 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. מעניינת הכללת הניתוח של ג'יימסון על יצירות חדשות יחסית כמו "ממנטו". נראה לי שהשבירה של רצף הזמן בסרט היא הגורמת לעצמי של הגיבור ללכת לאיבוד - ורצף הזמן נשבר פעמיים, פעם בתוך החוויה של הגיבור ופעם בחוויה של הצופים. הזיכרון הוא העצמי, וגם הרצף הליניארי הוא העצמי. 2. הליניאריות היא נרטיב מודרני. בפוסט מודרניזם לא מתקיים רצף זמן כזה, אלא קולאז' של פיסות זמן שונות. בהקשר הזה חשוב לציין גם, שהנוסטלגיה הקיימת בפ"מ נעדרת מן המודרניות - המודרניות מסתכלת קדימה, הפ"מ עומדת על מקומה ומסתכלת אחורה. 3. והעצירה הזו נותנת את התחושה (הלא מבוססת) של קץ ההיסטוריה, ומולידה את הטענה שהזכרת - שלאמנים אין עוד מה ליצור ולאדם אין עוד מה לומר. כמובן, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כמו שהרנסאנס חנק את הבארוק, כך הפ"מ חנק את המודרניזם - אבל לא הצליח לעצור את ההיסטוריה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היי ברקת, כשכתבתי את המאמר עלתה בדעתי דוגמה ספרותית מובהקת לעניין "מות הסובייקט" - ספרה של קסטל-בלום ששמו "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" (שממנו ציטטתי את השורות שבפתח המאמר). גיבורת הספר חסרת עצמיות והיא מבלה את כל חייה במעבר מטרנד לטרנד. עוד ציטוט מהספר: "בין טרנד לטרנד ובתוך כל הטרנדים האלה שאלתי את עצמי לא אחת מתי יבוא איזה טרנד מתוק, טרנד אחלה, שיבצבץ פתאום או לא פתאום ויגידו, ואני אגיד גם: NICE! משהו כמו איזו משאלה, אין לי משהו ספציפי בראש. וגם אם היה לי - לטרנד יש חיים משלו. דברים קורים וצריך לזרום אתם, ומי שלא זורם - הלך עליו." (גם בספריה האחרים של קסטל-בלום חוזרית ונישנית בעיית "מות הסובייקט"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר נכתב על חברה שלי :-) ואכן, האדם הפוסט מודרני, אם אפשר לאפיין טיפוס כזה, לעד ירגיש שמה שקורה לו לא קורה באמת, שאין לו מילים מתאימות1 לתאר את המתרחש, שכל תיאור הוא בנאלי או קלישאתי ואין דרך להביע דברים בכנות. לכן הוא ישתמש תדיר בציניות ויחזור באופן מודע לתבניות ביטוי מוכרות. זאת, לעומת האדם המודרני, שהאמין בלב ונפש ביכולת להגיע לעצמו האמיתי, וחשוב לא פחות - ביכולת שלו להשפיע על העולם שמסביבו. מהפכות אידיאולוגיות מתאימות לעידן מודרני, ואילו בעידן פ"מ הן הופכות לניסיונות רנדומליים, ספקניים לגבי עצמם וסנטימנטליים באותו הזמן. דוגמה - ילדי הנרות. להגיד "היה לי כאילו עצוב כזה כשאמרו שרבין מת" זה מצד אחד לרדד את הרגש, אבל להתעקש שהוא בכל זאת קיים. להציג אותו בצורה סנטימנטלית, ולא לדעת מה לעשות איתו הלאה. 1 מכאן נולד "כזה כאילו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, כולנו יודעים שאין לך חברות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי המון, הן רק הלכו לרגע ותיכף יחזרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת לי שזה עלי! עכשיו תחפשי אותי! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |