בתשובה לאור, 16/10/02 21:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נדמה לי שאני חייב לך התנצלות על הטון של שתי הודעותי דלעיל. עוד לא הכרעתי סופית בעניין (ברצינות!), אבל הנה: סליחה. "חדוות היצירה" הוא מושג מפתח כאן. חדווה עולצת זה בדיוק מה שחשתי למקרא התרסתו העניינית, השלווה והפונקציונלית של עודד (תגובה 98334) כנגד הדיון הפרסקריפטיבי שלך (תגובה 98214) על חיבורמילים. ההודעה הקצת-בוטה-מדי שלי היא תוצאה של העליצות הזו, והיא באה לומר לך בדיוק את מה שאתה אומר כעת: "שיתעסק [אור] בספריו מעלי העובש ויניח לי [עודד] לכתוב את שלי". בקיצור, אנחנו בסוגשל הסכמה, נדמה לי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יוצר מפרסם כדי לקבל תגובה, יוצר מניח לשירו להגיע לדיון באייל בדיוק לשם קבלת תגובה. ולא סתם תגובה, אלא דיון של ממש שבו הוא יכול להשתתף. נראה לי שבפורום הזה לפחות, תגובותיי, כולל תגובות פרסקרפטיביות, הן בהחלט לעניין. תגובות אלו היו גם הן ענייניות, לא פחות מתגובתו של המשורר הנדון. עוד אומר, כי למרות מגילותיי לא נקטתי בטון הציני או האישי שנקטו בו מתנגדים אחרים לעניין חיבור המילים. למעשה נדמה לי שתגובתי על אף תוכנה המתנגד הייתה שלווה ולעניין. מעולם, לא פה ולא בשום מקום, ככל הזכור לי לפחות, לא אמרתי למשורר מילה אישית או ביקרתי אותו בצורה פוגעת, זה אם ביקרתי אותו בכלל. אני מנסה להפוך את השיר למוקד של דיון עקרוני וענייני מבלי להתייחס בכלל לעובדה שנכתב בידי אנוש חי ונושם. לא להתייחס לטוב ולא להתייחס לרע. עוד דבר מעניין בעניין חיבורי מילים שאתה בטח יודע. גיליתי כי בשמחת עניים של אלתרמן ישנו שימוש בחיבור מילים. ומעניין לא פחות שהחיבור הזה הוא חיבור ''לא תקין'' לפחות לא לפי האופן שעודד הסביר פה על עקרונות החיבור שלו. זהו חיבור אחד בלבד במילה ''חצרמוות'' ובריבויה ''חצרותמוות''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, אלתרמן לא היה צריך להמציא את הצירוף חצרמוות הוא קיים בתנ"ך: "ויקטן ילד... ואת חצרמות ואת ירח" (בראשית, י 26). זה שמו של עם שיש בדרום חצי האי בתימן הדרומית ועד היום אזור מושבו נקרא כך, או בשינוי קל: "חדרמות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, יופי. פתרת לי את דילמת האבולוציה של השירה העברית מבחינה זו. תודה על המידע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יוצר, לא מפרסם, ולא קוראים לי עודד, אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן. אין כאן עניין של התעמקות-יתר: הניתוח של תומר ודאי לא היה מעמיק פחות משלך, אבל הוא נכתב מזווית ראייה של קורא, ולא של מורה לספרות. מה שאין בו ויש בניתוחים שלך הוא הטון הדידקטי, הפרסקריפטיבי, הדוגמטי (שים לב: האשמתי אותך בדוגמטיזם, לא בחוסר-נימוס). נדמה לי שאתה משחק כאן משחק דו-פרצופי: מצד אחד מצטדק - "לו הייתי משורר לא הייתי מקשיב לי בכלל" (מילים שלי) - ומצד שני מניח שהמשורר כן מעוניין לשמוע את דעתך. אני חושב שהוא אכן מעוניין בכך, ובכל זאת אני מרגיש דחף עז לצאת נגד סוג השיח השירי שאתה מייצר. למה? אולי כדי שקוראיו הרכים של האייל לא ילמדו לזהות אותו עם שיח שירי בכלל; ואולי סתם כדי שלצד השיח הדוגמטי תישמע גם ביקורת עליו. בכל מקרה - אין כוונתי שתפסיק לכתוב את מגילותיך, כמובן. גם אם הייתי רוצה שתפסיק (אני לא) לא היתה לי זכות לדרוש זאת, במיוחד כאשר אני כמעט ולא משתתף כאן בדיון. אבל אני מתקשה לראות את התרומה שלהן לדיבור השירי (המדולדל...) כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כותב גם בשבילי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבריי הבאים עלולים להישמע שחצניים במידה רבה ואם כך אני מתנצל מראש אולם אומר אותם בכל זאת. אני מקווה שהדבר לא ייזכר לרעתי. דומני עומר כי טענתך "אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן" אינה מדויקת כל כך. קודם כל בהתבסס על ניסיון אישי, אני קיבלתי רק תודות על מאמציי לפענח את השירים שמתפרסמים. גם פה וגם בבמה הזכורה לטוב או לרע. למען האמת אני סבור שאותם "מיני מחקרים" הם ההשקעה המתנה הגדולה ביותר שניתן להעניק ליוצר. לא בקלות ימצא מי שאינו מפלה בין שיר שלו לשיר של ביאליק ומעניק להם אותו יחס שווה, חסר פניות, יחס של אובייקט מחקר. אולם העיקר הוא שתגובותיי, לפחות הראשוניות הנוגעות לשיר עצמו ולא לדיונים המתמשכים ממנו, הן קודם כול תגובות של קורא. אולם אני מנסה לא להסתפק בתגובות כאלה ולנסות לפרש אותן ולהסביר את מקורן בהתבסס על כמה עקרונות פשוטים שלמדתי עם השנים (באמת לא גבורה גדולה). דומני כי המשורר יצא נשכר הרבה יותר מתגובות כאלה אשר אינן רק מבקרות או מביעות דעה אלא גם מנסות להצביע על הנקודות בשיר שגרמו לתגובה אינטואיטיבית זו או אחרת. המשורר רשאי לקבל את ההצעה או לא אולם הוא ידע לא רק מה הרגשתי לגבי השיר אלא גם למה. מחקר הספרות והשירה בפרט לכוד בתוך פרדוקס: עליו להיות תמים וערמומי כאחד. על החוקר לקרוא את השיר כאילו אינו יודע דבר בשירה ולהסביר את השיר כאילו הוא יודע הכול. אני מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו: גם להרגיש בלי לחשוב וגם לחשוב למה הרגשתי מה שהרגשתי. האובססיה שלי לקוהרנטיות אינה ניתוח אינטלקטואלי אלא להפך, התמימות בהתגלמותה! כי החיפוש אחר קוהרנטיות היא הדחף הבסיסי של כל קורא ולכן העיסוק בה הוא קודם כל תגובה של קורא, אם כי תגובה מדויקת יותר. לגבי ניתוחו של תומר: אני אף אוסיף על טענתך ואומר שלא רק שניתוחו לא היה פחות מעמיק משלי, הוא יותר מעמיק ממנו! מה שכן, אני חולק עליך שהוא נכתב מזווית ראייה של קורא. הוא נכתב בדיוק מהזווית ההפוכה! מזווית המבקר, המסאי, הפרשן, איש התרבות (בכוונה אני לא אומר חוקר). מי שמגיב במונחים הלקוחים מתוך הפילוסופיה היוונית אינו מגיב תגובה של קורא! הוא מגיב תגובה מושכלת הרבה יותר. לגבי הטונים השונים שהבחנת בקולי. הטון הדידקטי – תוצאה, עגומה אולי, של כמה שנות הוראה, אבל בעיקר פשוט צורת חשיבה. גם כשאני כותב עבודה אני נוקט בטון הזה וגם כשאני מסביר לחבריי מדוע בחרתי בעבודה כזו ולא באחרת. ככה אני חושב, אין פה נימת התנשאות. טון דוגמטי – טוב, פה כבר דרשת עבודת מחקר רבה יותר כדי לדעת מה דעתי במגוון נושאים כדי ליצור השוואה. אולם טון זה קשור לטון הפרסקרפטיבי שהוא הטון הפרסקרפטיבי – אם חשת בו, כי אני לא, הוא נובע, כמו הטון הדוגמטי, מאופייה המוגבל של צורת החשיבה שלי. אני, לצערי, לא ניחנתי ביכולת לראות דברים מכמה זוויות שונות ולבחור כל פעם בזווית שמתאימה לעניין. בתחומים אחרים הייתי קורא לגישה זו חלקלקות. אני תופס את הדברים בצורה אחת וכך אני מתייחס אליהם תמיד. כשאמצא צורת חשיבה טובה יותר אעבור אליה ואז אראה את הדברים רק כך. אני יכול להבין תפיסות אחרות אולם אני לא יכול להסכים איתן ולהפנים אותן. אני פשוט לא מבין איך אחרים יכולים. אולם, דומני עומר שאתה מוצא בדבריי דברים שיותר משהם קיימים בכתוב הם נובעים מליבך. ראשית, כי איש לא אמר שהוא רואה אותם או אפילו צל שלהם. שנית, נראה לי שאתה מקצין בדבריך. אם כי תגובותיך לגיטימיות בעיניי. חבל שאתה לא תורם יותר לדיון בשיר כמו שאתה תורם לדיון המטא-פואטי. "המשחק הדו פרצופי שלי" לא היה יותר מהומור קלוש. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. לא נראה לי שקוראי האייל יזהו את השיח השירי שלי עם שיח שירה בכלל, זו קצת הגזמה, אף שאם אצליח להשפיע על תפיסת השירה שלהם אשמח מאוד. תפיסת השירה שלי היא התפיסה הבסיסית, היסודית והדי-לא-מפותחת בעיניים מסוימות. זו גם השיטה הבסיסית שנלמדת באוניברסיטה. אם ממנה יצאו הקוראים לתפיסות אחרות, יופי. אם יגיעו לתפיסות אחרות מבלי להכיר אותה, אבוי. אני באופן אישי, למדתי אותה כבסיס ומעדיף להישאר איתה. לפחות כרגע. הגישה שלי היא פשוטה ואינה יותר מחידוד התפיסה הטבעית שלי כקורא. משהו מעין מודעות-שירית. זו נראית לי הגישה ההגיוניות ביותר לטקסט. מדוע? כי נובעת ישירות מהמכנה המשותף לכולם: קורא-טקסט. לא פילוסופיות, לא מידע חיצוני, לא דעות ואידאולוגיות. אלא הסקה סבירה ורגישה של מסקנות מנתונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שעבור משוררים, ניתוח מעמיק ומשכיל הוא אחת המחמאות הגדולות ביותר. איני טוענת למיומנות הניתוחים של אור או של תומר, אבל אפילו תשומת לב יתרה שלי זוכה תמיד לתגובה חיובית. וסתם שתי דוגמאות (משוררים מצויינים, בחירה כמעט אקראית של השירים ההפנייה היא לגיליון התגובות): יעקב שי-שביט - בתשובתי: בילי פטריק או'ניל - Me and Stivie G: למעשה, מעולם לא נתקלתי בתגובה שונה, כאשר ניסיתי להתייחס ליצירה, לא כקוראת, לא בצורה מושכלת, ולא בשום אופן אחר. כל עוד ההתייחסות היא רצינית, היא מוערכת. ובעצם מה שאני מנסה לומר, תמשיכו! השיר, לאחר שנכתב, הוא של הקהל. המשורר המפרסם לא רק מודע לזה, אלא ברוב המקרים מעוניין בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והשיר הזה של יעקב שי-שביט מקסים ופשוט בצורתו. ככה הכי קשה לכתוב, נדמה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן, סיכוי טוב שתאהבי גם את זה (מאותו בית יוצר): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אבל פחות :-) משום מה. אולי מפני ההתחכמות "אז פשוט אין מה להשוות". יש גם השפעה אבידנית (ואולי גם זכית) קלה, כאן : אגב, בדף היוצר שלו מצוין שהוא כתב ספר בשם "בעיקר שירי אהבה". ליהונתן גפן היה ספר בשם זהה, אאל"ט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט שיר משובח (וראוי לניתוח מעמיק). (והשפעה זכית בהחלט). אילולי בזבזתי את כל עתודות הזמן והאנרגיה הספרותית שלי כבר כאן הבוקר http://stage.co.il/s/147061?resp=yes, הייתי יושבת "לטפל" גם בו כעת. ועוד שיר עם השפעה זכית, משהו, לדעתי, הפעם מבית היוצר של ינאי ישראלי (צעיר, צעיר, אבל לדעתי עוד יגיע רחוק): ושיר אהבה שלו, אם כבר הגענו עד הלום: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתבה מישהי בתגובות ל"רפונזל", קשה לנשום אחרי השיר הזה. לפני הכל, צריך ששירה טובה תעצור את הנשימה ככה. ואחר כך קוראים שוב ושוב את השורות, לנסות להבין למה בדיוק ומה עצר את הנשימה. _____________ ברקת, מושפעת מהדור הצעיר, מלנכולית אך אופטימית, קיבלה הודעה משמחת על התגשמות חלקית של משאלותיה בעבודה. איך יכול להיות שהכל הולך פתאום כמו שרוצים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי השיר הזה = רפונזל? (טלי, מוודאת יכולות בהבנת הנקרא). וכן, יכול להיות שהכל הולך כמו שרוצים, אבל צריך להיזהר לא להתמכר לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כן. 2. אני לא רואה סיבה שהרע יהיה יותר ממשי/שכיח/צפוי מהטוב :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר היה לראות: שביט הופתע מכך שהבנת את רמזי המקורות שבשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בסדר אור תמשיך. הסגנון שלך לא תמיד לגמרי נקי ואובייקטיבי אבל אתה משתדל ובדרך הנכונה. האופן הזהיר שבו אתה שם את הנפש שלך כמקרופון רגיש נכון בעיני. אם ארצה פעם תגובה לשיר שאכתוב אשלח אותו אליך מתוך ידיעה שאתה עניני והגון. יום אחד כשתרגע ההתלהבות הפוסט פוסטמית יחזור הצמא למשהו פשוט כמו מים,לנקודת מבט שלא מלהגת על מה שמתבוננים בו אלא מקשיבה למה שיש לו להגיד על עצמו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |