 |
הפער העדתי בישראל מערער את יסודות החברה ומאיים להעלים את הסולידריות שבין חלקי האוכלוסיה השונים. כיצד נוצר הפער הזה, והאם הוא מחויב המציאות?
|
|
| חברה וכלכלה • נגה אדמון • יום ג', 29/1/2002, 14:00 |
|
| |
אין זה סוד שהשכלה גבוהה היא המכניזם העיקרי לניעות חברתית ורכישת סטטוס. החברה הישראלית היא "חברה מסמיכה" - חברה בה הישגים השכלתיים הופכים למטבע המופשט החשוב ביותר בשוק העבודה. במבט מפוכח על האוכלוסיה בישראל, ניתן לטעון כי אם ברצוננו להבין את הגורמים לפער העדתי בחברה הישראלית, יש ראשית כל לבחון את התפלגות רכישת ההשכלה הגבוהה.
פער עדתי הוא מתאם בולט בין הרכיבים ההישגיים של סטטוס (השכלה, תעסוקה והכנסה) לרכיביו השיוכיים, כגון ארץ מוצא. בישראל של 1993 מנו יוצאי עדות המזרח 46 אחוזים מקבוצת הגיל של בני 20-24, אך רק 25 אחוזים מכלל הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. לעומת זאת, האשכנזים מנו 32 אחוזים מקבוצת הגיל, ו- 45 אחוזים מכלל הסטודנטים היהודים (השאר הם דור שלישי בארץ, אשר לגביהם אין נתוני מוצא).
מהן הסיבות לפער? שלוש גישות מרכזיות מנסות להסביר את הגורמים:
גישה ראשונה, שמייצגה הבולט היה פייר בורדיה (אשר נפטר לפני מספר ימים, אחרי שנים של כתיבה סוציולוגית), רואה את החברה כזירת תחרות בין קבוצות על שליטה. כל קבוצה מנסה לשלוט במערכת החינוך כדי לקדם את האינטרסים שלה. קבוצות האליטה מנצחות בשל יתרונן במשאבים ושליטתן באמצעי התקשורת. מרגע שהן משיגות שליטה חברתית, הן משמרות את הפערים על ידי שילוב איטי ומאוחר של הקבוצות החלשות בחברה, והפנייתן למקצועות נמוכי סטטוס.
כדי לשמר את מעמדן, מארגנות האליטות את מערכת החינוך באופן המבטיח את הצלחת ילדיהן. זאת, על ידי השלטת תרבות מעמדית של שיטות הוראה ותכניות לימוד. סיכוייהם של בני המעמדות הנמוכים להצליח בבתי הספר נמוכים יותר, כיוון שאין הם מורגלים לתרבות הבית־ספרית, שאינה תואמת את תרבותם מבית (אלא תרבותם של בני מעמד אחר). ההתנגשות התרבותית הזו משפיעה על הישגיהם בבית הספר, וכך הם מנותבים מטה, בעוד ילדי האליטה מנותבים מעלה. בשל היות ישראל חברה מסמיכה, השגת סטטוס הופכת לפונקציה של השכלה מתועדת. חשיבות ההשכלה נובעת מנסיון של האליטות לשמר את מעמדן, וכיוון שההשכלה הגבוה נגישה יותר לאליטות מאשר לאחרים, הן תעשינה כל שביכולתן כדי שהחברה תמשיך לשפוט פרטים על־פי השכלתם.
בזמן העלייה הגדולה של שנות החמישים מארצות צפון אפריקה ואסיה, כבר היו האשכנזים אליטה שלטת אשר הספיקה לבסס את החברה הישראלית כחברה מסמיכה. תעודות ההשכלה של המזרחיים לא זכו להכרה רשמית והם נותרו מחוסרי ברירה, נאלצים להסתמך על יכולת ולא על השכלה, מה שהביא אותם להפוך לבעלי עסקים עצמאיים. בדרך זו פגעו המזרחיים בהפיכת החברה בארץ לחברה מסמיכה, והאליטה האשכנזית מיהרה לבצע רפורמות בחינוך במהלך שנות השישים, כדי לשלב את המזרחיים בהשכלה הגבוהה (אם כי במשורה, כדי לשמר את האינטרסים שלה).
גישה שניה, אשר אינה נבדלת מהראשונה ברעיון הבסיס, ונסקרה בהרחבה על ידי אנשי אקדמיה ישראלים (סבירסקי, הורביץ וליסק, אילון), גורסת כי הקבוצה השלטת משמרת את כוחה דרך מונופול על הידע. היא יוצרת גישה דיפרנציאלית לידע בתהליך "הסללה" - ניתוב פרטים בחברה למסלולים נפרדים. בכל חברה מוגדר ידע נעלה המהווה את הבסיס לעליונות חברתית בשל הגישה הדיפרנציאלית אליו.
39 אחוזים מבני הנוער בארץ זכאים לתעודת בגרות. באופן בלתי מפתיע, הנשירה גבוהה במיוחד בקרב האוכלוסיה הערבית ובעיירות הפיתוח, בהן מופנים רבים לתיכונים מקצועיים וטכנולוגיים. בוגרי תיכונים מקצועיים אינם זכאים לתעודת בגרות, ובתיכונים הטכנולוגיים אחוז הזכאים הוא 43, לעומת 65 אחוזים בקרב בוגרי התיכונים העיוניים. 21 אחוז מבעלי הבגרויות מתיכונים טכנולוגיים מגיעים לחינוך גבוה, לעומת 42 אחוזים מבעלי הבגרויות בתיכונים העיוניים.
מדוע מופנים המזרחיים הרחק מהתיכון העיוני? תיאורטיקנים שונים טוענים כי בשנות השישים נתפס השוני התרבותי של המזרחיים כפיגור תרבותי, ומשלא הצליחו בלימודי התיכון גם לאחר השקעת משאבים נוספים, החלה מדיניות האינטגרציה, אשר גררה עמה את הקמת ההקבצות ואת מיון הכיתות לפי רמות לימודים - שתי פעולות שיצרו הפרדה עדתית תוך־מוסדית. התיכונים המקצועיים והטכנולוגיים הוקמו כדי להעלות את שיעור המזרחיים המסיימים תיכון, אך מנקודת מבט ביקורתית זהו ניתוב של אוכלוסיה שלמה באופן הקוטע את סיכוייה להגיע לאוניברסיטאות, ובכך מונע ממנה את הטיפוס במעלה הסולם המעמדי.
בתיכונים העיוניים עצמם קיימת דיפרנציאציה עדתית - בתיכונים בעלי רוב אשכנזי מוצעים יותר מקצועות ברמות של 4 ו- 5 יחידות לימוד, ויותר מהמקצועות הנחשבים "יוקרתיים" (מקצועות ריאליים, אמנויות וכיו"ב). כיוון שמנהלי בתי־ספר תיכוניים נמדדים לפי אחוז הזכאים לבגרות, תלמידים חלשים מעודדים להיבחן בבגרות שסיכוייהם לעבור אותה הם מירביים, גם אם זו בגרות המציבה אותם בעמדת נחיתות בכניסה לאוניברסיטאות.
בראשית שנות התשעים הורחבה בארץ מערכת ההשכלה הגבוהה והוקמו המכללות, במקביל להחמרה בדרישות הקבלה לאוניברסיטאות והגידול בביקוש ללימודים גבוהים. למרות שהמטרה הייתה יצירת הזדמנויות נוספות לרכישת השכלה גבוהה, הצפי של חוקרי חינוך הוא כי תיווצר דיפרנציאציה בין תארים - אוניברסיטאות ומכללות פרטיות יוקרתיות מצדו האחד של המתרס, והמכללות האזוריות (שבהן 44 אחוז מזרחיים מול 22 אחוז אשכנזים) מצדו האחר. למרות שהחוק מבטיח מעמד שווה מבחינת הכרה בתארים, בוגרי המכללות האזוריות ימצאו עצמם בעמדת נחיתות בבואם להמשיך את לימודיהם ובהיכנסם לשוק העבודה (בדומה למצב הקיים בארצות הברית).
גישה שלישית מביטה היסטורית על מדיניות כור ההיתוך הכושלת משנות החמישים. מרבית יושבי מחנות העולים לא ביקרו בבית הספר בשל מריבה בלתי פתורה בין מפא"י למזרחי ולאגו"י בנוגע לזרם החינוך בו ילמדו. השאר למדו במערכת חינוך מאולתרת, ללא מבנים או תכנית לימודים מסודרת, מתוך הנחה כי המחנות הם רק שלב מעבר. בפועל, אלפי עולים המשיכו לשכון במחנות במשך שנים. במהלך שנות החמישים הוקמו המעברות, ואף בהן הוקמו בתי ספר ארעיים - בלי ציוד, בלי מורים מוסמכים ובלי מבנים. ביישובים הוותיקים שקלטו עולים חוו התלמידים העולים קשיי שפה וניתוק מוחלט מחומר הלימודים (שהתמקד בהווי יוצאי אירופה, והקשה על העולים המזרחיים את ההשתלבות בבתי הספר). בנוסף, התקשו המורים בתקשורת עם הורי התלמידים המזרחיים בשל הפערים התרבותיים. כל אלה הביאו את הישוב הישן להקמת בתי־ספר נפרדים לעולים. בהגיעם לתיכון, פנו רבים מהעולים לתיכונים המקצועיים, שהיו זולים בהרבה מהתיכונים העיוניים, כך שבשנות החמישים היו המזרחיים רק 8 אחוזים מכלל תלמידי התיכונים העיוניים, ו- 18 אחוזים מכלל תלמידי התיכון.
בהתחשב בכך שהמזרחיים שעלו לארץ היו ברובם משכילים לא פחות מעולי מזרח אירופה, הרי שאוכלוסיה שלמה עברה תהליך של פרולטריזציה, ואכן - הפער החינוכי שנפער בעשור הראשון לקום המדינה לא נסגר עד היום. כיוון שרכישת השכלה של פרטים בחברה מושפעת ישירות מהשכלת ההורים, ניתן לקשר את טעויות העבר ישירות אל פערי ההווה. במדינות הגירה אחרות מצטמצם הפער ההשכלתי מהדור הראשון לשני באופן משמעותי (לרוב כתוצאה ממדיניות ממשלתית משווה בחינוך הציבורי), אך בישראל חל צמצום קל מאוד בין הדור הראשון לשני. במקביל, פערי השכר בין המשכילים לפחות־משכילים בחברה הישראלית גדלים והולכים, וחשיבות ההשכלה הגבוהה ברכישת סטטוס גדלה והולכת.
פער זה, שרק הולך ומחריף, מערער את יסודות החברה הישראלית, ומפורר אותה מבפנים. אינני נושאת עמי פתרונות קסם לבעיה זו, אך ברור לי כי קיומה חייב להלקח בחשבון כאשר דנים בפתרון לבעיות הפנים של ישראל. הבנת הפער המבני בישראל יכולה לסייע למקבלי ההחלטות במדינה לנער מעליהם דעות קדומות באשר לחלקים מן האוכלוסיה, ולטפל בשורשי הבעיה עצמם.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש