"אף אדם איננו אי" כתב ג'ון דון, אך לא כולם הסכימו איתו. כיצד נוכל לדעת אם קיים משהו מלבדנו? כיצד נוודא שאנו קיימים? מה אומרים לנו חושינו והאם ניתן לסמוך עליהם? כמו ארכימדס, שביקש נקודת משען אחת כדי להזיז את העולם, גם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17, רנה דקארט, חיפש בספרו "הגיונות" נקודת מוצא בסיסית בלתי ניתנת לסתירה, שתשמש בסיס מוצק לבניית מערכת של ידע אנושי. הוא הטיל ספק אפילו באמיתות הרשמים החושיים. "מה לא ברור כאן?" אפשר לשאול, "הרי אנו מוקפים מראות, קולות, ריחות, תחושות מגע וטעמים". אבל, אמר דקארט, אלו אינם בטוחים כלל: מה אם שד כלשהו בעל יכולות־על - גאון מרושע - מנסה להפילנו בפח אשליית החושים? דקארט פנה פנימה ובחן את עצמו בחיפוש אחר ודאות, ומצא את האגו, האני: אפילו אם רמאי כלשהו יפילנו בפח אשליית החושים, עדיין נרגיש ונחשוב (ולו דברים שגויים), ובכך נוודא שאנו קיימים. מכאן הסיסמה המזוהה עימו: "אני חושב, משמע אני קיים".
רנה דקארט (ציור מאת פרנס האלס, 1649)
פרופ' בואוסמה בוחן את טיעונו של דקארט בדבר אפשרות קיומו של שד מתעתע המטעה את חושינו, ומנסה להבין כיצד דקארט ניסה להטיל ספק הלכה למעשה. תלמידו, פרופ' רון הוסטוויט, מסביר שבואוסמה לא התכוון לערער או לתקוף את השיטה של דקארט, אלא לנסות לחשוף ולהבהיר את המשמעות, או חוסר המשמעות, שטמונה בטענתו. הוא עושה זאת במהלך כפול של הסרת המשפט מהסביבה הפילוסופית ובחינת משמעותו בסביבה "רגילה". או אז, בואוסמה חושף את "אכזבת הקורא" שמגלה שהמשמעות שהתגלתה לא תואמת את מה שחשבנו שדקארט התכוון לו, "בדומה למה שמרגיש מי ששואל כלי עבודה ומגלה לאכזבתו שהכלי איננו מתאים לעבודה" (הוסטוויט). כך מתגלה אי בהירות באשר לשימוש שנעשה במילה "אשליה".
פרסום תרגומי המאמרים מתאפשר הודות לנדיבותה של משפחת בואוסמה ובאישורה.
הגאון המרושע של דקארט
היה פעם גאון מרושע שהבטיח לאם כל חי שאם רק תאכל מפרי העץ תהיה כאלוהים ותדע להבחין בין טוב ורע. הוא הבטיח לה דעת. ואמנם, היא טעמה מפרי העץ ולמדה, אך רבה היתה אכזבתה משום שלדעת טוב ורע מבלי להיות אלוהים זה איום ונורא. ימים רבים עברנו והרבה לילות חווינו, והנה סבבה שמועה אודות גאון מרושע נוסף. גאון מרושע זה לא הבטיח לא טוב ולא דעת. הוא התפאר, באופן כה פרוע, עמוק ואפל עד כי כל שומעיו נרתעו ונרעדו. ובמה התפאר? ובכן, שמלבד ארבעה חמישה רעיונות ברורים וחדים יעלה בידו לרמות בכל דבר, כל אדם. בכך התגאה. האם היו לו הישגים? היו גם היו! אנשים סבבו בצהרי יום בהיר, הביטו והכריזו "איזו אפלה!" ולמשמע סוחר ביש מזל שספר תפוחים "שתיים ועוד שלוש הם חמש", שפשפו עיניים שומעי הרהב וינוסו. הגאון המרושע עודו מלחש, רועם בינות דפי הספר, מפחיד את כולם בלחשו: "אני מסוגל. אולי אעשה כך. אולי כן, ושמא לא." מקנטר! בהמשך אני מבקש לבחון את ההצהרה הרברבנית של הגאון המרושע הזה.
אני מתכוון, כמובן, לאותו מלאך רע עליו כותב דקארט:
"אשער אפוא שיש במציאות לא אלוה אמיתי שהוא המקור העליון של האמת, אלא איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל־יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להטעותני. אחשוב שהשמים, האוויר, הארץ, הצבעים, התבניות, הצלילים, וכל הדברים החיצונים שאנו רואים, אינם אלא מראות שווא ומרמה, שמלאך רע זה נעזר בהם כדי לשים מוקשים לפני לבי התם. אחשוב על עצמי כאילו אין לי ידיים, ואף לא עיניים, ולא עור, ולא דם, וכאילו אין לי כל חוש, אלא שבטעות מאמין אני שכל הדברים הללו לי הם." [1]
זהו אם־כן הגאון המרושע שהצגתי כרברבן החפץ לתעתע בנו. אני מתכוון לבחון את ההצהרה שלו, ולהבין כיצד פועלת הרמאות, וכיצד אנו מולכים שולל. אני מצפה למצוא שאמנם הגאון המרושע יכול לרמות אותנו, אבל אם נהיה חשדנים וזהירים, לא הכרח הוא שנלך שולל. ואם אכן ירמה אותנו הגאון, יהיה זה דרך הטבלת המילה "אשליה" באמבט של ערפל. משום כך "אשליה" היא המילה בה אנו צריכים להתמקד. כדי להשיג את מטרותי, אציג שתי דרכים באמצעותן מוציא הגאון המרושע את רברבנותו לפועל. בדרך הראשונה אני רואה מצב בסיסי של רמאות שקופה, ובמילה "אשליה" יעשה שימוש מוכר וברור. למרות זאת לא יצליח הגאון המרושע למצות "את כל כוחותיו" בניסיונו לתעתע בנו. לפיכך אשתדל להעמיד את ההצהרה הרברבנית שלו בניסיון נוסף, בו ימוצו "כל התחבולות שבידו" של הגאון המרושע. במקרה הזה, אראה שהגאון המרושע יתבלבל בעצמו, ואם נבדוק כבלשים את התבטאויותיו המוזרות, הרי לא בהכרח נלך שולל.
הבה נדמה שהגאון המרושע חושב לעצמו שרע מאד זה מספיק טוב עבורו, ויניח את הרע למדי לנפשו. מצבם של כל שאר הבדיונות המוכרים, כמו שם בדוי או הצהרה בדויה, סביר. אלא שעתה הכל נראה אחרת. הוא לא מצא שום הנאה בשקרים פשוטים, בבדותות שדופות, קטנות או ישנות. הוא חשק בדבר מה חדש וכביר. חיטט בנבכי גאונותו; חשף רעיון. שרבט את הדברים הבאים על הילתו המרופטת "מחר, אוליך שולל", חייך, ומלותיו חדות כתער. "מחר אשנה הכל, הכל, הכל. אחליף את הפרחים, את בני האנוש, את העצים, הגבעות, השמים, השמש ואת כל שאר הדברים בנייר. רק את הנייר לא אחליף. יהיו פרחי נייר, בני אדם עשויים נייר, עצי נייר. ובני אנוש ימצאו עצמם מרומים. הם יחשבו שישנם פרחים, אנשים ועצים, אך לא יהיה דבר מלבד נייר. זה יהיה כביר. זה חייב לעבוד. אחרי הכל, בעבר ניתן היה לרמות את בני האדם במאמץ קטן יותר. היה מלח אחד, נדמה לי שהיה מטביל, שטען שהכל הוא מים [2]. אך כמות המים לא היתה גדולה מזו שיש היום. והיה בעל מועדון ביליארד שטען שהכל איננו אלא כדורי ביליארד [3]. כמובן שזה היה מזמן, הרבה לפני שפתחו כדור אחד, האזינו, ושמעו שהוא מלא בתרועות חצוצרה. סיכויי טובים הם. אנסה זאת".
וכך מילא הגאון המרושע אחר הוראותיו שלו, ויעש כדברו. והנה מה שקרה.
תארו לעצמכם בחור צעיר בשם תום, פיקח היום כאתמול, מתקרב אל שולחן שאמש ראה עליו קערת פרחים. היום נוכח לפתע שאין אלה פרחים. מוטרד, לטש בהם מבטו, הסיר מבטו ושב להביט. האם אלה פרחים? נענע ראשו, כחכח ואמר: "הא! ממש מגוחך. האם זו תרמית? אתמול היו פרחים בקערה!" הוא רחרח בחשדנות, בתקווה, אך שום ריח לא עלה באפו. האף אינו משענת בטחון. הוא נזכר בציפורים שבאו לנקר ענבים מצוירים, ובסוסה שצהלה למראה דמות סוסו של אלכסנדר מוקדון [4]. אשליה! התמונה לא הטיפה עסיס, ודומם היה הדמיון בין הסוסים. תום התקרב לאיטו אל קערת הפרחים. הביט ורחרח, נופף בידיו. ליטף בעדינות עלה כותרת, אוהב פרחים שכמותו, ונרתע בחטף. בקושי האמין למגע אצבעותיו. אלא אינם פרחים. זה נייר.
(צילום אילוסטרציה: באדיבות ג'יין מ. סוייר)
בעומדו, אובד עצות ונבוך, נכנסה לחדר מילי, ידידה יקירה. בראותה את תום מרוכז בפרחים, התכוונה להגיש לו את הקערה, והרגשת המוזרות הכתה בו פעם נוספת. היא נראית בדיוק כמו בובה גדולה. הוא בחן אותה מקרוב, קרוב ככל שהעז, וראה שאולי, בעצם, זו כן מילי. מילי, האם את מילי? משהו פה לא בסדר. פיה נפתח בנקישה, מדבר, ונסגר במדויק. מצחה המבריק העביר בו רעד בחושבו על מאדאם טוסו. שערה המתולתל היה מסודר בקפידה, כמו השיער של מילי, וכשהרימה יד לסדר אותו, לגעת ולהחליק עליו, נשמעה אוושה כשל נייר עיתון. שיניה היו צחורות כשלג, חניכיה ורודים וכעין כפיס בפיה. הוא חשב על בובות, על בובת הגומי שנהג לצבוט; היה לה טבור בגב, שצפצף. גאלטאה [5] מנייר! אשליה!
תום הבחין בכל הפרטים, הבזק אחר הבזק אחר הבזק. חיפש כיסא להישען עליו, בדיוק בזמן. מילי ניגשה אליו נושאת את קערת הפרחים, וכשקרבה אליו את הקערה עבר זעזוע בזרועותיה. נעלמה הגמישות, החלקות ועגלגלות החיים. עוויתות של חיוך החשיכו את פניה. הוא שלח יד לקחת את הקערה, וגם בידו עברה טלטלה. כשלקח את הקערה שם לב לידו. חיוורת, רעננה, צחורה. רועד, שמט את הקערה, שלא נשברה, ומים לא נשפכו. איזה לעג!
זירז עצמו אצל החלון, להביט בעולם הממשי. המראה נפרש לפניו כבתיאטרון. אפילו הזגוגיות נראו לו דקות כנייר צלופן. במרחק נראו דמויות אנשים מהלכים ועצים ובתים וסלעים וגבעות על גב משאית דקה, ובעודה נוסעת נשמעו רק הדים של טירטור. הוא הביט בשמים ממעל, והם היו נמוכים. מעליו היה קרע בעננים וחוט אחד היה פרום. מתוך השמים הכחולים זרחה שמש שנראתה כטיפת כסף טהור. הושיט יד חיוורת מבעד לצלופן המרשרש ונגע בשמים. השמים רטטו למגע ושבבים זעירים נפלו וכיסו את ידיו הלבנות.
אחיזת עיניים!
תום התרחק מהחלון חורק ומקומט, מכסה עיניו תוך ציטוט מסולף "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך איימים", ומלמל "פתיתים צבועים!". המשיך לרטון "אני רואה שהשמים, האוויר, הארץ, הצבעים, התבניות, הצלילים, וכל הדברים החיצונים, פרחים, מילי, עצים וסלעים וגבעות הם נייר, נייר לי למכשול. פרחי נייר, מילי מנייר, שמי נייר!". לפתע עצר בחרדה "ומה איתי?". נגע בשפתיו וקילף בשתי אצבעות רצועת עיתון. קודר, בחן אותה מקרוב. "אחשוב על עצמי כאילו אין לי ידיים, ואף לא עיניים, ולא עור, ולא דם, וכאילו אין לי כל חוש". מדוכא, עפעף בעיני הנייר. לפתע הריע בניצחון. "cogito me papyrum esse, ergo sum!", אמר [6], וחגג את נצחונו על הנייר.
התענגתי על הפנטסיה הזו כדי להדגים מצב היכול להשתמע מדברי דקארט. הגאון המרושע מנסה לרמות. הוא מנסה להטעות את תום כך שיחשוב דבר למה שאינו. תום אמור לחשוב שאלה פרחים, שזו אותה מילי כפי שהיתה, שאלה הם עצים, גבעות, שמים וכו'. הגאון מבצע זאת בעזרת אשליה, כלומר, על ידי יצירת משהו שנראה כמו פרח, פרח מלאכותי; על ידי משהו שנראה, נשמע ונע כמו מילי, מילי מלאכותית. אשליה פרושה משהו שנראה או נשמע כל כך דומה לדבר מה אחר עד שאו שחושבים בטעות שהוא הדבר האחר, או שבקלות ניתן להבין כיצד נוצרה האשליה. לכן, כשהגאון המרושע יצר אשליה במטרה להטעות, הוא יצר דברים שאפשר לטעות בהם בקלות ולראותם כמה שאינם. מסיפור הפנטסיה התגלה שתום לא הלך שולל, למרות שעברה עליו חוויה אשלייתית. לא היתה לי כוונה לגבש מחשבה בנוגע לכוחותיו הזדוניים של המלאך הרע, משום שסביר להניח שעקב השכלול הגדול במלאכת הנייר בימינו, המלאך הרע צפוי להצליח יותר. למרות השמועה שהמלאך קונן "עשיתי אותה מהנייר המשובח ביותר!" הרי שלא, העובדה שתום לא הוטעה וזיהה את האשליה, נועדה להראות כיצד מזהים אשליות. אשליית פרחי הנייר נחשפת כשמזהים שהם עשויים נייר. ברגע שתום מבין שלמרות שהם נראים כפרחים הם עשויים מנייר, הוא חודר מבעד לאשליה, ואיננו מולך שולל. כמובן שהוא צריך לדעת מראש מהם ההבדלים בין פרחים ונייר, וכשיציגו בפניו דבר מה, הוא יוכל להבחין בהבדלים. גם הגאון המרושע מניח שהוא יודע זאת לפני תחילת ההטעיה. מטרתו היא ליצור דבר מה בעל מראה קרוב מאד לפרח כך שתום לא ישים לב להבדל בינו לבין פרח. ואפילו אם תום לא היה מבחין באשליה ומולך שולל, הרי הגאון המרושע עצמו חייב להיות מודע להבדלים, כי על זה מבוסס תכנונו. זו נקודה מכרעת, כפי שניווכח מהרפתקאתו השניה של הגאון המרושע.
כפי שתזכרו, הדוגמה הקודמת תארה מצב היכול לנבוע מדברי דקארט. אלא שלדעתי זהו תאור חסר. למרות שתיארתי פרטים רבים, שכמעט כולם חלק מהאשליה, עדיין נשארת השאלה: האם ניתן לתאר כהלכה את עולם הנייר כעולם אשלייתי? אם תום יאמר: "אלה פרחים", או "אלה נראים כפרחים" (בחוסר וודאות), הרי שהאשליה עובדת. אך אם תום יאמר: "זה נייר" הוא ישבור את האשליה. דקארט כתב: "וכל הדברים החיצונים שאנו רואים, אינם אלא מראות שווא ומרמה". משמע, שבסיטואציה עליה חשב דקארט, אמירה בסגנון: "אלה פרחים" תהיה שגויה, ושגויה תהא גם אמירה כגון: "זה נייר", ולא משנה איזה משפט מהסוג הזה יאמר תום. אם הוא יאמר "אלה סלעים" – או כותנה או עננים או עץ – לפי התכנית הוא יטעה. האמירה היחידה שתהייה נכונה היא "אלה תעתועי דמיון". אלא שהמטרה היא לוודא שתום לא יזהה את האשליות ותעתועי הדמיון. משמע שאין ליצור אשליות באמצעים גסים כמו נייר או אפילו עננים. יש ליצור אשליות מהחומר שממנו עשויים החלומות.
נעבור עתה להרפתקה השניה.
וזו התכנית: הגאון המרושע ייצור עולם אשלייתי. לא יהיו בו לא פרחים, לא מילי, לא נייר. לא יהיה בו מאום. אבל בכל רגע ורגע תום יטעה לחשוב שכלום זה משהו, כלום כפרחים, שום דבר כמילי, וכיוצ"ב. ברור שמצב זה שונה לגמרי ממחשבה הטועה ורואה נייר כפרח או מילי. על פי התוכנית תום יחיה בדיוק כמונו, כמו לפני עידן הנייר, רואה, שומע ומריח את העולם. הוא יאהב פרחים, ינשק למילי, ימצמץ בשמש. כך הוא סבור. ובחשבו על הדברים הללו ישוחח תום ויטען בדיוק כפי שאנו עושים עכשיו. אלא שכל אותו זמן הוא ישרה בתוך טעות. אין פרחים, אין נשיקות, אין שמש. הכל תעתוע. זוהי אם כן, מטרתו של הגאון המרושע.
כיצד ישיג המלאך הרע מטרה זו? ברור שראשית עליו להשמיד הכל. לא יהיו פרחים, ואם תום יחשוב שישנם פרחים, הרי תהייה זו טעות. פניה של מילי לא יהיו קיימים, ולא שיערה הפרוע בחינניות, וגם אם תום יחשוב על פניה או שערה של מילי, הוא ישגה. לכן, יש לוודא ששום דבר מאלה לא יהיה קיים. לשם כך המלאך הרע, שאיבד את אמונתו בנייר, ישמיד גם את הנייר. עכשיו אין שום דבר אותו ניתן לראות, לשמוע, להריח וכו'. אולם מעשה הרמאות לא הושלם. למרות שתום אינו רואה דבר, אינו שומע או מריח מאום, עדיין הוא יכול לחשוב שאינו רואה מאום. יש ליצור תרמית שבה תום יחשוב שהוא כן רואה דבר מה: פרחים ומילי, ידיים, עיניים, בשר, דם, וכל שאר החושים. לפיכך, ישחזר הגאון המרושע עבור תום את חייו הקודמים. אפילו יום־הנייר נמחק ללא זכר. וכך, מבלי דעת, חי לו תום, חושב, מייחל, אוהב כמנהגו, נטול ידיעה אותה לקח המשחית האימתני. כל מה שנראה יציב, בר־מישוש באמצעות כאילו־ידיים, נגיס בכאילו־שיניים, הוא כה עדין שאם רק יגע בו המלאך הרע באצבע, יסתלסל סביבו בעדינות רק סימן אחד קטנטן, עקבות האצבע. פעם נוספת הגאון המרושע עשה כדברו.
הבה נבחן את התוצאות.
ראשית אתאר קטע מחייו של תום. תום בודד בעולם, ואיננו מודע לכך. הזדמנות פז למתודולוגיקו־מטפיסיקו־סוליפסימו! [7]. בכל מקרה, בכוונתי להתעלם מההיבטים החיוביים של בדידותו, ולהשתמש בדברים שתום כתב, בצרוף אזהרה שהגאון המרושע מחייך למקראם. תום כתב: "כרגיל, נכנסתי גם היום לחדר וראיתי קערת פרחים על השולחן. ניגשתי אליהם, ליטפתי והרחתי אותם. נשאתי תפילת הודיה לאל! עבורי, אין דבר יותר ממשי מפרחים. זוהי תמצית מהותו האמיתית של העולם, שעליזותו המאושרת מדברת אלי. בכלל אין זה מן הראוי לחשוב עליהם כעל צינורות זקופים מלאי לשד. לשד! לשד!"
נתעלם מדברים נוספים שנכתבו באותה רוח. אני מוכרח לציין שהגאון המרושע היה די משועשע, כבש את צחוקו למקרא מילים כמו "יותר ממשי", "תמצית", "מהותו" וכיוצ"ב. אלא שלאחר מחשבה שניה, קימט את מצחו ונראה מוטרד. תום המשיך ותיאר את כניסתה של מילי לחדר וכיצד שמח לראותה. הם החליפו כמה מלים אודות הפרחים. מאוחר יותר הוא הביט מבעד לחלון וראה את הגנן עובד בחלקו המרוחק של הגן. השמש זרחה אך כמה עבים שחורים ריחפו בשמים. תום פתח את החלון, הושיט ידו החוצה וארבע טיפות גשם כבדות הרטיבו אותה. שב לחדר וציטט למילי פסוק משיר־השירים, שבע רצון כי זכר את כל המלים. תום כתב דברים נוספים, אך נסתפק בזה כדי להראות עד כמה הכל נראה נורמלי. ומה רבה היתה הצלחתו של הגאון המרושע.
הגאון המרושע אמר לעצמו, לא בדיוק סוליפסימו המודע רק לעצמו, "לא, לא, בכלל בכלל לא".
בכל זאת, המלאך הרע היה אנושי מדי [8]. מלא בהערצה עצמית אך ללא מעריצים, הוא השתוקק להיות נערץ. אין הרבה כבוד ברמאות אם אתה לא בגדר חשוד. לכן הגאון המרושע התחיל לזרוע חשד. כיצד? ברור שלא היה בנמצא נייר עמדה שיכול היה להשפיע על בטחונו העצמי של תום. לא היה דבר מלבד מחשבתו של תום, זרם של מראיות־עין ושל מילים הגורמות למראיות־העין שלא תראינה כמראיות־עין. הגאון המרושע חייב להחליף מילה עם תום ולהתחבר עם אותן מראיות־העין. כדי להחליף מילה עם תום יש צורך במלים משותפות, בשימוש זהה, וכדי להתחבר ולראות את אותן המראות יש לראות ולשמוע ולהצביע על אותו דבר. ואז, המלאך הרע, רוח חופשית שכמותו, עבר ונכנס לבלוטת האצטרובל [9] והתאכסן במוחו של תום. התערסל בנוזל, נע לכיוון הבלוטה ונד לכיוון החושים, מתאחד עם תום עד כמה שאפשר. הביט דרך אותן עיניים, וכשתום הצביע על דבר מה, הגאון המרושע אמר "זה", והתכוון לאותו דבר שתום, שהקשיב, התכוון כשראה. כל אחד שמע מה ששמע האחר, באותו זוג אוזניים. כל רחרוח באף היחיד הניב שתי תחושות ריח זהות, וכל נגיעה שתי תחושות מישוש. אם תום סבל מכאב שיניים, שניהם עיוותו את אותו הפרצוף. שתי המונאדות [10] הגיעו אל קצה גבול הזהות. ועדיין, כפי שנראה, המבט מבעד לאותן עיניים היה שונה.
למחרת, בעוד הגאון המרושע "הולך מהכא להתם" במוחו של תום ומתנדנד "מעלה מטה", נכנס תום כמנהגו לחדר עם הפרחים שעל השולחן. בהתפעלות הוא אמר בקול מלטף: "פרחים! פרחים!" משהה מבטו. הגאון המרושע, שנון "מכל חיית השדה", לחש: "פרחים? פרחים?". וכך, בפעם הראשונה, חש תום בנוכחות נוספת, בשותף אינטימי לתפיסותיו. היסס לרגע. שלח מבט נוסף אל הפרחים. "פרחים? וודאי, פרחים". הם הביטו יחד דרך אותן עיניים. הגאון המרושע לחש פעם נוספת: "פרחים?". השאלה היא זרע החשדנות. באלימות כבושה קירב תום את הפרחים אל עיניו, כמו לא היו אלה עיניו. ובכל זאת, לא היה מודאג. הגאון המרושע רק נענע בראשם המשותף: "האם שמעת אי פעם על אשליות?" אמר.
במפתיע, שמר תום על רוח טובה, וענה: "אבל, הלא ראית אותם? הרי אתה יכול לראות מבעד לעיני. הבה נקבור את אפי בפריחה, ננשום עמוק יחדיו. אז תאמר לי אם אלה פרחים".
אפם היחיד שקע בפרחים. אבל הגאון המרושע אמר "הא!" כאילו אמר: מה כל ההרחה הזו לכם? ועדיין לא הסביר דבר. תום נשאר איתן בדעתו שאלה פרחים. זרע זעיר של חשדנות, "פרחים? פרחים?" ופעם נוספת "פרחים?" וגם "אשליות?" ועכשיו, מקל בגלגלים "הא!" הביאו לכדי חוסר נחת. תום המשיך: "אה, אז אתה אחד מאותם רואים שצריכים לגעת בכל דבר. אתה מישושיסט. אין בעיה. הנה ידי, הבה נמשש את הפרחים. זהירות! הם עדינים".
הגאון המרושע היה משועשע. חייך לעצמו ועשה גלים בנוזל הרדוד. שאותי יחשבו למטריאליסט! כאילו שמאחז העיניים הגדול אינו רוח רפאים! בכל זאת, נוכח לדעת שלמרות שקל לרמות באמצעות שקרים גדולים דיים (מאיפה הוא מכיר את זה?), אין די בכמה מילות תמיהה המפוזרות פה ושם כדי לבנות תרמית. הוא הרגיש שהוא חייב לנסח ולומר דבר מה ברור: "הפרחים שלך אינם אלא אשליה".
"האם הפרחים שלי הם אשליה?" קרא תום, והניח את הקערה מול המראה. "ראה" אמר הוא, "כאן פרחים, וכאן, בתוך המראה, אשליה. ההבדל ברור. אתה, בעזרת עיניי, אפי ואצבעותיי יכול לדעת מה ההבדל ביניהם. אם תמשש אשליה יתלכלכו האצבעות באבקה? האם אפשר לשלוח למילי פרחים מהמראה? האם דבורה תרווה צוף מהזגוגית? אתה מבין את זה בדיוק כמוני. אני יכול להבחין בין פרחים לאשליה, ופרחיי, כפי שאתה רואה בברור, אינם אשליה".
עכשיו הגאון המרושע נפגע. התעתוע היה שלו, אך גם גאוותו. האם יסכן את התרמית כדי להציל את הגאווה? האם יסביר? הוא הסביר.
"שים לב, תום" הוא אמר, "הפרחים שבתוך המראה נראים כמו פרחים אבל הם רק נראים כמו פרחים. על זה אנחנו מסכימים. גם הפרחים שליד המראה נראים כפרחים. אתה אומר שהם פרחים משום שהם מריחים כפרחים ונותנים תחושה של פרח, כאילו שהם יהיו יותר פרחים רק בגלל שהם מתרבים כמו פרחים. תאר לך מראה המשקפת לא רק את דמות הפרחים, אלא גם את ניחוחם ותחושת המגע של עלי הכותרת, וכשאתה מריח ונוגע, הפרחים שלפני המראה יהיו בדיוק כמו אלו שבתוך המראה. מייד תוכל להבחין שהפרחים העומדים לפני המראה הם תעתוע בדיוק כמו האשליה שבתוך המראה. על פי המצב שלפנינו, ברור שהפרחים שבמראה מהווים אשליה דקה, ואלה שלפני המראה – אשליה עבה. אשליות עבות הן התרמיות הטובות ביותר, והן יכולות להיות עבות כרצונך. תוכל לאסוף מהן אבקה, לשלוח למילי, ודבורים שוטות יתפסו בהן תנומה".
אך תום נשאר ערני. "אני רואה שאתה קורא אשליה דקה לדבר לו אני קורא אשליה, ולמה שאתה קורא אשליה עבה, אני קורא פרחים. לכן, כשאתה אומר שהפרחים שלי הם האשליות העבות שלך, זה אינו מטריד אותי כלל. ובאשר למראה שלך המשקפת את כל רובדי האשליה העבה שלך, בכלל לא הייתי קורא לזה מראה. זה מתקן שיכפול, הרבה יותר שימושי ממראה, בתנאי שניתן לשלוט בו. אני משער שכשאתה מדבר על אשליות עבות אתה מתכוון לזה שהאשליות העבות מתייחסות לדבר מה שאתה קורא לו פרחים, באותה דרך בה האשליות הדקות מתייחסות לעבות. האם זה נכון?"
עכשיו הגאון המרושע מצא עצמו בסבך ההסברים. "ראשית אני רוצה להבטיח לך שאלו אינם פרחים. השמדתי את כל הפרחים. אין בכלל פרחים. יש רק אשליות דקות ועבות של פרחים. אני יכול לראות את הפרחים שלך בתוך הראי, ואני יכול להריח ולגעת בפרחים שליד הראי. הדבר אותו אינני מסוגל להריח או לגעת, אחרי שראיתי השתקפות מדומה במראה, איננו אפילו אשליה גסה. אך אם אינני יכול כאילו לחוש cerpicio כזה את מה שאני רואה, מריח, ממשש וכו', הרי מה שראיתי איננו ממשי. Esse est cerpici, הלא כן?[11]. ממש הרגע ניסיתי cerpicio את הפרח שלך, אבל לא היה שם כלום. בסופו של דבר, האדם הוא יצור בעל ארבעה או חמישה או ששה חושים ויש גבול למה שניתן לעשות עם כל כך מעט".
תום שפשף את עיניו בעוד אוזניו מצלצלות וסובלות מהפרעה של המאה השמונה עשרה. אז נעץ מבט בפרחים. "אני מבין", אמר "שהחוש הנוסף הזה שלך עשה שמות בשפתנו. עבורך, מובנה של המילה אשליה שונה ממובנה עבורי, וגם למילה פרחים יש לך מובן שונה מלי. באשר ל-cerpicio, לא אתפלא אם המצאת מילה רק כדי לבלבל אותנו. בכל אופן, השמדת את מה שאתה, לטענתך, היית cerpicio. אי לכך, כבר לא קיים שום דבר אותו אתה יכול cerpicio. אבל עדיין קיימים אותם דברים אליהם אנחנו מתכוונים במילה פרחים. אם התכוונת לרמות, הרי שהיית אמור ללמוד את השפה בה מדברים קורבנותיך המיועדים. אתה מזכיר לי רופא שרושם לחוליו תרופה המסוכנת לו עצמו, ומתפלא לראותם בריאים". אמר וקרב פרח לאפם.
מתוסכל, עלה ורכב הגאון המרושע על גופיף כלשהו. הוא נכשל. חלף בעורק הראשי, זירז עצמו למוצא הבלוטה, ונעלם. וכך נפל "שמש אחר שמש". וניחם על רעתו.
במאמר הזה ניסיתי להעמיד בניסיון את ההצהרה הרברבנית של הגאון המרושע. הוא התפאר שביכולתו לרמות ביחס "לשמים, האוויר, הארץ, הצבעים, התבניות, הצלילים, וכל הדברים החיצוניים". לכן ניסיתי להבהיר מהי תרמית וכיצד היא פועלת הלכה למעשה. מעשה ההטעיה דורש יצירת אשליות. לכן ניסיתי לדמיין את הגאון המרושע מתרכז בתרמית, עסוק בבריאת אשליות. ההרפתקה הראשונה היתה פשוטה וברורה: הגאון המרושע השתמש בנייר שהתחזה לדברים שונים. המאמץ הכרוך בתרמית, תחכומה, הליכת השולל אחר הנייר, זיהוי האשליה – כולם מובנים וברורים. לעומתה, ההרפתקה השניה מכרעת יותר. במקרה זה נוצרה אשליה באופן שלא מאפשר שימוש בראייה, מגע, ריח, לזיהוי האשליה. אולם, ביכולתו של הגאון המרושע לראות, לגעת, להריח ולזהות את האשליה. הרי הוא יצר את האשליה; לכן ברור שהוא צריך לדעת. איך הוא יודע? לגאון המרושע יש חוש שנמנע מהאדם. הוא חש את הפרח־כשלעצמו [12], מילי־כשלעצמה, וכיו"ב. כך הוא בורא אשליות המורכבות ממה שניתן לראות, לשמוע, להריח, וכיו"ב, אשליות כולן משום שכשאלה הרואים, שומעים ומריחים כבר ראו, שמעו והריחו הכל, החוש המיוחד כבר לא חש כלום. לכן מה שהאדם המסכן חש, איננו אלא אשליית הדבר שאותו רק הגאון המרושע יכול לחוש. זה כביר. אך גם הפעם, הכל ברור. אם נודה שקיים חוש מיוחד, נבין מייד מדוע הגאון המרושע היה כל כך בטוח בעצמו. ללא ספק הוא ברא לעצמו אשליה אך לא הלך שולל. אבל גם האחרים לא הלכו שולל. משום שעבור בני האדם השימוש במילה "אשליה" איננו מתייחס לחוש בו בורך רק הגאון המרושע.
כתבתי שהגאון המרושע לא הוטעה, משום שהוא לא הלך שולל על ידי האשליה אותה יצר. ובכל זאת, הוא הלך שולל כשהתפאר וטען שיוכל לרמות, משום שביטחונו בכושרו לתעתע היה מבוסס על בורות. הוא לא הבין את ההבדל בין השימוש שלנו במילים "שמים", "ארץ", "מילי", ו"אשליית" אותם הדברים, לבין הדרך בה הוא משתמש במילים הללו. ללא ספק יש הקבלה בין השימוש שלנו ושלו, אך עדיין קיימים מספיק הבדלים המסבירים מדוע נכשלה תרמיתו הגדולה. אנחנו גם יכולים להבין באיזו קלות היה עלול תום ללכת שולל. הכלב הביט במים ושמט עצם בשרנית בעבור התמונה שבמים. אלא שתום לא שמט כלום. הרי המילה "אשליה" מהווה פח יקוש.
בתחילת המאמר הסתכלתי, חסר נחת, בידיי ואמרתי "אין ידיים", מצמצתי בעיניי באמרי "אין עיניים". הכל נראה כמו צ'שייר, חריץ גבינה למשל, המופיע ונעלם בינות העלים. חתלתול מסכן! ומה עכשיו? נו טוב...
ג'ון טניאל, "חתול הצ'שייר הנעלם", מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"
הערות המתרגם
[1] דיקרט, "הגיונות" פרק א'. תירגם יוסף אור, הוצ' מאגנס תש"ם.
[2] כנראה רמז לתאלס, מי שנחשב לפילוסוף הראשון; מיוחסת לו הטענה כי "הכל מים".
[3] מטאפורה נפוצה בידי פיזיקאים לתיאור עולם המורכב מאטומים המצייתים לחוקי תנועה דטרמיניסטיים. "ביקום שכדורי ביליארד קטנים הסבירו אותו...יש עכשיו זכות קיום למשוררים ופילוסופים" (ג'. ו. נ. סאליבן, 1923).
[4] על תמונה של הצייר היווני זאוקסיס (מאה 3-4 לפנה"ס) סופר שהיתה כה ריאליסטית, עד שציפורים ירדו לנקר את הענבים שבה. בדומה לכך, סופר על ציור מאת אפלס (Apelles, מאה 4 לפנה"ס) של אלכנסדר מוקדון על סוסו בוצפאלוס, שסוס אחר שהתקרב לציור צהל למראה בוצאפלוס.
[5] פסל האישה בו התאהב יוצרו פיגמליון, ואפרודיטה הפיחה בו חיים.
[6] "אני חושב שאני נייר, משמע אני קיים", כמובן בעקבות מסקנתו הידועה של דקארט "Cogito, ergo sum" - אני חושב, משמע אני קיים.
[7] ספרו של לודוויג ויטגנשטיין "טרקטטוס לוגיקו־פילוסופיקוס".
[8] ספרו של פרידריך ניטשה, "אנושי, אנושי מדי".
[9] מקום החיבור של הנפש לגוף ומושבה של הנשמה, על פי דקארט.
[10] מושג מהגותו של גוטפריד לייבניץ: יחידה בסיסית של קיום, המרכיב היסודי של המציאות הפיזיקלית.
[11] משחק מלים על "Esse est percipi" - להיות פירושו להיות נתפס בחושים - אמירתו של הבישוף ברקלי (המאה ה- 18). הצורה cerpicio הוא הטיית גוף ראשון של הפועל שלא קיים - מקביל ל-percipio, "אני תופס בחושים".
[12] עמנואל קאנט דיבר על "הדברים כשלעצמם", בניגוד לדברים כפי שהם נתפסים.
חיבור זה פורסם לראשונה ב-Journal of Philosophy ונכלל בספר Philosophical Essays.
כל הזכויות שמורות לוו. ג'יי. בואוסמה (קליפורניה), רון בן־יעקב (תרגום).
עריכה לשונית: דרור יובל ומערכת "האייל הקורא".
|
קישורים
"הגיונות" מאת דקארט, בלטינית, צרפתית ואנגלית
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש