בתשובה לרון בן-יעקב, 25/11/03 14:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסייג מראש שהידע שלי בנושא קטן מאד, אבל בכ"ז אנסה לכתוב משהו. ישנם שני הסברים עקריים להיווצרותם של יצוגים ותפיסות. האחד טוען שיש תבניות שנמצאות בנפש מטבע בריאתנו, שמארגנות את הרשמים והמידע החושי (קאנט? ודקארט). השני אומר שבאמצעות המידע החושי אנחנו מפתחים יצוגים ותפיסות ולומדים את העולם. למשל אבו עלי אל-חסן איבן אל-חיתאם (ערבי מימי הביניים) חקר וגם שירטט כיצד מידע ויזואלי זורם מהעין ל"מרכז תפיסה" מרכזי במוח שם נוצרת תמונה יצוגית. ג'ון לוק הדגיש את חשיבות הלמידה לפיתוח תפיסה, משהו כמו "ראשית, החושים הרגישים לאוביקטים מסוימים, מוסרים לנפש תפיסות/תחושות ברורות" (תרגום שלי). אבל בעצם יש טענה חזקה יותר שאומרת שמבנה הנפש עצמה מושפע וניקבע על ידי התחושות. ניקח כמה דוגמאות. עיוורים מלידה שבגלל קטרקט יכלו רק לראות אור עמום ומעורפל. אחרי ניתוח הם יכלו לזהות בין צורות ורקע, או צבעים. אבל רובם לא יכלו לזהות על ידי ראיה חפצים שהיו מוכרים להם במישוש. ניסויים בחיות (אני מניח שהיום הם אסורים) נתנו תוצאות דומות. הרכיבו להם משקפים שעירפלו את הראיה שלהם. כשבגרו והורידו את המשקפיים, העין לא הראתה שום סימן ניווני, אבל היו להם קשיים תפיסתיים כמו לחולי הקטרקט. המערכת הויזואלית שבמוח לא התפתחה משום שהיא לא קיבלה שום גירוי. אם משתילים לתינוקות חרשים מכשיר שמיעה באוזן, אזורי השמיעה במוח שהיו מנוונים "מתעוררים" ומתחילים להתפתח. דוגמה נוספת "הסתגלות תפיסתית". חוקרים ענדו משקפיים שעיוותו את הראיה, כמו הזחה של התמונה ב40 מעלות שמאלה, או הפיכת התמונה על ראשה. בהתחלה הם סבלו מבילבול וחוסר התמצאות, אפילו דיכאון. חוקר אחד ענד משקפיים שהופכות מעלה-מטה ולקח לו שבוע או יותר עד שהתרגל למראה. אז הוא היה יכול להסתובב ברחוב בלי בעיות, לנהוג באופנוע ולעשות סקי. זה לא שהמוח התרגל לעולם הפוך אלא בגלל שהתפתחו יצוגים ותפיסות חדשות שמותאמות לעולם העומד על ראשו. עוד דוגמה ודי, "מוכנות תפיסתית" (אני מתרגם מונחים מאנגלית, אז אם משהו מכיר את המונחים בלע"ז עברי, בבקשה לתקן). אנחנו רואים את מה שאנחנו נוטים או ארוכים מראש לראות, עקב הנסיון והלימוד הקודם שלנו. כולם מכירים את התמונות שאפשר לראות בהן שני דברים, פרצוף אישה ואיש מנגן או שוכב. אנחנו רואים עבמי"ם בגלל שהתפיסות שלנו משפיעות על מה שאחנו רואים, ואם נשנה את התפיסה שלנו נראה שיש שם רק עננים או פריסבי. ברור שקיימת תשתית מולדת שמאפשרת התפתחות של תפיסות של עיצוב מבנה ההכרה/נפש/mind. למשל, אנחנו רואים או שומעים רק תחום מאד קטן, או שיש לנו תאי עצב הרגישים רק לגרויים שבאים מקווים בזויות מסויות. אבל התשתית הביולוגית הזו לא קובעת מה נילמד וניתפוס. החושים מזינים את המוח אבל אנחנו צריכים גם לבחור, לזהות ולפרש את החושים, וזה נקבע על ידי מה שכבר "למדנו". היצוגים השכליים נוצרים בעקבות החושים ואז הם משפיעים על מה שהחושים יקלטו. כל מה שכתבתי התייחס רק לדברים ברורים (פחות או יותר) כמו ראיה או שמיעה, ולא למושגים מופשטים כמו מתמטיקה (אם כי קראתי שלא ברור אם באמת זה מופשט לגמרי), ואני מניח שיש עוד הרבה עבודה להראות כיצד עוברים מראיה של עץ למחשבה מופשטת. בקשר ללמידה. עכש"י, למידה, לפחות ברמה הבסיסית שלה, היא פונקציה של שינוי. אנחנו אדישים לרצף גירויי אחיד של אור, קול או ריח. מתרגלים לרעש לבן, לא "רואים" פרטים שונים בסביבה. רק כשיש שינוי בשטף, תשומת הלב מתמקדת בשינוי (יתרון אבולוציוני?). אם נניח שבאמת אנחנו טאבולה ראסה, והדבר הראשון שנכנס למוח זה רעש מסוים, קבוע. שינוי בעוצמה או גובה הצליל, "חידוש", יאפשר "למידה"(לא רוצה סתם לזרוק שמות נוספים). כמו תינוק שמסתכל בצעצוע צבעוני אבל אחרי כמה שניות הוא חוזר לבהות בחלל, עד שלא מזיזים את הצעצוע מחדש מול עיניו. שוב, אני לא יודע איך עוברים לרמה כזו בסיסית לידיעה מתמטית מופשטת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תמונה כמו זאת שהבאת, בד"כ משמשת את האסכולה התבניתית (גשטלט) כדי להראות שהתפיסה לא מורכבת מיסודות פשוטים שאנו מחברים כדי ליצור את המושגים המורכבים. התהליך הוא הפוך: אנחנו תופסים מכלול, תבנית מורכבת, ורק אח"כ מנתחים אותו למרכיביו. היסודות הפשוטים לא עומדים בזכות עצמם, ואי אפשר לאפיין אותם ללא התייחסות למכלול. ז"א, התבנית שממנה צמח הייצוג קדמה לתפיסה, ובתפיסה מעורבים כבר שיפוטים. בעיה אחרת היא שאי-אפשר לתאר תהליך שבו אנחנו יוצרים הפשטות של מושגים ללא נקודות התייחסות קודמות. כדי לקבוע שמקרים פרטיים (שאינם זהים) הם דומים, אתה צריך להניח מראש קריטריונים למיון שלהם. מתוך המקרים הפרטיים עצמם לא יכול לנבוע דמיון. אפשר להניח שהשיפוטים המוקדמים האלה נובעים מהארכיטקטורה של התבונה (קאנט) או שהם נוצרו בתהליך אבולוציוני (קויין), אבל אני לא יודע אם יש עוד מישהו שטוען שאין כאלה. (אין לי מושג מה הולך היום בתורת ההכרה, אז כנראה שאני כותב שטויות. אתה מוזמן להוסיף או לתקן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע יותר ממני בנושא (אני מניח), אבל אני לא חושב שהדוגמאות הם מסוג של תפיסת מיכלולים (לא שאין מקום לדבר על גשטלט, אבל אני לא יכול לעזור בנושא). אני לא חושב שאתה יכול לשים את האצבע ולהצביע על הנקודה בה החוויה החושית הופכת לתפיסה, משום שיש רצף והמשכיות (ותלות) בין המקור החושי ולתפיסות. הדוגמה של חולי הקטרקט הראתה שבגלל שלא היה להם שום גירוי ספציפי, הנפש לא פיתחה תפיסה ויזואלית של צורות, למרות שהתפתחה תפיסה מישושית של גופים וצורות. ידועים גם מקרים בהם עקב מחלות מוח שונות, אנשים מאבדים את היכולת לזהות אותיות, למרות שהם יכולים לראות בלי בעיה. החושים פועלים ללא תקלה, אבל מכיוון שהם לא יכולים לעצב תפיסה של אותיות (או פנים במקרים אחרים), הם לא "רואים" פנים או אותיות. דבר דומה קורה כשאתה מתרגל לרעש מטריד, או ריח רע ואחרי זמן מה אתה כבר לא שומע או מריח, למרות שלא קרה כלום ליכולת השמיעה או ההרחה שלך. אם לקשר בחזרה למה שב' מנסה לבחון, נראה שישנה בעיתיות במה שהרבה אנשים (ומיסטיקנים) אומרים "העולם הוא רק אשלייה". הוא בוחן את זה מבחינה פילו', וישנן דוגמאות המראות שמה שאנחנו חווים באמצעות החושים, נבנה באמצעות הנסיון. התשתית הביולוגית מאפשרת לזהות צורות, אבל אם לא נספק לה נסיון חושי, לא תתפתח היכולת הנפשית שמזהה צורות, ובמידה רבה, הנסיון החושי מעצב את עצם מבנה הנפש. באותה מידה אפשר לבחון את הטענה האומרת שחלומות, דמיונות וכיוב' הם החלון דרכו אנחנו יכולים לחוות אל "מעבר" לחושים. (במאמר אחר, בואוסמה משתמש בבמשפט אחר של דקארט שכתב שהרבה פעמים הוא הולך שולל בחלומותיו). גם כאן, לפחות עפ"י מה שאני מבין מהמאמר (ומהדוגמאות), אין חוויה חושית או מחשבתית שאיננה חלק מהמערכת ה"גופנית/מנטלית" שלנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |