 |
1880 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
רק אומר תודה על המאמר הנהדר, על אלבום מהאהובים עלי ביותר במוזיקה הישראלית. חבל רק שהלייבל ''פאקט'' דיי התפוגג (מי שנחשב לממשיך דרכו ''אד-דק'' מעניין אבל פחות מגוון) |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יורם אליקים, מקים "פאקט", מפעיל תת-לייבל ב-NMC בשם "אודיו קולאז"'. האתר הוא: http://www.audiocollage.co.il/nmc/audiocollage/ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזמן לא נהנתי כך ממאמר באייל. מעניין שאין התייחסות לציבור ה'דתי' בחברה הישראלית. הדבר בולט במיוחד כאשר הרקע הוא נבואות הזעם של יחזקאל כנגד ממסד דתי מושחת. אני אישית לא מצליח להזדהות עם בעל המזוודה אבל זה אולי בגלל שלו יש תספורת מגניבה ואני סתם מקריח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני אתה כמעט ניגוד מושלם לבעל המזוודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הכוונה ב"דתי" במרכאות? אתה טוען שבארץ אין ציבור דתי אמיתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מה שאני חושב על ציבורים גדולים במגזר ה''דתי'' כבר פירטתי בהזדמנויות אחרות ולא הייתי רוצה להעכיר מאמר זה בלעיסה נוספת של וויכוח אין סופי זה. ההערה שלי באה על רקע הקשת הרחבה של מגזרים המוזכרים באלבום והקשר לחזי אשר כידוע לא סבל שלטון דתי מושחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, יש פה בעיה. מצד אחד סייגת את דעותיך ל"ציבורים גדולים במגזר הדתי" - שזה מקובל - אבל עדיין ה"דתי" במרכאות, גם כשע"פ הקונטקסט ברור שהכוונה היא *לכל המגזר* ולא לחלק מסויים. על כן אני אחזור על השאלה: האם אתה לא חושב שיש בארץ ציבור דתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שוב שולח אותך בברכה לקרוא מה כתבתי בעבר בנושא זה. מבטיח שבשעת הכושר הקרובה (לבטח תהיה אחת כזו באייל) נתווכח אם כל מי שחובש כיפה, מתפלל שחרית ונותן בוסה למזוזה הוא אכן אדם מאמין או דתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ''כל'', אמרתי ''יש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשם Muppets? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ''בשנת החרב'' הוא האלבום השני שלהם. הראשון (שלא זכיתי לשמוע אותו) צלל לתהום הנשייה כנראה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו אלבומם הראשון. קדם לו אי.פי שיצא לפני מספר שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה "חיק" נזכרת כבר בתורה: "כאשר ישא האומן את היונק בחיקו" (וגם באיכה:) "בהשתפך עוללים אל חיק אימותם" באיכה נזכרת גם הגזרה: "אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנו חרשתי את התקליט הזה לא מעט כשיצא (את אולי עוד זוכרת איך נושה דחקה אותי לפינה, הלבישה לי אוזניות על הראש וטענה בלהט משיחי שאני חייב לשמוע משהו :-) - אבל בהחלט הוספת לי כאן זוית ראיה חדשה לגמרי עם האנלוגיה הזאת, אני רץ לשמוע אותו שוב... תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, בוס :-) ולגבי הסיטואציה שאתה מתאר, היא גנרית מכדי לשייך אותה לאלבום ספציפי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתדל לעקוב מהניכר אחר הנעשה מוסיקלית בארצנו, ואת יאפים עם ג'יפים פספסתי. האם התעלמו מהם ברדיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמעתי אותם רק ב-88, בעיקר את "הבת של הדיקאן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בקלות לפחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא בקלות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר, אבל צריך להתחנף לילדים עם בוטלגים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפילו מצאתי שיר אחד באופן רשמי (אם כי אולי לא מהאלבום הזה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פספסת את הכותרת של התגובה, נראה לי. אז באמת אפשר לשמוע את 88FM ברשת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני שמעתי אותם, עד כמה שאני זוכר, ב''מוזיקה היום'' של קוטנר בגלי צה''ל. אגב, באותה מסגרת הוא השמיע גם הרכבים אחרים של ''פאקט'', כמו ''פוריטנים צעירים''. ומלבד זה, המאמר מרתק ונהדר, ומזמין האזנות נוספות ל''יאפים עם ג'יפים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''יאפים עם ג'יפים'' התפרקו רק כדי לשוב ולשתף פעולה כ''פוריטנים צעירים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפים עם ג'יפים מורכבת מדניאל קיצ'לס ונועם יעיש, שקיצ'לס הוא הכותב הראשי והזמר. קיצ'לס מספר 2, ישי, הוא הכותב והזמר של הפוריטנים הצעירים. מה שכן, חברי להקה אחת מתארחים באלבום השנייה, בהופעות מנגנים כולם ביחד, ובקיצור - משפחה אחת גדולה. היאפים, על כל פנים, לא התפרקו ועובדים כעת על אלבום חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב אני מרק מקווה שיש אותו בחנויות אני בהחלט אל ך להאזין לו לא מצאתי סמפלים ברשט אם יש מקום עוד יותר טוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתבה הזאת הראתה כל מה שרע בביקורות מוזיקה ובמבקרי מוזיקה בארץ, לדעתי. הכותבת, שנראה שיש לה כישרון כתיבה לא רע, מתייחסת לאלבום הזה כאילו שהוא ספר שירה (למרות שבסטנדרטים האלה הוא לא היה עובר מסך), והדבר היחיד שהיה לה להגיד על המוזיקה הוא השימוש שלהם באקורדיון או פעמונים. יאפים עם ג'יפים הם הרכב שהוא הכל חוץ מהרכב מוזיקלי. הם מונוטוניים להחריד (לפעמים אפילו כפשוטו - יש להם שירים שלמים שהמנגינה בהם היא תו אחד), אין להם שום אמירה בקצב, במנגינות, או בעיבוד וההגשה והטקסטים שלהם, מעבר לכמה שורות שנונות במונחים של רוק ישראלי, לא מעניינים אף אחד מעבר לרמת הקאלט המקומי של סצינת המוזיקה האלטרנטיבית. זה יפה שקמה לפעמים כותבת עם יכולת להתייחס לטקסטים (אני היחיד שחושב שזה, באופן טבעי, אמור להיות נמוך יותר בסדר העדיפויות כשמקשיבים לקטע מוזיקלי?) באלבום, אבל כשהופכים את זה לדבר העיקרי משהו לא בסדר. כל זה מזכיר לי שקראתי לא מזמן 'ביקורת' על האלבום הראשון של אביתר בנאי בו לאחר ניתוח ארוך (מאד) של הטקסטים ובקושי מילה וחצי על המוזיקה, המבקר הגיע למסקנה שלאביתר בנאי אין שום אמירה מגובשת. אני חושב שפער עשרות אלפי העותקים בין המכירות של אביתר בנאי ליאפים עם ג'יפים אמור להוכיח ל'מבקרי מוזיקה' מה באמת יותר חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר שלעיל אינו בהכרח ''ביקורת מוזיקה'' על האלבום. הוא נכתב במיוחד לאייל, ולכן ניסיתי להתמקד במה שנראה לי שיעניין את קוראי האייל, בתקווה שהוא יוכל לעורר דיון, ולהתפתח למחוזות אחרים ולדעות שונות (כולל האמירה שלך שהיאפים לא מחדשים שום דבר, אמירה שאפשר להתווכח עליה). כיוון שמצאתי את האנלוגיה לספר יחזקאל, עניין אותי להתמקד בה. מכאן הדיון פתוח, כאמור. אגב, מעבר לדיון בטקסט ניסיתי להעביר גם את רוח האלבום, את האווירה שהוא יוצר. האווירה הזו, כמו האווירה בכל אלבום, לא נמדדת במספר התווים בשיר ולא ב''אמירה חדשה'' בקצב או במנגינות. כך גם ''איכות מוזיקלית'' - רבגוניות וחדשניות אינן ערובה לאיכות, ומונוטוניות אינה שוללת איכות. מכל מקום, מענין לשמוע מהו חידוש מוזיקלי אמיתי בעיניך, במוזיקה הישראלית של היום. מעבר לזה, אני לא מבקרת מוזיקה, ודאי שלא מבקרת מקצועית, ומוזר שאתה משליך מהמאמר הזה אל כל התחום בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אביבה משמרי וברקת אחת הן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מגיבה בשמי בתגובה חומה, אבל שכחתי את סיסמת הכותב שלי :-) (שמן הסתם שמורה במערכת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, המושג 'חדשנות' לדעתי בכלל לא קיים בהקשר של מוזיקה. מאד נחמד שאנשים מנסים לפעמים להפוך את המוזיקה לעניין לינארי כמו בתעשיית המחשבים, אבל זה לא הולך ואנשים לא קונים את זה. הבעיה שלי עם יאפים עם ג'יפים (ובהקשר לתגובה אחרת - ממש לא התבלבלתי עם נושאי המגבעת - הרכב לא טוב לטעמי, אבל הרבה יותר מוזיקלי, באופן יחסי, מיע"ג), היא שהם בכלל לא כותבים מוזיקה. כלומר, המוזיקה שלהם נשמעת, לכל אחד בעל מעט ניסיון בהאזנה, כחובבנית במקרה הטוב, וכקשקוש במקרה הרע. הייתי מקבל את זה אם היית אומרת שהאמירה שלהם (ואין כאן עניין של חדשנות בכלל) היא אמירה טקסטואלית, אבל כל אדם שקרא קצת שירה בחייו יגיד לך שהטקסטים האלה ממש לא עומדים בשורה אחת אפילו עם כותבי השירה הבינוניים ביותר. מה שמטריד אותי בעצם, הוא שאנשים מוכנים לעשות הנחות לטקסטים כשהם חלק ממוזיקה, אבל ממשיכים לעשות זאת גם כשהמוזיקה סתמית, והטקסטים הם העיקר. המוזיקה של יע"ג גרועה לא כי אין להם אמירה חדשה, אלא כי אין להם אמירה בכלל. ואמירה של 'אנחנו חובבנים ולא משקיעים' אני ממש לא מקבל. שוב, אם הייתי מקבל בהאזנה את ההרגשה שיאפים עם ג'יפים השקיעו קצת מחשבה ביצירת הקונספט המוזיקלי שלהם, הייתי מוותר להם על מספר תווים במלודיה, על מונוטוניות בהגשה, על ליווי משעמם ועל קצב סתמי. לעומת זאת, קיבלתי הרגשה של חובבנים שחושבים שאולפן ההקלטות הוא המקום בו מריצים בדיחות קרש עם החבר'ה. בשום מקום בעולם לא היו חושבים אפילו להוציא אלבום שנשמע כך, כי שם הכל עובר בקרת איכות מסוימת שמשום מה אין בארץ. לגבי השאלה שלך על מה שקורה היום: אני לא מאמין שקיימים באמת חידושים במוזיקה, אבל שמעתי כל מיני הרכבים מהוקצעים שכותבים שירים יפים וטובים. לחלקם יש אמירה טקסטואלית נוקבת, משמעותית או מצחיקה וקלילה, ולחלק אין בכלל, אבל לכולם יש רמה מסוימת של מוזיקליות והשקעה. מתוך המוזיקה הפופולרית שגם מושמעת ברדיו בזמן האחרון אני יכול לציין את הדורבנים והבילויים, ומהרכבים שמופיעים ועוד לא הוציאו אלבום אני יכול לחשוב על להקת 'סוסיתא' שיוצרת שירים בניחוח ארץ-ישראלי, או להקת 'סימפוזיון' שכותבת מוזיקה בעיקר אינסטרומנטלית. אייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חוזר וטוען כך: הם לא עושים מוזיקה טובה, כיוון שכל מי ששומע אותם מבין שהם חובבנים. זה טיעון מעגלי קלאסי, שלא מסביר לי שום דבר. אתה לא מנמק, רק חוזר על עצמך. שלא לדבר על זה שלדבריך צריך "ניסיון בהאזנה" כדי לקבוע שהם חובבנים. כלומר, כל מי שיסתור אותך, בהכרח אין לו ניסיון בהאזנה? כמה שנים צריך? לגבי הטקסטים - כבר טחנו פה באייל את השאלה "מה הופך שיר לשיר", שהתבררה כמעורפלת כהוגן, ואני אשמח לא להיכנס אליה שוב. זה כנראה רק עניין של טעם להעדיף את הטקסטים של הדורבנים והבילויים ("אוטו זבל קח אותי לזבל", זה אולי שיר מצחיק וקליל בעיניך. אני חושבת שזה שיר סתמי, מקושקש וחסר מלודיה. "נפוליאון יכבוש את עכו" אכן שיר מלבב). ומעבר לזה, לא ברור לי על סמך מה אתה קובע שהיאפים "לא השקיעו" באלבום שלהם (אלא אם אתה מכיר אותם ומצוי בשעות שהם קמים בבוקר). האם כוונתך לומר, בסך הכל, שאתה לא אוהב צליל מינימליסטי? שאתה מעדיף רוק קופצני? נו, בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, לא אמרתי שהטקסטים של הבילויים והדורבנים טובים, בדיוק להיפך. אני גם לא חושב שאף אחד מההרכבים האלה (למרות שהדורבנים כתבו באלבום שלהם קטע קלאסי חמוד, שווה לשמוע!) הוא שוס גדול מאיזושהי בחינה - אבל אצל הדורבנים והבילויים יש לזה הגיון והם משקיעים (למרות שלא תמיד זה לטעמי) המון בעיבוד, בהפקה, וגם בהלחנה, כי הם מבינים שבהאזנה למוזיקה זה פשוט חשוב יותר, והם עדיין לא כותבי שירה ברמה שתצליח לעמוד בפני עצמה ללא המוזיקה. "אוטו זבל קח אותי איתך" הוא אולי שיר מטומטם מבחינה טקסטואלית (אין לי מושג, לא ישבתי וקראתי), אבל יש לו מלודיה בלוזית ויפה (טוב, זה עניין של טעם באמת, תשכחי מה'יפה') שמשתרעת על מנעד של כמעט אוקטבה. זה בטח ובטח הרבה יותר מלודי ממה שעושים יאפים עם ג'יפים. יש לשיר הזה גם הרבה אמירה ריתמית לא פשוטה בכלל (ודרך אגב, רוק קופצני הוא ממש לא הסגנון שלי, ואני גם לא מעריץ גדול של הבילויים, אבל חייבים להעריך אותם לפי מה שהם מנגנים, ולא לפי מיתוסים טקסטואליים שמוצאים מההקשר). "נפוליאון יכבוש את עכו" - לא שמעתי, לא יכול להגיב. לגבי טענתך הראשונה - אני כן מנמק את הטיעונים שלי. אני אומר שהמוזיקה של יאפים עם ג'יפים מסורסת מבחינה הרמונית ומלודית (אם בא לך, אפשר לנתח את השיר המטופש שמופיע בתגובות כאן להורדה) והכביכול אמירה שלהם היא באיזהשהו ניסיון ליצור קאלט תל אביבי שכזה (בטקסטים), שלא עובר כמוזיקה (אולי הוא עובר כשעשוע לשעת אחר הצהריים, לא יודע). להגיד גם שהצליל של יאפים עם ג'יפים מינימליסטי נשמע לי גם קצת לא מבוסס - לא נשמע לי כאילו הם בחרו את הצליל בצורה 'אומנותית', אלא פשוט מחוסר כישורים בנגינה, הלחנה ועיבוד. אני ממליץ לך להקשיב לאלבום הראשון של אביתר בנאי ולהבין מתי בוחרים בחירה אמיתית בעיבוד מינימליסטי (במקרה שלו זה בעיקר פסנתר ושירה). אייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מציע שתקרא את ההיסטוריה הקרובה של המוזיקה - אפשר להתחיל למשל בסצינה הניו יורקית של שנות ה 70 וה 80. מומלץ להתמקד בהרמוניות של Talking Heads ובמלודיות של Sonic Youth, עם עצירת ביניים בתחכום המוזיקלי של Blondie ואולי כמה גיחות אל מוזיקת הרעש היפאנית של העשור וחצי האחרונים. ההתעלמות מכל מה שהתרחש בחצי השני של המאה הקודמת והטענה שמוזיקה נמדדת בראש ובראשונה במלודיות שלה ובמידת ה"השקעה" מגוחכת כמו הטענה שאין חידושים במוזיקה - ואם באמת אין כאלו, מדוע ליצור עוד מאותו הדבר? לגבי ישראל, חלק מהלהקות הישראליות החשובות ביותר שפעלו, התחילו את דרכן ולעתים גם סיימו אותה כשהן מתאפיינות באיכויות *טכניות* ירודות (ע"ע מינימל קומפקט בראשית ימיה), אך אין בכך להפחית מהשפעתן ומהעניין הרב של חלקנו במוזיקה שיצרו, לעומת מוזיקה מלודית ביותר ונוחה לבריות שאפשר לחולל באמצעות מחשב וכמה בוגרי תלמה ילין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"...כמו הטענה שאין חידושים במוזיקה - ואם באמת אין כאלו, מדוע ליצור עוד מאותו הדבר?" מוזיקה היא לא מחשב. כשאתה מקשיב למוזיקה אתה לא מחכה שיגיע משהו חדש שידהים אותך, שיהיה מהיר יותר או מתוחכם יותר ממה שהיה קודם. אתה בסה"כ רוצה לשמוע אמירה מיוחדת\יפה\מעניינת שמשתמשת בקוד מסוים שאתה כבר רגיל אליו (צלילים, לצורך העניין). אם אתה מחפש חדשנות טכנית-מוזיקלית, קפוץ רגע ותקשיב למוזיקה הקלאסית של תחילת ואמצע המאה, שבה נעשה פחות או יותר הכל בתחום הזה. הדבר אליו אנשים לרוב מייחסים 'חדשנות מוזיקלית' הוא בסך הכל אסתטיקה והגשה. את כל הלהקות שציינת אני מכיר, אבל אף אחת מהן היא לא שוס מוזיקלי גדול (מבחינת 'חדשנות') ביחס לסטרווינסקי, נניח, שכתב את המוזיקה שלו 70 שנה קודם, או אפילו סטיבי וונדר מהעשור שלפני. הסיבה שאתה ואחרים אוהבים את הלהקות האלו קשורה אך ורק לעובדה שהן כתבו לחנים מוצלחים במסגרת אסתטית מסוימת - וזה כל מה שחשוב. אם, לעומת זאת, אתה יושב וסופר את האפקטים המיוחדים - אתה מקשיב למשהו שהוא לא מוזיקה, וזה אומר שאין לנו בכלל בסיס שעליו אפשר לבסס את הדיון. אני מאמין שאמירה מוזיקלית נמדדת בראש ובראשונה בלחן (מלודיה), ורק אח"כ באסתטיקה והגשה ואלמנטיים מקצועיים אחרים (שבהם באמת נוטים לשלוט תלמידי תלמה ילין וכד'). אגב, אף אחד לא אמר שמוזיקה מלודית היא בהכרח מוזיקה נוחה לבריות. נסה להקשיב למנגינות של בארטוק (או של קינג קרימזון, אם אתה לא רוצה ללכת רחוק) ותחזור אלי, בבקשה. אה, ברקת, אני מכיר טוב מאד את להקת ברוואז' (מהחומר בבמה ומהופעות) ואני חושב שהם הרכב נהדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר במזרח הרחוק עסקינן, נדמה לי שהמתח שבין הטקסט, המלודיה והעיבוד מוכרע באופן סופי בקטע נדיר זה. מדובר באולי שריד אחרון למסורת מוסיקלית סינית בת אלפי השנים. עפ"י דיסקים מאובנים שנמצאו ותוארכו, יש המשייכים אותה למסורות מתקופת ההומו-ארקטוס (שמצידו מכחיש כל קשר). ללא ספק עתיד זמר זה להפוך ביום מן הימים להימנון שיושר בתחילת כל מפגש של האייל הקורא: (אם זה מקרטע, לחכות שיסתיים ואז ללחוץ על ה'again' שבעיגול הכתום, למטה בצד שמאל של הציור). ואת משטרו העריץ של קים ז'ונג איל יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קים ז'ונג איל יש להפיל. איל קים ז'ונג - תנו לו עם הגונג. ז'ונג, איל קים: יושם באזיקים! _______________ את משטרו העריץ של שמעון מזרחי יש להפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחייבתי1 ומילה של אפו זו כמו מילה של ברטה. רק כליל (והמערכת) יפטרוך מעונשי. אם לא, עוד חמישה וזהו. ואת משטרו העריץ של קים ז'ונג איל יש להפיל. __ 1 ראה ההערה בסוף תגובה 211472 . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכולם יודעים שאירופה אדומה. (כתבה על להקה ירושלמית, אי אפשר שתישאר בלא התייחסות לעניין חשוב זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מערבב טעם אישי, שעליו אין לי כוונה לחלוק, יחד עם אמירות מופרכות (היאפים הם לא תל אביבים, למשל, ועדיין לא ברור לי איך אפשר לקבוע שהם לא השקיעו בעיבוד). על כל זה אתה זורה קמצוץ מונחים מקצועיים שלצערי אין לי כלים לבדוק - אני לא יודעת למדוד אוקטבות, אם כי יש פה איילים שכן יודעים - ומגיש לשולחן שקשוקה מפוארת. אם אתה מדבר על "התמקדות במוזיקה" לעומת "התמקדות בטקסטים", אני כן מבינה את ההבדל, אבל הדורבנים והבילויים שניהם דוגמאות גרועות לצורך זה. הייתי ממקמת בשני הקצוות דווקא, למשל, את איזבו מול הדרה לוין-ארדי, או להבדיל את צביקה פיק מול מאיר אריאל (אגב, האם אריאל השקיע מספיק בעיבודים?) אגב, אביתר בנאי מוכר לי, תודה. ממליצה לך להקשיב לאלבום הנשכח של מרגלית אנקורי ולהבין מתי בוחרים בחירה אמיתית בטקסט שאינו עומד בפני עצמו ללא המוזיקה (סתם, אנקורי לא באמת קשורה לעניין, אבל חשבתי שמשחקים בניימדרופינג). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ממש משנה אם יאפים עם ג'יפים תל אביבים או לא. הגדרתי אותם כקאלט תל אביבי כי הם עושים את הלחם והחמאה שלהם בהופעות מול סצינה מאד ספציפית, שמתמקדת בת"א במועדונים כמו ג'ה-פן והבארבי. אני חייב באמת לשאול אותך, היית מקשיבה ליאפים עם ג'יפים אם מנגינת השירה היתה מנוגנת ע"י חליל או סולו גיטרה? אני חושב שלא. אוטו זבל, לעומת זאת (אני יודע שהבילויים הם לא בדיוק הדוגמא הכי טובה, אבל ביקשת ממני דוגמא מהמוזיקה הישראלית העכשווית, ומשם קשה לי יותר לחלץ דברים מרשימים. בשביל שוס רציני יותר, קפצי לבמה חדשה ובדקי את להקת סימפוזיון) היה גם ללא השירה הופך לקטע בלוזי נחמד ומוזיקלי. אני לא מכיר טוב את איזבו והדרה לוין-ארדי, אבל מאיר אריאל הוא לדעתי מוזיקאי נוראי - גם בהלחנה, גם בנגינה (שמעתי פעם אלבום שלו בו הוא טועה בנגינה על ימין ועל שמאל, פשוט מגעיל) וגם בעיבוד. לגבי יכולתו כמשורר אין לי מה להגיד - הוא ידוע כמשורר גדול, ולמרות שאני לא מתחבר לשירה שלו כל כך, אין לי איך לחלוק על זה. האמת היא שגם צביקה פיק הוא לא מוזיקאי גדול, אבל לפחות הוא משתדל להיות אחד כזה. יאפים עם ג'יפים אפילו לא מנסים! אגב, לגבי בחירה מושכלת בטקסט גרוע, אני ממליץ לך להציץ בקטע 'לונה פארק' של שלמה גרוניך משנת 82. למרות שזה קטע מאד מוזר ואגרסיבי, אני חושב שהוא אולי הדבר הטוב ביותר שהקליטו בארץ הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר טוב שורד כל עיבוד, כמו שעיבוד נכון מציל כל שיר. אני לא מבינה את השאלה לגבי החליל/גיטרה. ואגב חליל, באותה הזדמנות שאתה בבמה חדשה, בדוק את להקת ברוואז'. מאיר אריאל - אכן, הבאתי אותו כדוגמה למישהו שהטקסטים שלו מאפילים על המוזיקה. אם הבנת אחרת, כנראה שאנחנו מנהלים דו שיח של חרשים. ואילו צביקה פיק, לטעמי, היה (לפחות בעבר) מלחין מוכשר מאוד. ושוב - אתה חוזר וטוען שהיאפים "לא מנסים" וטענות דומות. אי אפשר לבדוק את הדבר הזה, אי אפשר לנגוס בזה, אי אפשר להרתיח את זה, אי אפשר לשלוק את זה - ואני נאלצת להסיק שוב ושוב שמדובר בהתרשמות אישית שלך ולא בקביעת עובדה. עכשיו - אם אנחנו עוסקים בדעות אישיות לגבי המוזיקה, כל אחד ראשי להחזיק בדעתו ויבורך עליה. היינו יכולים לנהל פה שיחה מעשירה של החלפת דעות, אבל משום מה היא הופכת להתנצחות. אז אני אעצור פה (ואולי אחזור כשעשן ההתקפות יתפזר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את ההנגדה בין מאיר אריאל לצביקה פיק. מאיר אריאל הוא (היה) להטוטן מילים (כמה שנאמר: רבי מאיר בעל הטקסט), ובכך זכה למקום כבוד אצלי, ומלחין בינוני (במקרה הטוב) בעל הגשה ייחודית. צביקה פיק הוא (מיותר לציין, לטעמי) מלחין מוכשר, אשר בוחר טקסטים של אחרים. בהרבה מקרים טקסטים משובחים המשתלבים ליצירות הראויות לשמן, אבל גם בלא מעט מקרים טקסטים ירודים, אשר משום מה מושכים אחריהם את רמת היצירה כולה. כמבצע, הוא, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה באה להעמיד יוצר שהמילים אצלו זכו למקום הראשון, גם על חשבון הלחן, מול יוצר פופי שהשתבח בעיקר בלחניו. כמובן שהיו לפיק גם טקסטים ראויים, בעיקר שירי המשוררים שהלחין, אבל הטקסטים המקוריים היו בעיקר של מירית שם אור, ואי אפשר לומר שהם יצירות מופת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם זה ניסיון ליצור איש קש, או אולי סתם עלילת דם, אבל באף אחד משיריהם של ''הבילויים'' (השנונים) לא מופיעה השורה ''אוטו זבל קח אותי לזבל'', וגם אף שיר שלהם אינו נקרא כך. (ואם להיות באמת קטנוני אז גם אין להם אף שיר שנקרא ''נפוליאון יכבוש את עכו''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלו שמה, אתה מנסה לשגע אותי? אז מה אם ציטטתי חופשי? "אוטו זבל": "נפוליאון": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מנסה לשגע אותי? הרי כבר הערתי פעם1 ששירי "הבילויים" מופיעים באתר הזה, כשהם מלאים בטעויות. הנה, עם פחות טעויות, "אוטו זבל (קח אותי איתך)": ולשיר השני, שנראה לי שהוא מופיע ללא שגיאות בקישור שנתת, קוראים: "*כש*נפוליאון יכבוש את עכו"2. __________________ 1 תגובה 186186 2 "נפוליאון" זה בכלל שיר של יוני בלוך, שאת גיבורו, איתי, ניתן להוסיף רטרואקטיבית למאמרו של ירדניר על תולדות הנעבעך בפזמון הישראלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה! עכשיו אני סוף סוף מבין לאיזה שירים ברקת התכוונה. תודה על עזרתך המועילה. ואם כבר אני כאן בחברת מומחים, אשאל אותך שאלה. אחותי הקטנה סיפרה לי שבהגדה של פסח יש שיר שנקרא חת-גדיא. יש לך מושג על מה היא דיברה, ואם כן האם לדעתך זהו איש קש או עלילת דם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת עלילה מדם של ילדים נוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, אם אנחנו כבר ממש מתענינים באיתי, אז ב''התקף לב קטן'' הוא מבהיר שהכל בסדר, והוא מרגיש מצויין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד מרשים אותי איך שאת לא נבהלת מביקורת (מוצדקת או לא, זה לא רלוונטי). זה בא עם המקצוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זו מחמאה, אז תודה. אבל אני מאוד מתבאסת מביקורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי להקשיב למוזיקה של המבקר כדי לשים דברים בפרופורציה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירה יפה מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה של אייל עמיר מראה כל מה שבעייתי בבבילבול בין מוזיקה לבידור, או להבדיל בחשדנות גורפת ל"סצינת המוזיקה האלטרנטיבית". נכון, בהרבה קטעים מוזיקליים יש חשיבות רבה למוזיקה עצמה, לא פחות ולפעמים אף יותר מאשר למלים. פעמים רבות, מוזיקה טובה מאפשרת לדלג מעל מחסומי שפה חלקיים (כמה מאיתנו מכירים את המלים של ה-PIXIES, למשל?) או מלאים (כמה מאיתנו אוהבים, למשל, את ז'אק ברל בלי להבין על מה הוא שר?); לעתים מוזיקה טובה מפצה גם על טקסט חלש. אבל כשיוצר יושב, כותב מלים ומחבר להן לחן (או להיפך), ובהנחה שמטרתו אינה לייצר להיט (וקשה להגיד שיאפים עם ג'יפים הם יצרני להיטים), צריך לפחות לתת לו את הקרדיט שיש לו מה להגיד, גם אם זה לא מוגש למאזין עם ניקוד ודף הסברים. ביקורת מוזיקה כמו שכתבה אביבה משמרי בדיוק משתייכת לקבוצה המצומצמת של טקסטים ביקורתיים שמכבדים הן את המאזין והן את היוצר, היות והם מתייחסים ברצינות ליצירה עצמה, ומציעים למאזין פרשנות חדשה להבנת היצירה (ולא רק מלל תיאורי). ובאשר ל"סצינת המוזיקה האלטרנטיבית" שבתחילת דבריי - אני יכול רק לנחש שאייל יוצר זיהוי (שגוי, לדעתי) בין להקת "נושאי המגבעת", שאכן בלטה בטקסטים ערטילאיים שנעו על התפר בין לא-להגיד-כלום לבין "הכלום הוא המסר", לבין יאפים עם ג'יפים, שהם עדיין יותר קוהרנטיים. ולסיום, שאלה קטנה לאביבה משמרי (ולשאר הקוראים): האם לדעתך ניתן לאפיין קו טקסטואלי/מוזיקלי שמאפיין להקות שמוצאן בירושלים, לעומת להקות לא ירושלמיות? או שזה סתם דמיון פעיל מדי שלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מעניינת לגבי ירושלים. אין לי תגובה מלומדת, אבל מייד עלה במוחי השם "3ח", שמה של להקה ירושלמית נוספת: אני לא יכולה לדמיין שלהקה תל אביבית תקרא לעצמה "3ח", ואולי זו תמצית ההבדל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי, אבל ב-MOOMA גם מסווגים את האמנים לפי עיר המוצא שלהם: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלהקה המדוברת לא מופיעה שם. מישהו צריך לעדכן אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני נוטה לקבל את דבריך ברובם בהקשר לחשיבות המוזיקלית של ההרכב, עדיין אין בכך כדי לבטל את העניין בטקסט. יותר מכך, היה מעניין בעיני לראות יותר התייחסויות לטקסט בביקורות מוזיקליות בארץ ובחו"ל. ראה למשל את הטקסטים של Xiu Xiu: כל מה שתמצא בביקורות הוא התייחסות לשורה אחת או שתיים גסות מחשבה במיוחד, לא יותר. וכדי לעצבן אותך קצת, בהופעה שלהם לאחרונה הם עשו שימוש בהרמוניום: וגם בויברטורים דמויי ביצה שרטטו להם על גבי מצילות. ועם הקוראים הסליחה על הרפרנס העלוב בכותרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חושב שיעצבן אותי שימוש בהרמוניום? אין לי שום בעיה עם כלים איזוטריים, ואני אפילו מנגן על אחד בעצמי (מלודיקה). אני גם מסכים איתך שיש חשיבות לטקסט במוזיקה, אבל כפי שכתבתי בתגובה שלי למחברת המאמר - אם היית קורא את הטקסט הזה כשירה ללא ההקשר של המוזיקה, לא היית מקבל את זה כטקסט לגיטימי בכלל, ולכן זה נוראי כאשר טקסטים שהם לא שוס גדול מולבשים על מוזיקה שלא מצליחה לפצות על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי נראה שהתבלבלת. בשביל ביקורת מוזיקה מהסוג שהזכרת לא צריך את האייל. אפשר לפתוח ידיעות ולקבל איזה מלל ממישהו שהוא חבר/אויב של המפיק/זמר/היה עם החברה של המתופף בצבא ולא סובל אותו מאז. אני גם לא מוצא שום התיחסות של אביבה לטקסט בצורה של תשבוחות חסרות פרופורציה כפי שטענת. ההגדרה של מוזיקה היא כל כך חמקמקה ולא חד משמעית, כך שגם כאן אתה לא פוגע בכלום בטענה זו שלך. בנוסף, שים לב שההתיחסות במאמר למוזיקה היא די יבשה ובאה רק על מנת לחדד את הרעיון עליו אביבה כותבת, להבדיל מביקורת מוזיקלית הנוגעת לאיכויות, מרכיבי וחידושי היצירה (ד"א, באתר אחר אביבה יודעת לכתוב גם כאלו). זה מאמר מצויין שמעביר רעיון מקורי בעזרת אלבום וטקסט עתיק. המאמר כתוב טוב, מהנה וגורם לך לחשוב. זה בדיוק מה שאני מחפש כאשר אני מקליק על האייל ואני מקווה שיהיו עוד יותר מאמרים מסוג זה על חשבון מה עשו שרון/ערפאת/פרס/גילה קצב אתמול בבוקר. רוצה לפתוח שרשור של "מה זה בכלל 'מוזיקה'?" קדימה לעבודה. אתה יכול להשתמש במאמר הזה בתור פלטפורמה להצגת הדעות שלך במקום לנגח אותו ולתת לו נוגרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוסה, נוגרה, יותר מדי סאקי ללילה אחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''פער עשרות אלפי העותקים'' נו, לפי שיטה זו, לנינט ורוני דואני יש הכי הרבה מה לומר. בטח הרבה יותר מאשר ל''אייל הקורא'' שמספר גולשיו אינו מתקרב למספר המכירות שלהן, וגם למספר הצופים בדודו טופז. אייל עמיר, אתה לא במקום הנכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי להגיד שבאמת מכירות הם מה שקובע. אני ממש לא האדם שיתמוך בהתאמה למכנה המשותף הנמוך ביותר וכד', ובטח לא במוזיקה. אבל במקרה הזה פשוט ניסיתי להראות שיאפים עם ג'יפים ודומיהם בסה''כ מייצגים תרבות קאלט שולית שהאמירה שלה היא הכל מלבד מוזיקלית. האלבומים של אביתר בנאי, מבחינתי, הם בין השיאים של האמירה המוזיקלית בשנים האחרונות בפופ בישראל, ולכן ציינתי אותו כדוגמא, לא כי הוא מכר יותר. כנראה שזאת היתה טעות להעלות בכלל את עניין המכירות, אבל הנקודה בעיניה עומדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, שם הלהקה אכן משעשע, כמו גם שירם העוסק בבת הדיקן, ברם ניכר כי כותבי הטקסטים של הלהקה המדוברת, נלעגים. אתם וודאי תמהים מדוע ולמה אני מגיב לאייל עמיר, האם זו טעות, זו לא טעות, ברצוני לחדד את דבריו של אייל עמיר (אני יודע שזו חוצפה לחדד לאנשים שאתה לא מכיר, ובכל זאת) ולהוסיף עליהן אי אלו השגות והרהורים. ככה: לדעתי, וזו התרשמותי האישית בלבד, אייל וברקת עוסקים, גם עם בעקיפין ובמרומז, בסוגיה הבוערת עכשיו, בעידן הפוסטמודרני, של 'תרבות גבוהה' מול 'תרבות נמוכה', ההגדרות הולכות ומתמוססות, יש האומרים כי ההגדרות הינן שרירותיות ושאין הבדל איכותי, אלא "פוליטי", בין "סונטה לליל ירח" של בטהובן ל"בלדה לעוזב קיבוץ (שכחתי מי כתב ומי מבצע, איתכם הסליחה). מגמה זו, של זילות האמנות, בתחום המוסיקה ובתחומים אחרים, ספרות למשל, יש לה, כך נראה, על מה לסמוך, שכן, עפ"י ההגות ובקורת התרבות, משקלים בשירה למשל, לחנים מובנים, ובכלל כללים, בכל הנוגע ליצירה, מרחיקים למעשה את ה"המונים". נראה לי שכתיבתי מבולבלת ובלולה אך אני תקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בכל זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ. נראה לי שדבריי הוצאו מהקשרם - לא ניסיתי לבטל הבדלים בין תרבות גבוהה ונמוכה. ציינתי בפירוש שהיאפים טובים במה שהם עושים - רוק קברטי. יש להניח שבז'אנר הרוק המתקדם (בו עוסק אייל, עד כמה שהבנתי מהקישור שנתנו פה ליצירה שבה השתתף), היאפים לא יקבלו ציון גבוה במיוחד. זה בסדר גמור בעיני. גם בלדה לעוזב קיבוץ הוא שיר מצוין, ועדיין אין שום בסיס להשוות אותו לסונטה של בטהובן. זה לא מפני שאין גבולות או אין הגדרות, זה מפני שכל אחד מהם בא לספק צרכים אחרים לגמרי ואולי גם פונה לקהל אחר. בתוך ז'אנר הפופ הישראלי קראוס זוהר כיהלום, ושם נכון למקם אותו. ליד הסונטה הוא מחוויר, ואני לא מוצאת סיבה לשים אותו שם. מה רציתי לומר? ש"עניין של טעם" אינו בהכרח אמירה פוסט מודרניסטית. ושמוזיקה אינטליגנטית או מענגת יכולה להגיח מכל ז'אנר שהוא. וגם שתיאוריות, נכונות או לא נכונות, הן לא מה שיהפוך מוזיקה מסוימת ערבה לאוזניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה אמירה מוזיקלית. כלומר יש, אבל כמו שאמרת מקודם, אתה צודק, זה לגמרי לא מעניין אותנו. אבל לא בגלל שאנחנו רק רוצים לשמוע טקסטים שידברו אלינו בתוך מנער מוגבל של חוקים מוכרים, אלא בגלל שהאמירה המוזיקלית של סטרווינסקי זה בערך הדבר הכי לא רלוונטי לחיינו. אם היינו באקדמיה והיינו רוצים לדון בהתפתחות מוזיקלית של המוזיקה במאה הנוכחית או הקודמת, אז יכול להיות שלא היינו מתעכבים על יאפים עם ג'יפים. אבל זה לא מה שאנחנו עושים, וסביר להניח שזה לא מה שיאפים עם ג'יפים עושים. יאפים הם להקת פופ. ופופ זה מפופולרי כלומר מוזיקת פופ פונה לקהל רחב. כלומר האמירה שהם מביאים, והם מביאים אמירה, מקורית וחדשנית וייחודית יותר מכל משהו אחר שנעשה במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, היא אמירה שנוגעת לקהל הרחב. תרבות. הדבר הזה שאנחנו צורכים. עדשת הזכוכית שמחדדת את המציאות בשבילנו. אמנות. אצל יאפים עם ג'יפים זה מגיע עם מוזיקה עשירה, חתרנית, חופשיה מאוד, ומחושבת מאוד. שבעיקר מייצרת מרחב שבתוכו הטקסט הקודר והמדויק יכול להתקיים. זה לא שהטקסט קודם למוזיקה או שהמוזיקה קודמת לטקסט, זה סינרגיה מבורכת של אמצעים אמנותים כדי לבטא רעיון. אביתר בנאי ביטא רעיון אסקפיסטי. הוא היה מבורך בזמנו, ומישהו היה צריך להפקיע את הרדיו לטובת החוויה האישית. אבל יאפים עם ג'יפים מבטאים אמירה הרבה יותר חצופה - הם מכריחים אותנו להסתכל למדינת השברים שיצרנו. הם אומרים שאנחנו יכולים להתחבא מהמציאות המכוערת בכאבים הקטנים והדרמטים של עולמנו הרוחני הפרטי, אבל בסופו של דבר נוף האדם הוא תבנית מולדתו והנוף שיצרנו הוא מכוער מאוד. במילים אחרות, אין שוברי קופות בדרך לגן עדן, ואני חוזר לקידוחים. והאמירה הזו מצאה הרבה יותר אוזנים קשובות באותו מעגל מצומצם של חובבי אינדי אינטלקטואלים מתל אביב. אבל בהתחשב בכך שהצמד עצמו עסוק בכל דבר מלבד המשחק היחצ"ני, שהוא מירושלים, שהוא התחיל את דרכו בפאקט, הלייבל הכי טהור שהיה כאן בארץ ומאז שומרים על אותה דרך טהרנית, אני חושב שאפשר להגיד שהעובדה הזו אומרת הרבה יותר על הקהל שמסרב לקבל את זה, או על התרבות שלנו שלא ממש מאפשרת מקום לזה, מאשר על הלהקה, על הקהל שלה, או על חוסר התיחכום וההשקעה במוזיקה עצמה. הדיון הזה ישן, ומאז היאפים הוציאו עוד אלבום, ששוב פעם חולל את המיני סופה שלו במיני ביצה שלנו, ובהרבה מובנים הם רק ביססו את המעמד המיוחד שלהם במוזיקה הישראלית. אז לכאורה הייתי צריך להרגיש שהזמן הוכיח שאייל עמיר טעה. אבל זה לא באמת קרה. (כלומר, הזמן לא נוטה להוכיח שום דבר אף פעם, סתם מייחסים לו את התכונה הזו). אז זה עדיין רלוונטי, בעיני לפחות, הדיון הזה. בכל מקרה, אני עושה עליהם תוכנית רדיו בשבוע הבא (כך הגעתי לדיון הזה) ויהיה אפשר לשמוע את זה כאן: מהביקורת עצמה מאוד נהנתי, אז תודה לכותבת המאמר. האמת שגם הדיון די נחמד. אז תודה גם למר עמיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר את הלהקה הזו. אני אשמע אותה. והלואי ויהיו ראויים למאמר נפלא זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסוס לא הצליח לנצח בדרבי היוקרתי של קנטקי. קירסטין מאלהול קיוותה לניצחון במרוץ וגם להיות המאמנת הראשונה (והצעירה ביותר) שזוכה בדרבי. מצד ימין יש קישורים לתמונות, בקישור התחתון יש כמה דוגמאות למסורת של חבישת כובעים משוגעים לדרבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים - להאזנה כאן: הוכתר ב"עכבר העיר" כאלבום הישראלי הטוב של תשס"ט. הנימוקים כאן: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |