בתשובה לאייל עמיר, 04/04/04 19:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
''פער עשרות אלפי העותקים'' נו, לפי שיטה זו, לנינט ורוני דואני יש הכי הרבה מה לומר. בטח הרבה יותר מאשר ל''אייל הקורא'' שמספר גולשיו אינו מתקרב למספר המכירות שלהן, וגם למספר הצופים בדודו טופז. אייל עמיר, אתה לא במקום הנכון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי להגיד שבאמת מכירות הם מה שקובע. אני ממש לא האדם שיתמוך בהתאמה למכנה המשותף הנמוך ביותר וכד', ובטח לא במוזיקה. אבל במקרה הזה פשוט ניסיתי להראות שיאפים עם ג'יפים ודומיהם בסה''כ מייצגים תרבות קאלט שולית שהאמירה שלה היא הכל מלבד מוזיקלית. האלבומים של אביתר בנאי, מבחינתי, הם בין השיאים של האמירה המוזיקלית בשנים האחרונות בפופ בישראל, ולכן ציינתי אותו כדוגמא, לא כי הוא מכר יותר. כנראה שזאת היתה טעות להעלות בכלל את עניין המכירות, אבל הנקודה בעיניה עומדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, שם הלהקה אכן משעשע, כמו גם שירם העוסק בבת הדיקן, ברם ניכר כי כותבי הטקסטים של הלהקה המדוברת, נלעגים. אתם וודאי תמהים מדוע ולמה אני מגיב לאייל עמיר, האם זו טעות, זו לא טעות, ברצוני לחדד את דבריו של אייל עמיר (אני יודע שזו חוצפה לחדד לאנשים שאתה לא מכיר, ובכל זאת) ולהוסיף עליהן אי אלו השגות והרהורים. ככה: לדעתי, וזו התרשמותי האישית בלבד, אייל וברקת עוסקים, גם עם בעקיפין ובמרומז, בסוגיה הבוערת עכשיו, בעידן הפוסטמודרני, של 'תרבות גבוהה' מול 'תרבות נמוכה', ההגדרות הולכות ומתמוססות, יש האומרים כי ההגדרות הינן שרירותיות ושאין הבדל איכותי, אלא "פוליטי", בין "סונטה לליל ירח" של בטהובן ל"בלדה לעוזב קיבוץ (שכחתי מי כתב ומי מבצע, איתכם הסליחה). מגמה זו, של זילות האמנות, בתחום המוסיקה ובתחומים אחרים, ספרות למשל, יש לה, כך נראה, על מה לסמוך, שכן, עפ"י ההגות ובקורת התרבות, משקלים בשירה למשל, לחנים מובנים, ובכלל כללים, בכל הנוגע ליצירה, מרחיקים למעשה את ה"המונים". נראה לי שכתיבתי מבולבלת ובלולה אך אני תקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בכל זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ. נראה לי שדבריי הוצאו מהקשרם - לא ניסיתי לבטל הבדלים בין תרבות גבוהה ונמוכה. ציינתי בפירוש שהיאפים טובים במה שהם עושים - רוק קברטי. יש להניח שבז'אנר הרוק המתקדם (בו עוסק אייל, עד כמה שהבנתי מהקישור שנתנו פה ליצירה שבה השתתף), היאפים לא יקבלו ציון גבוה במיוחד. זה בסדר גמור בעיני. גם בלדה לעוזב קיבוץ הוא שיר מצוין, ועדיין אין שום בסיס להשוות אותו לסונטה של בטהובן. זה לא מפני שאין גבולות או אין הגדרות, זה מפני שכל אחד מהם בא לספק צרכים אחרים לגמרי ואולי גם פונה לקהל אחר. בתוך ז'אנר הפופ הישראלי קראוס זוהר כיהלום, ושם נכון למקם אותו. ליד הסונטה הוא מחוויר, ואני לא מוצאת סיבה לשים אותו שם. מה רציתי לומר? ש"עניין של טעם" אינו בהכרח אמירה פוסט מודרניסטית. ושמוזיקה אינטליגנטית או מענגת יכולה להגיח מכל ז'אנר שהוא. וגם שתיאוריות, נכונות או לא נכונות, הן לא מה שיהפוך מוזיקה מסוימת ערבה לאוזניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה אמירה מוזיקלית. כלומר יש, אבל כמו שאמרת מקודם, אתה צודק, זה לגמרי לא מעניין אותנו. אבל לא בגלל שאנחנו רק רוצים לשמוע טקסטים שידברו אלינו בתוך מנער מוגבל של חוקים מוכרים, אלא בגלל שהאמירה המוזיקלית של סטרווינסקי זה בערך הדבר הכי לא רלוונטי לחיינו. אם היינו באקדמיה והיינו רוצים לדון בהתפתחות מוזיקלית של המוזיקה במאה הנוכחית או הקודמת, אז יכול להיות שלא היינו מתעכבים על יאפים עם ג'יפים. אבל זה לא מה שאנחנו עושים, וסביר להניח שזה לא מה שיאפים עם ג'יפים עושים. יאפים הם להקת פופ. ופופ זה מפופולרי כלומר מוזיקת פופ פונה לקהל רחב. כלומר האמירה שהם מביאים, והם מביאים אמירה, מקורית וחדשנית וייחודית יותר מכל משהו אחר שנעשה במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, היא אמירה שנוגעת לקהל הרחב. תרבות. הדבר הזה שאנחנו צורכים. עדשת הזכוכית שמחדדת את המציאות בשבילנו. אמנות. אצל יאפים עם ג'יפים זה מגיע עם מוזיקה עשירה, חתרנית, חופשיה מאוד, ומחושבת מאוד. שבעיקר מייצרת מרחב שבתוכו הטקסט הקודר והמדויק יכול להתקיים. זה לא שהטקסט קודם למוזיקה או שהמוזיקה קודמת לטקסט, זה סינרגיה מבורכת של אמצעים אמנותים כדי לבטא רעיון. אביתר בנאי ביטא רעיון אסקפיסטי. הוא היה מבורך בזמנו, ומישהו היה צריך להפקיע את הרדיו לטובת החוויה האישית. אבל יאפים עם ג'יפים מבטאים אמירה הרבה יותר חצופה - הם מכריחים אותנו להסתכל למדינת השברים שיצרנו. הם אומרים שאנחנו יכולים להתחבא מהמציאות המכוערת בכאבים הקטנים והדרמטים של עולמנו הרוחני הפרטי, אבל בסופו של דבר נוף האדם הוא תבנית מולדתו והנוף שיצרנו הוא מכוער מאוד. במילים אחרות, אין שוברי קופות בדרך לגן עדן, ואני חוזר לקידוחים. והאמירה הזו מצאה הרבה יותר אוזנים קשובות באותו מעגל מצומצם של חובבי אינדי אינטלקטואלים מתל אביב. אבל בהתחשב בכך שהצמד עצמו עסוק בכל דבר מלבד המשחק היחצ"ני, שהוא מירושלים, שהוא התחיל את דרכו בפאקט, הלייבל הכי טהור שהיה כאן בארץ ומאז שומרים על אותה דרך טהרנית, אני חושב שאפשר להגיד שהעובדה הזו אומרת הרבה יותר על הקהל שמסרב לקבל את זה, או על התרבות שלנו שלא ממש מאפשרת מקום לזה, מאשר על הלהקה, על הקהל שלה, או על חוסר התיחכום וההשקעה במוזיקה עצמה. הדיון הזה ישן, ומאז היאפים הוציאו עוד אלבום, ששוב פעם חולל את המיני סופה שלו במיני ביצה שלנו, ובהרבה מובנים הם רק ביססו את המעמד המיוחד שלהם במוזיקה הישראלית. אז לכאורה הייתי צריך להרגיש שהזמן הוכיח שאייל עמיר טעה. אבל זה לא באמת קרה. (כלומר, הזמן לא נוטה להוכיח שום דבר אף פעם, סתם מייחסים לו את התכונה הזו). אז זה עדיין רלוונטי, בעיני לפחות, הדיון הזה. בכל מקרה, אני עושה עליהם תוכנית רדיו בשבוע הבא (כך הגעתי לדיון הזה) ויהיה אפשר לשמוע את זה כאן: מהביקורת עצמה מאוד נהנתי, אז תודה לכותבת המאמר. האמת שגם הדיון די נחמד. אז תודה גם למר עמיר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |