 |
יש אנשים שחייהם כה רוויים בתוכניות טלוויזיה, עד כי ניתן לומר שהם מנותקים לחלוטין מהמציאות. אך התיאורטיקן ז'אן בודריאר טוען שלא רק המכורים מנותקים מהמציאות, אלא שהמדיה יצרה בעבור כולנו הדמיה של המציאות שמכפיפה את המציאות האמיתית אליה. האם יש בכלל משמעות בעולמנו להבדלה בין העולם שבטלוויזיה לבין מה שאנו מכנים המציאות?
|
|
| תקשורת • שמעון גלבץ • יום ג', 12/2/2002, 21:00 |
|
 |
|
על הדקדקנות במדע
... ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת
שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על
פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ.
ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה,
והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות
אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה
אחת לאחת, בדייקנות. הדורות הבאים, שהיו פחות
מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה
המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה
לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין
מתקיימים קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן
לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד
אחר למדעי הגיאוגרפיה.
- חורחה לואיס בורחס
אמרה נושנה קובעת כי "תמונה אחת שווה אלף מילים". בעידן המדיה האלקטרונית אנו מוצפים בכל עת בתמונות: הילד הפלסטיני מוחמד א־דורה מנסה להיצמד אל אביו תחת אש ונורה; לינץ' בחיילי צה"ל ברמאללה; התמוטטות רצפת אולמי ורסאי בירושלים; קריסת מגדלי התאומים; התפרצות הר הגעש ניירגונגו בקונגו ועוד. אולם לא רק חדשות הטלוויזיה מייצרות בעבורנו תמונות השוטפות את תודעתנו - עושים זאת גם סרטים, פרסומות, קליפים באם.טי.וי, מגזינים, מוזיאונים, פארקים נושאיים, האינטרנט וכו'. איך השפע הוויזואלי הזה משפיע עלינו ועל תפיסת המציאות שלנו?
חוקר המדיה מרשל מקלוהן טען עוד בשנות השישים שהטלוויזיה אינה מציגה תמונה של העולם לקהלי הצופים כי אם משנה את הדרך שבה אנשים תופסים את העולם ומפרשים את מה שהם רואים במציאות. הרעיון הזה מתמצה בסיסמתו המפורסמת "המדיום הוא המסר". לפי מקלוהן, תרבות המיוסדת על כתב, לדוגמה, שונה לחלוטין מתרבות ויזואלית, בלי כל קשר לתכנים שהחברה מנסה להעביר באמצעי תקשורת אלה. הדפוס בונה את השקפת עולמנו בצורה לינארית ואילו הטלוויזיה עושה זאת בצורה אייקונית, פסיפסית. נער שמרבה לקרוא ספרים יראה את העולם באופן שונה מרעהו הצופה באם.טי.וי ומסגל לעצמו התבוננות וידיאו־קליפית. לשון הצילום ורצף הדימויים הטלוויזיוניים היא בעלת אופי גרפי אייקוני, אין ל"משמעויותיה" דבר וחצי דבר עם עולם הכתב והדפוס. בתרבות הוויזואלית דיגיטלית תמונה אחת אינה שווה אלף מילים - היא משדרת דבר מה אחר לגמרי.
מקלוהן היה אופטימי בכל הנוגע לתרבות "הכפר הגלובלי" שעתידה ליצור המדיה האלקטרונית. לעומת זאת, נימות פסימיות למדי שזורות ברעיונותיו של ממשיכו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר. בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי־טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', ומאבדים בהדרגה כל קשר ל"מציאות" החיצונית. החברתי, הפוליטי ואפילו המציאות עצמה הולכים ומתרוקנים ממשמעויותיהם (משמעות תלויה בגבולות יציבים, מבנים קבועים וקונצנזוס חברתי) בעקבות הצפה מהפנטת של הדמיות מדיה פנטסטיות, מסחררות, אקראיות, מטשטשות. תושבי העולם הבודריארי חיים בהיפר־מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.
ז'אן בודריאר
היפר־מציאות
לפי בודריאר, ההיפר־מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה"מציאותי". דגמים כאלה מוצגים לנו ללא הרף: הבית המעוצב האידיאלי שבמגזינים לנשים ולסגנון חיים; חיי המין האידיאליים כפי שהם מתוארים בספרי הדרכה לסקס טוב או בסרטי פורנו; אופנה אידיאלית שמציגים שבועונים וערוצי האופנה בטלוויזיה; כישורי מחשב אידיאליים במגזיני מחשבים או טיולי תיירות אידיאליים וכו'. דגמים אלה שבים ומשתכפלים בסרטי קולנוע, בתצוגות ובכל מדיה אחרת. נוצר אפוא תהליך הפוך: טכנולוגיות המדיה החדשות אינן עוד משקפות את המציאות כי אם מייצרות היפר־מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו, מיטשטש הגבול בין ההיפר־מציאות לחיי היומיום.
הטלוויזיה מפיקה מאות סדרות מז'אנר קומדיית המצבים, שגיבוריהן נראים כאנשים מן השורה כביכול. כך ב"סיינפלד", לדוגמה, העלילה מתרחשת בדירה ניו־יורקית רגילה וסובבת סביב אירועים יומיומיים לכאורה - חיזור שנכשל, ידיד שהכזיב או המשמש מושא לקנאה, דילמות כמו איזו מתנה לקנות לשכן ליום הולדתו או מהם משפטי הפתיחה היעילים ביותר לרכישת לבה של החתיכה החדשה שצצה בשכונה. הגיבורים מדברים בשורות קצרות ומשעשעות (one-liners), לעיתים מרושעות אך בלתי מזיקות, המשמשות דגם חיקוי למיליוני צופים במפגשיהם האישיים - שכן מי אינו רוצה להיות "קול" ומשעשע או לחמוק באמצעות הומור קליל ממצבים רגשיים מעיקים? דומה כי העובדה שתוכנית כמו סיינפלד מופקת ומעובדת לכל פרטיה, שכל סצנה בה מתוכננת בקפידה, שעל כל שורה קצרה ומשעשעת נשפכו טונות של פלגי זיעה קופירייטרית, נעלמת מעיני אינספור חקייני סיינפלד. הם מנסים להטמיע את "האותנטיות" הסיינפלדית בלי לתת את הדעת על כך שהיא מוצר מדיה מלאכותי. הוא הדין בסדרה כמו "אלי מקביל". במספר פקולטות למשפטים בארה"ב מקיימים כיום שיעורים מיוחדים לתלמידי שנה א' שבהם מנסים המרצים לשרש את דימויי עורך הדין ומערכת המשפט האמריקנית שנוצרו אצל הסטודנטים עקב צפייה בסדרות טלוויזיוניות.
האמנם אין הצופים יכולים להבדיל בין המציאות לבדיה הטלוויזיונית? לעתים ממש לא. השחקן ריימונד בר, שגילם בטלוויזיה בשנות החמישים את דמותו של עו"ד פרי מייסון, קיבל אלפי מכתבים שביקשו עצה משפטית; כשגילם בשנות השישים את הבלש איירונסייד זרמו אליו פניות לסיוע בחקירות פרטיות. שחקנים רבים בתפקידי נבלים באופרות סבון נאלצים לשכור שומרי ראש שיגנו עליהם מפני מעריצים הזועמים עליהם בשל נבזויות שעוללו בעולם הבדוי של הסדרה הטלוויזיונית. עשרות שקי דואר ובהם מתנות, ברכות החלמה מקרב לב, ואיחולי מזל טוב מגיעים לתחנות הטלוויזיה בכל פעם שאחד הגיבורים באופרת סבון נופל למשכב, חוגג יום הולדת או מתחתן. אם אחת הדמויות "נפטרת", מקבלים "קרוביה", גיבורי הסדרה הנותרים, מכתבי ניחומים. ב"תופעות הבודריאריות" הללו טיפל סרט מוצלח ביותר, סאטירה בשם "האחות בטי" בכיכובה של רנה זלווגר, שגיבורתו, תושבת עיירה אמריקנית, מחליטה לממש את חלומה לשרת כאחות בבית חולים בלוס־אנג'לס בו עובד כביכול הרופא מאופרת הסבון החביבה עליה. הסרט מתאר היטב את הדיסאוריינטציה הפוקדת את הדמויות שעה שהמציאות הטלוויזיוניות זולגת אל המציאות הממשית, ולהפך.
הפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולמיה שצצו בעידן הפוסטמודרני ממחישות מה רב כוחם של דימויי הגוף המוצגים במדיה. במחלה כאנורקסיה גורמת ההשתוקקות לדגם גוף אידיאלי כלשהו לאבדן מוחלט של תפיסת הגוף הממשי, לעתים עד סכנת חיים. ההערכה הרווחת היא שבארה"ב כ- 30 אחוזים מהנערות (אוכלוסיית הסיכון של המחלה) לוקות בהפרעות אכילה בדרגת חומרה כזו או אחרת. על הקשר המובהק בין ייצוגי הגוף במדיה לבין הפרעות אכילה מעיד מחקרה של אנה בקר מאוניברסיטת הרווארד. המחקר נערך באי פיג'י, שתושביו החלו לצפות לראשונה בשידורי טלוויזיה רק ב- 1995. בקר גילתה שבתוך שלוש שנים מאז החדרת הטלוויזיה לאי התרבה מספר הנערות הפיג'יות הסובלות מאנורקסיה ובולמיה פי חמישה. ב- 1995 דיווחו שלושה אחוזים מהנערות שהן מקיאות כדי לשמור על משקלן - ב- 1998 דיווחו על התנהגות זו 15 אחוזים. 74 אחוזים מהנערות הפיג'יות אמרו כי הן מרגישות לפחות מפעם לפעם "גדולות או שמנות מדי", ו- 62 אחוז מהנערות דיווחו כי ניסו להיכנס לדיאטה בחודש האחרון. מגמה זו מנוגדת לגישה הפיג'ית המסורתית הרואה שמנמנות בעין יפה, ותופסת ירידה במשקל כסימן לחולי או לעוני. בקר מסבירה את הפרעות האכילה שהתעוררו בקרב הנערות הפיג'יות כנובעות מכך ש"הן רואות בדמויות טלוויזיוניות דקות גזרה דגמים לחיקוי". תוכניות הטלוויזיה בפיג'י הן בעיקר אמריקניות, אוסטרליות ובריטיות. עם הסדרות החביבות על הצופים נמנות "מלרוז פלייס", "אי־אר", ו"בברלי הילס 90210". האנורקסיה היא אמנם מקרה קיצוני, אך מנקודת מבט בודריארית היא תסמין אחד בלבד מני רבים למצב הפתולוגי התרבותי בו שרויה החברה הפוסטמודרנית, שבעבורה הדמיות המדיה חשובות יותר מאשר המציאות (the real).
הדמיה של פוליטיקה
בנוף המדיה הפוסטמודרנית קורסים גם הגבולות בין מידע ובידור, בין דימויים ופוליטיקה. התוצאה היא מה שמכונה "אינפוטיינמנט" (infotainment), הכלאה בין בידור לפוליטיקה. בגרסה העברית, ניתן לכנות זאת "פופוליטיקה". הצירוף המילולי הזה הומצא בראשית דרכה של תוכנית טלוויזיה זו כדי לתאר את מתכונתה - שילוב של דיונים פוליטיים עם שירי "פופ"; אך עד מהרה דולל מספר השירים בתוכנית, משום שהתברר כי מנת הבידור העיקרית היא הפוליטיקה. אין תמה אפוא שטומי לפיד, הדמות המבדרת ביותר בתכנית, הצליח בקלות שכזו להפוך למנהיג של מפלגה בת ששה מנדטים. לכישורים טלוויזיוניים חשיבות עצומה בחברה שבה אין פוליטיקה כי אם הדמיה של פוליטיקה.
ג'ורג' בוש בוועידת המפלגה הרפובליקנית
הדמיה של פוליטיקה מצויה במקום שבו תדמיות של פוליטיקאים נארזות בידי פרסומאים ומקצועני תדמית, ומערכות בחירות ופריימריז הם חגיגה של בלונים וסיסמאות שאין בינן לבין המציאות כל קשר. הכול זוכרים שאיציק מרדכי גבר על ביבי נתניהו בעימות ביניהם בבחירות 1999, אך לאיש אין מושג על אילו סוגיות מהותיות התנצחו השניים. גם הפרשנים שדנו באותו עימות למחרת היום לא עסקו בתוכן הדברים אלא בשאלה מי מהשניים צבר יותר נקודות תדמיתיות, ומי עשה הדמיה מוצלחת יותר של ראש ממשלה.
בימים אלה מתקיימת שביתת הנכים המתארכת כבר כחודשיים, ומדי יום פרשני הטלוויזיה מותחים ביקורת על ראש הממשלה שרון על שאינו נפגש עם השובתים. אמנם מתנהל משא ומתן בין נציגי הנכים לממשלה, מוגשות הצעות שונות, אולם הפרשנים אינם דנים בהצעות אלה כלל ועיקר, דומה שהשאלה היחידה המדאיגה אותם היא מדוע שרון ממאן להציג הדמיה מוצלחת של ראש ממשלה; כאילו בעיית הנכים תיפתר מאליה, אם רק תתקיים פגישה מצולמת בין שרון לנכים, שבה ילחץ ראש הממשלה את ידיהם ויפרוש עליהם את חסותו האבהית תוך שהוא עוטה על עצמו את ארשת "הסבא החביב וטוב הלב" שהציג במערכת הבחירות. ביבי נתניהו, אשף התקשורת, לא נכשל כמובן בכגון אלה - החיזיון שבו הגיש לנציגי הסטודנטים השובתים רעב "פיצות שהכינה שרה" מול מצלמות הטלוויזיה, ובכך סיים את השביתה, לא במהרה יישכח. היתה זו סצנת "אינפוטיינמט" מן המעלה הראשונה.
המפה הבורחסית
הדמיה, במינוח של תיאוריות ביקורת התרבות, היא תהליך שבו ייצוגים של דברים מחליפים את הדברים המיוצגים. בודריאר מתאר בביקורתו תהליך שבו הייצוגים בחברה הפוסטמודרנית הופכים לחשובים יותר מהמציאות שהם מייצגים. הוא ממחיש את הרעיון בעזרת "משל המפה" של בורחס. בסיפור, שרטטו הכרטוגרפים של הקיסרות מפה מפורטת ש"מידותיה כמידות הקיסרות". מפה זו מכסה את כל שטח הקיסרות כך שהיא מסתירה מתחתיה את הטריטוריה האמיתית, המציאותית, ולמעשה מעלימה אותה. תושבי הקיסרות נקשרו למפה עד כדי כך שאבד להם הקשר עם הטריטוריה המקורית, הם חיים על המפה, עובדים שם, משחקים וכו'. הם נקשרו אליה כשם שאנחנו קשורים להדמיות שמייצרים למעננו האינטרנט, הטלוויזיה ושאר כלי התקשורת. ואמנם, רוב הזמן אנו חשים בנוח בסביבה המדומיינת שלנו, ורק לעיתים נדירות ביותר אנחנו מתנתקים לחלוטין מהמדיה (לשם כך צריך ככל הנראה לצאת למסע לאפריקה או לאי בודד, והקורא מוזמן לשאול כאן את עצמו למשך כמה זמן הוא מסוגל להתנתק מהרשת ומהדואר האלקטרוני לפני שיתפתחו אצלו תסמיני גמילה קשים ביותר).
ואולם, מוסיף בודריאר, אפילו ב"משל המפה" אין די כדי לתאר את העידן הפוסטמודרני, שכן בסיפור של בורחס הטריטוריה קדמה למפה, ואילו בימינו המפה קודמת לטריטוריה. כוונתו של בודריאר ב"המפה הקודמת לטריטוריה" היא להדמיות שמייצרת המדיה שאינן מייצגות דבר מה שהיה קיים קודם לכן, העתקים של דברים שלא היה להם מקור במציאות, הרחוב הראשי בדיסנילנד, או להקת "ספיינל טאפ", לדוגמה. ייצוגים חסרי מקור מעין אלה מכנה בודריאר "סימולקרה" (simulacra). על מושג מרכזי זה בשיטתו ארחיב בחלקו השני של המאמר.
|
קישורים
Simulacra and Simulations - פרק נבחר מתוך ספרו של ז'אן בודריאר
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש