 |
אין דבר כזה אמירה מוזיקלית. כלומר יש, אבל כמו שאמרת מקודם, אתה צודק, זה לגמרי לא מעניין אותנו. אבל לא בגלל שאנחנו רק רוצים לשמוע טקסטים שידברו אלינו בתוך מנער מוגבל של חוקים מוכרים, אלא בגלל שהאמירה המוזיקלית של סטרווינסקי זה בערך הדבר הכי לא רלוונטי לחיינו. אם היינו באקדמיה והיינו רוצים לדון בהתפתחות מוזיקלית של המוזיקה במאה הנוכחית או הקודמת, אז יכול להיות שלא היינו מתעכבים על יאפים עם ג'יפים. אבל זה לא מה שאנחנו עושים, וסביר להניח שזה לא מה שיאפים עם ג'יפים עושים. יאפים הם להקת פופ. ופופ זה מפופולרי כלומר מוזיקת פופ פונה לקהל רחב. כלומר האמירה שהם מביאים, והם מביאים אמירה, מקורית וחדשנית וייחודית יותר מכל משהו אחר שנעשה במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, היא אמירה שנוגעת לקהל הרחב. תרבות. הדבר הזה שאנחנו צורכים. עדשת הזכוכית שמחדדת את המציאות בשבילנו. אמנות. אצל יאפים עם ג'יפים זה מגיע עם מוזיקה עשירה, חתרנית, חופשיה מאוד, ומחושבת מאוד. שבעיקר מייצרת מרחב שבתוכו הטקסט הקודר והמדויק יכול להתקיים. זה לא שהטקסט קודם למוזיקה או שהמוזיקה קודמת לטקסט, זה סינרגיה מבורכת של אמצעים אמנותים כדי לבטא רעיון. אביתר בנאי ביטא רעיון אסקפיסטי. הוא היה מבורך בזמנו, ומישהו היה צריך להפקיע את הרדיו לטובת החוויה האישית. אבל יאפים עם ג'יפים מבטאים אמירה הרבה יותר חצופה - הם מכריחים אותנו להסתכל למדינת השברים שיצרנו. הם אומרים שאנחנו יכולים להתחבא מהמציאות המכוערת בכאבים הקטנים והדרמטים של עולמנו הרוחני הפרטי, אבל בסופו של דבר נוף האדם הוא תבנית מולדתו והנוף שיצרנו הוא מכוער מאוד. במילים אחרות, אין שוברי קופות בדרך לגן עדן, ואני חוזר לקידוחים. והאמירה הזו מצאה הרבה יותר אוזנים קשובות באותו מעגל מצומצם של חובבי אינדי אינטלקטואלים מתל אביב. אבל בהתחשב בכך שהצמד עצמו עסוק בכל דבר מלבד המשחק היחצ"ני, שהוא מירושלים, שהוא התחיל את דרכו בפאקט, הלייבל הכי טהור שהיה כאן בארץ ומאז שומרים על אותה דרך טהרנית, אני חושב שאפשר להגיד שהעובדה הזו אומרת הרבה יותר על הקהל שמסרב לקבל את זה, או על התרבות שלנו שלא ממש מאפשרת מקום לזה, מאשר על הלהקה, על הקהל שלה, או על חוסר התיחכום וההשקעה במוזיקה עצמה. הדיון הזה ישן, ומאז היאפים הוציאו עוד אלבום, ששוב פעם חולל את המיני סופה שלו במיני ביצה שלנו, ובהרבה מובנים הם רק ביססו את המעמד המיוחד שלהם במוזיקה הישראלית. אז לכאורה הייתי צריך להרגיש שהזמן הוכיח שאייל עמיר טעה. אבל זה לא באמת קרה. (כלומר, הזמן לא נוטה להוכיח שום דבר אף פעם, סתם מייחסים לו את התכונה הזו). אז זה עדיין רלוונטי, בעיני לפחות, הדיון הזה. בכל מקרה, אני עושה עליהם תוכנית רדיו בשבוע הבא (כך הגעתי לדיון הזה) ויהיה אפשר לשמוע את זה כאן:
מהביקורת עצמה מאוד נהנתי, אז תודה לכותבת המאמר. האמת שגם הדיון די נחמד. אז תודה גם למר עמיר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש