 |
דבריי הבאים עלולים להישמע שחצניים במידה רבה ואם כך אני מתנצל מראש אולם אומר אותם בכל זאת. אני מקווה שהדבר לא ייזכר לרעתי.
דומני עומר כי טענתך "אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן" אינה מדויקת כל כך.
קודם כל בהתבסס על ניסיון אישי, אני קיבלתי רק תודות על מאמציי לפענח את השירים שמתפרסמים. גם פה וגם בבמה הזכורה לטוב או לרע. למען האמת אני סבור שאותם "מיני מחקרים" הם ההשקעה המתנה הגדולה ביותר שניתן להעניק ליוצר. לא בקלות ימצא מי שאינו מפלה בין שיר שלו לשיר של ביאליק ומעניק להם אותו יחס שווה, חסר פניות, יחס של אובייקט מחקר.
אולם העיקר הוא שתגובותיי, לפחות הראשוניות הנוגעות לשיר עצמו ולא לדיונים המתמשכים ממנו, הן קודם כול תגובות של קורא. אולם אני מנסה לא להסתפק בתגובות כאלה ולנסות לפרש אותן ולהסביר את מקורן בהתבסס על כמה עקרונות פשוטים שלמדתי עם השנים (באמת לא גבורה גדולה). דומני כי המשורר יצא נשכר הרבה יותר מתגובות כאלה אשר אינן רק מבקרות או מביעות דעה אלא גם מנסות להצביע על הנקודות בשיר שגרמו לתגובה אינטואיטיבית זו או אחרת. המשורר רשאי לקבל את ההצעה או לא אולם הוא ידע לא רק מה הרגשתי לגבי השיר אלא גם למה. מחקר הספרות והשירה בפרט לכוד בתוך פרדוקס: עליו להיות תמים וערמומי כאחד. על החוקר לקרוא את השיר כאילו אינו יודע דבר בשירה ולהסביר את השיר כאילו הוא יודע הכול. אני מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו: גם להרגיש בלי לחשוב וגם לחשוב למה הרגשתי מה שהרגשתי. האובססיה שלי לקוהרנטיות אינה ניתוח אינטלקטואלי אלא להפך, התמימות בהתגלמותה! כי החיפוש אחר קוהרנטיות היא הדחף הבסיסי של כל קורא ולכן העיסוק בה הוא קודם כל תגובה של קורא, אם כי תגובה מדויקת יותר.
לגבי ניתוחו של תומר: אני אף אוסיף על טענתך ואומר שלא רק שניתוחו לא היה פחות מעמיק משלי, הוא יותר מעמיק ממנו! מה שכן, אני חולק עליך שהוא נכתב מזווית ראייה של קורא. הוא נכתב בדיוק מהזווית ההפוכה! מזווית המבקר, המסאי, הפרשן, איש התרבות (בכוונה אני לא אומר חוקר). מי שמגיב במונחים הלקוחים מתוך הפילוסופיה היוונית אינו מגיב תגובה של קורא! הוא מגיב תגובה מושכלת הרבה יותר.
לגבי הטונים השונים שהבחנת בקולי.
הטון הדידקטי – תוצאה, עגומה אולי, של כמה שנות הוראה, אבל בעיקר פשוט צורת חשיבה. גם כשאני כותב עבודה אני נוקט בטון הזה וגם כשאני מסביר לחבריי מדוע בחרתי בעבודה כזו ולא באחרת. ככה אני חושב, אין פה נימת התנשאות.
טון דוגמטי – טוב, פה כבר דרשת עבודת מחקר רבה יותר כדי לדעת מה דעתי במגוון נושאים כדי ליצור השוואה. אולם טון זה קשור לטון הפרסקרפטיבי שהוא
הטון הפרסקרפטיבי – אם חשת בו, כי אני לא, הוא נובע, כמו הטון הדוגמטי, מאופייה המוגבל של צורת החשיבה שלי. אני, לצערי, לא ניחנתי ביכולת לראות דברים מכמה זוויות שונות ולבחור כל פעם בזווית שמתאימה לעניין. בתחומים אחרים הייתי קורא לגישה זו חלקלקות. אני תופס את הדברים בצורה אחת וכך אני מתייחס אליהם תמיד. כשאמצא צורת חשיבה טובה יותר אעבור אליה ואז אראה את הדברים רק כך. אני יכול להבין תפיסות אחרות אולם אני לא יכול להסכים איתן ולהפנים אותן. אני פשוט לא מבין איך אחרים יכולים.
אולם, דומני עומר שאתה מוצא בדבריי דברים שיותר משהם קיימים בכתוב הם נובעים מליבך. ראשית, כי איש לא אמר שהוא רואה אותם או אפילו צל שלהם. שנית, נראה לי שאתה מקצין בדבריך. אם כי תגובותיך לגיטימיות בעיניי. חבל שאתה לא תורם יותר לדיון בשיר כמו שאתה תורם לדיון המטא-פואטי.
"המשחק הדו פרצופי שלי" לא היה יותר מהומור קלוש. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. לא נראה לי שקוראי האייל יזהו את השיח השירי שלי עם שיח שירה בכלל, זו קצת הגזמה, אף שאם אצליח להשפיע על תפיסת השירה שלהם אשמח מאוד. תפיסת השירה שלי היא התפיסה הבסיסית, היסודית והדי-לא-מפותחת בעיניים מסוימות. זו גם השיטה הבסיסית שנלמדת באוניברסיטה. אם ממנה יצאו הקוראים לתפיסות אחרות, יופי. אם יגיעו לתפיסות אחרות מבלי להכיר אותה, אבוי. אני באופן אישי, למדתי אותה כבסיס ומעדיף להישאר איתה. לפחות כרגע.
הגישה שלי היא פשוטה ואינה יותר מחידוד התפיסה הטבעית שלי כקורא. משהו מעין מודעות-שירית. זו נראית לי הגישה ההגיוניות ביותר לטקסט. מדוע? כי נובעת ישירות מהמכנה המשותף לכולם: קורא-טקסט. לא פילוסופיות, לא מידע חיצוני, לא דעות ואידאולוגיות. אלא הסקה סבירה ורגישה של מסקנות מנתונים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש