרניסטית, יכול לזהות שאכן קיים מצב פוסטמודרני בשדה התרבות, והוא אף יכול, להתנגד לו, אך אין זה אומר שהשדה אינו פועל עליו, שכן לעצם ההתנגדות יכולה להיות השפעה על יצירתו. אתן לך דוגמה ספציפית להשפעה של השדה התרבותי הפוסטמודרני על סופר מודרני (אך בלי לנתחה, מכיוון שלשם כך דרושה לכל הפחות עבודה סמינריונית בספרות). הסופר א' ב' יהושע ביצירותיו הראשונות, הסיפורים הקצרים (כמו "חתונתה של גליה") והרומן "המאהב" הוא סופר מודרניסטי מובהק. אך ברומן האחרון שלו "הכלה המשחררת" ניכרת ביצירתו השפעתה של הדומיננטה התרבותית הפוסטמודרנית. אין זאת אומרת שיהושע הפך ממודרניסט לפוסטמודרניסט, אך כאמור, ניתן להבחין אצלו בהשפעת קווי הכוח של השדה. יש ב"הכלה המשחררת" התייחסויות מפורשות לתופעה של הפוסטמודרניות, כך לדוגמה, גיבור הרומן, המזרחן רבלין, הוא חוקר בעל מתודות בדוקות מודרניסטיות, והוא נאלץ להתמודד עם תיאוריות פוסטמודרניות מבית מדרשו של אדוארד סעיד שמחזיק בהם מזרחן אחר, צעיר. ועוד, חלק נכבד מזמן הרומן מתרחש בירושלים, ורבלין בשיטוטיו בעיר נמשך מפעם לפעם לביתו של הסופר המודרניסטי הגדול, עגנון, אך למעשה הוא לא נכנס לשם אלא לפנסיון של משפחת כלתו לשעבר, מקום שהשתלב היטב בעולם התיירות המסחרית הפוסטמודרנית, וחלק מהדמויות הפועלות בו כבר אינן עגנוניות למהדרין. אולם אלה אינם אלא סממנים חיצוניים. ברומן ניכרת השפעת שדה התרבות החדשה ברבדים עמוקים יותר: עיצוב הגבולות של הדמויות, סצנות קרנבליות ותיאטרוניות, סוג היחסים בין אבות לבנים (ובנות), אופי הקתרזיס שחווה הקורא עם גילוי "האמת" לקראת סופו של הרומן ועוד. ואם בודקים למשל את הביקורת הקצרה של פרופ' מנחם פרי בגב הספר, רואים שהוא בודק את הדמויות במונחים של תופעת "מות הסובייקט" כפי שתוארה לעיל במאמר על ג'יימסון. אך, הנה אני מתחיל לגלוש לניתוח, וכאמור, איני יכול להיכנס כאן לניתוח מפורט של הרומן. (למעוניינים: פרמטרים יסודיים להשוואה בין הרומן המודרני לפוסטמודרני בספרו של דוד גורביץ' "פוסטמודרניזם", הוצאת דביר, בפרט בחלק השלישי, "פוסטמודרניזם בספרות העולם"). האם ספרו של יהושע הוא פוסטמודרני במלוא מובן המילה? בהחלט לא, הוא עדיין משמר הרבה ממסורת הרומן המודרני. האם יהושע הושפע מהדומינטטה התרבותית החדשה? בהחלט כן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |