 |
1665 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
לידיעתך, מחבר יקר, לאחרונה (מה זה "לאחרונה"? בשנת 2001) הופיע לאור תרגום חדש (אפרופו תרגום המאמר הנ"ל) מצרפתית של ה"הגיונות" לרנה דקארט (על הפילוסופיה הראשונית), מאת: דורי מנור, בעריכה מדעית ואחרית דבר של: אלחנן יקירה. אה, זה יצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות - ספרי חמד - ספרי עליית הגג", נו, זה של מה שמו? ד"ר יהודה מלצר. (209 עמודי עברית צחה.) התרגום, אין מה לומר, משובח כהוגן. כדאי שתהיו מעודכנים ולא תטריחו את עצמכם לקריאה מאומצת-מאולצת בתרגום הישן-נושן. אתם הרי מתקדמים ומתפתחים, לא? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם ויטגנשטיין עושה את זה יותר טוב (ראה דיון מבריק בטיעון המרכזי של דקארט ובויכוח בינו ובין מור ב'על הוודאות', מרבית הפיסקאות). --- לכלבה שלי קראתי מופללה. כך נולדו הביטויים מופללה רעה ומופללה טובה, ביטויים ששימשו כנשק במלחמה הבן עדתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיחור, וללא תוספת של ממש: תודה על תרגום המאמר, ובפרט על הערות השוליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר מקסים ונהניתי לקרוא אותו. חוץ ממקום אחד (למה לתרגם "ידידתי"? מה הידידה הזאת מסתובבת אצלו כל הזמן בבית?) לא הייתי מבחין שמדובר בתרגום. אבל אני חושש שלא הבנתי את הטיעון. דיקרט מעוניין ב"דברים כשלעצמם". זה הרעיון העיקרי ב"הגיונות": הוכחות לקיום דברים מתוך חקירה אינטרוספקטיבית בלבד (הוכחות לאונטולוגיה מתוך אפיסטמולוגיה). מה זה משנה אם לאדם יש "אשליה" או סתם חוסר-ידיעה מאיזשהו סוג? ככל שזה נוגע ל"דברים עצמם", זאת עדיין תרמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר באשלייה שאינה ניתנת לאבחנה בשום דרך חושית, הרי המושג אשלייה הופך לחסר משמעות. מבחינתו של תום יכולים הפרחים להיות אשלייה של פרחים, בהגדרה זו. לדעתי, ניתן להכליל ''דרך חושית'' לעניין זה לכל דרך הניתנת למדידה על ידי האדם (גם אם היא מעבר לתפישה החושית הישירה שלו). אבל, אם מדובר במצב שהאדם לא יכול בשום אופן להבחין בין האשליה למציאות, המונח אשלייה מאבד את משמעותו. מבחינת האדם אלה ואלה פרחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, את זה אני מצליח להבין. אז מה? אולי המונח "אשליה" לא מדויק (בתרגום מאגנס משתמשים ב"טעות"). עדיין, דיקרט מבקש להכיר את "הדברים-עצמם", ומציע דרך להתגבר על אפשרות הטעות ללא שימוש ברשמי החושים. ז"א, שהוא במילא לא חושב שהידיעה שמושגת באמצעות החושים רלוונטית להכרת הדברים-עצמם. אז למה זה משנה לו אם יש עוד חוש או פחות אחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין שום הבדל בר מדידה בין "הדברים עצמם" לבין "האשלייה של הדברים", הרי האשלייה של הדברים והדברים עצמם הם אותו הדבר, עבור תום. קיומו של חוש נוסף (או אמצעי מדידה נוסף) שאינו בהישג ידו של תום עושה את ההבדל. אין חוש = אין הבדל ומכאן, שהאשליה היא היא הדברים, משום שלעולם לא תוכל התרמית להיחשף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי להבהיר משהו לעצמי: נניח שאותו תום באמת לא היה מוצא שום הבדל בין ה"אשליה" לבין "הדבר עצמו" מבחינת החושים פרט לכך שה"אשליה" לא היתה נוהגת על פי נסיונו והכרתו את העולם. נגיד מילי מנופפת בידיה ועפה בחדר. ברור שתום היה מבין שיש כאן אשליה. השאלה היא באיזה חוש הוא השתמש כדי לחשוף את התרמית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראייה. (ההנחה שיש ידע עולם היא הנחה מובנית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ההנחה שיש ידע עולם היא הנחה מובנית" -אני חושב שזו התחמקות קלה, אבל ניחא. אגב, בספר סולאריס יש קטע שמאיר את הנושא באירוניה. לצערי, קראתי את הספר לפני שנים רבות ואני מתנצל אם אני מסלף. <ספויילר> בשלב מסויים הגיבור מנסה להחליט האם הוא השתגע ומפנטז את האירועים התמוהים שקורים לו. כדי להרגיע את עצמו הוא מחליט לעשות חישוב אסטרונומי מסובך ואז לבדוק את החישוב באמצעות תצפית. האירוניה כאן היא כמובן שמי לידו יתקע שהוא אינו מפנטז את כל החישוב, או לפחות את תוצאות התצפית? האירוניה עוד מודגשת כשהוא מגלה לבסוף ניירות המכילים חישובים של חוקר אחר שניסה לאשש את שפיותו באופן דומה. כלומר, אפילו "אני יכול לחשב משהו על העולם, משמע אני שפוי" מוטל בספק, כי מי יכול להבחין בין חישוב לאשלית החישוב. אולי צריך להיות "אני חווה, לכן אני קיים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין שום ידע מוקדם על העולם, החושים או אמצעי המדידה לא יכולים לעזור להבחין בין תרמית לבין מציאות. ההנחה היא שיש לנו ''הגדרה'' - אוסף התכונות המאפיין את... ואותו אנחנו מאמתים מול התצפיות שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי זאת ההתחמקות. נניח שאני מודד את מיקום הירח בעזרת הראיה ( וטלסקופ וכולי). האם הוא במקום הנכון או לא? חוש הראיה תופס חלק קטן מאוד בהחלטה שלי לגבי האבחנה אשליה מול מציאות, כמו שחוש השמיעה שלי איננו העיקר שאני צריך להחליט אם סיפור הוא אמתי או שקרי. כנראה שאי אפשר להפריך את ההשערה הסולפסיסטית, אבל אפשר להמשיך לחפש סתירות אצל הגאון המרושע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידה בשימוש זה = אשליה של זוגיות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דקארט לא כתב קוגיטו ארגו סום. המסקנה אמנם ניתנת להסקה בקלות מדבריו, אך המשפט הזה לא בא ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 157738 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מופיע ב''הגיונות'' אלא ביצירה אחרת, שלא נדונה כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
--- דיקרט, "על המתודה" - תרגם יוסף אור. הוצ' מאגנס, תשכ"ד (מהדורה שלישית). שם: חלק ד', עמ' 39, הערה א: [Cogito ergo sum =] Je pense, donc je suis.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אנו מדברים, כמובן, על: René Descartes - "Discours de la Méthode"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 157738 וחוזר חלילה, עד שמישהו יתעייף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוך שובך, ולו להופעת אורח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תישאר, תי-ש-אר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חן חן למברכי על קבלת הפנים האוהדת. נעים לדעת שיש מי שזוכר אותי לטובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצומה תעזור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חותם! (ואני גם פותח במבצע חבר מביא חבר - כל הקודם זוכה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מספיק עם הגערות האלה, בסגנון עדות מורי ישראל ומחנכיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביקשתי סליחה. הבנתי את הגערה (וכבודי לא נפגע). אפשר לחזור לדיון המרתק (או להמשיך את זה בדיון ההוא על איים ושדים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 182091 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Déjà vu/e - למי שראה/קרא את הודעתך. לא ראיתי אותה - ועמך הסליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם אני היחיד שמתחיל להתרשם שבוסאמה שייך למחלקה המטרידה של הרומנטיקה של השכל הישר? כלורמ, מן קטע כזה של לבנות מטענות ספציפיות ונקודתיות אנשי קש מתוך יצירת הכללה שלם אל מחוץ לתחום המשמעות המקורי, ואז להראות באמצעות מפגן של כישרון סיפורי מרשים כמה שאיש הקש הזה שברירי בפני מנה של הגיון בריא, פשוט ומוצק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אל''פ. אולי ככה זה עובד אצלם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם חושב שהמאמר אינו מאוד מבריק מבחינה פילוסופית (יש לו טיעון ברור, אבל אפשר היה להעביר אותו בעמוד אחד והיה נשאר מקום להעמיק הרבה יותר). אבל שקלול האיכויות שלו מעמיד אותו, לדעתי, כתשליל מסקרן למדע בדיוני. מדע בדיוני הוא סיפורת, שלפעמים מחביאה בתוכה רעיונות פילוסופיים. לפעמים הרעיונות הפילוסופיים כל כך מוצלחים או מעמיקים, שהיצירה יכול להחשב טובה גם אם איכויותיה הספרותיות (במדדים המקובלים לספרות - דמויות אמינות, עלילה מעניינת, כתיבה מהנה וכו') לא מזהירות. המאמר הזה של בואוסמה הוא מאמר פילוסופי ולא סיפורת - אמנם בתוכו יש סיפור, אבל הסיפור מוצג בתוך מסגרת: "הבה נדמיין את המקרה הבא, ואז נסיק ממנו מסקנות". איכויותיו הפילוסופיות לא מבריקות, לטעמי, אבל הוא מפצה על כך באיכויות ספרותיות נאות - שוב, לטעמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי לדיקרט המקורי. עכשיו אני בכלל לא מבין את בואסמה. מושג האשליה ברור *ומוסבר* באופן מהותי ע"י דיקרט. אני אפרוש כאן את הטיעון כולו (כמו שאני מבין אותו). כי נראה לי שבואסמה מעוות אותו. זה ארוך, ומי שזה לא מעניין אותו מוזמן שלא לקרוא. קודם כל, כדי לסדר את העניינים, טיעון "הגאון המרושע" הוא אחד מתוך סידרת טיעונים שמשמשים להטלת ספק כולל. דיקרט מראה שכל אחד מהטיעונים לבדו לא מספיק להגיע למצב הספקנות, ולכן מביא את כולם. טיעון ראשון: דיקרט מטיל ספק בנכונותם של תפיסות החושים את האובייקטים החיצוניים, ספק הנסמך על ידיעתנו שפעמים תפיסות החושים מטעות ושאין לנו דרך להבדיל בין פעמים אלו לאחרות. כנגד טיעון זה, דיקרט טוען שיש אמיתות שלא נובעות מתפיסות החושים את האובייקטים. טיעון שני: דיקרט ספק בנוגע לאפשרות ליצור ידיעה אמיתית כלשהי על המציאות, ספק הנסמך על חוסר-האפשרות שלנו לבסס קני-מידה בטוחים לידיעה. דיקרט מאייר את רעיון הספק בקנה המידה באמצעות האפשרות שקנה המידה נוצר בחלום או בשיגעון. כנגד טיעון זה, הוא בוחן את האפשרות ליצור ידיעה אמיתית כלשהי, גם כזאת שלא תלויה בהתאמה בין הטענה הנטענת למתרחש במציאות. בפרוטרוט, טענות המתמטיקה. רק כדי לפסול גם את טענות המתמטיקה כידיעה בטוחה דיקרט עובר לטיעון "הגאון המרושע". הוא לא מנסה לטעון לרגע שיש כזה גאון שרוצה "שאהיה טועה כל פעם שאחבר שתיים ושלוש, או אמנה את צלעות הריבוע". הוא אפילו מצטדק ואומר "ואין לחשוש היום שמא אפריז על המידה באי-האמון שלי, שהרי אין כוונתי עתה לעשות דבר מה, אלא אך להגות ולחקור". זה בסה"כ איור לרעיון שאני יכול לטעות בכל סוגי הידיעה, וכך להגיע לספקנות מוחלטת. כאן באה טענת "אני חושב, לכן אני קיים". באמצעות אינטרוספקציה אני מוצא שיש לי אידאה של שלמות אינסופית. מכאן דיקרט מוכיח את קיום האלוהים: (0) בסיבה צריכה להיות דרגת ממשות גבוהה (או זהה) לתולדה שלה. (1) אני לא יכולתי ליצור את האידאה של שלימות אינסופית מבחינת תוכנה (כי היא אינסוף חיובי שלא מושג ע"י הכפלה אינסופית של האני המוגבל). (2) מכאן, דבר חיצוני לי יצר את האידאה הזאת. (3) הדבר החיצוני צריך להיות בעל דרגת ממשות כזאת שהוא יוכל ליצור אידאה כזאת שאני לא יכולתי ליצור. דהיינו, שלמות אינסופית. (4) צירוף הטענות נותן לי את מציאות האלוהים: טענה 2 מעידה על קיומו של "דבר חיצוני" ומוציאה אותנו מספקנות מוחלטת. טענה 3 מעידה על טיבו של הדבר (דבר אינסופי). הצירוף שלהן הוא "דבר אינסופי קיים". בהגדרה, דבר זה הוא אלוהים. מכאן, דיקרט עובר להוכיח את קיומו של העולם החיצוני כולו. כדי להוכיח קיום זה, דיקרט יוצר "ערובת אלוהים" לקיום העולם הפיזי. הטענה מתבססת על כך שהאל אינו יכול להיות רמאי, כי (האור הטבעי מראה) שרמאות תלויה בהכרח בחסרון כלשהו, והאל הוא השלמות המוחלטת. הטיעון הוא: אני חווה דברים חומריים, העולם החומרי קיים או שאלוהים רמאי, אלוהים לא רמאי. לכן, העולם החומרי קיים. לזה נוסף עוד קריטריון לאמת (ברירות ומובחנות). בלי להיכנס לזה, לפי דיקרט עולם החומר קיים ככל שהוא "מושא להוכחות הגיאומטריה". קריטריון הברירות והמובחנות חל על העולם כפי שהוא מוכר הכרה שכלית ע"י חוקי המתמטיקה והפיזיקה. לעומת זאת, התנסויותינו החושיות נוצרות מתכונות עולם החומר, ולכן הן יכולות להיות טעות או אשליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, כל זה נכון, ובזמן הכנת המאמר שוחחתי על הנושא עם ירדן (שעזר מאד לעריכה). קרא בבקשה את המבוא למאמר, בו כתבתי שבואוסמה לא מתכוון לסתור את המהלך של דקארט או לבקר את המתודות שלו. הוא לקח טענה אחת ספציפית, שבעצם מאד נפוצה (תחשוב למשל על טיעונים דתיים), ומנסה לבדוק אותה. נראה לי שהוא מנסה לעשות יותר מזה. מכיוון שהוא _לימד_ פילו' הוא השתמש בטענת האשליה והסוליפזיזם כדי להאיר אותה מזויות שונות, בעיקר מצד ה"שכל הישר" או common sense (אני מבין שזה מושג טכני ואולי משהו יתנדב להסביר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז דיקרט הוא רק מקפצה לניסיון להאיר את רעיונות האשליה והסולפיזם מזויות שונות. מאחר שאני לא מבין מה הן מסקנותיו, האם אתה (או אחרים) יכול להבהיר מהן? [אם מסקנותיו הן, כמו שטוען ארד למעלה ש"אין חוש=אין הבדל" (בין אשליה לאמת) אז אפשר להיפטר גם ממכניקת הקוונטים?]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח בזה. קרא למשל את התגובות האלה, על שיטתו ללמוד וללמד פילו'. תגובה 162501 תגובה 165254 תגובה 162302 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובות מעניינות, אבל לא ממש עוזרות לי להבין. אני חושש שההבנה שלי יותר מוגבלת אפילו ממה שנדמה לך. בוא נוותר בינתיים על המסקנות. האם אתה יכול הציג את *הטיעונים* של בואסמה, שלא דרך סיפור (מקסים ככל שיהיה)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדווקא ההבנה שלך טובה מאד (במיוחד בהשוואה לשלי), אלא שאתה עושה כמעשה בואוסמה, בזה שאתה לוקח על עצמך "משימה" ו"פעילות" בתהליך של לימוד וחינוך, תוך ניקוי עצמי של "שפה מעורפלת", או של "שימוש עצל" בשפה, בדיוק כמו שב' כותב על עבודתו. גם במאמר הקודם שלו על השפה ראינו שהוא בד"כ מתחיל לבדוק נושאים מתוך מתוך השימוש בשפה, מתוך סקפטיות* קרטזיאנית "בריאה". ברור שהדיון בנושאים שבואוסמה העלה - סוליפסיזם, בסיס הידיעה, גוף ונפש - לא הסתיים, אבל הוא נותן לנו נקודת הסתכלות נוספת. אולי הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא עצם השאלה הקרטזיאנית "אני חושב", "אני מרגיש", "אני חש". השאלה הזו מראה בצורה חדה את הדואליזם וההפרדה הברורה בין האני לבין מה שקורה לאני/גוף. אותו רעיון של האני היושב בתיאטרון ולפניו עוברים בסך כל הארועים המנטליים השונים. (בואוסמה מלגלג בטוב לב על הפזיונומיה של דקארט שהניח שההנשמה נמצאת במקום מסוים במוח). מכאן באים אולי הרעיונות של הפרדה בין ההכרה שלנו לבין הדברים "שבחוץ", ואו שההכרה שלנו באה לעולם "כדף נייר לבן" (לוק) עליו החושים השונים רושמים, ומצד שני הרעיון הקרטזיאני שההכרה והתפיסות השונות קיימות מלכתחילה בתבניות נפשנו. אם אני מבין את בואוסמה, הוא מנסה לבדוק את הטענות שאומרות כאילו בעת ובעונה אחת שגם יש דבר מה "מעבר" ליכולת התפיסה וההבנה שלנו, וגם שאנחנו לא יכולים לדעת אם באמת יש משהו מלבד עצם חווית החושים והתפיסות. הראשונה היא מין טענה גנוסטיקנית (מישהו הזכיר פה את המאטריקס) שטוענת כאילו למגבלה חושית שניתן להתגבר עליה בעזרת ההכרה והמחשבה - לפחות להניח קיום דבר מה "שמעבר". השניה היא טענה סוליפסיסטית שאומרת שאי אפשר לדעת אם יש משהו מחוץ לתחושות עצמן. עפ"י המאמר נראה שאת הידע על העולם אנחנו בונים ראשית כל על ידי מה שניתן לחושים, ואם נניח שיש דבר מה שמעבר לחושים, הרי שאנחנו רק משחקים במלים וחצאי אלוגיות. אלא שכן יש דברים שמעבר לחושים - למשל כל תחומי הקרינה. נוכל לנחש את קיומם על ידי כוח המחשבה, ומתישהו גם לבנות מכשיר תירגום ש"יראה" לנו את מה שלא ניתן לתפוס. עדיין נשאר בתחום ששת החושים שלנו (5+1), אך זו איננה "מגבלה", כי מגבלה רומזת לאפשרות להנתק ממנה. זהו עולמנו. בעצם, זהו עולם שאנחנו חלק ממנו (אולי אני קורא מה שאין במאמר), שאין בו פער בין "ידיעה" סובייקטיבית ל"אובייקט" ידוע. עצם "הידיעה" היא פעולה "טבעית", "אובייקטיבית", כמו המכניקה של החושים, אם אתה מבין למה אני מתכוון. הגוף הזה כאן ועכשיו מופצץ ללא הפסק באנרגיות שגורמות לשינויים בלתי פוסקים בהרכב ובמערכת הגופנית. באותה מידה אפשר לומר שהגוף הזה משנה ללא הפסק את סביבתו, על ידי תזוזות אויר למשל. האנרגיה שעוברת דרך הגוף עוברת התמרות שונות, למשל מאלקטרומכנית לאלקטרוכימית, והשינויים שנעשים בגוף, במוח (המערך הסינפטי) הם "הידיעה". זה לא שיש "אני" שמזהה את הידיעה על סמך קריטריונים אובייקטיביים. הפעילות שנובעת מהשינויים הללו היא הידיעה. כאן כבר ממש התרחקתי מבואוסמה, ובעצם איבדתי קצת כיוון, אז אני אפסיק למרות שרציתי לכתוב כמה דברים נוספים. __________________ *עד כמה שאני מבין, האימרה הידועה של דקארט היא יותר "אני מטיל ספק, לכן אני [קיים]" מאשר "אני קיים וגו"'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי בעיה עם התיאור שלך, שבו אין פער בין "ידיעה" סובייקטיבית ל"אובייקט" ידוע. הבעיה היא שאנו לא חושבים באמצעות האובייקטים או תוצרים ישירים שלהם, אלא באמצעות *ייצוגים* שלהם. בניית הייצוגים ופירוש העולם לפיהם הוא תהליך פעיל של "האני". הסיבה העיקרית להאמין בתורת-הייצוג, היא ההתייחסות שלנו לאובייקטים כקבועים, למרות שהתפיסה שלנו אותם היא יחסית לתנאי התפיסה. זאת הסיבה שאני גם לא יכול לקבל את הגישה לפיה "אם נניח שיש דבר מה שמעבר לחושים, הרי שאנחנו רק משחקים במלים וחצאי אנלוגיות". העולם שלנו נבנה באמצעות ייצוגים שכליים. נתוני החושים משמשים כקלט, אך הם אינם באמת החלק המהותי ל"ידיעה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, "בניית יצוגים" - זה בדיוק הדבר הנוסף שרציתי לכתוב עליו. האם זה באמת "תהליך פעיל של האני (מה זה?)"?, האם זה _רק_ תהליך פנימי, או שפועלת כאן מערכת מורכבת יותר. תן לי קצת זמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסייג מראש שהידע שלי בנושא קטן מאד, אבל בכ"ז אנסה לכתוב משהו. ישנם שני הסברים עקריים להיווצרותם של יצוגים ותפיסות. האחד טוען שיש תבניות שנמצאות בנפש מטבע בריאתנו, שמארגנות את הרשמים והמידע החושי (קאנט? ודקארט). השני אומר שבאמצעות המידע החושי אנחנו מפתחים יצוגים ותפיסות ולומדים את העולם. למשל אבו עלי אל-חסן איבן אל-חיתאם (ערבי מימי הביניים) חקר וגם שירטט כיצד מידע ויזואלי זורם מהעין ל"מרכז תפיסה" מרכזי במוח שם נוצרת תמונה יצוגית. ג'ון לוק הדגיש את חשיבות הלמידה לפיתוח תפיסה, משהו כמו "ראשית, החושים הרגישים לאוביקטים מסוימים, מוסרים לנפש תפיסות/תחושות ברורות" (תרגום שלי). אבל בעצם יש טענה חזקה יותר שאומרת שמבנה הנפש עצמה מושפע וניקבע על ידי התחושות. ניקח כמה דוגמאות. עיוורים מלידה שבגלל קטרקט יכלו רק לראות אור עמום ומעורפל. אחרי ניתוח הם יכלו לזהות בין צורות ורקע, או צבעים. אבל רובם לא יכלו לזהות על ידי ראיה חפצים שהיו מוכרים להם במישוש. ניסויים בחיות (אני מניח שהיום הם אסורים) נתנו תוצאות דומות. הרכיבו להם משקפים שעירפלו את הראיה שלהם. כשבגרו והורידו את המשקפיים, העין לא הראתה שום סימן ניווני, אבל היו להם קשיים תפיסתיים כמו לחולי הקטרקט. המערכת הויזואלית שבמוח לא התפתחה משום שהיא לא קיבלה שום גירוי. אם משתילים לתינוקות חרשים מכשיר שמיעה באוזן, אזורי השמיעה במוח שהיו מנוונים "מתעוררים" ומתחילים להתפתח. דוגמה נוספת "הסתגלות תפיסתית". חוקרים ענדו משקפיים שעיוותו את הראיה, כמו הזחה של התמונה ב40 מעלות שמאלה, או הפיכת התמונה על ראשה. בהתחלה הם סבלו מבילבול וחוסר התמצאות, אפילו דיכאון. חוקר אחד ענד משקפיים שהופכות מעלה-מטה ולקח לו שבוע או יותר עד שהתרגל למראה. אז הוא היה יכול להסתובב ברחוב בלי בעיות, לנהוג באופנוע ולעשות סקי. זה לא שהמוח התרגל לעולם הפוך אלא בגלל שהתפתחו יצוגים ותפיסות חדשות שמותאמות לעולם העומד על ראשו. עוד דוגמה ודי, "מוכנות תפיסתית" (אני מתרגם מונחים מאנגלית, אז אם משהו מכיר את המונחים בלע"ז עברי, בבקשה לתקן). אנחנו רואים את מה שאנחנו נוטים או ארוכים מראש לראות, עקב הנסיון והלימוד הקודם שלנו. כולם מכירים את התמונות שאפשר לראות בהן שני דברים, פרצוף אישה ואיש מנגן או שוכב. אנחנו רואים עבמי"ם בגלל שהתפיסות שלנו משפיעות על מה שאחנו רואים, ואם נשנה את התפיסה שלנו נראה שיש שם רק עננים או פריסבי. ברור שקיימת תשתית מולדת שמאפשרת התפתחות של תפיסות של עיצוב מבנה ההכרה/נפש/mind. למשל, אנחנו רואים או שומעים רק תחום מאד קטן, או שיש לנו תאי עצב הרגישים רק לגרויים שבאים מקווים בזויות מסויות. אבל התשתית הביולוגית הזו לא קובעת מה נילמד וניתפוס. החושים מזינים את המוח אבל אנחנו צריכים גם לבחור, לזהות ולפרש את החושים, וזה נקבע על ידי מה שכבר "למדנו". היצוגים השכליים נוצרים בעקבות החושים ואז הם משפיעים על מה שהחושים יקלטו. כל מה שכתבתי התייחס רק לדברים ברורים (פחות או יותר) כמו ראיה או שמיעה, ולא למושגים מופשטים כמו מתמטיקה (אם כי קראתי שלא ברור אם באמת זה מופשט לגמרי), ואני מניח שיש עוד הרבה עבודה להראות כיצד עוברים מראיה של עץ למחשבה מופשטת. בקשר ללמידה. עכש"י, למידה, לפחות ברמה הבסיסית שלה, היא פונקציה של שינוי. אנחנו אדישים לרצף גירויי אחיד של אור, קול או ריח. מתרגלים לרעש לבן, לא "רואים" פרטים שונים בסביבה. רק כשיש שינוי בשטף, תשומת הלב מתמקדת בשינוי (יתרון אבולוציוני?). אם נניח שבאמת אנחנו טאבולה ראסה, והדבר הראשון שנכנס למוח זה רעש מסוים, קבוע. שינוי בעוצמה או גובה הצליל, "חידוש", יאפשר "למידה"(לא רוצה סתם לזרוק שמות נוספים). כמו תינוק שמסתכל בצעצוע צבעוני אבל אחרי כמה שניות הוא חוזר לבהות בחלל, עד שלא מזיזים את הצעצוע מחדש מול עיניו. שוב, אני לא יודע איך עוברים לרמה כזו בסיסית לידיעה מתמטית מופשטת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמונה כמו זאת שהבאת, בד"כ משמשת את האסכולה התבניתית (גשטלט) כדי להראות שהתפיסה לא מורכבת מיסודות פשוטים שאנו מחברים כדי ליצור את המושגים המורכבים. התהליך הוא הפוך: אנחנו תופסים מכלול, תבנית מורכבת, ורק אח"כ מנתחים אותו למרכיביו. היסודות הפשוטים לא עומדים בזכות עצמם, ואי אפשר לאפיין אותם ללא התייחסות למכלול. ז"א, התבנית שממנה צמח הייצוג קדמה לתפיסה, ובתפיסה מעורבים כבר שיפוטים. בעיה אחרת היא שאי-אפשר לתאר תהליך שבו אנחנו יוצרים הפשטות של מושגים ללא נקודות התייחסות קודמות. כדי לקבוע שמקרים פרטיים (שאינם זהים) הם דומים, אתה צריך להניח מראש קריטריונים למיון שלהם. מתוך המקרים הפרטיים עצמם לא יכול לנבוע דמיון. אפשר להניח שהשיפוטים המוקדמים האלה נובעים מהארכיטקטורה של התבונה (קאנט) או שהם נוצרו בתהליך אבולוציוני (קויין), אבל אני לא יודע אם יש עוד מישהו שטוען שאין כאלה. (אין לי מושג מה הולך היום בתורת ההכרה, אז כנראה שאני כותב שטויות. אתה מוזמן להוסיף או לתקן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע יותר ממני בנושא (אני מניח), אבל אני לא חושב שהדוגמאות הם מסוג של תפיסת מיכלולים (לא שאין מקום לדבר על גשטלט, אבל אני לא יכול לעזור בנושא). אני לא חושב שאתה יכול לשים את האצבע ולהצביע על הנקודה בה החוויה החושית הופכת לתפיסה, משום שיש רצף והמשכיות (ותלות) בין המקור החושי ולתפיסות. הדוגמה של חולי הקטרקט הראתה שבגלל שלא היה להם שום גירוי ספציפי, הנפש לא פיתחה תפיסה ויזואלית של צורות, למרות שהתפתחה תפיסה מישושית של גופים וצורות. ידועים גם מקרים בהם עקב מחלות מוח שונות, אנשים מאבדים את היכולת לזהות אותיות, למרות שהם יכולים לראות בלי בעיה. החושים פועלים ללא תקלה, אבל מכיוון שהם לא יכולים לעצב תפיסה של אותיות (או פנים במקרים אחרים), הם לא "רואים" פנים או אותיות. דבר דומה קורה כשאתה מתרגל לרעש מטריד, או ריח רע ואחרי זמן מה אתה כבר לא שומע או מריח, למרות שלא קרה כלום ליכולת השמיעה או ההרחה שלך. אם לקשר בחזרה למה שב' מנסה לבחון, נראה שישנה בעיתיות במה שהרבה אנשים (ומיסטיקנים) אומרים "העולם הוא רק אשלייה". הוא בוחן את זה מבחינה פילו', וישנן דוגמאות המראות שמה שאנחנו חווים באמצעות החושים, נבנה באמצעות הנסיון. התשתית הביולוגית מאפשרת לזהות צורות, אבל אם לא נספק לה נסיון חושי, לא תתפתח היכולת הנפשית שמזהה צורות, ובמידה רבה, הנסיון החושי מעצב את עצם מבנה הנפש. באותה מידה אפשר לבחון את הטענה האומרת שחלומות, דמיונות וכיוב' הם החלון דרכו אנחנו יכולים לחוות אל "מעבר" לחושים. (במאמר אחר, בואוסמה משתמש בבמשפט אחר של דקארט שכתב שהרבה פעמים הוא הולך שולל בחלומותיו). גם כאן, לפחות עפ"י מה שאני מבין מהמאמר (ומהדוגמאות), אין חוויה חושית או מחשבתית שאיננה חלק מהמערכת ה"גופנית/מנטלית" שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך מ"אין חוש=אין הבדל" הגעת אל "להיפטר ממכניקת הקוונטים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אם "אין חוש=אין הבדל", אזי השאלה מה הם "הדברים כשלעצמם" תלויה בהתנסות החושית שלנו (בניגוד להצעת דקארט, לבנות תמונת עולם על-סמך הרציונאל שלנו). אנחנו לא יכולים לבסס ידיעה של תורת הקוונטים באמצעים חושיים, ומכאן שהיא לא תהיה בעלת-משמעות כלשהי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו כן יכולים לבסס ידיעה של תורת הקוונטים (גם!) באמצעים חושיים. לא רק שאנחנו יכולים, זה בדיוק מה שהמדע עושה, עשה ויעשה. מדע זה לא רק ראציונליזם (במובן של יצירת תמונת עולם על בסיס רציונלי טהור, כמו שעשה דקארט). האם לא זאת היתה הביקורת של האמפיריציזם על הרציונליזם? מדע דווקא כן מבסס ידיעה באמצעים חושיים. אני לא מבין מדוע אתה חושב שלא. המדע לא "בונה" שום דבר ע"י הראציונל שלנו בלבד והוא לא בונה שום דבר ע"י החושים שלנו בלבד, הוא משתמש בשניהם (וזה נכון עבוד המדע, בדיוק כמו שזה היה נכון עבור הבחורצ'יק מהמאמר). בעזרת הראציונל אפשר לבנות כל תאוריה שעולה על רוחנו (אני מניח שמבנה החומר הוא קוביות לגו ירוקות, למשל, ונובל עדיין לא קיבלתי), אבל כל עוד היא לא הולמת את מה שאנחנו חשים, אי אפשר להגיד שאנחנו עוסקים במדע (במובן של מדעי הטבע). אם תורת הקוונטים לא היתה מקבלת אישוש1 חושי לנכונותה, היא היתה נזרקת מזמן לפח האשפה המדעי (או מקוטלגת כעוד תאוריה מעניינת שהיא בלתי בדוקה או סתם מופרכת). מדוע אתה חושב שתורת הקוונטים זוכה למעמדה, אם לא מבדיקתה שוב ושוב באמצעות החושים? אני לא חושב שזה בגלל שלהוגים שלה יש שמות מוזרים, בגלל שזה באופנה לא לצייר מסלול מעגלי של אלקטרון מסביב לגרעין האטום או בגלל שזה נורא מצחיק להגיד קוואנטות. _________ 1 וכן, אני (חושב שאני) יודע שאתה חושב שאי אפשר לאשש אמפירית שום כלום, בגלל בעיית האינדוקציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. לא דייקתי. בודאי שהמדע משתמש בהתנסויות החושיות שלנו. כוונתי הייתה שהמדע לא מבסס את הידיעה שלנו *רק* על אמצעים חושיים, אלא הולך אל מעבר להם. לכן, טיעון של "אין חוש=אין הבדל" יחייב אותנו לשלול את מסקנותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שזה יחייב אותנו לשלול (בגלל זה) את מסקנותיו, משום שמסקנותיו מתבססות אחרי הבדיקה החושית. הדבר יחייב אותנו לשלול את נכונות ההיפותזות הרציונליות של המדע ולהטיל בהן ספק, כל עוד אלו לא קיבלו בסיס אמפירי באמצעות חושנו, אבל הרי זו בעצם השיטה המדעית. "אין חוש=אין הבדל" לא מפריע לנו להשתולל כרצוננו בעזרת הרציו כחלק מתהליך החקירה, משום שלרציו, בפני עצמו, אין במדע (הטבע) ערך עובדתי של "אמת" או "נכונות" (אם כי זה לא פוסל ערך אפשרי של "עניין"). לדוגמה: אי אפשר להגיד שתאורית המיתרים היא אחת ממסקנותיו של המדע, למרות שבהחלט אפשר להגיד שמדובר בתאוריה מדעית לכל דבר (ה-"אין חוש=אין הבדל" הוא מה שגורם לנו להטיל ספק בהיותה "נכונה", לפחות עד שנקבל עוד כמה רמזים חושיים לנכונותה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל מאמר מעניין, ותרגום מצויין. מה שלא הבנתי זה מדוע ההתמקדות במושג אשלייה. דקארט הגיע למשפט "אני חושב משמע אני קיים" מדרך השלילה. לאחר שהראה כי ניתן לשלול את קיום כל הדברים הממשיים או האבסטרקטיים (כמו המתמטיקה) בעזרת אותו שד, הציג את הטענה כי לעולם לא נוכל לשלול את יכולתנו לשלול(=לחשוב). עצם שלילת המחשבה היא מעשה מחשבה ולכן נוצרת סתירה. האם אני באמת יכול לזהות את האשליות שיצר לי אותו שד ? אכן אינני יכול, אך גם אינני יכול להיות בטוח בקיומם מחוץ למגבלות השכל שלי, וזו בדיוק טענתו של דקארט. אולי רון יכול להסביר ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נקרא את המאמר בצורה מילולית אז נראה שלא ניתן לזהות את האשליה. כדי לזהות אשליה יש צורך בהשוואה, אבל השד הרס את כל העולם והשאיר לתום חושים שחשים רק ממה שהשד מזין אותם. בעצם, אפילו השד לא מסוגל לזהות את האשליה כי האשליה נמצאת רק במוחו, כי גם הוא לא יכול להשוות את מה שתום רואה לאותם דברים לכשעצמם, שהוא הרס. בעצם, השד עצמו לא אמור להיות קיים כי אם תום חש בו ומדבר איתו, הרי השד איננו אלא אשליית החושים של תום. ז''א, למזלו של השד הוא איננו מטריאליסטי, אבל את המופע המוחשי שלו, איתו תום משוחח ואותו תום מרגיש איננו אלא אשליה, מנקודת מבטו של השד יודע הכל. אלא מנקודת מבטו של תום, השד ושאר הרשמים החושיים המ ממשיים כי אין באפשרותו להשוות אותם לשום דבר אחר, ששונה רק במקצת. תחשוב על המשמעות הדתית של זה. מבחינת האל, הנוכחות הממשית שלו בעולם (שכינה, התגלות, השגחה), איננה אלא אשליה עצמית. מבחינת האדם, אי אפשר לאשש או להוכיח את הנוכחות הזו כי אין קנה מידה אליו ניתן להשוות אותה. מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו נעזרים בחוש הראיה למשל, ורואים צבעים בעולם הייתכן כי הצבע אותו אני רואה כאדום, נראה על ידי אדם אחר כירוק שלי, אך הוא קורא לו אדום מכיוון שכך הורגל מילדותו ? הייתכן כי אנו רואים קשתות צבע שונות לחלוטין, אך עדיין קוראים לצבעים בשמם כפי שלמדנו ? אמי מראה לי את השמיים ואומרת "כחול" אני שרואה בעצם ירוק, קורא לצבע הזה "כחול" כל החיים שלי.. יש דרך להוכיח שלא כך הדבר, שבאמת כולנו רואים את אותם הצבעים ? כמובן שאפשר להשליך גם לגבי חוש הריח ואולי חוש הטעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי שקשתות הצבעים צריכות להתנהג בצורה זהה. נניח למשל ש: אדום שלי = כחול שלך כחול שלי = צהוב שלך אדום + כחול שלי = סגול שלי לכן בעולם שלך, חובה שיתקיים: סגול שלי = ירוק שלך כך, מאחר וכל הצבעים 'שלך', מתנהגים באופן קונסיסטנטי עם אלו שלי (גם, מבחינת ערבוב וגם מבחינת דמיון זה לזה), השאלה שהצגת הופכת חסרת משמעות. אפשר להמשיך לגבי שאר החושים. כפי שציינתי כבר בדיון זה, ע"ע ויטגנשטיין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני זוכר את עצמי כילד שואל את זה. והתשובות המעטות שיש לי הן כדלקמן: קודם כל אתחיל בזה ש*אפשר* לדבר על אורכי גל, ושלושת הסוגים של קולטני צבע שיש לנו בעין, מלבד קולטני האור הכלליים (אני אף פעם לא זוכר מי זה הקנים ומי זה המדוכים). אבל הרי הדיון המדעי עדיין לא עוזר לי לדעת איך אור באורך גל 450 נאנומטר *נתפס* אצל אדם אחר. אלא אם כמובן אני יודע שחסר לו אחד מסוגי הקולטנים = עיוור צבעים 1. שנית, הדיון שלך נוגע לשפה לא פחות מאשר לתפיסה. אני רוצה להתבונן על המצב ההפוך: כולם *רואים* אותו דבר אבל *קוראים* לזה אחרת. וזה אכן המצב המוכר! אמך קראה לזה כחול. אבל אמהות אחרות קראו לזה בלאו או אזול (Blau, Azul). מכאן ניתן להניח קיום שפה דומה מאוד לעברית מלבד שמות הצבעים, שנקרא לה עבריף 2. כל עוד אתה מודע לכך שיש לבצע פעולת תרגום {כחול בעברית} <--> {ירוק בעבריף}, הרי אין בעיה. אני מודה שההגיון שלי קצת מעוות, אבל מסקנתי לבעיה המקורית היא זהה: כל עוד שניכם *מתכוונים* לאותו דבר, מה זה חשוב איך אתה תופס את זה? אני מתנצל אם יצאתי יותר מבלבל מאשר מסדר (ראו זאת כתרומתי הצנועה לעולם אנדותרמי...) 1 ולמי שלא ידע, בני אדם הם "עיוורי צבעים" ביחס לדבורים. אני יודע שהיה חוקר שלא הבין למה הן נמשכות לפרחים צהובים מסוימים ולא לפרחים צהובים אחרים. אין לי מושג מה גרם לו לצלם את הפרחים במצלמה מיוחדת ש"רואה" ספקטרום רחב יותר אבל מקליטה אותו תוך כדי הסטה/דחיסה לתוך הספקטרום האנושי. השורה התחתונה היא שעל אותם פרחים מסוימים היו עיגולים בעל-סגול (או שמא זה היה תת-אדום? תאאא"ט). 2 - טריויה: מי קנה חולדה חדשה, עם כפנולים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיין בתגובתי, אכן אם ירוף = ירוק לכל צורך ועניין, זו בעיית תרגום פשוטה. אבל! מה לגבי המשפט: "אל תבעט במופללה 1, זה כואב לה". מה המשמעות של "כואב לה"? האם זו אותה תחושת כאב שתרגומון חש? והאם תחושת הכאב של תרגומון דומה לזו של ע' ראש? ובמקרה זה, מאחר והתגובה לגירויים המסבים כאב היא אולי דומה, אך בוודאי לא זהה אצל תרגומון ואצל ע' ראש, האם הם מרגישים אותו הדבר כשצובטים אותם ורק מגיבים באופן שונה, או שהם מרגישים דברים אחרים? במקרה כזה, תגובתם לפסוק "כואב לה" תהיה שונה אפילו אם הם חושבים שמופללה חשה כאב באותו אופן שהם חשים אותו. 2 1 כזכור לקוראים, מופללה (moof-le-le) היא הכלבה שלי. 2 אין לפרש את הכתוב כקריאה לענישת כלבים על ידי בעיטות. אמירת "מופללה רעה" בקול סמכותי צריכה להספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יש לכם כל הפילוסופים שאתם תמיד בועטים בכלבים, אונסים נשים ומכאיבים לתינוקות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התבלבלת, לא הפילוסופים אלא הפסיכולוגים. ובניגוד לפילוסופים, הם באמת בועטים בכלבים ומכאיבים לתינוקות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זה לא צ"ל moof-la-le? 2. דיון 99 (אני מצטער שאני לא מביא קישור לתגובה מסוימת - נושא הכאב נטחן שם מספר רב של פעמים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעלים מגזרת ל"א שומרים על התנועה המקורית (שהופכת אמנם מתנועה קטנה לגדולה). פעלים מגזרת ל"ה (בד"כ) לא. עכשיו תרגום: מופלה הוא בבניין הופעל. לכן אנחנו מצפים לתנועת a תחת ה-ל' - כמו ב(גזרת השלמים): מוצפן. אבל, בניגוד למופלא - מגזרת ל"א שאכן שומר על התנועה המקורית a, הרי מופלה הופך את התנועה ל- e. (ולמתקדמים בלבד - הסיבה היא כיווץ דיפתונג). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. למרות שמופללה מתגלגל לי יותר יפה. כך היא גם מהווה נציגה טובה יותר של עדות המזרח, שהן זכריות מעיקרן. 2. אכן. בגלל ריבוי הדיונים באייל יקשה למצוא דוגמא טובה שלא נטחנה. אולי "אל תגלח למופללה את הזנב, זה מביך אותה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל עוד שניכם *מתכוונים* לאותו דבר, מה זה חשוב איך אתה תופס את זה?" - objection! ודאי שמבחינת *תקשור* חווית הראיה, אין משמעות לסט השמות של הצבעים, כל עוד התרגום מקובל וחד ערכי על שני הצדדים. אבל מבחינת החוויה כשלעצמה 1, וודאי שיכול להיות הבדל משמעותי בין שני מתבוננים, אלא שכנראה מאוד קשה (בלתי אפשרי??) להוכיחו - לתת למתבונן אחד "להיות בתוך המוח" של המתבונן השני. אני תהיתי ביני לבין עצמי, למשל האם העובדה שיש כאלה (בנות בד"כ - נא לא להתרגז..) עם טעם טוב בבגדים, צבעים וכו, נובעת מזה שהן אכן רואות את אותם צבעים באופן אחר? (ולא מתוך חינוך/התניה/העדפה ג'נדרית/השלם את החסר). בענין אורכי הגל - לדעתי הם אינם רלוונטיים כלל לדיון התפיסתי, ואני מעדיף כלל לא להיכנס לניתוח הפיסיקלי (גם מאחר שאני מבלה חלק נכבד מהיום בעיסוק זה במסגרת מקצועית, אז בפורומי הפנאי אני מעדיף גיוון — שוב ענין של צבע :)) 1 אני מאוד מקווה שהמילה כשלעצמה נתפסה כאן במונחה העברי ולא הפילוסופי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה ששכחתי להציג את עצמי: אני פילוסוף פרקטי 1. מעולם לא אמרתי שכולם תופסים צבעים אותו דבר. רק טענתי שאם הם ממילא מסכימים או מתכוונים לאותו דבר הרי ש*מבחינתי* זה מעקר את הדיון. כמובן שאשמח להאזין מהצד כיצד הפילוסופים הרגילים ממשיכים להתקשקש... (-: 1 - כן, אני יודע שאני מועמד מוביל להיות אוקסימורון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר 24 שעות ואף אחד עוד לא אמר "מטריקס". אז הנה: "מטריקס". בני ציון נאבקים לשחרר את כל בני האדם מהמטריקס. הפעולות האלה נגזרות מתפיסת המוסר שלהם ומחושיהם, שהם _יותר_ מאשר חושיהם של בני האדם הלכודים, ממש כמו חושיו של הגאון המרושע. מה שתום אומר זה שלא חושיו-הוא הם האשליה, אלא הסיפורים של הגאון המרושע על הצרפיציו שלו. על אותו משקל אפשר לומר שמורפאוס וחבריו יצרו להם עולם ווירטואלי דיסטופי-בריבוע ושהם עסוקים בניסיונות להשלות כמה שיותר אנשים שהאשליה הזו אמיתית. הנסיונות האלה לא מוצלחים ממש כמו נסיונו של הגאון המרושע. מאמר יפה, תרגום לעניין, הערות רגל סבבה. סחתיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנסיונות שלהם מצליחים משום שהם מצליחים להוציא את האנשים מהמטריקס (או להכניס אותם למטריקס אלטרנטיבי, זה לא משנה). הם הצליחו להדגים ולהסביר לשוהים במטריקס1, במושגים אותם הם מבינים וע"י הדגמות *חושיות* שמדובר באשליה. הגאון המרושע לא יכול להוציא את תום מה"מטריקס", הוא לא יכול להדגים לו שהוא במטריקס והוא אפילו לא מסוגל למצוא את המושגים שיסבירו לתום מה יש מעבר למטריקס, ולכן נסיונו נכשל. (או שהגאון סתם לא רוצה משום שהוא מסכים עם מה שאמרתי בפסקה הראשונה והוא יודע שאם הוא יוציא את תום מהמטריקס, זה יהרוס לו את מה שהוא ניסה להשיג מלכתחילה). אי אפשר להאשים את תום בבורות על כך שאין הוא יכול לדעת את אשר אין לו *שום* אפשרות לדעת. תום נמצא במערכת סגורה ממנה אין שום אפשרות להתנתק. זה לא מטריקס, זהו *כל* עולמו. תום הוא ספקן כארז ואם האח של הגאון המרושע יבוא גם הוא 2 ויבחר לתאר לו באופן שיקרי את אופים של הדברים כשלעצמם, גם אותו הוא ישלח לחפש תום במקומות אחרים. ________ 1 אגב, זה ש-Matrix Refunded זה איכס של סרט, כבר אמרתי? אמרתי. 2 או סתם אם למילי יכנס ג'וק בראש והיא תתחיל ללמוד קבלה ותורת הנסתר (או סתם להגיד לו שאם הוא לא יודע אז היא בטח שלא תגיד לו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בסיס מדעי לכך שהדברים הנראים לנו (כלומר עולים בהכרתנו) נובעים מתוך חושים (שאינם מדויקים תמיד) שעברו עיבוד במח. המראות שמתקבלות בעיניים למשל הם הפוכים (כמו כל עדשה) - המח יודע להפוך אותם חזרה. תעתועי ראיה מוכיחים שאין לסמוך לגמרי על מראה עיניים והדבר נכון לכל החושים. למעשה ידוע שאפשר לעורר הזיות הנראות אמיתיות לחלוטין (ראה חלומות). מכאן ועד לקביעה שאין מציאות כלל הדרך רחוקה. אך לא זאת הנקודה שאני רוצה להדגיש. עצם ההבנה שאנשים שונים יכולים לראות מציאות שונה (לצורך דיון זה אין זה חשוב אם יש מציאות אמיתית}, מחייבת התייחסות לתמונת המציאות כפי שהיא נראית לבר השיח שלך אם ברצונך להבהיר את עמדתך בויכוח (לשכנע בויכוח זו משימה קשה עוד יותר). העובדה שאנשים בעלי רקע שונה והשקפת חיים שונה אינם יכולים להסכים אפילו אם הם רוצים אותו דבר. 'העובדות' עליהן הם מתבססים שונות, 'הסיפור' שונה לבעל השקפה ימנית ושמאלית, לישראלי ולפלשתנאי וכד' כל אחד חושב שהעובדות שלו נכונות ושל האחר שגויות. המח בדרך העיבוד שלו את המציאות מתאים אותה לבסיס הנתונים (השקפת עולם ונסיון) הקיים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהוא פספס בגדול את הפואנטה הפרובלמטית באמירתו של דקארט. השאלה אם ניתן לסמוך על חושינו כבר נלעסה מכל הכיוונים ע"י פילוסופים קודמים - ואין בדבריו של פרופ' בואוסמה בשורה של חידוש מסעיר. התהייה שלענ"ד אמורה לבוא מקביעתו של דקארט היא "מהי חשיבה?". לצערי אני מוצאת שהאופן בו ניגש פרופ' בואוסמה לחקירת המשמעות של "אני חושב, משמע אני קיים" - ממחיש את אשליית החשיבה, ולא את מהותה. תודה לרון בן-יעקב על התרגום הבהיר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |