 |
חגי ישראל קשורים קשר הדוק לחגים הפגאניים שקדמו להם ולמשמעותם בשנה החקלאית הקדומה. מהן אותן משמעויות, ואילו שרידים נשארו להן במקורות היהודיים?
|
|
| דת והעידן החדש • טלה בר • יום ו', 6/9/2002, 19:19 |
|
| |
חגים פגאניים, מטבעם, קשורים מצד אחד בכוחות הטבע ומצד שני בשנה החקלאית, ובדרך כלל הם מציינים את עונות השנה וחילופיהן. אופיין של עונות השנה תלוי במקום הגיאוגרפי בו הן חלות, ובהתאם לכך משתנים החגים הפגאניים מאיזור לאיזור על פני כדור הארץ. גם בחגי ישראל ישנם עד היום יסודות פגאניים.
בארץ ישראל קיים הבדל ברור בירידת המשקעים בין הקיץ לחורף, המכונים בתלמוד עונת־החמה ועונת־הגשמים בהתאם; אבל חיי הצמחייה והחקלאות הולמים את שלושת שלבי חייהם של אלי־הצמחיה: אביב, קיץ וחורף. עונת הסתיו לא קיימת בארץ במשמעות האירופית של תקופת מעבר בין הקיץ לחורף; המלה 'סתיו' מופיעה פעם אחת ויחידה בתנ"ך, במשמעות של 'חורף', כפי שמשתמע מ'שיר השירים': "הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו." ברור שאין כאן הכוונה לתקופה שבין הקיץ לחורף אלא לחורף עצמו.
בעקבות השפעות אזוריות שונות, התהוו בארץ שתי ספירות שונות של השנה: אחת שהביעה את חילופי עונות החמה והגשמים ואת השפעתם על הצמחיה; שנייה שביטאה את מחזור השמש על ארבע תחנותיו: שני ימי שוויון היום והלילה המכונים 'תקופת ניסן' ו'תקופת תשרי'; היום הארוך ביותר בשנה המכונה 'תקופת תמוז'; והיום הקצר ביותר בשנה המכונה 'תקופת טבת'.
בהתאם נוצרו שתי קבוצות־חגים בשנה היהודית: חגי האביב וחגי סוף הקיץ. החג הנחוג כיום בשם 'ראש השנה' הוא חלק אינטגרלי ממערכת חגי סוף הקיץ, שבהם חוגגים את אסיף הפירות והירקות ואת סיום בציר הענבים, ומתכוננים לעונת הגשמים, החריש והזריעה.
נראה בבירור כי מערכת חגי סוף הקיץ התערבבה מבחינת המשמעות שיש לייחס לחגים. חג סיום האסיף חייב לבוא בקץ השנה החולפת, לפני חג ראש השנה המבדיל בינה לבין השנה החדשה, כי יש לסיים את הספירה לפני שמתחילים אותה מחדש. בסיכום מצוות החגים בספר שמות כג' נאמר, "חג האסיף בצאת השנה". מדברים אלה משתמעים שני רעיונות. ראשית, שהשנה יוצאת בסוף הקיץ, עת האסיף. שנית, כי חג האסיף נחוג לא לאחר "ראשית השנה" אלא "בצאתה", כלומר, לפני כניסת השנה החדשה. צום יום הכיפורים צריך לבוא מיד לפני ראש השנה ולא לאחריו - כשם שתענית אסתר מתקיימת ביום שלפני שמחת פורים. לאחר שמחת האסיף, באים החששות למה שעלול לבוא בשנה הבאה. מטרתו של יום הכיפורים היא להביע בצום ובחשבון הנפש הכרוך בו את התפילות לקראת שנה טובה; כניסת השנה החדשה מוכרזת אז בתקיעת שופר, המציינת גם את תחילת החריש וזריעת הדגנים בסתיו. לבסוף, כפי שהוא עכשיו אך בנפרד מחג האסיף, בא חג המים, בלוויית ההילולות והתפילות לגשם שיפרה את האדמה ויאפשר את גידול הצמחים שנזרעו.
מטרת פירוק החגים וסידורם מחדש היתה להרחיק את משמעותם מהרקע הפגאני, וכדי להדגיש את עצמאותו של יהוה מחסותה של אלת האדמה והשמים. השינוי התרחש, אולי, עם ארגונם של פולחני הדת היהודית לאחר שיבת בבל.
על אף הקביעה התנ"כית האומרת כי החג שאנחנו מכנים כיום בשם "ראש השנה" נחוג בראשית החודש השביעי בשנה, ספירת החודשים החקלאיים בארץ מופיעה בצורה ברורה בלוח גזר, מהמאה ה- 10 לפני הספירה. החוקרים טוענים כי הוא נכתב בכתב כנעני, לא עברי, בידי תלמיד שלא היה בקי ביותר בחומר הלימוד. המלה 'ירחו' מתפרשת כ"החודש שלו", כלומר "של האיכר". להלן לוח החודשים כפי שהוא מופיע בספרו של יוסף נוה, 'ראשית תולדותיו של האלפבית':
- ירחו אסף (אסיף - תשרי/חשוון)
- ירחו קעל (כנראה זריעת הדגן - כסלו/טבת)
- ירחו לקש (זריעה מאוחרת - שבט/אדר)
- ירחו עצד פשת (איסוף הפשתה - ניסן)
- ירחו קצר שר (קציר שעורים - ניסן/אייר)
- ירחו קצר כל (קציר כל היתר סיוון)
- ירחו זמר (כנראה בציר - תמוז/אב - מאחר שזמירת הגפנים נעשית באביב המוקדם)
- ירחו קץ (קיץ, במשמעותו הכפולה של פרי הקיץ האחרון ושל קץ השנה - אלול).
מרשימה זו מסתבר כי השנה הארצישראלית הקדומה החלה בתשרי והסתיימה באלול, ולא כפי שמציינים הטקסטים התנכיים על מצוות החגים. לא קשה להסיק את המסקנה שאת סדר החודשים השונה הביאו הגולים מבבל עם שיבת ציון, יחד עם שמות החודשים הבבליים. שלושה שמות חודשים קדומים השתמרו בתנ"ך: ירח האיתנים (על שם איתני הטבע) - תשרי, ירח בול (על שם מבול הגשמים) - מרחשוון, וירח זיו (על שם אור השמש) - אייר. ייתכן גם שחודש האביב (על שם השעורה המבשילה), ניסן, שייך לרשימה זו. לאחר שהגיעו הגולים לארץ הם שמרו אמנם על השמות החדשים, אבל סדר החודשים חזר לקדמותו, גם מפני שהתאים יותר למהלך השנה החקלאית בארץ, וגם מפני שכנראה נשארו בארץ מספיק חקלאים שלא היו מוכנים לשנות את הסדר הישן לסדר שהתאים לגולי בבל.
הביטוי "ראש השנה" כפי שהוא, מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד בהקשר עם ראש חודש ניסן, וזאת בספר יחזקאל, מ' 1; הנביא יחזקאל, שהיה בין הגולים לבבל כיוון שהיה כהן, קיבל שם את הכינוי הזה בהקשר עם חודש ניסן. בספר שמות, י"ב 2, מצויין פעם אחת בנוגע לניסן כי הוא יהיה "ראש חודשים, ראשון לחודשי השנה". לעומת זאת, במשנה, שנכתבה בארץ ישראל במאות האחרונות לפני הספירה, מביע הביטוי "ראש השנה" בצורה מובנת מאליה, ולרוב בקשר עם עבודות החקלאות, את ראש חודש תשרי. המשנה מציינת את קיומם של ארבעה ראשי שנים, ו- א' בתשרי הוא ראש השנה "לשנים, לשמיטין וליובלות, לנטיעות ולירקות". כלומר, לא רק לכל מה שקשור לחקלאות, אלא גם למה שקשור במפורש לעונות השנה; מכל האמור נראה ש־א' בתשרי מהווה את ראשית השנה, ללא כל ספק.
סדר החגים האמור (אסיף/סוכות, יום כיפור, ראש השנה וחג המים) מנתק את חגיגות המים מחג האסיף, ומצרף אותן אל חג ראשית השנה החדשה, הקשור ישירות בתפילות לגשם וברעיונות אחרים הקשורים במים. אחת המצוות הקשורות בחג היא "ושמחת בחגך", המתבטאת בתלמוד במיוחד ב"שמחת בית השואבה". אחד המאפיינים של שמחה זו הוא המשחקים באש ובלפידים בוערים. נשאלת השאלה, מה הקשר בין האש לבין חג המים? ג'יימס ג'. פרייזר, בספרו The Golden Bough, מציין שחגי אש היו מצויים בכל אירופה, והתקיימו בעונות השנה השונות. אחת מצורות החג, אף כי פחות מצויה מהדלקת מדורות, היתה מרוצים עם לפידים בוערים והשלכת דיסקים בוערים ותפיסתם - תיאור הדומה למתואר בתלמוד. אפשר למצוא שתי משמעויות למשחקי האש האלה. האחת, האש סימלה את השמש, ופולחן השמש נועד להגברת היבול והשפעתה הטובה על בעלי החיים והאדם. אפיון זה הולם את עונת הסתיו, בה השמש נחלשת ומתעוררת הדאגה פן תיעלם לחלוטין מבעד לענני הגשם, שהרי חום השמש חייב להישמר ולעודד את הצמיחה גם בעונת הגשמים. המשמעות האחרת שניתנה לאש היא כוחה המטהר, המשמש להגנה מפני מזיקים, שדים ומפלצות. שימושה של המשמעות הזאת דווקא בחג המים יתברר להלן.
שמחת בית השואבה מביעה, כמובן, את חג המים, הכולל ניסוך מים כדי להשפיע על פתיחת אוצרות הגשמים. השמחה הזאת מובעת ביתר עוז בפולחן בעל, כפי שהוא מתבטא בשירת אוגרית. השירה מציגה את ניצחונו של בעל - אל הגשם, על האל מות - אל הצחיחות והמוות. במעשה הפולחן קוראת האלה ענת למות לשחרר את בעל משעבודו למוות, כדי להביא חיים לעונה החדשה. בעל קם לתחייה, השמים מורידים גשמי שמן, והנחלים מתמלאים דבש (השווה, "ארץ זבת חלב ודבש"); מאלת השמש מבקשת ענת לנסוך יין על השדות היבשים, ולהשיב את בעל לארמונו כדי שיבריק ברקים ורעמים, יוריד גשם ויפרה את האדמה היבשה. בעל, החוזר לשבת על כסאו, נלחם נגד מות; שניהם חזקים כשוורים או כראמים, שניהם נופלים לארץ והשמש מנסה להפריד ביניהם. אבל מות, המפחד ממשפט־אל על שהמית את בעל, מניח לו עכשיו לשבת על כסאו. כולם חוגגים, אוכלים לחם ואת בשר־הקרבן ושותים יין נסך. מות מתמנה אז על ידי אלת השמש כמלך הרפאים בשאול.
מסתבר שלבעל יש אויב נוסף מלבד מות. האויב הזה אינו קשור בעונות השנה, אלא במערכת האלים המשתנה. בשירת אוגרית מתוארת מלחמתו של בעל, אל גשמי החורף, בכוחות המים הפרועים, המתנגדים ל"סדר העולמי החדש". כוחות אלה נודעים בשמם כ"נסיך ים, שר נהר". כמו שמקובל בשירה, הסיפור מסופר כמה פעמים, בנוסחאות שונות אך מקבילות. בעל/הדד פוגש בהר צפון, מקום משכנו המסורתי, את 'הנסיך־ים', המכונה בהתאם לסגנון הפסוקים המקבילים בשירה, גם 'השופט־נהר'. ים תופס את בעל באשכיו, מסרס אותו וקובר אותו באדמה; בעל נזכר כאן גם בכינוי בן־דגן, וקיימת הקבלה ברורה בין הסיפור הזה להריגתו של בעל בידי מות וקבורתו באדמה. עונת ניצחונו של ים, כמו עונת ניצחונו של מות על בעל, היא תקופת תמוז, והחג הוא חג שבועות.
אך במקום אחר מסופר איך יוצא בעל למלחמה נגד לותן, הנחש החמקמק, מפלצת בעלת שבעה ראשים המאיימת לשרוף את השמים, לבלוע את בעל ולהוריד אותו לתהום. שריפת השמים מתאימה לעונה החמה של תקופת תמוז, ושוב יש לנו סיפור עונתי על מותו של בעל בעונת הקיץ. בראשית הסתיו חוזר בעל וגובר על המפלצת; בהקשר זה אפשר עכשיו להבין את השימוש באש, כאחד האמצעים להילחם נגד המפלצת המאיימת להשמיד את עולם הפריון.
לאחר השמדת המפלצת נחוג חג מלא שמחה לכבוד בעל המנצח. קרבנות רבים - אפשר לשער שהיו ביניהם גם קרבנות אדם - מוקרבים בידי האלה ענת, המתוארת כשהיא מדשדשת, בצחוק של שמחה, בדם אויביה, וסביבה מתגלגלות גולגלותיהם. ענת עורכת את שולחן הסעודה, מניחה עליו מאכלים של לחם ודבש, דודאי אהבה ומים זכים מהמעיין; עגל מרבק נשחט, ויחד עם שתי בנותיו, פדריה אלת האור וטלי אלת הגשם והטל, חוגג בעל כשהוא אוחז בכוס יין, או בכד, מאחר שהעונה היא גם זו של סיום הבציר. החג נחוג בשיר, מחול ומצלתיים. ענת, מדיפה ריח בושם, רוחצת ב"שמן הארץ, בגשם של 'רוכב ערבות', בטל השמים, בגשם הכוכבים", וגשם של דבש יורד על השדות כמו נסך אהבה. ענת לוקחת נבל בידיה ושרה שירים לאהבה, סיפור על עצים, לחש של אבנים וכוכבים. זוהי תמונה של הטבע בטהרתו, והשמחה הרבה מקבילה לשמחת חג המים של בית השואבה.
אבל למלחמת בעל בים יש גם פן אחר. נאמר כי הנחש־המפלצת מאיים להשליך את בעל לתהום. תהום, מקור המים הקדמונים שמתחת לאדמה, מקביל לאלה הבבלית הקדומה תיאמת, אם האלים והאדם ואלת כל המעיינות והימים. יש המזהים אותה עם ה"תוהו" התנכי, ומייחסים לה תכונות של כאוס ואי־סדר. זוהי עמדה פטריארכלית מובהקת נגד המטריארכליות הקדומה; תיאמת הבבלית הושמדה בידי בנה מרדוך, שגזר אותה לגזרים וברא ממנה את האדמה. כמו מרדוך, גם בעל גובר על תהום; הוא מנצח את ים־נהר־לותן־נחש־מפלצת בעלת שבעה ראשים (בשיטה הפיתגוראית שבע הוא מספר החכמה הנשית, ואצל עגנון הוא מסמל כשפים הקשורים בנשיות); בכך הוא מחסל את התוהו־כאוס הקדמוני בו שלטו המים הפרועים בחסותה של אלת המעיינות ("מי תהום"), הנהרות והימים, ויוצר את הסדר החדש המבוסס על גשמי השמים העונתיים, היורדים בחסדו של האל בעל (אצל החקלאים המודרניים בארץ, "אדמת בעל" היא אדמה שאינה מושקית אלא מצמיחה רק בעזרת הגשמים).
המלה 'תהום', הנפוצה למדי בתנ"ך, מופיעה לרוב גם בהקשר של מי מעיינות, וגם של מים פרועים, חסרי שליטה. כבר בפסוק השני בפתיחת ספר 'בראשית' מתקשרת התהום עם מצב התוהו הקדמוני, ועם החושך המנטלי שהתפזר כאשר האיר יהוה את אורו על העולם. (יהוה מופיע כאן בשם אלהים, המקשר אותו עם אל, אביו של בעל הכנעני). בסיפור המבול בבראשית, ז' 11, מסופר איך "נבקעו כל מעינות תהום רבה" עוד לפני שנפתחו ארובות השמים כדי להוריד את המבול הכאוטי על הארץ. שוב, עם סיום המבול, נסכרו תחילה "מעינות תהום" - כאילו המים העיקריים שגרמו להרס היו מי התהום ולא מי הגשמים.
יצירת הסדר האלוהי מתוך מי התהום מתבטאת בספר איוב, כ"ו 12, במלים, "חוק חג על פני מים עד תכלות אור עם חושך", ובהמשך, "בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב... חוללה ידו נחש בריח." כאן מופיע הקשר בין התהום ומימיה, לבין המפלצות השונות בשמותיהן 'ים', 'רהב' ו'נחש בריח', המקבילות למפלצות בשירת אוגרית; חז"ל מציינים כי "שר של ים רהב שמו".
בשירת אוגרית מסופר איך בעל, המכונה בהקשר זה 'אדון הארץ', עולה על כס המלוכה ומשליט סדר בעולם; לכבוד ניצחונו נוסכת האלה ענת מנחה לשלום, ושרה שירי שלום. התיאור הזה מביא אותנו ישירות אל היום הגורלי, המכונה אצלנו בשם "ראש השנה". בתנ"ך, היום אותו אנחנו מכנים בשם זה מופיע כ"יום תרועה" בראש החודש השביעי (שהוא תשרי), ועיקרו תקיעת השופר; כפי שנאמר בספר במדבר, כ"ט 1, "בחודש השביעי באחד לחודש... יום תרועה יהיה לכם"; לדעת חז"ל, תקיעת השופר רומזת לקביעה מי נועד לשנה הבאה לחיים ומי נועד למוות. עוד נאמר כי התקיעה בשופר העשוי מקרן של איל מזכירה את עקידת יצחק, ורומזת בכך על הקרבנות שהובאו באותו יום כדי להשפיע על ההחלטה הגורלית הזאת. א' בתשרי נקבע בתלמוד כראש השנה לזיכרונות ("זיכרון תרועה") ולשופרות.
ישעיהו הנביא הוא שמקשר, בפרק כ"ז, בין התקיעה בשופר לבין השלטת הסדר החדש וחיסול המפלצות הקדומות, המהוות את דמות האלה כפי שהיא נראית בעיני אנשי הסדר החדש: "ביום ההוא יפקוד יהוה על לויתן (הוא לותן של בעל) נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים..." בהקשר זה הוא מוסיף בפסוק 13, "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול."
כמו בעל, שהומלך על הארץ לאחר שהכניע את המפלצת, כך מלך על הארץ גם יהוה, האל היהודי החדש. בתהלים צ"ג מופיע הקשר בין מלכות ה' לבין המים הקדמונים במלים: "ה' מלך, גאות לבש... מקולות מים רבים, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'." ובפרק צ"ו מתוארת התגברות יהוה על כל יתר האלים ולא רק על האלה הקדמונית: "כי כל אלוהי העמים אלילים... אמרו בגוים ה' מלך, אף תיכון תבל... ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו." כלומר, לאחר ניצחונו של יהוה מכירים כל כוחות הטבע בשלטונו עליהם.
אם כן, בתקופת תשרי, עונת 'איתני הטבע', התגבר האל (בעל, או יהוה) ככוח הסדר הטוב, על כוחות התוהו המימיים (תהום), ועלה על כס המלוכה העולמי; האל־האב ניצח את האלה־האם במאבק שנערך בין השקפות עולמם המנוגדות, כדי לקבוע מי מהם יביא את הסדר שלו לעולם. במיתוס שלפנינו, כמו במציאות, ניצח הסדר הפטריארכלי את הסדר המטריאכלי הקדום, שנחשב בעיני תומכי הראשון לאי־סדר, כפי שעד היום נחשבות נשים בעיני גברים רבים כבלתי הגיוניות ובלתי מסוגלות למשימות של סדר וארגון. בקשר ליהדות, נאמר ב'אנציקלופדיה של המיתולוגיה העולמית': "מההתייחסות בתנ"ך לחזרה שוב ושוב לפולחן בעל והאלות הנלוות אליו, אפשר להסיק כי עם התיישבותם בארץ ישראל נטו העברים להטמיע את פולחן בעל בלי שינויים. הרשויות המוסמכות נבהלו מכך, וזו הסיבה שציינו במצוות החגים בספר 'שמות' את הצורך "לראות את פני יהוה אלהי ישראל" במקדש המרכזי בירושלים. כך יכלו בני ישראל להפוך את נושא חג השנה החדשה הכנעני, עם ניצחונו של בעל על המים הקדמונים, לניצחון מלכות אלוהים על איומה של התהום/תוהו, והחג התפתח כיסוד בסיסי באמונת ישראל.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש