בתשובה לטלה בר, 03/10/02 18:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את מתנהגת כרגע כמו אותו אדם שכתב ל-"נשיונל ג'יאוגרפיק" מכתב על טעות בתיאור טקס בודהיסטי בטיבט. האיש אמר שזהו טקס הודיה אבל הכתב הסביר לו שאלה אנשים פשוטים שאינם מבינים את זה ובעיניהם הטקס מיועד למטרות אחרות.(נראה לי שזה היה גיליון הנשרים) עידית המילטון אמרה כי המיתוסים שהגיעו לידינו עובדו בידי משוררים דגולים. אין ברשותנו מקבילה ל-"האחים גרים" המבוסס ברובו על פולקלור גרמני. המיתוסים הם סיפורים. בעצם מה ההבדל בין סיפור למיתוס?(פרט לאצטלת המכובדות שעוטה המיתוס בשל עתיקותו, כמובן) חדלו להאמין באלים? זוהי בדיוק התקופה בה חוברו המחזות הגדולים של הקלאסיקה היוונית. היוונים מעולם לא פסקו להאמין באליהם לפחות עד שהם המירו את דתם לנצרות. למעשה, האלים שלהם אפילו העתיקו את מקום מושבם לרומא. האם שם פא וו טא צו מוכר לך? זהו שמה של קיסרית סינית משושלת טאנג. היא משלה במשך שמונים שנה.(לפחות לפי מרי בנווארס) בקיאותי בתרבות כנען הקדומה אינה גדולה אבל קשה לי להעלות על הדעת מדוע יתקיים לצורך סיבה אחרת מעמד של זונות קדושות...(בימים ההם, היו גם זונות רגילות.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. רוב האנשים הפשוטים אינם מבינים את משמעות הטקסים שבהם הם משתמשים כפולחן דתי - הקדמונים ידעו שכל עניין הדת הוא סוג השמור רק ליודעי סוד ויודעי דבר. מסתרי אלאוסיס, שבהם התבצע פולחן קדום מאוד, היו סגורים לקהל הרחב ורק לאלה שעברו חניכה מיוחדת הותר להיכנס לשם ולהשתתף בהם. תשאל את רוב היהודים הדתיים מה משמעות הטקסים הנערכים בבית הכנסת והם לא יידעו לענות לך, חוץ מהמלים שכך נעשה מאז ועד עולם. ההבדל בין סיפור רגיל לסיפור מיתולוגי הוא שהסיפור המיתולוגי משתמש בסמלים - כל הדמויות והמאורעות שקורים להן מסמלים רעיונות דתיים מיוחדים, שרק יודעי דבר מבינים אותם. זה לא אומר שאתה לא יכול ליהנות מסיפור - מהעלילה והדמויות - בלי להבין את משמעותם הסמלית הנסתרת. זה רק אומר שמי שכן מבין את הסמליות הזאת מפיק הנאה ומושג נוסף מהסיפור. המחזות של גדולי המחזאים היוונים הקלאסיים - בייחוד סופוקלס ואויריפידס - מראים בבירור שהיוצרים לא ממש האמינו באלים. גדולתם היא בשימוש המעמיק בפסיכולוגיה, הנמצאת מעבר לאמונה הפשוטה והפשטנית בכוחם של האלים. לא מוכר לי שמה של אותה קיסרית סינית - ולמה אתה שואל? אני לא בקיאה בהסטוריה הסינית. בעצם שמן אפשר להבין שהקדשות היו מקודשות - לאלת האהבה כמובן, כי הן בצעו בשמה את אקט האהבה, שהיה מקודש לה. אני לא יודעת בדיוק ובוודאות על קיום זונות לא מקודשות, אבל כגבר אתה בוודאי מתמצא בזה יותר ממני... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, ההיסטוריה היא אחד מהתחביבים שלי. משונה מאד שמעולם לא הזכרת את אלת השמש של היפנים, המיטראסו. היא עומדת בראש פנתיאון דת השינטו.(אם להסתמך על "יפן המסורתית") את צודקת, ככל הנראה, לגבי המיתוס. הוא אינו שונה מסיפור רגיל אלא רק בסאבטקסט שלו; אבל אנשים יכולים לפרש סיפור מסוים פרשנות שהיא לעיתים מנוגדת לדעת הסופר.(לדוגמא, "התפסן בשדה השיפון" ומורים מסוימים לספרות) ניתן להקיש מקיומן של הקדשות על קיום שירותי זנות חילוניים, כמו אלה שהיו קיימים בפומפיי. האם את מבקרת מפעם לפעם בפורום ערוץ ההיסטוריה של 'תפוז'? האנשים שם בקיאים מאד בהיסטוריה ונראה שאת די אוהבת היסטוריה.(או לפחות ההיסטוריה המקומית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה ומתוודה שהסטוריה איננה מהנושאים החביבים עליי, ולכן גם הידע שלי בה אינו רב ביותר. מה שאני אוהבת זו הסטוריה של הנושאים בהם אני מתעניינת - למשל, הסטוריה של האמנות והספרות, ובמידת מה גם של המוסיקה. הסטוריה פוליטית זה ממש שנוא עליי מאחר שהפוליטיקה לגווניה שנואה עליי. נדמה לי ששמעתי על אלת השמש היפאנית, אבל אני לא בקיאה במיתולוגיה של המזרח הרחוק, וגם לא של אפריקה, אמריקה או אוסטרליה. התמחיתי במיתולוגיה הכנענית בעיקר דרך ובסביבת לימוד התנך, כי התרשמתי מההשפעה הרבה שהיתה לכנעניות על היהדות. וכמו כן, בגלל קריאת מיתוסים יווניים קלאסיים בילדותי, עניין אותי דווקא ההבדלים בין המיתוסים הקדומים, מה שגרייבס מכנה ''פלאסגיים'', לבין המיתוסים שאני היכרתי. אני חושבת שמה שמושך אותי בעיקר לפגאניות הקדומה זה הפמיניזם, שאל רעיונותיו התוודעתי רק לאחרונה, אבל הנטייה עצמה כנראה מולדת אצלי... אם תקרא את ספרי ''אלה'' שיצא לאחרונה, תבין את הגישה הזאת מתוך המאצ'ואיזם הגברי שבו נתקלתי בקיבוץ. אני מבקרת בפורומים של 'תפוז' אבל לא בהסטוריה - מתוך הטעם שהזכרתי - אלא בפמיניזם, בפגאניזם, ובספרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך אגב, אם מעניין אותך לקרוא סיפור מד"ב שכתבתי, בשם "אור ירוק", תוכל להיכנס לדף היוצר על שמי באתר הבמה החדשה - www.stage.co.il ויש שם עוד כמה יצירות הקשורות בדעות המיתולוגיות והפמיניסטיות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצו לשמור ולשמר את ה''ידע'' החשוב ביותר רק אצל חבורת סוד מוחלט בהחלט (ידועים בשמם כהגמונית הכמורה והלויים) הוא ראשוני וחשוב גם ביהדות. יהודה הנשיא היה צריך לתרץ ב''הפרו תורתך'' את זה שהוא העביר את התורה שבע''פ למשנה הכתובה. הרמב''ם קבע שמי שלא מקבל תורה שבע''פ הוא כופר (או אפיקורס, אני לא זוכר כרגע), שבלעדיה אין ערך לתורה שבכתב, ועל התושב''ע היו ממונים רק נבחרי הכהונה. עד כמה שאני יודע, גם על לימוד קבלה וזוהר ישנן מגבלות - גיל ארבעים, הכנה מוקדמת, רק לזכרים. ישנה הלכה ברורה שקובעת שאין ללמד בציבור את הסודות הכמוסים ביותר ''סוד אדוני ליראיו'', ושאין דורשים בציבור בענינים החשובים והעמוקים (ביכול) ביותר. הרמב''ם נאלץ להתפתל בהסברים כשכתב ספר שלם על הנושאים האלה - מורה הנבוכים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |