במאמר שפורסם השבוע בניו־יורק טיימס, תוקף גודוול נאזו, דוקטורנט לביולוגיה הלומד בארה"ב את התגובות הנסערות להריגתו של אריה בזימבאבואה, מולדתו של נאזו, על־ידי צייד אמריקני בחודש שעבר.
בשבועות האחרונים הפך וולטר ג'יימס פאלמר, רופא שיניים ממינסוטה לאדם השנוא ביותר באמריקה לאחר שהתברר כי הוא זה שהרג אריה בשם ססיל, מנהיג להקה, אטרקציה תיירותית ויעד למחקר. על פי הדיווחים נצוד ססיל בהתאם לרישיון ציד שנמכר לפאלמר במחיר של 50,000$, שכ-40 כמוהו מוכרת ממשלת זימבאובואה בכל שנה.
לאחר פרסום תמונתו של פאלמר עם גוויית האריה, הפך הוא ליעד למתקפה ציבורית נרחבת בתקשורת באמצעות ידוענים. הוא הוקע ברשתות החברתיות ובמקום מגוריו, לאחר שפרטיו האישיים פורסמו ברבים והוא זכה להודעות שטנה אישיות רבות, כולל החרמת מרפאת השיניים שלו וכן איומים על חייו. זאת, בנוסף לגל של חקיקה ותקינה הנוגעים למקרה. בפרשה התבטאו גם אנשי ממשל, כדוגמת ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון ושגריר גרמניה באו"ם שאמר, בעקבות החלטה של מליאת האו"ם שהתכנסה לדון בנושא: "כמו רוב האנשים בעולם, אנחנו נסערים ממה שקרה לאריה האומלל הזה". שר המידע של זימבאבואה, לעומת זאת, כאשר רואיין באשר לפרשה שאל: "איזה אריה"?
במאמר שפירסם גודוול נאזו, הוא מביע תמיהה על גודל תשומת הלב לפרשה. הוא מספר שחש הקלה לשמע מותו של עוד אריה, זאת מאחר שכמו ילדים זימבאובואים רבים, גם הוא גדל בסביבה שסבלה מטרור שהטילו אריות: "...האיום של האריה גרם לחיים בכפר לעצור מלכת. אנשים לא נפגשו ושוחחו לידי המדורות בלילה, אף אחד לא העיז ללכת לבקר שכנים. כאשר האריה סוף סוף נהרג, לאף אחד לא היה אכפת האם הורגו היה מקומי או צייד לבן ראוותן. האם הציד היה בלתי חוקי או קיבל אישורים מתאימים. רקדנו ושרנו עקב תבוסתה של החיה האימתנית ובכך שזכינו להינצל."
נאזו, שאיבד את רגלו כתוצאה מנשיכת נחש תוהה: "האם כל האמריקאים שחתמו על עצומות מבינים שאריות הורגים אנשים? שכל הדיבורים על כך שססיל היה "אהוב" או "חביב על המקומיים" הם פשוט הייפ תקשורתי? האם ג'ימי קימל נחנק מדמעות מכך שססיל נרצח או כי הוא בילבל אותו עם סימבה ממלך האריות?" ומסיים במילים: "ובבקשה, אל תציעו לי את התנחומים שלכם לגבי ססיל אלא אם אתם מוכנים גם להציע לי תנחומים לגבי אנשים שנהרגו או נותרו רעבים בגלל אחיו של ססיל, בגלל אלימות פוליטית או בגלל רעב."
|
קישורים
תרגום המאמר לעברית - על־ידי אריאל קרלינסקי בבלוג "קר לי ואני עושה סקי"
|