איני יודע דבר על איי הדרום | 1166 | ||||||||||
|
איני יודע דבר על איי הדרום | 1166 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
במפות ערביות מן המאה התשיעית והעשירית מקובל לצייר את אפריקה, חצי האי ערב והודו למעלה ואילו את אירופה למטה. מי יודע, אולי זו הסיבה שההונים והמינים היו כותבים משמאל לימין. כמו ילידים סיציליאנים שחותמים על שטר מכר שמביאים הסוחרים הפניקים עמם. Those were the days...
|
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לדעתי , הבית האחרון מצביע על התנשאות מוחלטת מצד הדובר ( והכותב ) כלפי קןראי השיר . הרברבנות הזו שאם הדובר אינו יודע דברמה על איי הדרום , כך גם הקורא אליו מיועד השיר אינו יודע . " אשער גם אתה לא יודע ... ", ו "ולך לישון " . נושא השיר עצמו עוסק בקונפליקט צפון -דרום תוך כדי הור מטפל בקונפליקט דרך תובנות פשטניות וסריאוטיפיות : גוגן , סטיבנסון . הדובר אינו חש כל צורך לנסוע לאיי הדרום כדי להכירם , אולי מכיוון שהשיר חלול או שדוברו חלול כי הרי הדובר יוצא כנגד תושבי הצפון כאשר למעשה הוא חלק מהם . זה הפרדוקס הגדול של השיר , ההתחסדות . הערת ביניים - הצמדת המילים אינה תורמת לשיר . |
|
||||
|
||||
כל פעם אני רואה מחדש, איך אמירות שנאמרות כפשוטן מתקבלות בצורה עקומה על ידי פרשנים פוסט מודרניים 1. ולדבריך: אני ראיתי דווקא יופי גדול בשיר. הדובר מודה מייד שאינו יודע דבר על איי הדרום, ודווקא לכן האסוציאציות שהוא זורק (גוגן, סטיבנסון), באות לחדד את הנקודה - הוא דובר מבחוץ, הוא קרא פעם ספר או ראה פעם ציור של ילידים בטאהיטי, וזה כל מה שהוא יודע. דווקא משום כך, הרגע השקט הזה של ההרהור במה שהוא כבר כנראה לא יידע, שובה את הלב. מין ניסיון לסכם לעצמו את כל הפרטים הלא חשובים שהוא מקשר במוחו עם איי הדרום, ולהבין שאלה רק פרטים שוליים, ושלעולם לא יבין באמת. וכמו שהוא לא מבין, גם תושבי האיים לא מבינים מושגים שעבורו הם יומיומיים (משאבים מתכלים, למשל). יותר מהקונפליקט בין עולם ראשון ועולם שלישי, ראיתי פה התייחסות לפער שיש בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין מקום למקום, רגע של הבנה שכל אחד מאיתנו קיים לעצמו, ואיזו עבודה בלתי אפשרית היא זו להיכנס למוחו של אחר. הלא אפילו את המטבח של אחותו הוא לא ראה, ומעיד עדות שמיעה בלבד - היא סיפרה לו שתלתה את המפה. כל אדם הוא אי :-) לגבי "לך לישון" - הייתי יכולה לחיות בלי השורות האחרונות האלה, אבל מן הסתם הן מופנות אל הקורא במין חיבה. כאילו אמר "גם אתה לא יודע כלום, גם אני לא, בוא נרד מכל העניין ודי". וכפי שהיו מפרשים אוהבי הארס-פואטיקה, גם הקורא לא יוכל לעולם לרדת לעומק השיר כפי שהוא, ואולי המשורר לא יוכל לעולם להפליג קרוב מספיק אל עבר הקורא? אולי. ומעבר לכל זה, אחרי קריאה ראשונה מהירה, השיר נעים ורך ומהנה מאוד לקריאה. כמעט במצלול של שיר ילדים, נדמה לי. נהניתי מאוד. 1 זה לא נוגע לערן ישירות, כמובן, הדברים שלו רק מזכירים לי דברים שאמרו פרשנים פוסט מודרנים. זה כן גורם לי לחשוב שנמאס ודי מההתחכמויות והפיתולים של כל דבר, מאה פעמים סביב עצמו. כמה שלא תסתכלו מסביב, זה העולם המחורבן, זה החיים הפאתטיים שלנו, ואנחנו צריכים לחיות עם מה שיש. בא לי לחזור למודרניות. |
|
||||
|
||||
אופס. משום מה היה נדמה לי שראיתי שם מקרר :-) |
|
||||
|
||||
ארונות ספרים, זה מה שראית שם, אבל הארכיבאי שלנו כבר תייק את העובדה שעל המקרר שלך תלויה מפה. |
|
||||
|
||||
המפה על הדלת דווקא. על המקרר סתם סטיקרים ומגנטים. |
|
||||
|
||||
הארכיבאי תעד שהאסוציאציה הראשונה של ברקת היא "מטבח", ונזכר בההערה ההיסטורית הבאה: תגובה 94406 |
|
||||
|
||||
אני לא עלמה! אני דורשת עורך דין! בכלל אין לי קטנה! ...אותך לפיליפ ק. דיק! |
|
||||
|
||||
יתכן ויכולתי לנסח זאת טוב יותר, אך איני חש שיש בכך צורך. אני מקווה שהתגובה הזו והתגובות שמתחתיה בעץ סוגרות את נושא היוהרה, אשמח להשיב אם צריך. |
|
||||
|
||||
צה''ל ''יתכן ויכולתי לנסח את נקודת מבטי טוב יותר, אך איני חש שיש בכך צורך'' ולא כפי שנכתב. |
|
||||
|
||||
כברקת, גם אני לא חושבת שיש כאן התנשאות. יש פה הכרה פשוטה בעובדה שאם אתה קורא את השיר, הרי אתה, כדובר בשיר, מבני הצפון. וההשערה הבסיסית של הדובר היא שבני הצפון אינם יודעים (ואינם מסוגלים לדעת) על בני הדרום. כל האסוציאציות המובאות בשיר הן אסוציאציות של "בני הצפון" - גוגן, סטיבנסון, הרמיזה לעליסה בארץ הפלאות. וכולם מצביעים על ידע אפיזודי ושולי על בני הדרום. הדובר סובר, כי אלה הדברים הידועים לבן הצפון על הדרום, ומכיוון שאלה דברים שאינם מהותיים ואינם יכולים לפצות על העדר הידע והחוויה של להיות בן דרום, הרי שגם אתה, הקורא, יודע מעט מאוד על בני הדרום. יותר מזה, הבחן במילותיו המדוייקות - הטענה היא כי שיר זה לא *חידש* דבר על בני הדרום ("שלא ידעת טרם שיר"). והסיבה שלא חידש דבר היא, שהוא משתמש בידע הקולקטיבי של בני הצפון. העובדה שהדובר מניח שאתה בן צפון מראה גם, שכשם שבן הצפון לא ידע על בן הדרום, כך גם להפך. שכן, הוא מניח שהשיר לא יגיע לעולם לידיו של בן דרום. מדובר בתרבויות נפרדות. |
|
||||
|
||||
אגב, היה אפשר להכניס לרשימת האסוציאציות גם את הנסיכה פטרוזיליה מ"35 במאי" של אריך קסטנר :-) |
|
||||
|
||||
אני מבין קטן בשירה (אפילו קטן מהקטנים שבמבינים) אבל בכל זאת, קצת הבנת הניקרא: "גם אתה לא יודע דבר:על איי הדרום:שלא ידעת טרם-שיר" <התחלת הקסם> קרא שוב, ביחד עם "שלא ידעת טרם-שיר" ותראה איך ההתנשאות המוחלטת מצד הדובר, עליה דיברת, הופכת פתאום להצטנעות כמעט מוגזמת. </סוף הקסם> עכשיו, לאיפה ברחו לי כל הארנבים? |
|
||||
|
||||
את מה שכתבתי ... כתבתי שרברבנותו של הדובר היא בכך שאחת מטענותיו העיקריות בשיר היא הפסוק הלוגי הבא : אם אני-הדובר לא יודע משהו על איי הדרום ועל תושביו ככל הנראה שגם אתה-כקורא לא ממש מבין גדול . זה מה שכתבתי שם וזה מה מובע בשיר - לא נגעתי . זו בעיניי התנשאות . למה זו התנשאות - מכיוון שיכול להיות הסיכוי הקטן ביותר שאחד מקוראי השיר כן מבין וכן יודע משהו ודברמה על איי הדרום . בתור גילוי נאות אודה כי לי עצמי חסר הידע ההוא . אבל גם אם אחד מקוראי השיר העכשוויים או העתידיים כן יודע דברמה על הדרום כי אז הפסוק הלוגי שמעלה הדובר הינו מבוסס על התנשאות . אולי גם היא חלק מתכני השיר - גם זה מותר . אם אתה בוחר להשתלח ולשולח אותי בחזרה לכיתה א' - ניחא אבל בוא תצטרף - גם לך לא תזיק הבנת נקרא . |
|
||||
|
||||
לא רציתי להשתלח. סליחה אם זה מה שהשתמע מדברי. סתם הייתי קליל ולא רציני. במילים אחרות: זה רק שיר, קח את זה בקלילות. כמו שאומרת SHERYL CROW: "Gonna tell everyone to lighten up" אינני מצליח למצוא את ההתנשאות עליה אתה מדבר (אבל כנראה שמדובר באטימות שלי לשירה). מה שאני ראיתי שהמשורר אומר לגבי הידע שלו ושל קוראיו זה את הדבר הפשוט הבא:א. אני לא יודע שום כלום על איי הדרום, פשוט גורנישט ב. משום שאני לא יודע שום כלום על איי הדרום, אני מניח שלא חידשתי לך משהו חדש לגבי איי הדרום ג. מה שידעת קודם על איי הדרום (לפני קריאת השיר), אתה יודע עכשיו (למה שבור שכמותי - בעניני איי הדרום, יחדש לך משהו עליהם?) ד. אני הבנתי שאני לא באמת יודע משהו על איי הדרום, אולי גם לך כדאי לעשות איזה בדק בית, JUST IN CASE. התנשאות אני לא רואה פה. אבל כנראה שזה אני ואטימותי המוחלטת לנפלאות השירה... |
|
||||
|
||||
אכן אין פה התנשאות. הדברים הם בדיוק כפי שהסברת אותם. אולם נזכור כי טקסט הוא דבר שנקרא בזמן, מילה אחר מילה, והעובדה שבסופו של דבר מתברר משהו לא אומרת שעד ההתבררות הסופית אין למה שנקלט השפעה מתמשכת על הקורא. הדובר מסביר שאינו יודע דבר על האיים ואז אומר שהקורא לא יודע דבר ואז מוסיף שהקורא כנראה אינו יודע דבר שלא ידע לפני קריאת השיר. כלומר אומר שהשיר לא חידש ולא שהקורא לא יודע כלום. עד השורה שאומרת שהקורא לא ידע דבר שלא ידע "טרם-שיר" נתפס הדובר אכן כמתנשא ולאחר שהדברים מתבהרים מסתבר שאינו כזה אולם האפקט הראשוני כנראה שרד בתודעתם של קוראים מסוימים, ויש להם את כל ההצדקה לכך. תלי תלים של מחקרים נכתבו בנדון ולא נכביר אותם פה, אבל הדבר מוכר ושתול היטב בצורת התפיסה שלנו. ולהמחשה פשוטה: כמה מאיתנו מחקו מתודעתם עלבון צורם לאחר שקיבלו התנצלות? |
|
||||
|
||||
הכותב פשוט השתעשע לו ברגשות הקורא. הוא עלב בו ואז בעצם, שורה אחר כך, הוא שינה את המשמעות לכך שבעצם לא היה פה שום כוונת עלבון (אלא להיפך). משעשע. אני נוהג לקרוא עד תום, לפני שאני באמת מתחיל להבין ולכן כנראה פיספסתי את חוית ה''העלבות'', אותה חוה ערן. |
|
||||
|
||||
מצד שני אני יכול להבין גם את מה שאתה ואור התייחסתם אליו . מצד שלישי , אני עדיין מחזיק במחשבה אותה כתבתי . מצד רביעי , לא נעלבתי . כתבתי את מה שכתבתי באופן כללי וביחס לשיר . כמה צדדים יש בכלל למטבע ? ! אוף . |
|
||||
|
||||
אני חושבת שאם ניכנס דווקא לרעיוניות השיר ונתעלם לרגע מהמשפט "הראוי לשמצה" נגלה שמאחור מסתתר דווקא עיקרון פשטות האדם וקטנותו אל מול "איי הדרום" (מקום מופשט יחסי המבטא את מכלול הדברים שעוד לא ראית ועוד לא קרו לך במידה כזאת או אחרת) אני לא רואה כאן התיימרות או רברבנות או התנשאות, אם ממש תרדו לסוף הרעיון תגלו שגם אתם (ואף אחד) בעצם עוד לא מכיר את איי דרום, רק רברבן ראה הכל, אך פספס כל כך הרבה בדרך. איי הדרום כאן הם בגדר מטאפורה! צאו ממפת הגלובוס. בנוסף, רק מי שמסוגל לחוש רגשי נחיתות (כן, זה קורה לטובים ביותר) מסוגל להרגיש שמתנשאים מעליו. ערן קח זאת לתשומת לבך. גם אתה!! עוד לא ראית את איי דרום, ולא ירדת לעומקם. בהצלחה במסע שלך. |
|
||||
|
||||
לפי תורת המיסטיקה היהודית מהות כל פרק בתנ"ך מוצפנת באות הראשונה; כך מהות הקיום צפונה בבי"ת של ספר בראשית ודברי ירמיהו צפונים בדל"ת הפותחת אותם. באותו אופן, אם כי מיסטי ומקודד פחות, טמונה האמת הידועה היחידה בעולם השירי המתכונן לפנינו במשפט הפותח. בשיר זה הדובר עוטה על פניו את מסכת השד הסוקראטי ומהלך טיעוני שתי וטיעוני ערב תוך כוונה ברורה: לחשוף את שהיה חשוף לו מלכתחילה: הוא אינו יודע דבר. כך מתייצבת לפנינו האמת הסוקראטית הגורסת שאין בידינו לדעת דבר למעט אי-ידעיתנו. בדומה לאפלטון שפתח את רוב תוכחותיו הסוקראטיות (והלא סוקראטיות) על דרך המשל מתחיל השיר במשל המפה: הדובר משתף אותנו בדברי מפה היפוטתית התלויה בחדר דמיוני של אחותו המוטלת בספק, וחוזר ומדגיש שלא היה נוכח ברגע התליה ושרק *נודע* לו, על דרך השמועה, שהמפה תלויה בחדר זה המסויים, ובמהופך, כך, דרך עובדות בלתי מוצקות ובלתי מהימהנות הוא מספר בדבר הופכיותה הבלתי ההיפוטתית. הדובר מתגלה לעיני הקורא כשד סוקראטי המצחק את צחוקו והבוער והולך של דיוניסוס המורד ומפרק כל צורה ומוסכמה: דרום הופך צפון ולהפך. בכך, למעשה, מתיר השד את כל הקשרים הברורים ואונס את האפוליני הצורני, המוכר, היציב, להתפרק לחלקיקי פורענות על רקע הדהוד הצחוק השטני והמוכר כלכך, המיוצג דרך שובבותה הפתאומית של יבשת אוסטרליה המתהפכת. מרגע זה מנסה השד הסוקראטי-דיוניסי לגאות אל הממשות הפרטית שלו, לנסות ולכבוש את רגע הווייתו בשיר, או בעולם שיצר לעצמו בשיר, בטרם תשלט ההוויה האפולינית, הצורנית, המסוכמת והברורה על פורענותו. והיא, כדרך המשחק האפוליני-דיוניסי, תשתלט. הוא קובע שהפוך זה ישר ובכך הופך את המפה לדבר הישר היחידי בעולם הפוך; כל שנותר הוא להפוך את החדר כולו, ולתת לספרים לצנוח, שזה, כנראה, יעודם הברור בעולם ההפוך-על-הפוך הזה, שלא בדומה לתפקידם האינטלקטואלי בעולם האפוליני, ה"ישר" כביכול, בו ספרים הם מקור ידע, ידע על האיים הדרומיים, יש לשער. כעת, מבהיר לנו השד הדובר דרך וידוי פתאומי, אין לנו רצון בידע קונקרטי אלא בשבירת כלים מתמדת והתקדמות בלתי פוסקת על דרך הניתוץ: "אני יודע," מוסר השד בפשטות, "שלא חוויתי מעולם חדרימתהפכים או ספרימתעופפים"; אז נשלף כרטיס אדום או סירנה מצווחת אימים, המאותתים לנו על חוסר ההגיון בעולם השדי; "אולם" – מוסיף הדובר לשטות בקורא, "אינני יודע דבר על איי הדרום". "אולם"? מדוע "אולם"? האם מדובר באמת אחת על פני אמת אחרת הסותרת אותה? האם מדובר בסתירה? לא ולא, מדובר בדובר המוליך אותנו שולל דרך היקשים בלתי הגיוניים ודרך נוסחאות בלתי-אפשריות. השד חי ובועט. בשלב זה בשיר משיב האפוליני מכה אחת אפיים דרך חזרת דימוי ה*ספר* אך הפעם על ייצוגו הקונקרטי, האינטלקטואלי; מופיעים לפנינו "כל כתבי סטיבנסנון": כתבים נודדים בהם כתובים אגדות על איים בודדים, אלה מופיעים לפני הקורא נכוחה. השד הדובר נאבק בייצוג זה ולמעשה הופך את הבית ("וגם אם אקרא את כל כתבי..." עד "על איי הדרום") כולו למערכת-קרב בין הצורה לפירוק הצורה, בין האמת ההפוכה לאמת הישרה. אך מי זו ומי זו? "וגם אם אקרא..." מציץ העולם הישן אל השיר, ממנו בא הקורא, חסר כל ידיעה על האיים הדרומיים, אך השד מהסה בך ומתפרץ "לא אדע דבר"; "וגם אם אפזם בהסח קנקנקנקה לא אדע דבר מה שיש בו ממש" הוא מוסיף. גם מערכה זו ניצח השד; הקורא נותר חסר ידיעה ומנסה לחתור אל עבר ידיעה. עד היכן ימשך המסע הזה? מי יכריע את הגורלות הנודדים בשיר? הבית הבא ("רק אדע שאיי הדרום") הוא משחק בן-דוידי טיפוסי בסובב ומסובב. מצד אחד מופיעה כאן הודאות, "רק אדע", מעין אמת יחידה (שאיננה הידיעה על חוסר הידיעה שהופיעה כבר בתחילת השיר) המתגנבת אל פני השיר, מצד שני – הפארדוקס ההתנייתי בין הסובב למסובב (הצפון מכונן את הדרום שהתכונן לו כצפוני לדבר-מה שהוא דרום) מעיב על כל אמת שעלולה הייתה לצוץ מרגע הזה של ודאות מדומיינת. גם מערכה זו מותירה את כל הצדדים באי-ידיעה גמורה. הבית האחרון של השיר הוא חזרה אל האמת היחידה, הידיעה היחידה בעולם השירי שלפנינו: איני יודע דבר, ועל כן, יוסיף השד, על סף מותו, אשער שגם אתה לא יודע דבר "שלא ידעת טרם-שיר". משפט זה הוא מן החשובים בשיר. ההודאה הזו בהיות העולם מדומיין, שירי, היא הודאה בצורניות כבדרך יחידה להעביר מסר, או לקיים דיון, או מערכה, או כל צורה שהיא של תקשורת. חוסר הצורה מסיר את כובע נעוות מרדותו בפני הצורה. המהלך הסוקראטי נשלם. נותר אך לקונן. וזו אכן מתקננת לה: נסה להריח דבר מלח מן הים הדרומי משדל הדובר את הקורא עת דעיכת המציאות השירית (האם הוא קיים? השיר מותיר את הקורא באי הידיעה המבורכת) וחדל מן המציאות המסעית הזו, חדל מהתרוצצויותך אחר "אמת" זו או אחרת; אמץ לך אמת – "לך לישון". אם לסיים בשורות היפהפיות מתוך שירתו הקודמת של בן-דוד: אל תשמע, אל תדבר, אל תחפש מקום בו ההידיעה שוררת או בו דבריך מובנים הם. התבודד בחוסר יכולתך לדעת ולהבין ואז "למד שפתך את החירשים". |
|
||||
|
||||
אני מבינה שיש אנשים שנהנים לחתוך שירים לחתכות כמו שרופא לומד לחתוך גופות כדי ללמוד רפואה. אני רואה שיש הבדל נוראי בין רופא למומחה לשירים. הרופא חותך גופה מתה כדי לנסות ללמוד על אנשים חיים אבל הפרופסור לשירה מנתח שיר חי כדי להרוג אותו ואת כל מי שיכול עוד למצוא משהו כיפי בשיר הזה. אני לא אומרת שלא צריך לנתח ככה אבל צריך בסוף לעלות מהחלקים הקטנים מלאי הדם של השיר ולבנות בחזרה את השיר. גם רופא שמנתח גופות תופר בסוף את הגופה אבל הוא פשוט זורק לתוך הבטן את כל החלקים שהוא חתך ואז כאילו יש לנו בחזרה בן אדם אבל זה רק מבחוץ. אני חושבת שיש אנשים שאולי נהנים לחתוך אבל יש כאלה שחושבים שהם צריכים לחתוך כי פשוט זה העבודה שלהם, כמו פועל נקיון שמרוקן את פחי הזבל מתרחץ הולך הביתה ושוכח את העבודה עד שמחר בבוקר יתחיל עוד פעם. |
|
||||
|
||||
what's your point?
|
|
||||
|
||||
אני יודעת שבטח אתה יודע לקרא עברית ובגלל זה אני מניחה שאתה גם יודע לכתוב ולרשום בעברית |
|
||||
|
||||
במוסף הספרות האחרון של מעריב פרסם נסים קלדרון מאמר מעניין ובו טען שהרומן זוכה להצלחה מסחררת משום שהקהל הישראלי נרתע מן הספרות, מן הקישורים הבין-טקסטואליים וכו' - הספרות כמכלול ספרותי. גם כאן מוכחת טענתו; טענתי היא שאת אוהבת את השיר אך לא מודעת ל"שירה" כמכלול. לא "חתכתי" את השיר אלא הארכתי את זרועותיו אל יצירות פיוטיות אחרות דוגמת הדיאלוגים האפלוטניים וטקסטים של ניטשה, ואני מודה שלא התחשבתי בקוראים שטרם נחשפו לכתבים הללו; ניסיתי לגבש רעיון מסויים וזהו הדבר שעמד לנגד עיני עת הכתיבה. נסי להבין שירה לפני שתאהבי אותה כלכך; אולי תגלי דבר או שניים שלא ידעת על אהובתך החדשה מבעוד אהבתך. כמו כן, נסי להיות רגועה יותר. בטוחני שמחבר השיר עצמו יהיה הראשון להסכים שזה רק שיר, רק שיר. |
|
||||
|
||||
תראה איך שאתה יכול לכתוב בצורה אחרת לגמרי. מהנתוח שלך של השיר זלגו הרבה התרברבויות - כאילו אתה אומר תראו מה אני יודע אתם בכלל לא מבינים למה אתם אוהבים את השיר אז אני יגיד לכם. אתה טועה בגדול. אני לא צריכה להשהות את האהבה שלי לשיר עד שאני מבינה אותו. אם אני מתאהבת אניסטינקטיבית אני קודם רוצה לטעום קצת קצת ורק אחר כך לחפור מתחת. מדוע לנתח - כי זה מעניין לדעת למה התאהבתי בשיר ואולי אפילו למצוא משהו שלא ידעתי מקודם שיגרום לאהבה הזו לתת ריח נכוח חזק יותר. בעצם אתה צריך להזהר כי אולי איזה ניתוח פתולוגי ימצא פרונקל מלא מוגלה שיגרום לי להקיא. לפעמים לא מתחברים בכלל לשום שיר אבל אם משהו לוקח אותך בעדינות ומראה כמו שכתוב בתורה 'נסתרות' אז מתחילים לחבב את השיר. בסדר גמור. אבל לא להתקיף בכל הכלים שהמורים לספרות כל הזמן משתמשים ואז גורמים לתלמידים לשנוא שירה. על איזה רומן הוא כתב או שהוא כתב על רומן בכלל? אבל תמיד אהבו רומנים. כמה כבר קוראים את נטצ'ה? |
|
||||
|
||||
כשקראתי (בעניין ומאמץ) את המלבן של ליכטש תיארתי לעצמי שתגיע תגובה כמו שלך - זה ממש הרמה להנחתה השבלונית שלך, זאת תגובת רפלקס מותנה. טוב שהוספת דברים כמו 'אני מבינה' ו'אני חושבת' שמזה מבינים אולי שמדובר ברפלקס הפרטי שלך, אבל תדעי שיש כאלה שחושבים ומבינים אחרת. מצד שני גם ליכטש יכל לזכור שלא כל אייל ממוצע משופשף בסוג הניתוח שלו, והוא היה צריך להתחשב בזה. לדוגמה, לא כל אחד יודע מה ההבדל בין אפוליני ובין דיוניסי ולפחות היה כדאי להסביר מה הכוונה בסוגריים, זה היה עוזר. |
|
||||
|
||||
ממש קראת את מחשבותיי. דימוי חוקר הספרות כפתולוג אשר פותח גופה, מזהה אתהבעיה ומשיב את החלקים למקומם כאילו לא פתח מעולם, הוא דימוי הקיים אצלי כבר שנים רבות. אני מופתע ושמח לגלות שאחרים שותפים לו. בתום הניתוח עלינו לקבלן את השיר בחזרה, יפה ושלם כפי שהיה אולם כעת כבר נדע את מבנהו הפנימי ולכן רגשותינו אליו יועצמו בהתאם. מה שכן, אינו שותף לדעתך על ניתוחו של תומר. דבריו, למען האמת, רחוקים מלהיות ניתוח לדעתי. זוהי ראייה פילוסופית של השיר, או ליתר דיוק, ראיית השיר כמימוש של תפיסה פילוסופית. זהו אינו ניתוח ולדעתי גם לא מתיימר להיות כזה, אלא הבחנה והרחבה של קווים מסוימים בטקסט. אני אישית נוטה לסלוד מסוג כזה של ראייה אולם הוא לגיטימי בעיניי. הוא אינו ''ניתוח שיר'' ולדעתי גם אינו מתיימר להיות כזה. אופי האימפרסיבי-פילוסופי תואם את תוכנו. עצם הגישה הפילוסופית לשיר היא חסרת בסיס לוגי-טקסטואלי ואינה המתיימר להבין את השיר כולו. העומד בבסיס הוא הגישה עצמה והשיר הוא רק המחשה שלה. צורת הכתיבה אכן סבוכה במקצת ואינה זו שאני הייתי בוחר בה, אולם היא תואמת את צורת הקריאה את השיר. |
|
||||
|
||||
שלום אור! למה אתה מתכוון "חסרת בסיס לוגי טקסטואלי"? אולי אתה מתכוון "חסרת בסיס לוגי טקסטואלי לפי לוגיקה טקסטואלית מסויימת"? שכן אני מכיר הכרות ראשונית את הלוגיקה הטקסטואלית לפיה אתה מנתח שירה, ולמרות ההערכה המסויימת שאני רוכש לכלים האקדמיים הללו, ישנן דרכים לגיטמיות אחרות לגעת בשירה או ב"מנגנון" שלה. אמנם נגעתי יותר בצד הפילוסופי של השיר ופחות בדימויים, אך מדוע נגיעות אלה מחוסרות בסיס לוגי-טקסטואלי? כמו כן, אני מודה ומתוודה שהרחבתי את הטקסט הייתה מעין כדור מרץ. אשמח לראות את הדיון הספרותי נשזר בזה הפילוסופי, אך אין צורך לקבוע שהאחד הוא לוגי ואילו השני - לא. |
|
||||
|
||||
היי תומר, אתה מתפרץ דרך דלת פתוחה. ב"חסרת בסיס לוגי טקסטואלי" לא התכוונתי שהיא חסרה בסיס שהוא לוגי וטקסטואלי אלא שבסיסה הלוגי אינו טקסטואלי,או לכל הפחות, היסוד הטקסטואלי בו אינו הדומיננטי. כלומר לא "בסיס לוגי-טקסטואלי" אלא "בסיס-לוגי טקסטואלי". לא כיוונתי שראייתך את השיר אינה לגיטימית או אינה מבוססת או חושבת. כוונתי הייתה שלא בחרת בדרך של הצגת הנתונים, ארגונם לפי קטגוריות ואז הסקה מן הקטגוריות ומטיב היחסים ביניהן. ניגשת ישר לעניין מבלי לטרוח להציג בהרחבה את הנתונים שעליהם אתה מתבסס או לנמק כראוי את הסקותיך. לא בחרת בדרך שאני אוהב לכנותה "דרך הפרמידה": השיר הוא הבסיס הרחב, ארגון ראשוני של חלקיו תחת כותרות מכלילות יוצר שכבה צרה נוספת, היא מתארגנת לשכבה צרה יותר, וכך הלאה עד הקודקוד המכיל את השיר כולו ובעצם מפרש אותו. לא התכוונתי ששיטתך אינה לוגית, התכוונתי שהיא חסרת בסיס טקסטואלי כי אינה נובעת ישירות ובהכרח מן הטקסט ונשענת עליו אלא רואה בו אילוסטרציה לבעיה אחרת שקיימת כבר. לגבי הדרכים האחרות לגעת בשירה - גם אלו נחשבות "כלים אקדמיים" לגיטימיים לכל הדעות. אני לא בטח שהם צריכים להיחשב לגיטימיים או אקדמיים אבל הם כאלה. כבודם במקומם מונח ואין זה המקום לדון בכך (ולמען האמת, די עייפתי מעיסוק בשאלה איך ראוי להתייחס לטקסט). |
|
||||
|
||||
איך הצלחת לכתוב את כל הטקסט הארוך הזה בלי להירדם שלוש פעמים באמצע? עמדתי להגיב ולומר שקשה לי עם היבשושיות הלוגית של השיר, העסוקה במטפיזיקה, כאשר הסתבר לי שפרשנותך לשיר היא יבשושית בהרבה, ולא רק שהיא תלויה במטפיזיקה אלא גם עסוקה באילנות גבוהים ויווניים לעילא. לטעמי, הוכחת שאין לך שום מושג מהי שירה. |
|
||||
|
||||
נראה קצת חפוז (או יומרני) לדבר על ''משחק בן דוידי טיפוסי'' ועל ''שירתו הקודמת של בן דוד'' - אנחנו לא מכירים שום דבר אחר שהוא כתב, אבא'לה, או שתתן לינק או שתשאיר אותנו בבורותנו בעניין זה. |
|
||||
|
||||
מקווה שהלינק תקין. במידה ויש צורך בשליחת קובץ טקסט למי מהקוראים שאינו יכולקרוא את השירים בדג בשל כל סיבה שהיא, כתובת האימייל שלי כאן. |
|
||||
|
||||
סליחה עם כולכם, מסתבר שהעייפות יכלה לי. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב ש"הידיעה היחידה בעולם השירי שלפנינו: איני יודע דבר". להיפך, הוא ציין במפורש "אני יודע כל זה" (ושים לב לשימוש המכליל) לגבי חוויות מסוימות. אין לו ספקות גם לגבי מוגבלויות הקורא, והרי גם זאת ידיעה. |
|
||||
|
||||
מוזר שאתה רואה בשורות הללו משחק בן-דוידי טיפוסי. באיזה שירים בן-דוידיים ראית משחק בסובב ומסובב? (אולי שכחתי? תזכיר לי...) אני, לעומתך, כשקראתי את השיר לראשונה ראיתי את השורות הללו כפרודיה מעצבנת בליכטשיותה עליך... היזכר, למשל, בשורותיך הבאות: אֲנִי לֹא יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (וְלֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מֵת) שֶׁהוּא הָיָה יָכוֹל לְהַקְפִּיץ קְצִיצוֹת מוֹנוֹטוֹנִיּוֹת שֶׁל מֶקְ'דּוֹנַלְדְּס בְּאֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת בַּגְּלוֹבּוּס שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סְנִיף שֶׁל מֶקְ'דּוֹנַלְדְּס לְבַד מִסֶּקְטוֹר אֵף-1 בְּאֵזוֹר הַפִּקּוּד הַצְּבָאִי שֶׁל חַנָקָלֶה (שֶׁאֵין בּוֹ סְנִיף שֶׁל מֶקְ'דּוֹנַלְדְּס) כְּשֶׁחִפֵּשׂ אֶת הַפָּרָה שֶׁלוֹ בְּאֵזוֹר גְּרוֹזְנִי, וְלֹא בִּשְׁבִיל לְטַגֵּן אוֹתָהּ לְמַעַן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁל מֶקְ'דּוֹנַלְדְּס. אֲבָל אוֹמְזֶ'ב מֵעוֹלָם לֹא עָבַד בְּמֶקְ'דּוֹנַלְדְּס. וְאֶתְפַּלֵּא אִם אֵי פַּעַם אָכַל בְּמֶקְ'דּוֹנַלְדְּס. וְאוֹמְזֶ'ב לֹא יָדַע בִּכְלָל מַזֶּה מֶקְ'דּוֹנַלְדְּס. הוּא פֻּזָּר בְּסֶקְטוֹר אֵף-1 וְאֶת הַפָּרָה שֶׁלּוֹ אָכְלָה הַיְּחִידָה הָרוּסִית שֶׁחִשְׁמְלָה אֶת אוֹדִיגוֹב (הַמֵּת) בְּקָרוֹן וְיָרְתָה בּוֹ. (מתוך "אני אוהב אותך אנה פוליטקובסקיה", http://www.anonymous-fish.com/issue11/page3.html) האם הן לא מפתות אותך לראות את השורות הבן-דוידיות שבהן עסקינן דווקא כשורות כמו-ליכטשיות? |
|
||||
|
||||
אם כי בעקבות הערתך חשבתי על המושג הזה, בן-דוידי טיפוסי, והבנתי שהגזמתי מעט. אולי התכוונתי לומר שהמשחק הזה מתאים לעודד ולשירתו כפי שאני מכיר אותו ואותה, והזכיר לי מאוד את הנימה ברגעי ה"יום טוביותרלמות בו - אבל מוטב להשאר אופטימי". בכל מקרה, אינני חושב שזו פרודיה על סגנוני, לא ולא. אנה פוליטקובסקאיא (כך, אגב, השם אמור להכתב; אני שוקל לשנות זאת) הופך את היוצרות אך מתקדם בקו אחד, ישר, מלמעלה למטה (מדבר אל המת ומגלה שהמת מת, מדבר על מק'דולנדס ואז מגלה שמושג המק'דונלדס זר לחלוטין לאומז'ב אומלט, למשל) תוך נסיון לכפות פרופרוציה על הקורא, לגרום לו להבין את האבסורד ולתקן את תובנותיו - אין מק'דונלדס, אין חיים וכו'. בעוד שאצל עודד הנסיון הזה הוא פרודי במובהק, ואינו מנסה להפיק פרופורציה דרך פירוקו של אבסורד או הליכה מצד אל צד דרך חקר, אלא מנסה לאבסרד, אם לומר זאת כך, את המציאות. הדרום הופך צפון מפני שהצפון מדרים אותו. והצפון - הוצפן לפי הדרום מלכתחילה. הרעיון הוא ליצור מעין קואן או כל חידה בלתי-פתירה שהיא פרודית במובהק, אולי פרודיה על סגנונות ארכניים כשלי או כשל סיון בסקין, אך אינני חושב שפרודיה זו נוגעת במה שניסיתי לעשות באנה פוליטקובסקאיא, אלא עוסקת בעיקר בארכנות לשם ארכנות. מלה נוספת - אם שורות אלה הן באמת נסיון פארודי, אזי הנסיון כשל כשלון חרוץ, שכן בעיני יש להן ערך מעבר לפרודי ואף יש בהן אסטתיקה שירית מעניינת וייחודית, אם לא ברעיון המובא דרכן אז באופן בו הן הושמו יחדיו. |
|
||||
|
||||
דמיינו שאתם ד. קננגיסר היושב בביתו וקורא את הטקסט הנ"ל :-) |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא אישי, ואולי סתם נמהר מצידי. אבל אותי זה 1 הצחיק. 1 אין לינק. |
|
||||
|
||||
אולי אני טועה בהבנת התגובה שלך, אבל נדמה לי שעוזי ו. כבר אמר למישהו בזמן האחרון שאם אין לך משהו ענייני להגיד על משהו וזה לא מעניין אותך או אתה לא מבין מה רוצים מחייך, אז לך תקרא משהו אחר ואל תפריע, תשתוק (בייחוד אם הפה שלך מלא מרק עוף). |
|
||||
|
||||
ומה מונע ממך להשתמש בעצה הטובה הזאת? |
|
||||
|
||||
כדי שלא יווצר הרושם (הבלתי מדויק) שאני מסתובב באתר ומשתיק אנשים, מדובר בהערה1 בת חודש על תגובה שבאמת לא היה לעניין. נדמה לי שכאן ברקת רומזת לאנלוגיה שבין תומר:הדג לבין דובי:האייל, ולדיון שכלל ציטוטים מיצירות של תומר עצמו. לפרשנות מדויקת יותר, אני מעביר את המיקרופון לברקת ומרק העוף (שאולי ירצו להשתמש בו, ואולי לא). 1 תגובה 91843 |
|
||||
|
||||
אתה צודק, אבל: א. הסיר עדיין על האש (אבל מפיץ ניחוח נפלא). ב. יצאה לי הערה משועשעת, בלי כוונות רעות, ומסתבר שיש החושבים שהיא אומללה. אני לא מתכוונת להגן עליה ברמות כאלה. |
|
||||
|
||||
''משועשעת'' - יש אנשים אלרגים לעצם הרעיון הזה. |
|
||||
|
||||
''הניתוח הצליח, המשורר מת'' ... מצטערים |
|
||||
|
||||
רגע, אם מיץ פטל לא כאן אפשר להתחיל לזרוק ( תגובה 82334)? |
|
||||
|
||||
אנא, על תנצלו את חוסר ערנותו של הקהל, ולמרות העובדה שמיץ פטל נעדר, תקנו את הבעיה והחליפו את הגרפיקה במלל. בתודה מראש. |
|
||||
|
||||
הבעיה תוקנה. אני מתנצל על העיכוב. |
|
||||
|
||||
תוקן. |
|
||||
|
||||
של איי הדרום? אני כנראה באמת לא יודעת כלום עליהם, חשבתי שעולם מתועש ומשאבים מתכלים זה כאן, ואילו שם- גן העדן האבוד, של העולם, ושל האנושות. (אולי זו חלק מהאמירה בשיר- שכאשר אנחנו מנסים לחשוב על משהו לגמרי לא-מוכר, אנחנו בהכרח חושבים עליו במושגים שלנו?) עודד בוחן ידיעה שכלית מול ידיעה חוויתית. את המפה ההפוכה הוא לא ראה, רק שמע עליה, מאחותו. בניגוד לתומר, אני דווקא דמיינתי* לי פה אחות, או מישהי ממשית אחרת, שנמצאת באוסטרליה, ולכן הוא לא ראה את המפה שבדירתה. *[/דמיינתי/, אוקיי?! אני לא טוענת שיש לו אחות! :)] והגיוני לי שהאוסטרלים יתריסו נגד הצפוניים בכך שיציירו מפה "הפוכה". (ויש בשיר מחאה נגד הזווית האירוצנטרית). אחר כך הוא יושב וחושב על כל זה, ומבין שהידיעה האמיתית היחידה אינה שכלית אלא חוויתית. והוא מנגיד דברים כמו זוויות ראיה צפון-דרום עם "אדמת המקום אינה חשה בצפוניותה". ואת "משאבים מתכלים לא טורדים נחיריהם במנוחתם על המרפסת" עם "פשק נחיריך במודע לבדוק אם אינך מריח מלח שהסתנן את כל הדרך מן הים הדרומי". אדמה נמצאת, היא לא צפון ולא דרום. ריח המלח של הים דומה כאן ושם. אלה הדברים האמיתיים. "ולך לישון" - בהרמת ידיים מהיכולת לדעת על/את איי הדרום. בניגוד לגוגן ולסטיבנסון, שחוו אותם. ואם סטיבנסון- הנה מה שהוא ביקש לחרוט על קברו שייכרה תחת שמי הכוכבים של האי סמואה: This be the verse
you grave for me: Here he lies where he long'd to be; Home is the sailor, home from the sea, And the hunter home from the hill. |
|
||||
|
||||
כהרגלי, אפתח באינטואיציה ראשונית בלתי מבוססת. השיר מעורר רגשות מעורבים ואף מנוגדים, משיכה וניגוד במקביל. הוא כולל גורמים סותרים, עירוב של ז'אנרים, גישות, סגנונות, לשונות, חומרי מציאות, הוא מקפץ מן האחד לשני לא הרף. הדבר הקשה עליי את הקריאה ויצר מעין תחושה של "תפסת מרובה לא תפסת". בסיכומו של דבר, נהניתי מן השיר ככלל אולם חלקים בו פוגעים בתחושה הזו. נזכור רק כי הבסיס לטענה הזו הוא נטייתי האישית לחפש "אורגניות" בשיר, הרמוניה, אחדות ובעיקר קוהרנטיות. מי שאינו שותף לתכונות אלה, יחשוב כנראה אחרת. כעת, משניסחתי את התחושה הראשונית הבלתי מעובדת שלי, אנסה לראות ממה היא נובעת. אולם בטרם אעשה זאת, כמה מילים על השיר במסגרת הכתיבה של עודד בכלל. השיר הזה, למי ששם לב, שונה במידה ניכרת משיריו האחרים של עודד. הוא אכן שותף להם בעיסוק במרחבים ובנידודים. כך גם שיריו על אלסקה או על סיאטל או על צייד, אולם בעוד האחרים מתארים חוויות, זה מתאר כמיהה, ובעוד האחרים הם בעיקר שירים תיאוריים, זה נוטה פחות בכיוון זה, אם כי עדיין מראה נטייה אליו, ומתמקד יותר בתיאור רגשות ואף מציב תעלולים לוגיים מסוימים. מזכיר לי קצת את "שיר אביב" של יאיר הורביץ מבחינה זו. ולעניין. השיר כולל כמה "כוחות". יש בו כוח רומנטיציסטי: כמיהה אל איזה טבע רחוק, געגועים אל מקום שמעולם לא היינו בו. השימוש בביטוי הנושן "איי הדרום" נושא עימו ניחוח של גילוי עולם וטיב החוויה המתואר מעלה דובר שהוא מעין ילד המשתוקק להרפתקאות, כזה הנישא על גל של פנטזיות. יש בו כוח ילדותי או ילדי חזק: איזכור האחות, התיאור הביתי, הפנטזיה על התהפכות הארונות בסגנון מרי פופינס או אליס בארץ הפלאות, החידה של מה יקרה אם… יש בו כוח רציונלי: החידה הלוגית, הטיעונים הלוגיים על צפון ודרום, השאלות האפיסטימולוגיות, יש בו כוח מודרני: בעיית התכלות העולם, משאבים מתכלים, הבדלי צפון ודרום. וזו הבעיה. הכוחות בשיר פועלים זה נגד זה, יוצרים סתירות המערערים את בסיס השיר, מחלישים אותו ומקשים על הקריאה. לכל שיר יש שלושה בסיסים בלתי נמנעים: דובר, עולם נמסר וסיטואציית מסירה. בשיר "טוב", לפחות לדעתי, השלושה מתמזגים בצורה "טבעית". כאן זה לא קורה. כוחו הרומנטי של השיר לא עולה בקנה אחד עם החידות הלוגיות המפותחות ועם התיאורים העכשווים (בסגנון ובמידע) על בעיית העולם, שאינה רלונטית כלל לקביעה שמנחה את השיר. שלושת אלו לא משתלבים עם הדובר הילדותי המצטייר בשיר. ניתן לוותר על תפיסת הדובר כילדותי, זה אינו כה מובהק אם כי לדעתי משתמע, אך עדיין רבות מן הסתירות נותרות בעינן. הקביעה של תחילת השיר לא עולה בקנה אחד עם הנימה הביקורתית של סופו וזו אינה מסתדרת עם הדובר הילד. טענתו על שאינו יודע דבר על איי הדרום אינה מסתדרת עם המידע שהוא כן חושף שהוא יודע : תחלואי תעש, משאבים מתכלים. המידע שהוא חושף על הצפון או על סטיבנסון אינם מתיישבים עם ההצהרה על חוסר ידיעה מוחלט על איי הדרום וחוסר הידיעה הזה לא מתיישב עם שפתו האינטלקטואלית בחלקים מסוימים של השיר ובטח לא עם המילים המחוברות שמנפצות כל ניחוח של רומנטיקה או של עולם מרוחק. הסתירות שמעלה השיר, לפחות עבורי, אינן פרי חיפוש מדוקדק אלא תוצאה של מגע ראשוני עם השיר. הן מקשות על הקריאה, מקשות על גיבוש קוהרנטיות: בדובר, בשיר, בז'אנר. לפיכך מבחינתי כקורא השיר פגום מבחינה זו. לדעתי סתירות אלו גם פוגמות בשיר כשלעצמו, בלי קשר לקורא. קיימת כמובן אפשרות החידוש והשילוב ונאמר על המודרניזם שזהו מאפיינו אולם דומני שכאן אין השילוב שילוב כי אם סתירה צורמת. לפחות עבורי. בקריאה חוזרת שלאחר ליבון בעיות השיר, כמו תמיד, הבעיות האלו נראות לי כדועכות. מעניין למה. אולם עדיין הסתירות בין סוגי הלשון בשיר, לשון הטבע הרומנטית ללשון העולם העכשווי הקר, "איי הדרום" מול" צפוניותה", נימת הביקורת הלא רלוונטית של סוף השיר כמו גם הסיום הסתמי משהו – כל אלו עדיין בולטים לעיני גם בקריאה חוזרת. |
|
||||
|
||||
דבר אחד - היכן בשיר מצאת כמיהה, דווקא, אל עבר רומנטיציסטי? אני בהחלט מתייחס אל עבר שכזה, אבל גם בקריאה מחודשת לאור הודעתך, איני מוצא כמיהה. דבר אחר - ההפרדה שבחרת להפריד בין הכח הרציונלי למודרני אינה ברורה לי, תוכל להרחיב? ודבר אחרון לעת עתה - באשר לקביעתי באשר לבורותי ולנימת הביקורת שציינת, מדוע אתה סבור כי הן מתנגשות? ראה גם הודעתה של טלי, למעלה בדיון, באשר ל"מידע שהוא כן חושף שהוא יודע". |
|
||||
|
||||
אני לא מוצא בתגובתי את הצירוף "עבר רומנטיציסטי", אבל בכל מקרה, כוונתי הייתה שעצם הכמיהה אל מקום רחוק, אל איזו פנטזיה, אל איזו השלמה, תהא זו ילדות, ארץ רחוקה, חיבור אל האדמה, נכללים במונח "רומנטיציזם". רציונלי ומודרני. ראוי לזכור כי החלוקה שעשיתי אינה חלוקה של מישור אחד. לא חילקתי שלם לארבעה רבעים, אלא פשוט הצעתי כמה זוויות שיכולות לחפוף בחלקן. הכוח הרציונלי מתממש בשאלות הלוגיות (שמייצגות גם ילדות) או בטענות היודע/לא יודע ובחלק מן המילים כגון צפוניותה או תחלואי תעש, והכוח המודרני מתממש גם הוא בתחלואי תעש למשל אבל לא מבחינת עצם הבאת העניין אלא בעניין עצמו. הוא נראה גם במילים המחוברות. תחלואים אלו הם בהחלט פרי התקופה המודרנית. עוד אומר כי עצם הסתירה אינה מהווה פגם (כלומר אם נניח שסתירות מהוות פגמים, זו הנחת יסוד שלי אבל אולי לא של מישהו אחר). הפגם נוצר מן האפקט של הסתירה על הקורא ומן החבלה שהוא יוצר בשלמות של השיר. אז צריך לזכור זאת כשדנים בפגמים. לגבי הבורות והידיעה - בהודעה הבאה (כי לא רואים פה הודעות נוספות או את השיר עצמו) |
|
||||
|
||||
מודה. לאחר קריאה (נוספת) של הודעתך הקודמת, גיליתי שכיווצתי את "כמיהה אל עבר רחוק" עם ה"רומנטיציסטי" שפתח את המשפט ועשיתי סלט מהמשפט כולו. צריך היה להיות "כמיהה רומנטיציסטית לעברחוק". אם כן השאלה בעינה עומדת, היכן בשיר טמונה, לדעתך, הכמיהה הזו? ובאשר לסתירה, לא ענית לשאלתי. אני לא מפחד מסתירות בשירים, כאשר הן משרתות את העניין, כך שאין צורך שתתייחס שנית לעניין הפגם/לאפגם. אני, בפשטות, לא מוצא כל סתירה. טלי כבר טרחה (בתגובה לך בהמשך) לתת קישור לתגובתה אליה התייחסתי (תודה, טלי), אני סומך ידי על התגובה המקורית וגם על החדשה. |
|
||||
|
||||
אני מחפשת כבר זמן מה את הכמיהה לעבר רחוק או למחוזות רחוקים, אבל לא מוצאת אותה. האזכורים היחידים הישירים לדרום אינם רומנטיים כלל ועיקר: 1) "כי אדמת המקום אינה חשה בצפוניותה" נראה לי תיאור נייטראלי ולא מלא כמיהה. 2) "תחלואי התעש הדלוחים של איי הדרום" בוודאי אינו רומנטיציסטי. אמנם מיד נכתב: "הרומנטיקה / הויקטוריאנית של גוגן", אך זו, כאמור, אינה מייצגת נכונה את איי הדרום, שכן היא שייכת בסופו של דבר לגופי הידע הצפוניים, הלוקים בחסר, בנוגע לדרום. 3) "משאבימתכלים" אף הם אינם רומנטיציסטיים במיוחד, אלא ריאליים. המקום היחיד שמצאתי שניתן לפרשו לשני פנים הוא המלח של הבית האחרון. אך לדעתי המלח אינו מייצג פה איזו כמיהה רומנטית, אלא להפך, מן גורם מזהם (את המרחב הצפוני). עם זאת, ייתכן שאור התייחס לתחילתו של השיר, למפה המצחקת ולחדר ההפוך. אמנם אין פה עבר רחוק, אבל ייתכן שיש משאלת ילדות כמוסה, בדומה לזו של עליסה בנופלה במנהרת השפן. |
|
||||
|
||||
ברגע שעודד השתמש בביטוי "איי הדרום" הוא יצר כמיהה אצל הקוראים. וכבר לא ישנה כ"כ מה הוא ימשיך ויאמר על איי הדרום -תיאורים נייטרליים, הרהורים על ידיעה ואי ידיעה, איזכורי חוליים מודרניים- כל זה לא יכול לבטל את רגש הכמיהה שמתעורר אצל רוב בני האדם באופן ממש מותנה, למשמע הצירוף "איי הדרום". [האם עודד /התכוון/ ליצור כמיהה או לא, זה עניין אחר]. |
|
||||
|
||||
קראתי שוב, אני נוטה להסכים. תודה. |
|
||||
|
||||
אני בינתיים יושבת לי כאן ושואלת את עצמי אם גם בימינו כל אחד יכול לעבור לגור שם, כמו שסטיבנסון וגוגן עשו... (מניחה שלא. אחרת איי הדרום יוצפו באלפי פליטי העולם המתועש, המחפשים מרגוע לעצביהם הרופפים, ותוך זמן קצר האיים יהפכו לבלתי-כמיהים..) |
|
||||
|
||||
איני מכירה את איי הדרום בעיקר כי שנאתי גאוגרפיה :). אני כן יכולה לספר לך שלפני שנה ערכנו טיול משפחתי למארטיניק שבקריביים הצרפתיים (שגם שם שהה גוגן תקופה מסוימת) והם יפייפיים וקסומים ועם זאת, שפע התיירות והעולם המערבי שנכנס לחלקים באי לא יכול להרוס את הטבעיות והנאיביות ששופעים מהם. עודד, נהניתי מכל מילה ואני מעדיפה לא לנתח. |
|
||||
|
||||
את מתייחסת לכמיהה שעולה בקורא, לא דווקא בכמיהה הנמצאת בדובר. |
|
||||
|
||||
לכן הוספתי בסוף, שהכוונות שלך הן עניין אחר. אבל למה באמת התכוונת? הרי אתה מודע לכוח האצור בביטוי "איי הדרום". |
|
||||
|
||||
אני סבור שהכמיהה הזו נובעת ומהווה חלק מהגורמים לתפיסה שלנו את הרחוק (במקרה זה - איי הדרום), לפיכך התייחסותי אליה בשיר (ע''י השימוש בביטוי), כמו גם לגוגן וסטיבנסון (אם כי סטיבנסון, בקטעי מסעותיו המעטים אותם קראתי, איננו רומנטי, לטעמי, כלל וכלל). |
|
||||
|
||||
לדעתי, גורם המרחק לבדו אינו יכול ליצור כמיהה כמו זו שנוצרה כאן1. אילו כתבת "איני יודע דבר על אוסטרליה", ונשאר עם אוסטרליה לאורך כל השיר, ולא מעלה את "איי הדרום", לא היתה קורית הכמיהה הזאת. למרות שגם אוסטרליה רחוקה מאוד, וכל מה שאמרת לגבי האיים יכול להיאמר גם לגביה. 1 כמעט כל המגיבים נזכרו בספרי ילדות, והתגובות היו בפירוש רגשיות בנקודה הזאת. זה כמו הקסם שהיה/יש למלה "אמריקה" באוזניים מזרח אירופיות (לפי הסיפורים). בשונה מ"ארצות הברית", שכארץ היא יעד הגירה מבוקש מן הסתם, אך כמלה אין בה את הצליל הקסום שיש ב"אמריקה". |
|
||||
|
||||
נכון, זו אחת מהסיבות שבחרתי לכתוב כפי שבחרתי. ניתן, אולי, לטעון (כנגדי?) שאיי הדרום מספקים נושא נוח לכתיבה שכזו, מכיוון שעבור רבים הם דומים יותר לנרניה מאשר לאירופה, או לישראל/פלסטין. |
|
||||
|
||||
דומני כי הצהרת פעם כי אתה נמנע מלדון בשיריך שלך. אם כי השתתפותך מבורכת כמובן. |
|
||||
|
||||
אני עדיין נמנע מהצגת התפיסה שלי את השיר. אין זה אומר שאני מונע עצמי מלבאר דבר זה או אחר. כמו בדברים רבים אחרים, חשובה המידה, לאיו דווקא העקרון. |
|
||||
|
||||
כל שאני מצאתי בהודעתי הוא ''כמיהה אל איזה טבע רחוק'' שום איזכור למילה עבר. שיח החירשים (או עיוורים במקרה זה) נראה גם בחלקים אחרים של הדיון, כמו למשל שברקת ראתה מטבח שלא קיים בשיר. זהו מצב מעניין. קורא השיר מוסיף או מאייך את הכתוב בהתאם למאגרי המידע וצורת החשיבה של מוחו. קבוצת אנשים קוראת אותו טקסט בדיוק אבל כל אחד רואה תוספות אחרות לפי משאלות ליבו. תכונה זו אופיינית לא רק לשירה אלא לסוגים אחרים של טקסטים, אפילו סתם כתבה בעתון, אולם כשמדובר בשירה העניין ראוי ליחס שונה. אין זה סתם זיכרון לקוי. בניית אווירה או ערך מוסף, הצגת תמונה חלקית תוך הנחה שהקורא ישלים את השאר היא כלי חשוב בידיו של המשורר. עליו, לדעתי לפחות, לקחת בחשבון גם את מה שלא כתב אבל עלול להיקרא כשהוא כותב את השיר ולדאוג שלא יווצרו רשמים שגויים. שלא יבוא אחר כך בטענות ''לא כתבתי''. שיר אינו מסמך משפטי ומה שחשוב בו זה לא רק הרושם הכולל והסופי אלא גם רשמים ראשוניים, שגויים או לא מדויקים, שנבנים במהלך הקריאה. ולענייננו, השימוש במונח הרומנטי קסום איי הדרום ובמשאלת ליבו של ילד בפתיחת השיר מעניקה לגוון זה של השיר אפקט ראשוניות חזק המשפיע על שאר התפיסה. אי אפשר לספור מילים ולבדוק מה בדיוק כתוב ומה לא, יש לדברים ערך מוסף בשירה וצריך לקחת אותם בחשבון. בעיקר אם המשורר רוצה לתפוס את קהל מאזיניו ולא כותב כביטוי עצמי עיוור. באשר לסתירה, דומני כי כן עניתי על שאלתך. הביקורת מוכיחה ידע שלא עומד בקנה אחד עם הבורות המוצהרת לגבי איי הדרום. |
|
||||
|
||||
זאת ועוד. הקביעות שגם אם יאמר קנקנקה לא ידע ממש על איי הדרום או שאם יקרא את סטיבנסון לא ידע ממש על איי הדרום הן קביעות שיכול לעשות רק מי שכבר יודע על איי הדרום ולא מי שלא יודע. כמובן שסביר להניח שהדובר מביע מרחשי ליבו: הוא מאמין שאם יקרא או יאמר לא ידע ממש על איי הדרום, וזה גם הגיוני, מה כבר יודעים מקריאת ספר, אולם דווקא שורות אלו נכתבות בביטחון מבלי לסייג את הדברים כהבעת דעה.מה גם ששורות אלו מופיעות אחרי ההסקה שבטצעה בית אחד קודם ולכן נראות כחלק מאותה קביעה שנעשית באותה רוח. אם כי, עליי להודות, שבקריאה נוספת הסתירות האלה מתרככות במידה רבה בעיניי. זה כוחה של קריאה עשירית. מה שכן,עדיין הנאמר על אנשי הצפון או על המשאבים המתכלים צורם בעיני ונראה לי סותר את רוח השיר, כך גם השורות המסיימות את השיר. |
|
||||
|
||||
אשיב כאן גם על הודעתך הקודמת. באשר לבעיות הקריאה שלי - צר לי, אך במקרה זה מדובר על שילוב בעייתי של מספר גורמים: אלכוהול (אתמול בלילה - אם שותים לא כותבים, מישהו רוצה להוציא כזה סטיקר?), הזדחלות למיטה בשעות בוקר מוקדמות ושליפה ממנה בשעות בוקר לא מאוחרות בהרבה. לולא חשתי כי יש ערך לכך שאגיב בהקדם, הייתי ממתין עד מחר (בתקווה שהלילה אישן כראוי) והיתה נחסכת מאיתנו אי-ההבנה. אני מסכים כי על המשורר לקחת בחשבון גם את שאינו כתוב בשיר, אלא משתמע, ממספר גורמים צורניים ותוכניים שונים. כך עשיתי. על המצאותו של הגוון הקסום (כפי שציינתי בתשובה לאסתי, כמדומני), איני חולק, אני חולק על ייחוס תחושת הכמיהה לדובר. אפנה אותך שוב אל שתי הודעותיה של טלי בנושא הסתירה, דומני שהנושא מוצה. באשר לביטחון, הוא אינו עומד בניגוד לידיעה על איי-הדרום. הוא אינו מתייחס, בעיקרו, לאיי הדרום כלל וכלל. |
|
||||
|
||||
ובאמת, קקננקקנקקה מהו? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
well, Kanaka is a word in a natives' tongue of the islands, in which the natives refer to themselves (as opposed to the white ppl).
|
|
||||
|
||||
תוכל להסביר בכמה מילים על הרציונל (אם ישנו כזה) העומד מאחורי חיבורמילים שאתה, ואחרים המקושרים לדג (?) נוקט(ים) בו? ככלי שירי אני יכול להבינו, אולם עם זאת אני יכול לחשוב רק על מופע אחד שבאמת מצאתי "מוצדק" - "זמזם איתם המנון הללדם - הלל אדם"1 (כאן בחיבור המילים ישנו כפל משמעות ועל כן הדבר נושא ערך מוסף על פני השימוש ב"הלל אדם" או "הלל לדם" בנפרד). אולם שימושים כגון אלה שראיתי כאן, כמו גם השימוש בחיבורמילים בטקסט שאינו שירי, יוצרים אצלי תהייה מצטברת. אנא? _____________ 1 "לא צייד", אולי שלך, לא הצלחתי לוודא (אין מנגנונחיפוש בדג?). סליחה על צורת הזיכרון הלקויה. |
|
||||
|
||||
הרשה לי להפנות אותך אל רשימה לא ארוכה מאת דוד אבידן המצויה בספרו "משהו בשביל מישהו" (סוגרת את הספר) ובה עומד אבידן על חיבור המלים ומסבירו כפיתוח לשוני/לשון מפותחת או כלי שרת ל"למשק השירי" של אבידן, כדבריו. די לילה פה, ואין לי הרבה חשק אז אסיים. קרא את הרשימה, היא מעניינת ביותר ומוסיפה להבנת הקורא את שירת אבידן ובכלל. |
|
||||
|
||||
מעניין להעיר בעניין חיבורי המילים משהו על התפיסה הפורמליסטית הנושנה של חקר השירה. (סילחו לי על שאני מייגע אתכם חודשים בתפיסות ארכאיות אלה, גם פה וגם בדג, אך הן בוערות בעצמותיי כרגע) אחת הטענות הייתה שחקר השירה אינו יכול להסתפק באיתור "תחבולות", (כמו חיבור מילים). עליו לברר גם מהי הפונקציה שלהן, איזה תפקיד הן ממלאות בשיר. תחבולה שאינה מתפקדת כתחבולה אינה תחבולה. כך למשל, אי שקילת שיר כיום כבר אינה בגדר מרד במוסכמות ספרותיות (מה שנקרא הזרה של נורמה ספרותית), היא לא ממלאת את הפונקציה הזו. אולי משהו אחר, אבל לא את זה. באותה דרך, חיבור המילים שכבר אינו חדש אינו בגדר מרד לשמו והוא יהיה בגדר תחבולה רק אם תמצא לו פונקציה אחרת במסגרת השיר. מכאן שעל החוקר לאתר פונקציה כזו או לא לייחס לחיבור המילים ערך של תחבולה. ועל המשורר ליצור פונקציה או... לא להשתמש בתחבולה בכלל. טענת המשורר יכולה להיות שאם לחיבור המילים כבר אין כל כוח הרי שאין מניעה להשתמש בו כדבר רגיל בשירה, כמו אי שקילה, אולם דומני כי חיבור המילים נמצא במצב של "באמצע": הוא כבר לא תחבולה ספרותית, אולם טרם התקבל, לפחות באינטואיציית הקורא, כדבר רגיל כמו אי שקילה או אי חריזה או שימוש בלשון יום יום בשיר. מכאן שהמשורר יכול "להצטדק" כי אין מדובר בטכניקה שלא עובדת אלא בדבר שהוא כבר נורמה, והחוקר אולי יכול להסכים עמו. אולם הקורא, שאין לו ולא כלום עם תאוריות רוסיות מעלות עובש או עם הצטדקויות וטענות, לא מבין לא יצטרף מן הסתם לדעה הזאת וחיבור המילים יפריע לו ויפגום בהנאתו. נראה לי שהתגובות בדיון זה מעידות על כך היטב, בדיוק כפי שאין פה תלונות על אי שקילה מהוקצעת. בסופו של דבר הקורא הוא הקובע. החוקר מתרץ והמשורר יוצר אבל הקורא הוא השופט הסופי. דומני כי משפטו בעניין המילים המחוברות בשיר זה ובאחרים שהוצגו פה פוסק לרעת הנתבע. אולי כדאי שהנתבע ונתבעים אחרים יקחו בחשבון את פסק הדין לפני שיהפוך לגזר דין של כליה. |
|
||||
|
||||
"הוא כבר לא תחבולה ספרותית, אולם טרם התקבל, לפחות באינטואיציית הקורא, כדבר רגיל" האם ההפרעה לקורא עצמה, למשל, אינה יכולה להיחשב ל"תחבולה ספרותית"? |
|
||||
|
||||
האם זאת פונקציה מספקת? |
|
||||
|
||||
ההפרעה לקריאה כשלעצמה כן יכולה להיחשב כתחבולה ספרותית, אבל אם היא נחשבת, אז מה? זו תחבולה חסרת הקשר, חסרת שלם להשתלב בו, ואז כסתם תחבולה אין לה יותר מדי ערך. היא סתם מעצבנת ומיותרת. בל נגיע לשירה "נובו-רישית": גיבוב חסר ערך וחסר טעם של תחבולות. מכאן שלדעתי תחבולה שסתם מפריעה לקריאה היא או לא תחבולה או תחבולה שנעשה בה שימוש גרוע. השלם, רבותיי, השלם הוא הקובע. ההתחברות של הדברים, ההתלכדות שלהם, הקוהרנטיות המוקנית ברמות שונות לחלקים שונים: צליל, חרוז, לשון, תוכן, דימוי. קוהרנטיות המשתלבת ליצרתו של שלם אחד אשר מכתיב אותה בחזרה. זה אחד ההבדלים, אם יורשה לי שוב להעיר, בין הפורמליזם המוקדם למאוחר. בעוד הראשון הסתפק בראיית השיר כסט של תחבולות חיפש האחרון "שלם", "אורגניות", "מבנה", כיצד הדברים משתלבים זה בזה ונובעים ממקור משותף, יוצרים אפקט משותף. יותר מאוחר הפך הפורמליזם המאוחר לסטרוקטורליזם שדוגל בדברים האלה. לפי גישה זו, ואני בהחלט תומך בה, זה לא חכמה סתם לחבל בקריאה, סתם לפזר דימויים או חרוזים או מילים מחוברות. על "ההפרעות" להתחבר באופן שמצדיק את קיומן ומראה שהן בעצם לא הפרעות כלל אלא חלק משלם. זה, אם יורשה לי שוב להעיר, אחד ההבדלים בין משורר מתחיל למשורר בוגר. הראשון נוטה להציף את שירתו בכל מיני "אמצעים אמנותיים" שמחבלים בתהליך הקריאה הרציף בצורה זו או אחרת, בעוד האחרון יודע כי השלם הוא הקובע, האפקט הסופי הוא החשוב. המשורר הבוגר יודע כי השלם הוא יותר מסכום חלקיו והשלם הוא העיקר. ריבוי חלקים עלול ליצור סתירות שרק תפרענה לראיית השלם ובסוף מרוב הפרעות לקריאה אי אפשר לקרוא כלל. אין די בשימוש בתחבולה ספרותית, עליה למלא פונקציה - אבל לא רק לעצמה (פשוט להפריע) אלא במסגרת הכוללת של השיר. כמובן, אין צורך להיסחף ולחפש משמעות בכל חרוז או שבירת חרוז, ישנן גם מטרות משניות כמו אסתטיקה לשמה או ציות לקונבנציות. תחבולה יכולה למלא תפקידים שונים בדרכים שונות ומשונות. אבל בכל זאת דומני כי זה לא ממש מסובך לראות תחבולה שעובדת ותחבולה שסתם תקועה שם בלי סיבה. אבל מהו "שביל הזהב"? האם על שיר להיות טקסט רגיל המעוטר בתחבולות או שמה אוסף של תחבולות שנזהר לא להגזים? כיצד יוצרים את הערך המוסף בלי להגזים? כמה חלקים דרושים להרכבת השלם וכיצד מחברים אותם? הלוואי וידעתי. |
|
||||
|
||||
(היי, אל תשכחו שלי מותר...) התחבולה הספרותית הבאה שתשטוף את השירה העברית תהיה שגיאות כתיב. בנוסף לכל המעלות הטרומיות שלה היא גם תאפשר לאנאלפבתים גמורים לכתוב שירה, וזה נראה לי פוסטמודרניסטי לאללה. אגב, האם התחבולה של חיבור מילים מקובלת גם בשפות אחרות? |
|
||||
|
||||
רק כמה דוגמאות: --------- (http://stage.co.il/Stories/152067) (אפשר להתענג לא רק על שגיאות הכתיב, אלא גם על הסירוב הברור להשתמש באותיות גדולות).there is fire in my mind , through my mouth , to my bad its keeping me all beeting before i touch it - i stare while -im bearning up after - i can see the damage it had already taken over my obssesive mind my posesed body there is no such thing as fire in his world his wearing sunglasses , unremoved smiles, nodes , enjoy the constant show at the end of the day he eat me hole grab my souring body from the bearning flour after watching it dance for hours intertained, not able to understand the fire he light it up again ------ ----- (http://stage.co.il/Stories/150842) כאן קיימת גם הרחבה לכיוון של סירוב שימוש באפוסטרופי (dont), כמובן אותיות גדולות הן מחוץ לתחום, ובנוסף קיצורים אינטרנטים כמו u.hold my pain it wont less for long hold this night here comes dawn hold yourself dont cry dont break move on dont just sit there i know it hurts a bleeding pain in your heart well i cant even feel mine it'll all be over soon. i need u to frame this image to frame me in a box with golden curves put it on the right side of your bed now dont let it slide dont let it age dont let it die dont let it fall like me and it will all be over soon. ------ ------ ואחרון להיום: (http://stage.co.il/Stories/150716) כשהגעתי ל- They doesn't care, הכאב נעשה כבד מנשוא.
I understood it Long time ago Our lives is a game That is played by those Who sit in their chair In the parliament hall They doesn't care About the poor people The people are like seeds Of free running salt Wedged in a can The government's dolls The people are like seeds Of free running salt Where is the justice? I'm sick of it all Corrupted government Of filthy politicians Seeding just hate In the people who chose them Free running salt Stuck in a vault Where no one can hear The hunger and fear The people are like seeds Of free running salt Wedged in a can The government's dolls The people are like seeds Of free running salt Where is the justice? I'm sick of it all Free running salt I'm sick of it all Free running salt What is the goal? I'm sick of it all ------ |
|
||||
|
||||
בעניין האותיות הקטנות - באופן אישי אני באמת מתענג על כך. היה זה קאמינגס, אם אינני טועה, שהתחיל במסורת זו, של כתיבה באותיות קטנות בלבד, ובכך מישמע מחדש את השימוש באותיות גדולות, שהפך אוטומאטי זה מכבר. אין בהערה זו כדי להעיד על הנאתי מן היצירות הספציפיות הנ"ל, אך שוב ושוב אני מוצא "מבקרים" פתאומיים שמבקרים שיטה או מתודה, או טכניקה, לגיטימיות לחלוטין, כמושאו העיקרי של שיר, במקום לבקר את השיר. עורו! |
|
||||
|
||||
שגיאות כתיב הן תחבולה לגיטימית, אך כאשר הן נעשות שלא על דרך הכוונה, ואם הללו נעשות מתוך ליקוי כלשהו (דילסקציה, דיסגרפיה וכו') אין בכך כדי להעיד על איכות היצירה. אחת המגבלות של יצירות בבמה חדשה היא שאין עורך רציני בצמוד ליוצרים, ובכך נופלות לא מעט שגיאות, ולצערי גם לא מעט טקסטים גרועים תחת הכותר ''יצירה''. כמו כן, תחבולה זו יושמה באופן נפלא בטקסט הסיפור ''פרחים לעכבר לבן'' מאת דניאל קייס. שגיאות הכתיב הוכנסו בכוונה הן באנגלית הן בעברית וזאת על מנת לדמות את מנת משכלו של הנבחן. השפה משתפרת לאיטה, לאורך הניסוי להרחבת האינטלגנציה, אך מדרדרת בהמשך. כך שאין צורך לפחד ששגיאות כתיב תהיינה תחבולה ספרותית. הן כבר. מאז ומעולם היו. אל תטעה בין חוסר-ידיעה לעשייה-מכוונת, זה ההבדל בין תחבולה לרשלנות. |
|
||||
|
||||
כן, ב''פרחים לאלג'רנון'' השימוש בשגיאות כתיב היה מושכל, כמו בכל מקום בו הוא מופיע בהקשר הנכון - ואפשר להזכיר גם את פו הדב. |
|
||||
|
||||
בשפה הקולנועית, jump cuts היו 1 טאבו בערך מאז ראשיתה, בגלל ההבנה שיש ליצור חלל קולנועי מגובש שהצופה יקלוט אותו. הבמאים של הגל החדש (גודאר כדוגמה) התחילו להשתמש בג'אמפ קאטס גם כדי ליצור זיקה לסרטי B אמריקאיים זולים, גם כדי להדגיש את תפקידם כבמאים השולטים באמצעי המבע ולא כמספרי סיפור שקופים, וגם סתם, דווקא להכעיס. אחר כך הג'אמפ קאט הפך לטכניקה מקובלת למדי בסרטים שרצו לעשות רושם אוונגארדי (ובקליפים של מוזיקה). בקולנוע של היום אין לו הצדקה כמעט (= צריך למצוא סיבה טובה מאוד כדי להשתמש בו). 1 כלומר, חיבורי עריכה "לא הגיוניים", "לא לפי הספר". |
|
||||
|
||||
שזו אחת התגובות הבודדות בין דיוני השירה לדורותיהם, שרמתה השכילה להשאר בתחום שמעל פשטנות בסיסית אך מתחת להתפלספות אקדמית-יתר-על-המידה. עבור אנשים כמוני, החובבים שירה אך אינם חוקרים אותה (ובטח ש''עוד לא משורר, אני'', כפי שנכתב במקום אחר), תגובה כזו באמת מעוררת את המחשבה בנקודות הנכונות, ועל כך - תודה. |
|
||||
|
||||
XISLA ZOGA ZOGA YODA
itchy young soda XOSLA NERT VOSH AMEER lot amor sadeer TASH AMINA LOT AMOOL lo atama neek amoor LERDEN SHOKEN LAZ AVADA me sakat mitreel nevada AZURECOLOR AFEL AMA vos da road amoom IS AZURE SHARD YAMA vos de derech, sheer atoom. LOTREON LOTREON, ALAS LOTREONS ME SHATAL TAR EH-MET LOTREON LOTREON WHAT EEZ-IT LOTREONS EEEZ EET REELEE emet ? |
|
||||
|
||||
בלי להיות משורר, גם אני מחבר מלים (כשאני מלמד). למשל, איבר של חוג יכול להיות "אי פריק", דהיינו, לא "פריק". אלא שלדעתי המושג "אי פריק" הוא יסודי יותר מאשר "פריק", וההגדרה ה"נכונה" היא שאיבר פריק הוא איבר שאינו-אי-פריק. מכיוון שהעברית אינה אוהבת צירופים כאלה, אני מגדיר "איפריק", ורק אז "פריק" = לא איפריק. |
|
||||
|
||||
ישנו רציונל, אך הוא אינו תקף (בעבורי) לכל המקומות בהם אני נוקט חיבור מילים. הקו המנחה אותי הוא להשתמש בכל מה שאני סבור שמועיל לשיר, יהיה זה מן הבחינה התוכנית, הקצבית/מקצבית, הצורנית או הסגנונית. מילימחוברות משמשות אותי בכמה אופנים, הראשונה היא תוכנית, יצירת משמעות שונה לצירוף המילים בשל החיבור (כמו בדוגמה שבהבאת). שימוש נוסף הוא מקצבי, חיבור המילים משנה את הקצב של המשפט, זאת בהנחה שהקורא נענה לשימוש ואינו מפריד אותן באופן מלאכותי-תחבירי. מן הבחינה הסגנונית, כפי שציין אור בתגובתו הראשונית לשיר, מילימחוברות מעוררות תחושה "מודרנית" (איני משתמש במונח במובנו האקדמי), אשר עשויה להתאים לאוירה הרצויה בשיר. דבר נוסף, מילימחוברות, במקרימסוימים, מכניסו מימד של משחקיות בשיר, אשר עשוי להיות רצוי. בכל מקרה, בעת הכתיבה אני מנסה לשקול את ההשלכות של חיבור המילים ולבחון האם הוא מתאים לשיר אותו אני כותב. באשר למילים המחוברות בתגובה זו, למשל, הרי שהדבר נובע משתי סיבות עקריות, חסכון ושעשוע. החסכון (באות או שתיים) איננו משמעותי, כמובן, אך דומני כי אי-חיבור המילים (אלא אם נפגעת משמעותית היכולת להבין את הכתוב) אינו יותר ממוסכמה ריקה מתועלת, חיבור המילים יותר אלגנטי, לטעמי. הסיבה השניה היא החיבה האישית שלי לנוהג, אני נהנה לקרוא מילמחוברות ונהנה לחבר אותן, אולי זה נובע מהאלגנטיות שציינתי קודם. |
|
||||
|
||||
תחי מחתרת החיסכון והשעשוע! הלאה הדוגמטיזם הרוגוביני! |
|
||||
|
||||
אם דוגמטיזם הוא נוקשות וחוסר יכולת לקבל רעיונות חדשים הרי שאין הוא נכון לגביי. הוא היה נכון לו הייתי קשיש הקורא שירה מאז ימי ביאליק, אולם זה לא המצב. המצב הוא שאני גדלתי על אותה שירה שעליה גדלו המשוררים העכשווים וקוראי השירה בני דורי. בכל זאת, אני נוטה לכיוון שירה אחרת, ישנה יותר, בעוד הם סולדים ממנה. אם אני נוטה לכיוון שירה שלא אותה הכרתי מלכתחילה ואחרים דבקים בשירה שהיא מובנת מאליה, שירה עכשווית, הרי יוצא שהם הדוגמטיים ולא אני! אין מדובר במצב שבו אדם מסרב לקבל את שאינו רגיל לו. מדובר במצב שאדם מסרב לקבל את שהוא אמור להיות רגיל לו ובוחר באופציות אחרות. מה שנחשב ישן הרי עבורי ועבור כל סטודנט מתחיל (וחבל שהם נוטים לשכוח זאת) הוא חדש! מכאן שבן גילי המעדיף לקרוא שלונסקי במקום רוני סומק או שרון אס או אפילו אבידן וזך הרי הוא החדשן, הוא המרדן, הוא שלא הולך בזרם. ואילו אדם צעיר שרץ אחרי החידושים האחרונים הוא השוחה בזרם באופן תמידי כי זה הכיוון של הזרם. הנהייה אחר החדש מבלי להכיר את הישן היטב היא לטעמי השטחיות במיטבה. תמיד משעשעים אותי סטודנטים הנחושים בעתם להבין מהי דקונסטרוקציה בעוד שאין להם יותר מצל של מושג מהו הסטרוקטורליזם שהצמיח אותה או סטודנטים שנחושים בדעתם לעסוק במודרניזם בעוד שאין להם מושג מהו קלאסי. כך גם בשירה. רק זה המכיר היטב, הכרה לא רק שכלית אלא הכרה התנסותית את השירה שקודמת לזך יכול להבין את החדשנות שלו באמת. מי שמתחיל לבנות את המגדל מלמעלה כשבבסיס הוא מניח כמה סיכומים זריזים מהאנציקלופדיה סוף מגדלו יהיה כסוף מגדל בבל. ולהגיד לכם את האמת, לאחר שקראתי במשך שנה את כוכבים בחוץ בצורה הכי מעמיקה שאני יכול, כבר לא יכולתי להביט יותר בשיר של זך. הדף מעולם לא נראה לבן יותר. כשאתה מכיר כבר את הישן, לא תמיד תרצה לשוב אל החדש. לאחר שלמדתי פרוזודיה לא יכולתי לשוב ולקרוא שירים שאינם שקולים בעוד שעד אז לא קראתי מעודי שיר בצורה שקולה. זה דוגמטיזם? להפך, מי שדוחה את המשקל והצורה הוא הדוגמטי כי הוא דוחה את החדש. דוגמטיות נמדדת לפי חדש/ישן ביחס לקורא ולא ביחס למציאות. בכל זאת, נחמד לראות מונח על שמי: "דוגמטיזם רוגוביני". נשמע כמו איזו זרם מחקרי זקן ונידח באיזו אוניברסיטה בסיביר. ניחוח של מרחקים אקדמיים. |
|
||||
|
||||
כמו שאמרה יהודית רביץ לפני שבוע על הנהייה אחרי השירים של פעם: עכשיו בועטים במרד. |
|
||||
|
||||
או, בניסוח אחר, היום אין לך דבר נון-קונפורמיסטי יותר מאשר להיות קונפורמיסט. (בלי קשר לאור) |
|
||||
|
||||
עיקר עניינו של הדוגמטיזם הרוגוביני אינו בהעדפת סגנון שירי אחד על פני משנהו. העדפותי השיריות אינן רחוקות מאוד מאלו שלך, אם כי הן משתנות בקצב מהיר יותר. הדוגמטיזם הרוגוביני הוא זה הבא לידי ביטוי במשפטים כמו "החוקר מתרץ והמשורר יוצר אבל הקורא הוא השופט הסופי"; "ועל המשורר ליצור פונקציה או... / לא להשתמש בתחבולה בכלל"; "בל נגיע לשירה 'נובו-רישית"' ודומיהם. משפטים פרסקריפטיביים כאלו משרים על שיח-השירה שלך אווירה שלו הייתי משורר-רך-לבב היתה גורמת לי לנטוש את המקצוע. "דוגמטיזם" לא כהיענות-לדוגמה אלא כהכתבתה. ועוד הערה קטנה ואופטופיקית: איך, בשם האל, הצלחת לכתוב בהפרש של שתי שורות את שני המשפטים הבאים - "רק זה המכיר היטב, הכרה לא רק שכלית אלא הכרה התנסותית את השירה שקודמת לזך יכול להבין את החדשנות שלו באמת"; "לאחר שקראתי במשך שנה את כוכבים בחוץ בצורה הכי מעמיקה שאני יכול, כבר לא יכולתי להביט יותר בשיר של זך"? |
|
||||
|
||||
אף כי מכתירי חסר את הכוח הדרוש להכתרת מלכים או להענקת דרגות, ואף כי הוא ממציא סיסמאות כמעט בכל אחת מהודעותיו, בכל זאת, אין זה דבר של מה בכך. ולעניין. אני כמובן לא מכתיב דבר לאיש. זה הבוחר לקחת את דבריי ברצינות רבה מדי כפי שעשה ליכטש בהתקוטטות הראשונה והעתיקה שלי עימו בבמה לפני שנות אור ממש, הרי עושה את הדברים על אחריותו בלבד. אם אצליח לגרום לאיזה שינוי ולו הקטנטן ביותר בליבו של משורר מתחיל זה או אחר הרי ייחשב הדבר לכבוד לי, אולם זו אינה מטרתי. אם אצליח לגרום לאיזה משורר שהוא לא לשכוח שיש קורא מן הצד השני, לא לשכוח כיצד עובד מוח אנושי שמנסה להבין שיר והכי חשוב: לגרום לו להבין שהוא יוצר שלם ולא אוסף חלקים, הרי עשיתי את מלאכתי לעשור הקרוב. אבל, לומר את האמת, אם אני הייתי משורר לא הייתי משתין לכיוון שלי. מה יודע איזה קשקשן על חדוות היצירה? על המאמצים העצומים הקשורים בה? שיתעסק בספריו מעלי העובש ויניח לי לכתוב את שלי. לגבי שני המשפטים שציטטת, מה הבעיה? לאחר קריאה באלתרמן אני רואה היטב את החדשנות של זך (ודווקא בכמה זוויות פחות בולטות משאלת הצורה) אבל עדיין לא יכולתי להביט בשיר שלו. "להביט" כמיטונימיה ללקרוא ולהבין כמובן, לא לראות ודי. לאחר שראיתי את החדשנות של זך הבנתי שהוא אולי מחדש אבל החידוש די דומה למי שימציא סוג חדש לש מרכבה לסוס בתקופת החלליות. כך חשבתי אז. כיום אני יותר סלחן ופתוח, אבל זה דרש תקופת הצטננות רצינית. בעצם היום אני עסוק בכלל בשלונסקי שהיה קיצוני עוד יותר מאלתרמן ואז שוב אני מתרחק מזך. מה לעשות, אני מסוגל לראות רק זווית אחת בכל פעם. אני כבר לא אשאל מה פירוש אופטופיקטי. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שאני חייב לך התנצלות על הטון של שתי הודעותי דלעיל. עוד לא הכרעתי סופית בעניין (ברצינות!), אבל הנה: סליחה. "חדוות היצירה" הוא מושג מפתח כאן. חדווה עולצת זה בדיוק מה שחשתי למקרא התרסתו העניינית, השלווה והפונקציונלית של עודד (תגובה 98334) כנגד הדיון הפרסקריפטיבי שלך (תגובה 98214) על חיבורמילים. ההודעה הקצת-בוטה-מדי שלי היא תוצאה של העליצות הזו, והיא באה לומר לך בדיוק את מה שאתה אומר כעת: "שיתעסק [אור] בספריו מעלי העובש ויניח לי [עודד] לכתוב את שלי". בקיצור, אנחנו בסוגשל הסכמה, נדמה לי. |
|
||||
|
||||
יוצר מפרסם כדי לקבל תגובה, יוצר מניח לשירו להגיע לדיון באייל בדיוק לשם קבלת תגובה. ולא סתם תגובה, אלא דיון של ממש שבו הוא יכול להשתתף. נראה לי שבפורום הזה לפחות, תגובותיי, כולל תגובות פרסקרפטיביות, הן בהחלט לעניין. תגובות אלו היו גם הן ענייניות, לא פחות מתגובתו של המשורר הנדון. עוד אומר, כי למרות מגילותיי לא נקטתי בטון הציני או האישי שנקטו בו מתנגדים אחרים לעניין חיבור המילים. למעשה נדמה לי שתגובתי על אף תוכנה המתנגד הייתה שלווה ולעניין. מעולם, לא פה ולא בשום מקום, ככל הזכור לי לפחות, לא אמרתי למשורר מילה אישית או ביקרתי אותו בצורה פוגעת, זה אם ביקרתי אותו בכלל. אני מנסה להפוך את השיר למוקד של דיון עקרוני וענייני מבלי להתייחס בכלל לעובדה שנכתב בידי אנוש חי ונושם. לא להתייחס לטוב ולא להתייחס לרע. עוד דבר מעניין בעניין חיבורי מילים שאתה בטח יודע. גיליתי כי בשמחת עניים של אלתרמן ישנו שימוש בחיבור מילים. ומעניין לא פחות שהחיבור הזה הוא חיבור ''לא תקין'' לפחות לא לפי האופן שעודד הסביר פה על עקרונות החיבור שלו. זהו חיבור אחד בלבד במילה ''חצרמוות'' ובריבויה ''חצרותמוות''. |
|
||||
|
||||
אור, אלתרמן לא היה צריך להמציא את הצירוף חצרמוות הוא קיים בתנ"ך: "ויקטן ילד... ואת חצרמות ואת ירח" (בראשית, י 26). זה שמו של עם שיש בדרום חצי האי בתימן הדרומית ועד היום אזור מושבו נקרא כך, או בשינוי קל: "חדרמות". |
|
||||
|
||||
נו, יופי. פתרת לי את דילמת האבולוציה של השירה העברית מבחינה זו. תודה על המידע. |
|
||||
|
||||
אני לא יוצר, לא מפרסם, ולא קוראים לי עודד, אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן. אין כאן עניין של התעמקות-יתר: הניתוח של תומר ודאי לא היה מעמיק פחות משלך, אבל הוא נכתב מזווית ראייה של קורא, ולא של מורה לספרות. מה שאין בו ויש בניתוחים שלך הוא הטון הדידקטי, הפרסקריפטיבי, הדוגמטי (שים לב: האשמתי אותך בדוגמטיזם, לא בחוסר-נימוס). נדמה לי שאתה משחק כאן משחק דו-פרצופי: מצד אחד מצטדק - "לו הייתי משורר לא הייתי מקשיב לי בכלל" (מילים שלי) - ומצד שני מניח שהמשורר כן מעוניין לשמוע את דעתך. אני חושב שהוא אכן מעוניין בכך, ובכל זאת אני מרגיש דחף עז לצאת נגד סוג השיח השירי שאתה מייצר. למה? אולי כדי שקוראיו הרכים של האייל לא ילמדו לזהות אותו עם שיח שירי בכלל; ואולי סתם כדי שלצד השיח הדוגמטי תישמע גם ביקורת עליו. בכל מקרה - אין כוונתי שתפסיק לכתוב את מגילותיך, כמובן. גם אם הייתי רוצה שתפסיק (אני לא) לא היתה לי זכות לדרוש זאת, במיוחד כאשר אני כמעט ולא משתתף כאן בדיון. אבל אני מתקשה לראות את התרומה שלהן לדיבור השירי (המדולדל...) כאן. |
|
||||
|
||||
הוא כותב גם בשבילי... |
|
||||
|
||||
דבריי הבאים עלולים להישמע שחצניים במידה רבה ואם כך אני מתנצל מראש אולם אומר אותם בכל זאת. אני מקווה שהדבר לא ייזכר לרעתי. דומני עומר כי טענתך "אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן" אינה מדויקת כל כך. קודם כל בהתבסס על ניסיון אישי, אני קיבלתי רק תודות על מאמציי לפענח את השירים שמתפרסמים. גם פה וגם בבמה הזכורה לטוב או לרע. למען האמת אני סבור שאותם "מיני מחקרים" הם ההשקעה המתנה הגדולה ביותר שניתן להעניק ליוצר. לא בקלות ימצא מי שאינו מפלה בין שיר שלו לשיר של ביאליק ומעניק להם אותו יחס שווה, חסר פניות, יחס של אובייקט מחקר. אולם העיקר הוא שתגובותיי, לפחות הראשוניות הנוגעות לשיר עצמו ולא לדיונים המתמשכים ממנו, הן קודם כול תגובות של קורא. אולם אני מנסה לא להסתפק בתגובות כאלה ולנסות לפרש אותן ולהסביר את מקורן בהתבסס על כמה עקרונות פשוטים שלמדתי עם השנים (באמת לא גבורה גדולה). דומני כי המשורר יצא נשכר הרבה יותר מתגובות כאלה אשר אינן רק מבקרות או מביעות דעה אלא גם מנסות להצביע על הנקודות בשיר שגרמו לתגובה אינטואיטיבית זו או אחרת. המשורר רשאי לקבל את ההצעה או לא אולם הוא ידע לא רק מה הרגשתי לגבי השיר אלא גם למה. מחקר הספרות והשירה בפרט לכוד בתוך פרדוקס: עליו להיות תמים וערמומי כאחד. על החוקר לקרוא את השיר כאילו אינו יודע דבר בשירה ולהסביר את השיר כאילו הוא יודע הכול. אני מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו: גם להרגיש בלי לחשוב וגם לחשוב למה הרגשתי מה שהרגשתי. האובססיה שלי לקוהרנטיות אינה ניתוח אינטלקטואלי אלא להפך, התמימות בהתגלמותה! כי החיפוש אחר קוהרנטיות היא הדחף הבסיסי של כל קורא ולכן העיסוק בה הוא קודם כל תגובה של קורא, אם כי תגובה מדויקת יותר. לגבי ניתוחו של תומר: אני אף אוסיף על טענתך ואומר שלא רק שניתוחו לא היה פחות מעמיק משלי, הוא יותר מעמיק ממנו! מה שכן, אני חולק עליך שהוא נכתב מזווית ראייה של קורא. הוא נכתב בדיוק מהזווית ההפוכה! מזווית המבקר, המסאי, הפרשן, איש התרבות (בכוונה אני לא אומר חוקר). מי שמגיב במונחים הלקוחים מתוך הפילוסופיה היוונית אינו מגיב תגובה של קורא! הוא מגיב תגובה מושכלת הרבה יותר. לגבי הטונים השונים שהבחנת בקולי. הטון הדידקטי – תוצאה, עגומה אולי, של כמה שנות הוראה, אבל בעיקר פשוט צורת חשיבה. גם כשאני כותב עבודה אני נוקט בטון הזה וגם כשאני מסביר לחבריי מדוע בחרתי בעבודה כזו ולא באחרת. ככה אני חושב, אין פה נימת התנשאות. טון דוגמטי – טוב, פה כבר דרשת עבודת מחקר רבה יותר כדי לדעת מה דעתי במגוון נושאים כדי ליצור השוואה. אולם טון זה קשור לטון הפרסקרפטיבי שהוא הטון הפרסקרפטיבי – אם חשת בו, כי אני לא, הוא נובע, כמו הטון הדוגמטי, מאופייה המוגבל של צורת החשיבה שלי. אני, לצערי, לא ניחנתי ביכולת לראות דברים מכמה זוויות שונות ולבחור כל פעם בזווית שמתאימה לעניין. בתחומים אחרים הייתי קורא לגישה זו חלקלקות. אני תופס את הדברים בצורה אחת וכך אני מתייחס אליהם תמיד. כשאמצא צורת חשיבה טובה יותר אעבור אליה ואז אראה את הדברים רק כך. אני יכול להבין תפיסות אחרות אולם אני לא יכול להסכים איתן ולהפנים אותן. אני פשוט לא מבין איך אחרים יכולים. אולם, דומני עומר שאתה מוצא בדבריי דברים שיותר משהם קיימים בכתוב הם נובעים מליבך. ראשית, כי איש לא אמר שהוא רואה אותם או אפילו צל שלהם. שנית, נראה לי שאתה מקצין בדבריך. אם כי תגובותיך לגיטימיות בעיניי. חבל שאתה לא תורם יותר לדיון בשיר כמו שאתה תורם לדיון המטא-פואטי. "המשחק הדו פרצופי שלי" לא היה יותר מהומור קלוש. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. לא נראה לי שקוראי האייל יזהו את השיח השירי שלי עם שיח שירה בכלל, זו קצת הגזמה, אף שאם אצליח להשפיע על תפיסת השירה שלהם אשמח מאוד. תפיסת השירה שלי היא התפיסה הבסיסית, היסודית והדי-לא-מפותחת בעיניים מסוימות. זו גם השיטה הבסיסית שנלמדת באוניברסיטה. אם ממנה יצאו הקוראים לתפיסות אחרות, יופי. אם יגיעו לתפיסות אחרות מבלי להכיר אותה, אבוי. אני באופן אישי, למדתי אותה כבסיס ומעדיף להישאר איתה. לפחות כרגע. הגישה שלי היא פשוטה ואינה יותר מחידוד התפיסה הטבעית שלי כקורא. משהו מעין מודעות-שירית. זו נראית לי הגישה ההגיוניות ביותר לטקסט. מדוע? כי נובעת ישירות מהמכנה המשותף לכולם: קורא-טקסט. לא פילוסופיות, לא מידע חיצוני, לא דעות ואידאולוגיות. אלא הסקה סבירה ורגישה של מסקנות מנתונים. |
|
||||
|
||||
אני חושבת שעבור משוררים, ניתוח מעמיק ומשכיל הוא אחת המחמאות הגדולות ביותר. איני טוענת למיומנות הניתוחים של אור או של תומר, אבל אפילו תשומת לב יתרה שלי זוכה תמיד לתגובה חיובית. וסתם שתי דוגמאות (משוררים מצויינים, בחירה כמעט אקראית של השירים ההפנייה היא לגיליון התגובות): יעקב שי-שביט - בתשובתי: בילי פטריק או'ניל - Me and Stivie G: למעשה, מעולם לא נתקלתי בתגובה שונה, כאשר ניסיתי להתייחס ליצירה, לא כקוראת, לא בצורה מושכלת, ולא בשום אופן אחר. כל עוד ההתייחסות היא רצינית, היא מוערכת. ובעצם מה שאני מנסה לומר, תמשיכו! השיר, לאחר שנכתב, הוא של הקהל. המשורר המפרסם לא רק מודע לזה, אלא ברוב המקרים מעוניין בזה. |
|
||||
|
||||
והשיר הזה של יעקב שי-שביט מקסים ופשוט בצורתו. ככה הכי קשה לכתוב, נדמה לי. |
|
||||
|
||||
אם כן, סיכוי טוב שתאהבי גם את זה (מאותו בית יוצר): |
|
||||
|
||||
כן אבל פחות :-) משום מה. אולי מפני ההתחכמות "אז פשוט אין מה להשוות". יש גם השפעה אבידנית (ואולי גם זכית) קלה, כאן : אגב, בדף היוצר שלו מצוין שהוא כתב ספר בשם "בעיקר שירי אהבה". ליהונתן גפן היה ספר בשם זהה, אאל"ט. |
|
||||
|
||||
בהחלט שיר משובח (וראוי לניתוח מעמיק). (והשפעה זכית בהחלט). אילולי בזבזתי את כל עתודות הזמן והאנרגיה הספרותית שלי כבר כאן הבוקר http://stage.co.il/s/147061?resp=yes, הייתי יושבת "לטפל" גם בו כעת. ועוד שיר עם השפעה זכית, משהו, לדעתי, הפעם מבית היוצר של ינאי ישראלי (צעיר, צעיר, אבל לדעתי עוד יגיע רחוק): ושיר אהבה שלו, אם כבר הגענו עד הלום: |
|
||||
|
||||
כמו שכתבה מישהי בתגובות ל"רפונזל", קשה לנשום אחרי השיר הזה. לפני הכל, צריך ששירה טובה תעצור את הנשימה ככה. ואחר כך קוראים שוב ושוב את השורות, לנסות להבין למה בדיוק ומה עצר את הנשימה. _____________ ברקת, מושפעת מהדור הצעיר, מלנכולית אך אופטימית, קיבלה הודעה משמחת על התגשמות חלקית של משאלותיה בעבודה. איך יכול להיות שהכל הולך פתאום כמו שרוצים? |
|
||||
|
||||
אחרי השיר הזה = רפונזל? (טלי, מוודאת יכולות בהבנת הנקרא). וכן, יכול להיות שהכל הולך כמו שרוצים, אבל צריך להיזהר לא להתמכר לזה. |
|
||||
|
||||
1. כן. 2. אני לא רואה סיבה שהרע יהיה יותר ממשי/שכיח/צפוי מהטוב :-) |
|
||||
|
||||
צר היה לראות: שביט הופתע מכך שהבנת את רמזי המקורות שבשיר. |
|
||||
|
||||
אתה בסדר אור תמשיך. הסגנון שלך לא תמיד לגמרי נקי ואובייקטיבי אבל אתה משתדל ובדרך הנכונה. האופן הזהיר שבו אתה שם את הנפש שלך כמקרופון רגיש נכון בעיני. אם ארצה פעם תגובה לשיר שאכתוב אשלח אותו אליך מתוך ידיעה שאתה עניני והגון. יום אחד כשתרגע ההתלהבות הפוסט פוסטמית יחזור הצמא למשהו פשוט כמו מים,לנקודת מבט שלא מלהגת על מה שמתבוננים בו אלא מקשיבה למה שיש לו להגיד על עצמו. |
|
||||
|
||||
מדועתה חושבכיחיבורמילים הואלגנטיותר? |
|
||||
|
||||
'עתה'? אני לא הייתי מחבר את זה, מכיוון שזה מאולץ (אלא אם כיוונת ל'עתה' ולא ל'אתה' ואז איני מבין את המשפט). גם 'חושבכיחיבורמילים' הוא לא משהו שהייתי מחבר אלא אם הייתה לזה פונקציה שירית מקצבית (של סירבול, למשל). 'הואלגנטיותר' הוא דוגמא טובה לחיבור בעייתי משהו, מכיוון שמה שמחבר בין מילימחוברות הוא צלילים, לאיו דווקא האותיות. אני מוצא קושי במעבר מצליל ה-U לצליל ה-E ואח"כ מ-I ל-O. ובאשר לשאלתך, חסכנות, צמצום ודיוק הן תכונות שאני מוצא אלגנטיות. מדוע לכתוב פעמיים את שניתן לכתוב פעם אחת? |
|
||||
|
||||
דובי, פעם אחר פעם אני מוצא בשאלותיך נימת תוכחה, כמעט כעס תמים וכן, על שיכלולי שפה או רעיונות, בעיקר בתחום השירה, שעליו הצהרת, לא פעם, שאינך מבין בו יתר על המידה. באופן אישי, כמעט חברי, הייתי מציע לך לנסות ולהבין במהלך הדיון (בו נידונים דברים ורעיונות, לא אנשים, ולא למוות) ולנסות לפתח רעיון במקום לשללו בציניות, ובכן, קננגיסרית. לעניינינו: ישנו מושג (ובטוחני שאור יאיר את עינינו בביבליוגרפיה נרחבת בנושא) הנקרא "הפונקציה הפואטית". בקיצור נמרץ: הפקונקציה היא לשונית והיא מנתבת בין בחירת מלים, ניסוח, סגנון ונשארת נאמנה לאמירה מסויימת. דוגמא: פלוני-עיתונאי לעניין מזה"ת יכתוב: "ישראל פרשה חטיבות חי"ר ושריון לאורך גבולה הצפוני" פלמוני-משורר ינסה לפייט את העניין ויכתוב: "מדינת היהודים העמידה חיילי רגלים וטנקים בדרום לבנון" כעת, המשפטים הללו אומרים את אותו הדבר בדיוק, רעיונית, אך בחירת המלים שונה. העיתונאי ניסה לשוות לדבריו נימה אקטואלית, עניינית וסיכומית, בעוד המשורר ניסה לשוות לדבריו נימה פואטית, אולי אישית, סגנונית, הרחבת הדברים על ידי דה-אוטומטיזציה של המושגים (ישראל=מדינת היהודים, ישנה פה גם אמירה נוספת בעניין ישראל עצמה שאינני מסכים עמה, אגב). ההבדל בין שני המשפטים, לסיכום, הוא הפונקציה הפואטית בכל אחד מהם. פואטיקה של אקטואליה או פואטיקה של שירה (גם אם גרועה, כפי שהצגתי במקרה זה). חיבורי מלים, אגב, אינה תופעה שכוחת-אל שהופיעה לא מזמן והנה היא חולפת; לא לא. גם בכתבי אצ"ג תוכל למצוא זאת, בטח ובטח בסילוגיזמים שונים בשפה האנגלית ועוד. הודעתך המקורית, אגב, דובי, שנכתבה כולה על דרך חיבור המלים, הייתה בלתי קריאה בעליל, בעוד שמושג פתאומי כ"ספרימתעופפים" או "חדרימתהפכים" או "מזשיר" (חיבור משולש של דוד אבידן) מובנים יותר, בטח ובטח בהקשר המשפט הכולל שנכתב בשפה מפורדת ומבוזרת. |
|
||||
|
||||
אני, דובי, הייתי מייעץ לך בדיוק ההפך. דבוק בגישתך המוכיחה, חפש היגיון ברזל בכל צעד ואל תשנה את עמדותיך המקוריות אלא אם כן תיתקל בעמדות מוצקות יותר. לא רק כשמדובר בשירה, אלא בעיקר כשמדובר בשירה. חקר השיר אינו שונה במאומה מחקר פונקציה או מחקר חיידק. נכון,אופי הנתונים שונה ופונה אל צדדים שונים מעט מן הרגיל אולם דווקא משום כך אסור לאבד את הראש. אינטואיציה היא חלק חשוב בחקר השיר ויש לעשות בה שימוש אולם שימוש מפוכח. יש לתת לה משקל וערך ואהבה אולם גם היא חייבת להיות כפופה לשכל ולמעשה בעיקר היא צריכה להיות כפופה לשכל כשמדובר בחקר השיר. חקר הטקסט הספרותי הוא קודם כל חקר. וחקר הוא ניתוח שיטתי ומתודולוגי של נתונים. אם נתחיל לשנות את עמדותינו כדי להבין אז אולי נבין אבל נישאר בלי עמדות וזה יותר גרוע. אם עמדותיו של אדם מביאות אותו רק עד נקודה מסוימת עדיף לו לדעתי לא לעבור את אותה נקודה מאשר לעבור אותה ולהישאר בלי עמדות, כלומר בלי שורשים ובלי להיות מסוגל לקשר את שהבין לדברים אחרים שהוא יודע. כפי שתמיד רציתי לומר למורה שלי למתמטיקה ולא אמרתי: אל תסבירי לי מדוע הפתרון שלך נכון הסבירי לי מדוע הפתרון שלי שגוי ואיך אני מגיע לפתרון הנכון בהתבסס על גישתי המקורית. כי פתרונות אפשר להבין אולם אי אפשר לחבר אותם לנטייה הבסיסית שלך. בעניין הפונקציה הפואטית, אני חושש תומר שאני חולק על הסבריך. הפונקציה הפואטית, לפחות כפי שהבנתי אותה אחרי קריאה חוזרת ונשנית של המאמר במשך כמה שנים (משום מה זה פשוט לא נכנס לי לראש, אולי מרוב שזה פשוט), מסבירה את אופן ההתארגנות של המילים בטקסט. בעוד שבשפה רגילה מה שקובע איזו מילה נבחר היא מידת הדיוק שלה בתיאור המציאות ורק אחר כך שיקולים אחרים (סגנון, רובד) הרי שבשירה זה הפוך: מה שקובע את בחירות המילה הוא היחס שלה לשאר המילים במשפט (חריזה, משקל, תקבולות). כלומר הגורם הדומיננטי בטקסט הנשלט על ידי הפונקציה הפואטית הוא גורם "רוחב", פנים לשוני, בעוד שהגורם הדומיננטי בטקסט רגיל הוא גורם "אורך", היחס בין הלשון לעולם. מכאן שטקסט הנשלט על ידי הפונקציה הפואטית הוא "אוטונומי", "אמנות לשם אמנות", כי הגורם המסדיר את השימוש בשפה אינו הגורם החיצוני אלא השפה עצמה. הגולם קם על יוצרו. מכאן שאם המשורר בחר את "מדינת היהודים" כדי ליצור דה-אוטומטיזציה של המושגים הרי שמדובר ביחס בין השפה לעולם ולאופן שבו הוא נתפס ולכן אין זו הפונקציה הפואטית. מאידך אם היה בוחר אותה מתוך שיקולים פנים לשוניים כגון חריזה, משקל או גם סגנון (אם כי זה פחות מובהק) זוהי הפונקציה הפואטית, כפי שאני מבין אותה לפחות. לפונקציה הפואטית אין דבר עם נימה פואטית, אלו הן שתי הגדרות שונות של פואטיקה. אם קיים איזה קשר הוא שהראשונה גורמת לאחרונה.נימה אישית לא יכולה להקביל לנימה פואטית כלל, כי הראשונה מוכתבת לפי תוכן הטקסט והשנייה לפי חוקי השיר העצמאיים. בעניין חיבור המילים, כאן בהחלט ניתן לדבר על פונקציה פואטית. השפה פועלת על פי שיקולי רוחב, שיקולים פנים לשוניים. היא פועלת על פי כללים משלה שאינם כפופים לכללי השפה הרגילה. עוד לא הצלחתי להגדיר את היחס בין המילים המחוברות, אולי משום שהן מפסיקות להתקיים כמילים בודדות, אך ישנה פה הזרה חדה של השפה. תחבולה יש פה, מה תפקידה? עד כמה היא יעילה? ישפוט כל קורא לעצמו. |
|
||||
|
||||
למה לענות בעצמי אם דייב בארי עושה את זה כל כך הרבה יותר משעשע? |
|
||||
|
||||
uc, these are xactly the same reasonz who led to what u can call now 'hackslang' (very mistakengly, prolly, & b4 it was brutally raped by stuph like 2pac (or the 'kewl' culture portrayed in cellphonez ads, sms's etc)). while it has its place in certain cstances u wont expect it in n academic discussion becuz of the contempt it relayz to the other side of the conv.
dont u think? |
|
||||
|
||||
סגנון הכתיבה המחוברת הינו פאן נוסף לשירה לא פלצנית לכותבים אשר אינם כבולים ל"אקדמיה" לחוקי ה~כתוב נכון~ ולא התחושה ה"מודרנית" כדבריך.. ומי אמר שאסור?? http://stage.co.il/Stories/178154#top לפניך לינק נוסף אשר יעניין אותך (אני מאמין) ליצרה לא קונבנציונלית אחרת ורטיקלית במקרה זה: http://stage.co.il/Stories/175477 בברכת כתוב איך שבא לך וקח הכל בהומור !! מוטי פרי-מור |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בכל זאת....מ ו מ ח ה !! |
|
||||
|
||||
סתם שתדע - אם אתה רוצה לפתוח עמוד תגובה ולהמשיך לראות את הדיון המלא, פשוט תעשה right-click על הקישור "הגב על תגובה זו" ותבחר לפתוח את העמוד בחלון חדש. |
|
||||
|
||||
או לחילופין, בעמוד התגובה ובעמוד אישור התגובה, ישנו קישור למטה בצד ימין שכותרתו ''חזרה למאמר'', ישחזיר את הקורא למאמר באותו ''מצב'' כשהיה. |
|
||||
|
||||
לא "ישחזיר" אלא "שיחזיר" :) |
|
||||
|
||||
לא מצאתי את הודעתה של טלי פה וגם מנוע החיפוש לא אולם אתייחס לעניין בכל זאת. מה דעתך על הקטע הבא: לאחר שלא הצלחתי לחבר את הטלוויזיה לחשמל (לא הבנתי איזה משלושת החורים בתקע מתאים למי מהחורים בשקע) אפילו שפתחתי שוב את חומר הלימוד שלי מן התואר השני בהנדסת אלקטרוניקה, מצאתי תחליף. הלכתי לחנות אלקטרוניקה ישנה, קניתי חלקי טלוויזיה ישנים ותוך כמה שעות הצלחתי להרכיב אותם למכשיר שעובד. אז יכולתי לראות את משחק השבת. נשמע מוזר? זה מה שחשתי בשיר במידה מסוימת. הדובר מוכיח ידע ניכר על הצפון, על משאבי העולם, יש לו ידיעות בספרות ובציור, יש לו יכולת חשיבה המוכחת בטקסט אולם אינו יודע דבר על איי הדרום. בורות כזו אינה מתיישבת עם מה שכן כתוב שהוא יודע ובטח לא עם הנימה הביקורתית: מי שיוע את כל זה בטח גם יודע משהו על איי הדרום. מובן שאפשר להתחיל לחטט ולחפש כיצד הדברים מתיישבים, השאלה אם זה רצוי ותורם לשיר. לא נראה לי. |
|
||||
|
||||
אבל כל הטענה של המחבר, לדעתי, הינה שהידע שיש לו על איי הדרום הוא ידע בלתי רלוונטי, הוא ידע הנובע מגופי ידע צפוניים, שאינם ידע אמיתי אותנטי על איי הדרום. כתבי סטיבנסון, הציורים הרומנטיים של גוגן, עליסה בארץ הפלאות או מרי פופינס המופיעים כרמז, כולם למעשה גופי ידע צפוניים, ולכן כל הידע הזה עדיין שומר על קו הבורות שהוצג בשיר. אני איש צפון - אומר המחבר - אני יודע על אנשי הצפון. לא אוכל לדעת על אנשי הדרום עד שלא אהיה איש דרום. אני, ככל אנשי הצפון (כך אני מניח), לוקה בבורות מובנית בענייני הדרום. ואגב, אני חושבת שעודד התייחס להודעה הקודמת הזו: תגובה 97812 |
|
||||
|
||||
נכון, ועוד הבחנה - לא רק גופי ידע צפוניים, אלא גופי ידע תיאורטיים. ולצורך זאת, גם ציור שצייר מישהו את איי הדרום הוא גוף תיאורטי, מתווך. ההתבוננות בציור לעולם לא תדמה לביקור באי. |
|
||||
|
||||
לעניין הסתירה כביכול שמצאת בין טענתו שאינו יודע דבר לבין הדברים שמנית שהוא כן יודע: זאת, לטעמי (וכפי שהעירו אחרים) בדיוק התמה המרכזית של השיר. הוא אומר שהידיעה הסינטתית-אינפורמטיבית שלו על איי הדרום אינה ממש ידיעה חוויתית, ולכן אינה ממש ידיעה. במלים אחרות, מחמת איזה פער לא-ניתן-לגישור בין מגבלות התפיסה ה"צפונית" שלו לבין העולם הדרומי האקזוטי והמרוחק כל הפרטים המעשיים שהוא יודע אינם תורמים דבר לידיעה אמיתית. זאת בניגוד לידיעה האינטואיטיבית והטבעית שלו לגבי ספרים מתעופפים כשהופכים את החדר, למרות שמעולם, בעצם, לא ראה כאלה. והגישה הזאת עונה גם לטענה על ההתנשאות כביכול שלו. מאחר וטענתו היא טענה כללית על מגבלות התפיסה האנושית, אין בהשלכתה גם על הקוראים כל התנשאות. "האדם אינו אלא..." אמר פעם טשרניחובסקי, ואני לא זוכר שמישהו צעק לו "דבר בשם עצמך, אני גם נופי ניו-זינלנד". |
|
||||
|
||||
בקריאה ראשונה ומרפרפת, עלו בי האסוציאציות האלה - ילד או מבוגר ששבוי בחלומות ילדות על סיפורי מסעות ומגלים כמו מגלןאו קפטן קוק. נזכרתי בסדרת הספרים של ז'ול ורן ''ילדי רב החובל גרנט'' במסעם לים הדרומי בחיפוש אחרי אביהם (האחות המדומינת שתקועה באי רחוק). יותר מהכל השיר הזכיר לי את אחד הסיפורים המופלאים ביותר של עמוס עוז על הילד ''סומכי'' (אם אני זוכר נכון) שהופיע באחד הקבצים של סימן קריאה. מסופר על ילד בעל חלומות שיוצא למסעות של גילויים באיי הדרום על ספינה שעשויה משולחן הפוך. |
|
||||
|
||||
מאחר ואני עצל וישנוני, וגם מאחר וכל מה שאנסה לכתוב לא יתקרב למה שאור ותומר כתבו למטה, אזכיר מספר אסוציאציות שעלו בי במשך הקריאה. ראש וראשון, רנה דקארט ("Was a real pissant..."). מאיפה אנחנו באמת יודעים את מה שאנו יודעים? האם זאת האמת? (וכאן אולי זה מתחבר לשד עליו דיבר תומר, ולשד עליו דיבר דקארט שמעוות את חושי הצופים, ומונע מהם לראות את האמת. שנית, השיר מאוד הזכיר לי מערכון של חנוך לוין, על אם שבאה למורתו של בנה, ומתלוננת על זה שהיא מלמדת אותם על יבשת אוסטרליה, שלא קיימת. "ומאיפה את יודעת שאוסטרליה קיימת? ראית אותה פעם?" מעניין אם כותב השיר (סליחה, אבל משורר זאת מילה מנופחת שקשה לי להשתמש בה) מכיר את המערכון, והתייחס אליו במודע. הארונות המלאים ספרים שיהיו הראשונים להתנתק מהרצפה הזכירו לי את מרי פופינס. והנה, גם מרי פופינס ביקרה באיי הדרום! אכן מדהים כמה ניכר חלקו של המטען התרבותי שנצבר בילדות, העוסק באיי הדרום. אסוציאציה זאת מתחזקת עם סיומה של הפסקה הקודמת לארונות-הספרים, המכילה את השורש צ.ח.ק., שהוא בעצם הדבר שגרם לדמויות במרי-פופינס לרחף. וזה מזכיר לי. אוסטרליה. יש בארה"ב רשת מסעדות שנקראת Outback. אומצות עסיסיות ביותר. מסעדות כביכול-אוסטרליות. לקחו אותי לשם, יותר מפעם אחת, והראו לי את המפה שיש בכל סניף, ובה אוסטרליה ניצבת בראש המפה. לאמריקאים האתנו-צנטריים להפליא הדבר היה קסום ומוזר. אני מניח שגם החברה הישראלית נגועה במידה זאת או אחרת של אתנוצנטריות, אבל פחותה באופן ניכר ביותר מהאמריקאים, ללא ספק. זה היה הכל? אולי. בלי קוהרנטיות כלל. נו, זה מה יש. קוהרנטיות זה ללוזרים. או לאנשים מוכשרים יותר ממני, לחילופין. תלוי באיזה צד של המתרס אתם נמצאים. |
|
||||
|
||||
האמריקאים הוקסמו. הישראלים, אני מניחה, היו מגחכים, מתלהבים, מספרים לחבריהם ואחר כך מוסיפים המון פרטים והופכים את העניין לאגדה אורבנית. |
|
||||
|
||||
לא לא, דקארט was a drunken fart; מי ש- was a real pissant הוא עמנואל קאנט. (ולמי שאין מושג על מה אנחנו מדברים: מונטי פיתון, Bruce's Philosophers Song) |
|
||||
|
||||
והנה קישור עם כל מילות השיר: |
|
||||
|
||||
אני יודע. ''בדקתי'' אתכם. זהו. רציתי לראות אם אתם ערניים. חוץ מזה, תפיסתו המוסרית של קאנט שזורה עמוק לתוך השיר, וזה מה שיכול היה לבלבל אותי, אם באמת הייתי מתבלבל, ולא ''בודק'' אתכם. |
|
||||
|
||||
פירסם היום ב"מעריב " כתבה שלמה על "דג אנונימי" ומשבחת ביותר. הוא העיר כבדרך אגב שהוא מקפיד לקרוא כל "גיליון" חדש מדי חודש בחודשו . וכאן כדאי לציין ש"דג אנונימי " הוא מגזין השירה הראשון והיחיד בעברית מזה שנים רבות מספור ( אולי מאז ומתמיד ) ש"יוצא לאור" מזה חודש בחודשו, ולא אחת לכמה חודשים במקרה הטוב ביותר או אחת לכמה שנים במקרה הרע יותר. נחמד לראות שיש לפחות מבקר ספרות "נחשב " אחד שהתחיל לשים לב לכך שהאינטרנט הוא כיום המוקד הפעיל והמעניין ביותר של יצירה ספרותית בעברית ותופס את מקומם של כתבי העת הספרותיים והקבוצות הספרותיות שמבקרי הספרות האלה כל הזמן מיללים מקוננים על מותם,מבלי שיהיו מודעים כלל למה שנעשה ברשת . . המאמר הוא כאן : |
|
||||
|
||||
נסים קלדרון מנסה להחמיא למשוררי הדג? כשהוא כותב שהם "מסרבים לאפשר למקום להכתיב להם את השיר", וש"דווקא בתוך הזוועה" הם מקפידים על "החובה של המשורר כלפי היופי". אני רואה בזה מחמאה די מפוקפקת, עדות על סוגשל כישלון, למעשה. התמונה שקלדרון מצייר, מבלי לקרוא לה כך, היא תמונה של אסקפיזם, של בריחה אל "שירים של שפיעה, של גודש, של הגוף החושני והמיני, שלא מסתפק במועט", כלומר שירים של מה שלא שייך למקום ולזמן. בתור אחד מהחבר'ה הייתי נעלב קצת, אלמלא שירים כמו סוף, אני אוהב אותך אנה פוליטקובסקיה, אלפיים תשע מאות שמונים וארבע, אקדח, ועוד; שירים שמעידים דווקא על התעסקות בפוליטי, אם כי לא ברמה היומיומית שלו. |
|
||||
|
||||
קודם כל, אמבכלל, רבנכר אחרכך, אם אפשר, רבמכר. (דוד אבידן, מזוזה) בתור אחד מהחבר'ה אינני רואה צורך להעלב. לשם מה? אבחנותיו של נסים קלדרון היו בנוגע ליופי שבשירה הזו, ראשית כל כלפי היופי; כך הייתי שמח שישפטו את שירי שלי, לפחות, בתחילה - ראשית כל לפי איכותם האסטתית, אחר כך, "אמבכלל", כפי שכתב אבידן, לפי איכותם הפוליטית. מה גם שאני חושב שאיכות פוליטית בשירה אסתטית אמיתית (ובכך אני מעיר הערת אגב על האסתטי בשירת שבתאי המאוחר/ת ובשירת לאור המאוחר/ת) ניתנת לשיפוט ממרחק הזמן וההיסטוריה. שיר, על מנת שישרוד אל תקופת הצינון הזו, עליו להצטייד במנת יופי בלתי-מבוטלת, מה שאכנה באופן שרירותי וכוללני מדיי ה"שירי", כדי לצלוח את הדרך אל לבבות קוראיו ורק אז אל מדורי האקטואליה. אינני חושב שאפשר להתעלם, לאורך זמן כמובן, מן האיכויות הפוליטיות-עכשוויות שיש בדיון המופיע ב"חלל" או ב"אנה פוליטקובסקאיא", אך אלו מדברים על מלחמות-עכשיו או על כיבוש, השיח הפוליטי בהיר בהם יתר על המידה. שיריה של בסקין, לעומת זאת, או של בורשטיין, יש בהם מן הפוליטי המוצפן, שזקוק לזמן ולאבחנותיו החברתיות שתתפושנה שלטון, אולי, ובלתי-אפשרי לומר דבר מה על עניין זה כעת, מבלי לסייג את הדברים לדורות הבאים. אולי מוטב, אני אומר, שיתרכזו כעת מעט ביופי; נאיבי מצדי לחשוב, אבל זה מחזיק אותי בריא, שהיופי הזה יסיט אי אלו מחשבות מן ההרג. בכך יושלם המהלך הפוליטי האמיתי של הספרות ושל השירה ושל המאמץ האינטלקטואלי הסיזיפי בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. אם כי נהיר לי שאנתולוגיית הדג והדג בכלל הם הד רחוק של חלום מעין זה. שויין. |
|
||||
|
||||
מה לגבי איכות אסתטית בשירה פוליטית? לא, אל תתעייף :-) אני רוצה רק לומר שמעניין אותי לשמוע האם אתה רואה הבדל אסתטי בין שירים פוליטיים לשירים "אישיים" של יצחק לאור, ואם כן מהו. |
|
||||
|
||||
רק כדי לעמיד דברים על דיוקם: אינני מסתייג משירה פוליטית גרידא; אני סבור שבשירת מיאקובסקי, ברכט, נאזים חיכמת יש בהן הרבה חן ואסטתיקה, כמו גם במחזותיו במערכוניו ובפרוזה של חנוך לוין, שלא בלבד שיש בכתיבה זו ייצוג של עולם במלחמה או עוני או מירורים אחרים, יש גם ייצוג אסתטי חריף. לאחרונה, אפילו, אני מוצא פינות חמד במאמריו השיריים הפוליטיים של אצ"ג. האח. עם זאת, שירת אהרן שבתאי דוגמת "לבי" שהיא יותר מקוממת שירית ממעניינת, או השירה הפרו-סרבנית של לאור, או אפילו שירי נגד בן-לאדן של נתן זך שפורסמו מיד לאחר האחד עשר בספטמבר במוסף תרבות וספרות הארץ - כל אלה יש בהם את הגלישה המוכרת, הקלה מדיי, של אנשי הרוח הישראלים, של האלו האוהבים להתקרא משוררים או אינטלקטואלים רחמנא ליצלן, אל הפוליטי המלוכלך, ובכך הם מנטרלים מעצמם את הזכות והיכולת לקבוע ולממש עמדה אסתטית. "המחויבות ליופי" שהזכיר קלדרון ברשימתו אינה מעלה יחידאית לשירה מעולה, להפך - היא מתכון גמור לאסקפיזם אותו הזכיר עמר אורי. אך המחויבות ליופי כמעטפת למסר פוליטי/חברתי/תקופתי היא עול מצוותיו של כל משורר, של כל אמן. אפשר לצטט את כותר פאראראזי מתוך ספרו של שלמה זנד "האינטלקטואל האמת הכוח" - "והמשכיל בעת ההיא (לא) ידום". סייג לחוכמה ודי לחכימא. |
|
||||
|
||||
"הפוליטי המלוכלך" = כמו למשל התגובות השיריות המיידיות לטבח סברה ושתילה? "מסר פוליטי/חברתי/תקופתי" = .... אבל בעצם המסר הפוליטי של ברכט היה בזמנו "פוליטי מלוכלך" - או ששוב לא הבנתי כלום. |
|
||||
|
||||
לא אנסה אפילו להשוות בין שירתו הפוליטית של שבתאי לזו של ברכט מן הסיבות שכבר פירטתי לעיל. אינני מכיר את התגובות השיריות לסברה ושתילה ולכן לא אוכל לחוות על כך דיעה. |
|
||||
|
||||
או.קיי, תודה על התשובה. |
|
||||
|
||||
בניגוד לטענתך, אבחנותיו של קלדרון ל א היו (רק, או ראשית-כל) כלפי היופי שבשירת האנתולוגיה. היענות משוררינו ל"חובה כלפי היופי" מוצמדת אצלו לסירובם לאפשר למקום להכתיב להם את השיר. כאילו שיש סתירה (קלדרון, לדעתי, מאמין שיש סתירה, לפחות חלקית) בין כתיבה מתוך המקום והזמן לכתיבה יפה. אבל אנחנו הרי מבינים שמדובר בשני מישורים שונים לחלוטין: בראשון נמדדת יכולתו של המשורר "לייצר יופי", ובשני נמדדת איכותו כאדם, מידת היענותו לקריאת הסביבה, איכות המשפיעה בעקיפין גם על איכותו כמשורר. אנחנו מבינים שאין קשר (ישר או הפוך) בין שני המישורים הללו. אנחנו לא מבינים ככה, תומר? קלדרון פספס את זה, ולכן הוא פספס את המובן שבו משוררי הדג (דרור, אשר, גלעד, כבודו) כ ן מאפשרים למקום להכתיב להם את השיר. אבל לא נעלבתי, באמת. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע אם זה עוד רלוונטי, כי השיר פורסם מזמן, אבל קראתי אותו בפעם השנייה היום (6.8.05) ורק עכשיו אני מרגיש שבאמת הבנתי אותו (כמובן, אולי אני טועה). במרכז השיר - המחאה על הפערים בין חצי העולם העשיר שלנו לזה העני ב"איי הדרום", והאדישות/ההתנכרות שלנו אל חצי העולם העני. המפה תלויה הפוך - כלומר לא בסדר, לא כמו שצריך. וגם אוסטרליה, הדרומית, אך מייצגת את העולם העשיר, "מצחקת על ראשו" של העולם העני. בדיעבד, זוהי המשמעות של הכותרת - "איני יודע דבר על איי הדרום", וכנראה שאיני רוצה לדעת דבר. ייתכן שהבית הרביעי הוא נבואה או אולי פשוט אמת כואבת - אם יתהפך החדר (= אם המפה לא תהיה הפוכה, כלומר לא ימשך חוסר הצדק (ואולי זה רמז למהפכה שעתידה להתרחש?)) יהיו הארונות המלאים ספרים (תרבות הצפון העשיר) הראשונים לצנוח. אבל בינתיים - לא חווינו מעולם חדרימתהפכים (בית חמישי), ואיננו יודעים דבר על (איי הדרום) חיים בעוני, וגם אם נקרא ספרים, לא נבין באמת איך זה לחיות בעוני (בית שישי). בבית השביעי, המחאה קצת מתחדדת - אדמת המקום אינה חשה בצפוניותה או באיים השוכנים מדרום. חצי העולם העשיר לא חש שהוא "בצפון", כלומר שהוא צד אחד של העולם, אלא מרגיש כמרכז, כאילו אין שום דבר מלבדו, וזה מתחדד עוד יותר בבית הבא, אם כי אני מודה שלא הבנתי את הקשר לגוגן (האם הוא זה שנהג לצייר נשים אפריקאיות?). ה"לבנים" של המרפסת (שמזכירים כמובן אנשים לבנים) הם משחק מילים ממש מבריק. הסיום, כמובן, ציני ופסימי (ואולי יש לומר ריאלי) - לא הדובר (אבל כן המשורר, אני מניח) ולא הקורא מתעניינים במצבם של האנשים בדרום. הם ימשיכו "לישון" (זו מטפורה, אני מניח), כל עוד המלח מהדרום (מדמעות אולי) לא מגיע אליהם. יש כאן מחאה שקטה וחריפה, ותחושה חזקה של אי נחת, דווקא בגלל הלשון היומיומית, והניכור של הדובר כלפי הנושא (שמתבטא למשל, בצירופי מילים, כמו חיימתים, שמוציאים את התוכן והכח מהמילים והופכים אותן לסתם ביטויים). במשמעות הפשוטה, הכל מאד סתמי. אף מילה על ילדים מתים ברעב ובמחלות. ובדיוק זה הכח של השיר, וכבר נאמר הרבה על העוצמה שבאיפוק. שיר אחר באייל באותו נושא - "אפריקה" (צליל אברהם), שמעלה את הכל לפני השטח, השפיע אליי פחות, בעיקר בקריאה שנייה. אבל בסופו של דבר, וזה מה שעצוב, זה לא השפיע מספיק. גם עכשיו "איני יודע דבר על איי הדרום", וגם עכשיו סביר להניח שאני לא אעשה שום דבר בנושא, וכנראה שגם לא אתה שקורא את זה. אפשר ללכת לישון. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |