 |
יאפים עם ג'יפים, "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", 2002, פאקט
אלבום הבכורה של הצמד הירושלמי "יאפים עם ג'יפים" מוכיח שאפשר לעשות מוזיקה אקטואלית נוקבת בלי אף מילה על פוליטיקה.
|
|
| מוזיקה • אביבית משמרי • יום ו', 2/4/2004, 12:59 |
|
 |
|
"הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", כבר נאמר, ואכן הספר המיוחס ליחזקאל בן בוזי מלא בחידושים לשוניים. יחזקאל הוא זה שטבע מילים כמו גזרה, חשמל, חיק ועלות, אם כי בהוראות שונות מאלה הנהוגות היום. הספר גם עשיר באסוציאציות מטורפות, במשלים רבי דמיון ובפעולות סימליות מוזרות כמו למשל אכילת מגילה. בעזרת כל אלה, ניסה הנביא להמחיש לבני ישראל את ההשלכות שיהיו לפעולותיהם ולסייע להם להעדיף צדקה על פני חטא ושכר על פני עונש. הנכס העיקרי של יחזקאל הוא החזונות: חזון העצמות היבשות, המתאר את גאולת עם ישראל ושיבתו לארצו, וחזון יחזקאל, המביא תמונה פנטסטית ומפורטת של עליה אל מקום מושבו של האל בכבודו ובעצמו.
ערב חורבן הבית הראשון ניבא יחזקאל את אחת מנבואות הזעם הנוקבות שלו, בפרק ז', הנפתח במילים המצמררות: "ואתה בן־אדם כה־אמר אדני יהוה לאדמת ישׂראל קץ בא הקץ על־ארבעת כנפות הארץ" (יחזקאל ז', ב'). היסטורית, הפרק כולו מתייחס למכירה מסיבית של חלקות הארץ, שעברו באותה תקופה מידי יהודים לידי זרים. במצב זה, חוקי הקניין מתהפכים על פיהם – במקום גאולה באה בריחה רבתי, במקום יישוב וטיפוח הארץ באים עשיית רווח כספי והתנערות מן הקיים. פסוק ט"ו מקצין עוד יותר את הצפוי למתנערים מארצם ומהצו האלוהי: "החרב בחוץ, והדבר והרעב מבית. אשר בשדה, בחרב ימות, ואשר בעיר, רעב ודבר יאכלנו".
שם האלבום של הצמד "יאפים עם ג'יפים" – "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", מצטט כמעט ישירות מפסוק ט"ו. הטקסטים שבאלבום משופעים באסוציאציות ובדימויים מוחשיים, שאולי אף הנביא לא היה מתבייש בהם, וכמוהו הם מביאים תיאורים מדויקים וחסרי רחמים של מצוקות אנושיות. אבל שלא כמו בספר יחזקאל, ב"שנת החרב" קשה למצוא את צו האלוהים. חסר שם השיפוט המוסרי המפורש, האבחנה הנחרצת בין צדיק לרשע. גם הגאולה, קולקטיבית או אישית, נעדרת ממנו לגמרי.
הצמד הירושלמי, הכולל את דניאל קיצ'לס ונועם יעיש, הצליח להוציא מתחת ידו אלבום נהדר, שמלחמה, מצוקה ביטחונית ומצוקה כלכלית מזינות אותו. אבל כל הצרות החברתיות הללו מופיעות רק בפרטים הקטנים, כשהן נכנסות לתוך החיים האישיים, ולא מובעת בו דעה שאפשר למקם על סקאלה אידיאולוגית או פוליטית כלשהי. היאפים משרטטים תמונה של ארץ מגוונת מאוד, שכל נגיעה בה פותחת מורסה כואבת.
האלבום מתחיל בהצהרה:
"לא עוזב את ג'אפאן
יש לי כאן תספורת מגניבה
מעמיס את המזוודה
ביפאניות וצמר פלדה"
על מה השיר הזה? אינטואיטיבית, הוא מתאר את הצעיר הישראלי הטיפוסי במסעותיו בחו"ל, שנמשכים לכדי שהות ממושכת. כמעט כל אחד עשה את זה, או מכיר מישהו שנסע ליפאן לעשות כסף קל במכירת תמונות, וחשב להשתקע בארץ הזרה. "אני לא ממריא ללא הוראות הפעלה", אומר הדובר, שכבר בשיר הראשון מצהיר כי הוא בורח ומסרב לחזור. ביפאן ממתין לו רומאן עם בחורה זרה, רווחים כספיים קלים ואולי גם שחרור מהגורל הרובץ על הארץ. ולהזכירכם, הנביא יחזקאל עצמו התנבא מגלות בבל (בעיר תל אביב, השוכנת על הנהר כבר).
השיר "ארכיטקט" מביא את קינתו של בעל מקצוע שהכזיב, ומרגיש שהפך למיותר:
"ארכיטקט נשאר לבד
כל הגשרים שתכננתי
לא יחזיקו מעמד
בלחץ השיטפונות
בלחץ התיירות
וזורקים אותי בשוליים של כביש"
האסוציאציה המיידית היא גשר המכביה, תקרת פל־קל ואסונות בניה ישראליים אחרים. אין מה לרחם על המתכננים, ואכן לא מוצעת להם נחמה בשיר הזה. "עתה הקץ עליך ושׁלחתי אפי בך ושׁפטתיך כדרכיך ונתתי עליך את כל־תועבתיך", מהדהדים דברי יחזקאל (ז', ג'). על רקע המונולוג מלא היאוש, המנגינה מתנהלת לאיטה, לקצב תופים, ויולה וצ'לו. בקברט הדמיוני של "יאפים עם ג'יפים" נדלק אור במה בודד על הזמר. הוא מספר על איש מקצוע חסר תועלת, שאין לו לאן לנסוע כעת, ובכל זאת אוסף טרמפיסט בדרך, ומקווה לגאולה חולפת ממלצרית שסיימה את המשמרת שלה. המסקנה בשיר היא: "אסור להיות נאיבי או בסביבה" – לקח ישראלי טיפוסי לכל הדעות – אל תצא פראייר. ומעבר לישראליות החזקה, מתעוררות גם אסוציאציות לסרטי דרך קלאסיים בקולנוע האמריקאי, ובייחוד לעצובים שבהם כמו "פאריז טקסס".
הקולנועיות החזקה המשולבת ברמזים ישראליים מופיעה גם בשיר "הממזר":
"הוא הצליח, הממזר, צעק הנשיא
ובתוך כריכה של ספר נכתב מכתב לא קריא:
החיים הם גיהינום.
ופצוע מלחמה מפרש את הדברים בדרכו שלו
להשתמש בידע והאושר המילולי
שהצטברו אצלו.
כי עבר זמן מאז חשבתי,
חשב לעצמו
בעודו מגרד את עור פניו השרוף
שהרופא אמר בפירוש
לא לגרד".
שוב, סצנה מתוך סרט אמריקאי. מה קרה שם? התנקשות? מזימת ריגול? מכתב סודי שלא הגיע ליעדו? עוד לא התבררה החידה, וכבר זורקים הדימויים את המאזין אל עולמו של פצוע המלחמה, שם שולטים ניסיונות מזויפים להגיע לנחמה, וריקנות רוחנית שאינה מצליחה להרגיע את הכאבים הפיזיים. השיר הזה מתחיל בצליל של שריטה, ונמשך לתופים מבשרי רעות, מצילות מאיימות וחריקות באס. כלי הנשיפה מצטרפים להרמוניה דיסהרמונית (אם יש דבר כזה), שממחישה את צל האימה הקיומית המרחף על השיר. השורה "זה לא איש מכירות, זה אבא שלך", מחזירה אותנו שוב לדברי יחזקאל על הבלבול השורר בכל הנוגע לקניין, ומציירת עולם שבו אפשר למכור כל דבר, מלבד זיכרונות רעים ויחסי משפחה מעורערים.
השיר המוכר ביותר באלבום, ואחד הפרובוקטיביים בו, הוא ככל הנראה "הבת של הדיקאן":
"הבת של הדיקאן נהנית מסאדו וקוקאין
בתנאים אידיאליים,
זרוקה על הרצפה, שיכורה מריגושים אלימים,
אבל זה בכלל לא ענייני".
ילדת השמנת, שכנראה נהנית מדמי כיס גבוהים, בורחת מן הבית ומוצאת מקלט בדירתו הדלה של הדובר. שם היא מתנה באוזניו את חוסר הסיפוק הבסיסי שלה מתנאי חייה. "אבא אומר שלכל דבר יש מחיר", היא אומרת, ומנסה למרוד בחינוך שקיבלה. ולמרות זאת, מסתבר שהחיים שהייתה רוצה לחיות אפשריים רק כשיש הרבה כסף זמין.
הדובר בשיר דואג לספק את צרכיה ותאוותיה של בת הדיקאן, ואף יוצא לקנות עבורה מגפיים מעור נחש (אולי זה טוב לסאדו?). יחד עם זאת, הוא עומד משתומם לנוכח הסתירה שהיא מייצגת – אדם שלא חסר לו כלום, אבל כלום לא מספיק לו. "כספם בחוצות ישׁליכו וזהבם לנדה יהיה כספם וזהבם לא־יוכל להצילם", אומר יחזקאל (ז', י"ט).
הבריחה של בת הדיקאן היא סערה בכוס מים, שכן אפשר לנחש כמעט בוודאות שתוך כמה שנים תתיישב ותתברגן, בדיוק כמו המשפחה ממנה ברחה. השיר הזה, כמעט שש דקות אורכו, מתחיל בגיטרות אווריריות, כמו שיר פולק מינורי, צובר קצב וכוח מבית לבית, ומסתיים בדואט ארוך ומענג של סקסופון וחצוצרה. גם אם המרד אבוד מראש, לפחות אפשר ליהנות קצת מהחיים עד שיסתיים.
השיר "בזנב תהלוכה" מביא נבואת פורענות נוספת:
"את כל הכבישים פתחו
מוצאי שבת, תמשיך לגסוס
שבוע עבודה חדש
בדרך לכאן.
יש לך זמן לעשן
אך אל תשכח, איש זקן -
מחר בבוקר
אתה נוסע למפעל הלא רווחי שלך.
אם תרצה או לא תרצה
זה יקרה".
גיטרה עגומה, יחידה, מלווה את הדובר בשיר הזה, המכין את בעל המפעל הכושל לקראת מכירת הקניין שלו (שהוא כנראה גם מפעל חייו). הזמנים משתנים, מה שנחשב בעל ערך אתמול הוא חסר ערך היום, ויש להיפטר ממנו. "בא העת הגיע היום הקונה אל־ישׂמח והמוכר אל־יתאבל כי חרון אל־כל־המונה", אומר יחזקאל (ז', י"ב), וגם חייו של הזקן הולכים ומאבדים מערכם, מתרוקנים מתוכנם, במסגרת התהליך הזה.
לגיבורים ב"שנת החרב" אין שמות פרטיים. הם נמדדים כולם בסטאטוס החברתי והכלכלי שלהם (הבת של הדיקאן, זקן בעל מפעל, נשיא, ארכיטקט), ומהלכי חייהם מתנהלים בצורה סטריאוטיפית, ובלתי נמנעים באותה מידה. אבל מבעד ההגדרות היבשות מבצבצים סיפורי חיים חד־פעמיים ושוברי לב. משהו בנוסח סיפוריו הקצרים של ריימונד קארבר, המוסרים אינפורמציה מצמררת בצורה יבשה. אין כאן אמפתיה, רק הצגת מצב וציפייה שהמאזין יחפש את האמפתיה בתוך עצמו, אם הוא עדיין מסוגל לה.
"אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן", אומר השיר הבא, וממשיך: "ומצידי זו הדרך לגיהנום". מי שלא פוטר מעבודתו או פיטר אחרים, מי שלא עסוק במקח וממכר בלתי פוסק, מי שלא חווה אבל אישי, גם הוא לא יוכל להתחמק מן הפורענות. במילותיו של יחזקאל, המתייחסות לפליטי הפורענות: "וחגרו שׂקים וכסתה אותם פלצות ואל כל־פנים בושׁה ובכל־ראשׁיהם קרחה" (ז', י"ח). חייו של מי שהצליח להיחלץ מהצרות הגדולות הם חיים אפורים של נידון לעבודות פרך, ושמא עבודות כפייה:
"אני חוזר לקידוחים
בצלעות שבורות וגשם בכיסים.
אני חוזר לקידוחים,
מכחיש את העובדות,
מתעלם מהשקרים".
בשיר האחרון, "הגופות", חוזר האלבום לאסוציאציה יחזקאלית טיפוסית, אבל בצורה הפוכה: "כשהגופות צפות לבד אין מי שירגיש בחסרונן". לכאורה יש כאן רמז לחזון העצמות היבשות, ואולי הגיעה נבואת הנחמה סוף סוף? אבל מסתבר שהגופות הללו לא חסרות לאיש. הגורל שלהן קולקטיבי, וכפי שבחייהן, אופיין השתקף בהן רק בצורת הסטאטוס החברתי והמקצוע, במותן הן נותרות חסרות פנים. "כה אמר אדני יהוה רעה אחת רעה הנה באה. קץ בא בא הקץ הקיץ אליך הנה באה" (יחזקאל ז', ה־ו).
הטקסטים הדוקרניים שבאלבום עטופים בליווי מוזיקלי עשיר, אסוציאטיבי כמוהם, ומחוזק בכלים לא שגרתיים כמו אקורדיון, צ'רנגו ומנדולינה. קולו של הזמר (לא מצוין מי מבין השניים שר) דרמטי ופסקני. הוא מספר ושר גם יחד, לפעמים נבלע לתוך "חומת סאונד" של צלצולי פעמונים מאסיביים או הלם תופים מהדהד. האלבום הזה מוכיח שרוק קברטי יכול להכיל יותר מאשר זמרת עגמומית המלווה בפסנתר, ושמוזיקת מחאה יכולה לשאת יותר מאשר אמירות פוליטיות ממוקדות, המתיישנות לאחר מספר חודשים. "בשנת החרב" הוא טעימה מישראל של ימינו. הוא מכאיב כמו עקיצת דבורה, ובאותה עת מתוק כמו טעימת הדבש האחרונה שלפני הפורענות.
|
קישורים
פרק ז' - נבואת הפורענות של יחזקאל, במאגר ספרות הקודש באתר "סנונית"
חידושים לשוניים - בנבואות יחזקאל, מאמרו של שמואל ייבין
יחזקאל - כפי שצייר אותו מיכאלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית
לרכישת האלבום - באתר Musicaneto
פסוק ט"ו - בספר יחזקאל פרק ז', ממנו נלקחה ההשראה לשם האלבום
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש