 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעשה אחד של אלימות בולע את כל המילים והמחשבות הריקות שבעולם. באומץ שהיא דורשת, במסתורין הניחן באומץ הזה, היא מנפצת את הפחדנות ואת הסתמיות שבמילים ויוצרת ואקום חדש אליו מילים אחרות מחויבות להיכנס ולמלא. ההיסטוריה כולה היא פשוט שורה מגוונת של מעשים אלימים. והאמנות שלנו, היא הבחינה העמוקה והביטוי הממוסגר של האלימות החבויה בנו. מכל סוגי האלימות, זו של המתנקש הפוליטי היא המעניינת ביותר. בדרך כלל, עבור אדם לקחת חלק בהיסטוריה, עליו לעבור שנים על גבי שנים של מהמורות, של מאבקים, של התגברות על שלב ועוד שלב של מכשולים; בין אם הוא אמן, איש עסקים, ספורטאי, או כל דבר אחר בעל משמעות כבדת משקל. אף אחד לא נכנס בשערי ההיסטוריה אילולא עבר לפני כן שנים רבות מאוד בנתיב שהגורל הועיד לו. זה מתפקד כמסנן אבולוציוני הכרחי; אינך ראוי לגדולה, אילולא הקדשת עצמך אליה. כולם צריכים לעבור את זה - כולם, מלבד אחד. המתנקש הפוליטי מפלח עבורו קיצור דרך מלא סיכונים. באמצעות פעולה אחת יחידה ומרוכזת, הדורשת כוח תכנון אדיר ורצון מטורף - המתנקש הפוליטי מזריק את עצמו לתוך דפי ההיסטוריה, באמצעות לחיצת ההדק האחת שלו. עין הכוונת - כמו אל תוך הרווח בין פסקה לפסקה. מנהיג צריך לנהל קמפיינים ארוכים. להיפגש עם העם, לדבר עם התורמים. יום אחר יום אחר לילה של ספינים תקשורתיים ואייטמים דמגוגים. להמתין חצי עשור להזדמנות נוספת לזכות בכוח העצום שהוא מבקש. המתנקש רק זקוק לשנייה אחת של קו נקי למטרה. ולשבועות או חודשים הדרושים כדי להכין את עצמו אל השנייה הזו. ולא כדמות אטומה. כלומר, היה כזה, או היה כזה - וזה מה שהוא היה. אלא, כדמות מלאת מסתורין. כה רב תמיד אופף את מניעיו ואת תהליכי נפשו. ומסתורין הוא האלמנט המרתק ביותר של הפסיכולוגיה האנושית. וכאשר המתנקש מת, מסתורין זה הופך לנצחי ואינסופי; מותיר לנו להשתמש בכוחות הדמיון שלנו כדי לעשות סדר בדמות המהממת. ואנו צובעים אותה בהתאם לתודעה הקולקטיבית שלנו. המתנקש הפוליטי הופך למראה שלנו. לא משנה מה היו כוונותיו, שמו הופך אחד עם הרוח של התקופה. אפילו יותר ממנהיגיה - בדיוק בזכות המסתורין שדמותו הותירה. יש בנו תיעוב טבעי לשנים ארוכות. לדברים שדורשים זמן. לכלליות מופשטת ורחבה. למתח המעצבן של הסבלנות ולמאמץ הסיזיפי של מטרות אשר הדרך אליהן תלולה כהרים ועמקים. אך יש לנו משיכה לסיטואציה. למה שמיידי ומפתיע. אנו אובססיביים לרגע. שאל אדם מה הוא עשה כל חייו - והוא יגמגם. שאל אותו על סיטואציה מסוימת, והוא יוכל לומר לך דברים רבים. מהרגע שזה התחיל עד הרגע שזה נגמר. ואת כל המחשבות שחלפו בראשו. המתנקש הפוליטי הוא המלך של הרגע. שום דבר לא מבטא את עוצמתו של הרגע, כמוהו. הוא הביטוי המובהק ביותר שלו. שכן זו האלימות שהרגע מתבטא בה בצורה המובחנת ביותר. הגנב. האנס. סוחר הסמים. הרוצח הסדרתי. המתנקש השכיר. כולם חוזרים על עצמם. עשית זאת פעם אחת, כנראה שתעשה זאת עוד פעם. אך המתנקש הפוליטי עושה זאת רק פעם אחת, פעם אחת ויחידה שלא תחזור שוב לעולם. אויבו הנצחי שהוא הפוליטיקאי, המלך, או המנהיג החברתי - ראוי לו כיריב תמטי: הניסיון כנגד ההחלטיות. הסבלנות כנגד הזריזות. המילים כנגד המעשה. הסדר - כנגד הכאוס. מבעד למרקם הרוטט של החברה, מתוך ההיבטים הקורנים של ההיסטוריה - הם מנהלים מערכת יחסים אינטימית ומיוחדת. מערכת יחסים של אהבה אותה לעולם לא נכיר. עם פסיכולוגיה עמוקה ומלאת רבדים. הערצה. בדידות. פחד. ניצחון. הרגשות המורכבים והנחוצים ביותר מעורבבים ביניהם - כאשר גורלה של המדינה כולה נמצא על הקו. המתנקש חי בצילה של המטרה שלו. שומע אותו כל יום. רואה כל שעה. בעוד שהפוליטיקאי כלל לא מודע לקיומו של המתנקש. בהתנקשות האולטימטיבית, שבה כל הניגודיות התמטיות נמתחות אל קיצן - הוא מת בלי לדעת שהוא חי בכלל. והמתנקש מקנא לאהבה שהמנהיג זוכה לה. הוא מקנא לשנים שאהבה זו דורשת כדי להתפתח, וליכולות האיכותיות אשר מרוויחים אותה - יכולות שלו לעולם לא יהיו לו. זה הפער הרחב הזה ביניהם, אשר דורש מן המתבודד היחיד, כמו אצבע הנשלחת אל גירוד מציק - להדביק. הסוד למוטיבציה טמון בהבנת כובד המשקל של הרווח החברתי של המדינה ההמונית. בכך שהוא מחסל אותו, המתנקש חולם להפוך לאחד עם המנהיג הכריזמטי. הוא מבקש לעצמו טעימה מתהילתו. והמנהיג הכריזמטי בתורו, בקנאה שדמותו עוררה, באומץ לעשות מעשה מסוכן שהיא חשפה - תהילתו מתעלה; והופכת לאגדה… |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"באומץ לעשות מעשה מסוכן שהיא חשפה - תהילתו מתעלה; והופכת לאגדה…" - אני מקווה שגם את זה הבאת כפנטזיה של אותו מתנקש ג'נרי עליו אתה מדבר, ולא שכך אתה חושב. על כל היטלר אחד שלא הרגו בזמן יש מאות מנהיגים סבירים שחוסלו בידי אלה שיודעים את ה"אמת". כולנו מכירים כמה דוגמאות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. גם רוצח סידרתי הוא פעמים רבות דמות ראשית בסיפור המיתי הנרקיסיסטי שהוא רוקם בתוך ראשו. זה ״נו, פסדר״ אם קצת מנתחים את העולם הפנימי, עם ניסיון להבין את המניעים מנקודת מבטו, מתוך רצון לפרש או להבין טוב יותר1 איך אדם מביא את עצמו לשפל הנמוך ביותר שיש לאנושות להציע, אבל אסור לשכוח גם לצאת מהטריפ (הקצת חולני) הזה. בסופו של יום, בהסתכלות יותר סבירה מבחוץ/מן הצד, הילד הזה שניסה לרצוח את טראמפ הוא אפס מטומטם שעשה מעשה גם בזוי וגם מאוד בנאלי. ילד שזרק את החיים שלו (ואת החיים של הקורבן הרנדומלי שלו) לפח האשפה, סתם, פשוט סתם, בגלל רעיון מטומטם זה או אחר שהסתובב לו בראש. לא תהילה, לא מיתי ולא התעלות. סתם עוד אידיוט-חלאה-פתטי רצחני אחד לאוסף גדול של כלומניקים. האנושות אף פעם לא סבלה ממחסור חמור של כלומניקים שכאלה. ולנושא אחר: לדעתי, השאלה שאנחנו באמת צריכים לשאול את עצמנו, בחברה המתיימרת להיות מודרנית, היא למה אנחנו עדיין משתמשים בשיטות משטר אינפנטיליות בהן שמים איש על סוס, נותנים לו להחזיק דגל ויאללה אנשי המפלגה ו/או המדינה אחריו. אם האיש הספציפי נופל מהסוס (באופן יותר או פחות ״טבעי״), זה יכול להשפיע השפעה הרת גורל על מדיניות, על המפה הפוליטית, על יחסי כוח ועל גורל של חברות המונים עם כלכלות של מעצמות. למה אנשים בוגרים עדיין משחקים ב״משחקי הכס״ האלה במאה ה-21? משעמם לנו? זה רעיון חלמאי לקשור גורל של מדינה שלמה (של העולם?), של גורל תאגידים וכלכלות בזהות של איזה חרצוף שמושיבים על איזה כס מלכות ל-X שנים. האם כל הרעיון של דמוקרטיות מודרניות לא היה בגלל הזיהוי של הבעיה הזאת של אי היציבות של משטר-יחיד ולכן עברו לשיטות משטר בירוקרטיות יותר / מבוזרות יותר / מבוססות שיטות מפלגתיות? בשיטת משטר נורמלית/סבירה, אם הורגים איזה בעל תפקיד, מישהו אחר נכנס למלא את תפקידו והכל אמור להמשיך פחות או יותר כרגיל. צער במשפחה, בשביל הממלכתיות אפשר להוריד את הדגל לחצי התורן לאיזה שבוע ויאללה ממשיכים. כי לכתו של זה, עם כל העצב שבדבר, לא אמורה להיות שונה יותר מלכתו של כל בעל תפקיד אחר במערכת. אריק הביע פליאה בתגובה 770031 מאפקט הפרפר שיכול להיות למעשה כל כך קטן של לחיצה על הדק של איזה פלוני. אני חושב שזה שימוש במושג שמפספס קצת את העניין המוזר שברצח פוליטי. לא מדובר במעשה קטן שמשפיע בסידרה ארוכה של קשרי סיבה-תוצאה על מהלכים בהיסטוריה. הבאג במערכות הפוליטיות המבוססות-חרצוף, בהן אנחנו משתמשים, זה שהפרפר יכול לגרום להוריקן במהלך אחד בקשר ברור וישיר של סיבה-תוצאה וזה ההוריקן המידי שהתרחש שימשיך להשפיע על מהלכי ההיסטוריה. זה תוצא פרפר שהוא אנלוגי לעולם בו הפרפר מפעיל נשק גרעיני במרכז עיר, במקום משק הכנפיים מהביטוי המקורי. זה לא פיצ׳ר. זה באג ואפשר אחרת2. _______________ 1 וזה סוד הקסם של דמויות של תומאס האריס, למשל. 2 נשיא שוויץ [ויקיפדיה] ותפקידי ראש המדינה והממשלה שחלים באופן שווה על שבעת חברי מועצת הברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר לשיטת ממשל? בישראל ובארצות הברית יש שיטות ממשל מאוד שונות. בישראל, אם הורגים את אריאל שרון, מחליף אותו אהוד אולמרט בצורה מסודרת. ואם מדיחים את אולמרט, ציפי לבני היא המחליפה הטבעית שלו. ועדיין כל הסדר הזה התערער בצורה מוחלטת למרות שיטת הממשל. לנתניהו אין אף יורש מוסכם. אגב, מבחינה פורמלית טראמפ, בשעת המעשה לא היה אפילו מועמד במירוץ (המפלגה שלו עדיין לא הכריזה עליו כמועמד). כמוכן בארצות הברית אפשר להחליף נשיא לא מתפקד כמו ניקסון. לא מדובר על בעיה של השיטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן ולא. אם אתה מכנה את ״השיטה״ רק במובן של ההגדרות הפורמליות, אני כמעט מסכים (אבל גם אז - יש עוד המון מה לעשות בחוק הפורמלי כדי להקטין את חומרת הבעיה). אבל שיטת משטר היא לא רק החוק היבש ואיך שאפשר בתאוריה להתנהל במסגרתו בצורה יותר ״נכונה״. ה״שיטה כוכבית״ זה מה שאני מדבר עליו וזה כולל גם את הנורמות הפוליטיות, התנהלות המערכת, העדפות הבוחר והתנהגות המפלגות/פוליטיקאים. למשל א׳: בארה״ב חיסול נשיא (או מועמד לנשיאות) זה אירוע הרה גורל, גם אם בתאוריה סגן הנשיא יכול להכנס לתפקיד ולא קרה כלום. גם בלי קשר לנושא ההתנקשויות הפוליטיות, השאלה מי זוג החרצופים שמתמודד בבחירות זו שאלה סופר גורלית וזה מאוד חלמאי לדעתי שזו השטות שמתעסקים בה מאות מליוני אזרחים של המעצמה החזקה בעולם. למשל ב׳: בישראל, מאז שנות ה-90 והקמפיין של רבין (וההרפתקה הקצרה עם חוק הבחירה הישירה בסיבוב הבחירות לאחר מכן), יש מצב אנומלי בו נכנס לציבור עמוק לראש (בעידוד המפלגות) הג׳וק שהציבור הולך לקלפי לבחור ראש ממשלה. ״אגב, מבחינה פורמלית טראמפ, בשעת המעשה לא היה אפילו מועמד במירוץ״ פה לקחת את הדגש על פורמליסטיקה כבר ממש רחוק. למה זה חשוב? הוא החרצוף של הרפובליקנים ולהגיד שלא ״באמת״, בדיוק ברגע היריה, זה ניטפיקינג די משונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פרוש מדוע? משום שאנו הקצה של מאות אלפי שנות אבולוציה שבהם התמחינו בבחירת קוף האלפא של הלהקה שלנו. אתה אינך מבין דבר עקרוני. האיש על הסוס אינו בהכרח "פיהרר" שהכל יישק על פי דברו. מדוע הממלכה המאוחדת זקוקה למלך? האם המלך מנהל את המדינה? לא. המלך הוא אוניה פרסונלית המסמלת את המכנה המשותף ש ל הממלכה המאוחדת שאת ענייניה מנהלת מערכת בה המלך הוא גורם שולי. מדוע כל חברה גדולה זקוקה למנכ"ל או יו"ר הדירקטריון. בד"כ המנכ"ל מנהל את העניינים באמצעות צוות של יועצים ומנהלים שבלעדיהם כל המערכת תתמוטט. ובכל זאת נדרשת דמות מרכסית שתרכז את העבודה הזו ותישא באחריות הכוללת. ולכן אנו זקוקים למועמד יחיד ומוסכם של השמאל הפוליטי. המועמד הזה ייצג לציבור הרחב את ההכרעה שהוא נדרש לעשות בקלפי. לא מדובר בתיקון אחת ממערכות השלטון ולא מדובר בבחירת הדרך בה ננצח את החזבאללה. מדובר בהכרעה פשוטה: אנחנו או הם. חברה פתוחה וסובלנית או אוטרקיה קנאית וחשוכה. ואת הבחירה הזו מייצגת הבחירה בין נתניהו לבין המועמד להחליפו. הצורך בקונקרטיזציה ובייצוג מוחשי של דילמות מבניות הוא צורך נפוץ של המוח האנושי. באותה מידה יכולת לשאול מדוע אנו צריכים לבחור מלכת יופי מסויימת ולא מסתפקים בהגדרה תאורטית של הנתונים הפיזיים המגדירים יופי נשי. כאשר אני מטיף לבחירתו של אייזנקוט כמועמד המחנה לרוה"מ, איני עושה זאת משום שאני חושב שעצם הבחירה בו תגרום לעשרה מנדטים של חרדים ומזרחיים לוותר על השטריימל ולהתחיל לאכול גפילטע פיש. כולנו רואים שמדובר באדם לא כריזמטי וקצת אפור. הוא פשוט אמור לייצג את המחנה והבחירה. וזה בדיוק תפקידו של האיש על הסוס. האיש על הסוס המקורי שייצג את רעיון השיוויון והאחווה של המהפיכה הצרפתית התגלה בסופו של דבר כאוטוקרט שהכתיר עצמו לקיסר. האפרוריות וההתרחקות מפולמיקה של אייזנקוט אינם לגנותו אלא לזכותו. הפוליטיקה שלנו זקוקה לקצת אפרוריות והתרחקות מפולמוס. אם אתה סולד מגנרלים על סוס, תתרכז בדילמה עצמה ובבחירה שבפניך. להרבה מאד אנשים חשוב מי האיש שהם הולכים אחריו. בשעת הקרב, הסיכוי שאנשים ילכו בעקבות אדם שהם מכירים, הרבה יותר גדול מהסיכוי שהם ילכו בעקבות רעיון או אידיאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״משום שאנו הקצה של מאות אלפי שנות אבולוציה שבהם התמחינו בבחירת קוף האלפא של הלהקה שלנו״ נו אז? אנחנו כבר הרבה זמן לא קופים ואנחנו מנהלים חברות המונים מודרניות ולא שבט או להקה. האדם כבר מאות שנים שוקל מחדש (שוב ושוב) איך לנהל את חברות ההמונים שלו ומנסה כל מיני דרכים שונות ומשונות שקרובות יותר ופחות למודל בחירת קוף האלפא. חלק מהחברות מתרחקות מהמודל הזה יותר וחלק אחר לא. אי אפשר להתיחס אל כך כאל נתון מחויב המציאות או כאל ״טבע האדם״. אני אפילו לא טוען שצריך להתעלם לחלוטין מהנטיה האנושית הזאת (ולכן זה איש קש) ולבטל תפקידים כמו נשיא ו/או ראש ממשלה. אני בסה״כ אומר שצריך לעשות לכל הפחות סובלימציה לנטיה הזאת ולהפוך אותה לפחות חשובה. אני לא מתווכח איתך שזה מה שאנשים עושים ושזו נטיה אנושית נפוצה. אני לא חושב שאפשר לטעון שהיא הכרחית או מחויבת הטבע האנושי. זאת משום שגם אפשר לדמיין אפשרות אחרת וגם אפשר לראות איך זה עובד במקומות (עם בני אדם!) בהם בחרו לא להתנהג בצורה הפרימיטיבית הזאת. או להפוך אותה לפחות חשובה למערכת הפוליטית - למשל כמו בדוגמה שלך עם משפחת המלוכה ב-UK. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לארצם של שעוני הקוקיה (שהומצאו בכלל בגרמניה) אולי שוקי יוכל לתת דוגמא מההיסטוריה למדינה שהצליחה להתנהל באופן סביר כשבראשה עומדת הנהגה בלי ''ראש'' מוסכם - בדומה לכנופיית הארבעה המפורסמת בסין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוויץ זו דוגמה קיצונית (לחיוב) אבל לא חייבים ללכת אל הקיצון כדי להתיחס אל הביקורת שלי. כאמור, אני לא דורש שבני אדם יפסיקו לגמרי להתנהג כמו קופים עם תחביב לבחירת אלפא. אני רק אומר שצריך (לכל הפחות) להודות בפגם המובנה בנטיה הזאת, להסכים (לפחות במידה מסוימת) שזה לא לגמרי הגיוני להתעקש להמשיך לעודד את התופעה בקונטקסט של חברת המונים מודרנית ושאפשר לחשוב על מנגנונים כדי להגן מפני התופעה ו/או לעשות לה סובלימציה. אני אפילו לא ממציא את הגלגל כשאני אומר את זה - בשביל זה המציאו כלים כמו הגבלת כהונה או ביזור/צמצום סמכויות לראש ממשלה / נשיא ומנגנונים להתמודדות העלמות פתאומית של האלפא תורן כבר קיימות בשיטות הפורמליות כבר היום. הצרה היא יותר בנורמות הפוליטיות הפסולות / הרגרסיה למשיכה אל פופוליסטים, בשנים האחרונות, יותר משזה פגם מהותי בשיטות פרלמנטריות כמו בישראל. אבל לגבי ארה"ב אני מתעקש - השיטה הפורמלית שלהם לבחירת נשיא (והדגש שהם שמים על כך) היא באמת (לדעתי) שיטה שמעודדת חוסר יציבות, התנקשויות ותרבות פוליטית בסגנון משחקי הכס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהדוגמה הקלאסית היא הרפובליקה הרומאית שנוהלה למעשה ע"י הסנאט. במקביל לסנאט היו עוד מוקדי שלטון, בפרט היו שני קונסולים שתפקדו כמעין ראשי ממשלה. אבל הללו היו כאמור שניים ונבחרו כל שנה (ע"י הסנאט אני חושב). גם ספרטה היתה דיארכיה (שני מלכים) שנוהלה בפועל ע"י גרוסיה (אסיפת הזקנים) והאפורים (קבינט של חמישה בכירים שפקחו על המלכים והגרוסיה). נדמה לי, אבל, שהויכוח הולך לשוליים הרחוקים ממה שכתבתי. אם אביב רוצה לומר שהתכונה האנושית לנהות אחר משיח מורם מעם שיפתור את כל הבעיות היא בעייתית, אין לי אלא להסכים. העניין הוא שהבעייה בישראל היא אחרת לגמרי: יש לנו כאן 5 מיליון מנהיגים. יש כאן גישה נפוצה שאחד הוריאנטים שלה הוא מה שהציג כאן דב אנשלוביץ. ע"פ גישה זו "הריבון הוא הבוחר". לגישתם אנו חיים בדמוקרטיה אתונאית בה הבוחר אמור לקבוע את המדיניות הצבאית, חברתית, כלכלית והנבחרים הם רק כלי של הוצאה לפועל של המדיניות שנבחרה. אין טעם לפרט שוב עד כמה התאור הזה מנותק מן המציאות. משל היינו מחליטים למנות רופאים בקלפי. במדינת ישראל מתחוללת מלחמת אזרחים בין מחנה פאשיסטי-תאוקרטי לבין מחנה התומך בחברה פתוחה וסובלנית. למאבק הזה צריך לעשות קונקרטיזציה בדמות בחירה בין שני מועמדים לראשות הממשלה. אנו לא נקראים לשפוט בין המדיניות הבטחונית של יאיר גולן לבין זו של בני גנץ. אנו נקראים לבחור בין ממשלה המובלת ע"י עבדקנים, גזענים ומקופחים מקצועיים או ממשלה שתובל ע"י חילוניים ליברלים. אם תנתן לבוחר הזדמנות להתפצל לעשרות רסיסים ועניינים, הוא יעשה זאת וכמקובל יבחר גם תה וגם קפה, פשוט כדי להתחמק מן הבחירה. לכן הדרישה לאיחוד המחנה ובחירת מועמד מוסכם אינה נסמכת על שיקולים אלקטורליים או על אמונה משיחית במועמד זה או אחר. היא נסמכת על הצורך לחדד לבוחר את ההכרעה שהוא צריך לעשות. אני רוצה להצביע על האבסורד בכך שדורשים ממפלגות לקיים הבטחות שספק אם ביכולתן לקיים ולעומת זאת רוצים לשחרר אותן אפילו מהתחייבות לגבי זהות רוה"מ, דבר שהוא בהחלט נתון לבחירתם. הבעיה עם בנט לא היתה שהוא עשה משהו לא בסדר, אלא זה שבעצם רק מעט מאד אנשים בחרו בו אישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"העניין הוא שהבעייה בישראל" בפתיל זה הדגש שלי היה דווקא על ארצות הברית ו(אותי) לא ממש עניין לדבר על הביצה המקומית (כלומר אחרים כמובן מוזמנים, אבל אני בחופש). אז ספציפית לארה״ב - יש דברים במערכות האיזונים והבלמים שלהם שאני מעריך. אבל הבחירות לנשיאות תמיד נראו לי כמו משהו הזוי (בלשון המעטה). זה שכל כך הרבה תלוי (בארה״ב ובכל העולם), באיזה קרב פופולריות מטומטם בין איזה שני זקנים דמנטים, נראה לי הזוי (בלשון המעטה). אם הדבר הזה הוא לא שיטת משטר מטומטמת ומסוכנת, אני חושב שגם הרבה שיטות אחרות (שיותר בקונצנזוס להגיד שהן גרועות) צריכות לקבל פטור מהשיפוטיות שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נשאר לך רק להסביר איך ארה"ב עם הדמוקרטיה הנשיאותית שלה נחשבת לדמוקרטיה המובילה בעולם, אות ומופת לכל הדמוקרטיות האחרות. היסטורית, השיטה הנשיאותית בארה"ב נוצקה בדמותו של ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון (עוד גנרל על הסוס שהוכתר למנהיגות). כדאי לדעת כי במקור מי שזכה בבחירות הוכתר לנשיא ואילו המתחרה שהפסיד הוכתר לסגן הנשיא. המהפכה האמריקאית הובלה ע"י קבוצה יוצאת דופן בגודלה של אישים בולטים שהתכנסו בקונגרס קונטיננטלי והובילה את 13 המושבות לעצמאות מבריטניה. כבר בשנים הראשונות בלט הקונגרס הזה בחוסר היעילות, הפלגנות וחוסר היכולת לפעול ונוצרה הרגשה שיש צורך בדמות מרכזית שכביכול לא תהיה חלק מן המערכת הפוליטית ותלכד סביבה את כל הפלגים. הרגש הזה התקיים בו זמנית עם רגש חזק של התנגדות לשלטון מרכזי חזק ורפובליקניזם קונפדרטיבי עם דגש על זכויות הפרט מול עריצות השלטון. וושינגטון שהיה ידוע הן כאדם נחוש והן כמתון שאינו מעורב בפלגנות הפוליטית ומקובל על כל הזרמים נבחר לנשיא בהסתייגות הברורה שלא מדובר במלך אלא כראשון בין שווים. אישיותו ופעולתו הנבונים והמתונים של וושינגטון הם שסללו את הדרך לכוח העצום שיש היום בידי נשיא ארה"ב. ובכלל לענ"ד הבעיה של ארה"ב אינה בדיארכיה הדו-מפלגתית שלה ובמשטר הנשיאותי אלא במערכת המשפט הבלתי אפשרית שלה והנבחרת באופן פוליטי, שאין בה מספיק עצמאות לשמש כאיזון לכוח הנשיאותי. זה מה שהטריף אותי במהפכה החוקתית של הפאשיסטים לוין את רוטמן. בתור תיקון הם הציעו לפגוע דוקא בנקודת החוזק של הרשות המשפטית. במקום לתקן את לשכת עוה"ד המושחתת והלא מייצגת בחרו לעלות עם D9 על בג"ץ שגם כך הושחת ע"י המדיניות האנטי-דמוקרטית של איילת שקד וגדעון סער שבחרו שופטים לפי מפתח פוליטי ולא לפי משקלם הסגולי במערכת המשפט. המערכה נגד ביה"מ העליון התחילה עם דניאל פרידמן ורות גביזון והסתיימה עם הנבלים לוין את רוטמן. נ.ב. יצא לי קצת דמגוגי ומטאטא מתחת לשטיח את הבעיות הקשות גם כאן וגם שם, אבל לטעמי ברור שהגישה המתנשאת והמבטלת כלפי הדמוקרטיה של ארה"ב אינה יכולה להיות צודקת. הבעיה של ארה"ב היא קיומם של חוגים רחבים התומכים בפופוליזם ובריאקציה של טראמפ ו-MAGA. מי שרוצה להאשים בכך את השיטה האמריקאית, צריך להוכיח זאת. כאשר מנסים שיטה דמוקרטית על ציבור שאין לו ערכים דמוקרטיים יש בעיה והפיתרון אינן בהכרח בגילנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, ארה״ב נחשבת לדמוקרטיה המובילה בעולם למרות שיטת הבחירות לנשיאות ולא בגללה. חוץ מתחרות פופולריות דבילית בין שני חרצופים, לשיטה האמריקנית פיצ׳רים רבים אחרים שהם בלתי תלויים בשיטת הבחירות לנשיאות והם היו יכולים להתקיים גם עם שיטות אחרות. הפיצ׳רים של שיטתם: - הפרדת רשויות שיטת המשטר בארה"ב מבוססת על עקרון הפרדת הרשויות לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות: הרשות המחוקקת (הקונגרס), הרשות המבצעת (הנשיא והסוכנויות הממשלתיות), והרשות השופטת (בתי המשפט). הפרדת הרשויות מונעת ריכוז כוח רב מדי בידיים של גורם אחד ומבטיחה ביקורת ופיקוח הדדיים. - מערכת משפט בלתי תלויה בתי המשפט בארה"ב, ובמיוחד בית המשפט העליון, פועלים באופן עצמאי ובלתי תלוי. הם יכולים לבקר ולבטל חוקים שמפרים את החוקה ולפקח על פעולות הרשות המבצעת והמחוקקת. - החוקה והזכויות החוקה האמריקנית והאמנה לזכויות האדם (Bill of Rights) מספקות מערכת רחבה של זכויות וחירויות בסיסיות לכל האזרחים. החוקה מגבילה את כוח הממשל ומבטיחה את זכויותיהם של היחידים. - שלטון החוק בארה"ב יש מחויבות לשלטון החוק, שמשמעותו שכולם כפופים לאותם חוקים, כולל בעלי תפקידים בשלטון. זה כולל הגנות משפטיות מפני אי צדק ושרירותיות של השלטון. - ייצוג דמוקרטי בקונגרס הקונגרס האמריקאי מורכב משני בתי מחוקקים: הסנאט ובית הנבחרים, המייצגים את האזרחים באופן פרופורציונלי. הדבר מאפשר ייצוג רחב ומגוון של דעות וצרכים ברחבי המדינה. - חופש הביטוי והעיתונות בארה"ב ישנה הגנה חזקה על חופש הביטוי והעיתונות, שמאפשרת ביקורת ציבורית חופשית על הממשל ועל תהליכים פוליטיים, ומאפשרת לאזרחים להשתתף באופן פעיל בדיונים ציבוריים. - בחירות למדינות ולרשויות המקומיות הבחירות לרשויות המקומיות ולממשלים המדינתיים (כולל המושלים, בתי המחוקקים המדינתיים, וראשי הערים) מעניקות כוח רב לאזרחים להחליט על מדיניות בתחומים רבים וחשובים. - אזרחות פעילה בארה"ב ישנה מסורת ארוכה של מעורבות אזרחית, הכוללת ארגונים חברתיים, עמותות, והתארגנויות אזרחיות אשר משפיעות על המדיניות הציבורית ומקדמות שינוי חברתי. השילוב של עקרונות אלו יוצר מערכת דמוקרטית יציבה ומובילה, המאפשרת שליטה ובקרה אפקטיביים, זכויות פרט רחבות והגנה על חירויות הפרט. הבחירות לנשיאות הן רק חלק ממערכת זו, אך המערכת הדמוקרטית רחבה ומורכבת הרבה יותר. הבחירות לנשיאות בארה״ב (לדעתי) הן כמו חור אבטחה חמור בגוף תוכנה שהוא בסה״כ מתפקד, יציב, חיובי ועם המון פיצ׳רים חיוביים. גוף תוכנה שכזה יכול לתפקד טוב לאורך זמן, כל עוד השיטה שמה בקדמת הבמה מועמדים לנשיאות עם מרכיב ממלכתי ושיש להם כבוד לשאר מוסדות השלטון. ברגע שנכנסים למערכת קטעי קוד מאובנים (Legacy) כמו ביידן ו/או נוזקה (Malware) כמו דונאלד טראמפ, קל יותר לראות את חור האבטחה במערכת ועד כמה היא יכולה להיות פגיעה. אבל לא הם יצרו את חור האבטחה הזה. הוא תמיד שם. כלפי פנים, אני לא כל כך דואג לארה״ב. אני חושב שגם אם יצורים כמו טראמפ יובילו ל״זמנים מעניינים״, חוסר יציבות ואולי אפילו לאלימות, איכשהו האמריקנים יצליחו למצוא את הידיים ואת הרגליים שלהם בתוך המהומה והם יצאו מכך מחוזקים יותר בצד השני. הנד-נד הלא יציב הזה בין שני חרצופים בו ״Winner takes all״ הוא הרבה יותר מדאיג והרסני כאשר מדובר במדיניות החוץ של ארה״ב. המעצמה עם הצבא הגדול בעולם מתנהגת כמו פיל עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית בחנות חרסינה. אפגניסטן: מדיניות החוץ של ארה"ב באפגניסטן השתנתה בצורה דרסטית בין הנשיאים. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש, ארה"ב פלשה לאפגניסטן ב-2001 במטרה להפיל את שלטון הטליבאן ולחסל את אל-קאעידה. בתקופת הנשיא ברק אובמה, הוגבר מספר הכוחות באפגניסטן במסגרת "ההתעצמות" (surge) כדי לייצב את המדינה ולהכין את הכוחות האפגניים לקחת אחריות. עם כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד, המדיניות השתנתה לכיוון של מו"מ עם הטליבאן ונסיגה חלקית של הכוחות. לבסוף, תחת הנשיא ג'ו ביידן, הוחלט על נסיגה מלאה מהמדינה, שהובילה לקריסת הממשלה האפגנית ועליית הטליבאן לשלטון. הסכם הגרעין עם איראן: במהלך כהונתו של אובמה, נחתם הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ב-2015, שמטרתו הייתה להגביל את תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להקלה בסנקציות. כשהנשיא טראמפ נכנס לתפקיד, הוא יצא מההסכם ב-2018, חידש והגביר את הסנקציות על איראן, דבר שהביא להסלמה במתחים באזור. מאז כניסתו של ביידן לתפקיד, ישנו ניסיון לחזור להסכם או להגיע להסכם חדש, אך המצב עדיין לא ברור ויציב. היחסים עם קוריאה הצפונית: בתקופת אובמה, המדיניות כלפי קוריאה הצפונית התמקדה בלחץ כלכלי ובידוד דיפלומטי. עם כניסתו של טראמפ, המדיניות השתנתה בצורה קיצונית, וכללה פגישות פסגה עם קים ג'ונג-און וניסיונות להגיע להסכם פירוק נשק גרעיני. למרות זאת, לא הושגו תוצאות משמעותיות והמתיחות נמשכת. ביידן חזר למדיניות זהירה יותר, כולל דרישות להוכחות לפירוק נשק לפני הקלות בסנקציות. היחסים עם קובה: אובמה פתח בדיפלומטיה ושיפור היחסים עם קובה, כולל פתיחת שגרירויות והקלות בסנקציות ב-2015. טראמפ הפך רבות מהמדיניות הזו והחמיר את הסנקציות מחדש. ביידן לא שינה משמעותית את המדיניות של טראמפ עד כה, מה שגרם למתח מחודש בין המדינות. יש גם את הזיגזג של הסכם פריז לשינוי האקלים ועוד דוגמאות. יכול פה מישהו לקפוץ ולהגיד ״אבל היי! הזיגזג המופרע הזה לא נובע משיטת הבחירות לנשיאות בארה״ב אלא תוצאה רגילה של משטר דמוקרטי!״. משטר דמוקרטי שבו תמיד יש סיכוי לחילופי שלטון ושינויי מדיניות. בעוד שאני מסכים שהסיכוי לחילופי שלטון ושינוי מדיניות זה פיצ׳ר ולא באג של השיטה הדמוקרטית, אני חושב שבדמוקרטיות עם שיטת בחירות בו הבחירות לפרלמנט זה העניין העיקרי (בלי או עם פחות דגש על בחירה ישירה לבחירת חרצוף-עליון למדינה), קואליציות וצמצום סמכויות העומד בראש, הנד-נד והזיג-זג לאחר חילופי שלטון נוטה להיות פחות קיצוני. המערכות מורכבות יותר, כוללות הובלה ומשיכה של יותר אנשים לכיוונים שונים ומבוססות פחות על קפריזות ואופי של אדם ספציפי שלפעמים לוחץ לפעול לכיוון מסוים ממניעים פרסונליים, אגו מנופח או סתם הפרעות אישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זמן ששיטת האלקטורים נמשכת אין טעם לדבר על בעיות אחרות שם, אם כי השאלה איך ייתכן שדווקא שני אלה הגיעו לגמר מעניינת ומפחידה. זה כמו שאלה היו מתמודדים על מקום הראשון בדראפט ל NBA. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שאנחנו לא נשנה גם את זה וגם את זה, יש טעם לדבר על זה כמו שיש טעם לדבר על זה. לגבי צמד החרצופים: יאפ. כל הסימנים מראים שביידן כבר בדרך החוצה, אז עדיין הכל די בערפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אני מבין מבין השיטין1 שהשלטון באותם מקרים התנהל בצורה סבירה? אם כן, זה טיפה מעודד אותי. אני לא חושב שתמצא הרבה מתנגדים *רעיונית* לאיחוד המחנה, אבל עם אותם "5 מיליון [ה]מנהיגים" שיש לנו כאן, הבעיה עליה מתנפצים כל החלומות האלה היא שאף אחד מהם אינו משכמו ומעלה מספיק כדי לשכנע את האחרים להצטרף אליו, ולמחול לו על אותם נושאים בהם הוא אינו חושב בדיוק כמו האחרים, וכאלה תמיד נמצאים בשפע. מאיזה צד בכלל בוצעים את הביצה? אגב, מסתבר שיש שם לדמוקרטיה עפ"י אנשלוביץ ורעיו לדיעה: היא נקראת "דמוקרטיה אלקטורלית". לדעתי בעידן במודרני, בו שינויים קורים במהירות האור, הרעיון הזה צריך ללכת בעקבות העגלות של מחלקי הקרח. ____________ 1- אצלי זה כבר "מבין השיטיון" ולראיה: שלוש פעמים מחקתי "מבין" אחד מהשורה הראשונה והחזרתי אותו כשהבנתי מה הדביל ההוא כתב שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השלטון באותם מקרים התנהל בצורה סבירה" - זה לא כתבתי. למעשה השיטה הספרטנית היתה נוראה. האם ההיסטורית של כל השלטונות העריצים והאפלים ולא רק של ארה"ב הדמוקרטית. גם הרפובליקה הרומית קרסה לתוך עצמה כאשר הוכיחה חוסר יכולת מוחלט לנהל אימפריה בהקף שיצרה. הלוז הוא במה שאמר מקיאבלי; המקור לכל הפגמים אינו בשלטון כזה או אחר, אלא בפגמים הטבעיים של כל בני האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
party pooper שכמותך. לפני כמה דקות סיימתי לצפות בסרטון הזה שלדעת מח"ש מבטא התנהגות נאותה של השוטרים, וניסיתי להאחז באיזה קש שיציל אותי מצלילה נוספת לתהומות הייאוש, אבל המציאות, כהרגלה, צוחקת עלי. אני מקווה שתוגש תביעה אזרחית נגד כמה שוטרים חביבים שהשתתפו בחגיגה. והרופאה המזוינת שלי מסרבת להעלות את המינון של ה-SSRI כי בגילי זה מסוכן. לך תסביר לה שלקפוץ מהקומה השביעית מסוכן יותר (מטאפורה, מטאפורה, לא צריך להזעיק משטרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-מ' במח"ש זה "מחיקת"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או: מחלקת חיפוי [על] שוטרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי איחוד המחנה ומשכמו ומעלה: נכון. אין לי שום הוכחה שאייזנקוט הוא ג'ורג' וושינגטון הישראלי. אפשר רק לקוות. אני משתמש בנקודה זו בטיעון המשלים הבא: ישראל נמצאת כרגע באשמת נתניהו, לוין ורוטמן במצב פוסט-דרייפוסרי. היא נזקקת לתקופת החלמה ממושכת. מסירת המושכות לדמות קצת אפורה המתרחקת מפולמוסנות ופלגנות עשוייה להועיל. בהקשר הזה, דמותו של יאיר לפיד, היא דמות מפתח. אדם שכוונותיו ללא ספק טובות, אבל העדר כישורים ניהוליים (אם אפשר להתבטא כך) מסלילה אותו לעיסוק מוגזם בפולמוסנות פוליטית. נאומו על מה שיזכר מנתניהו הוא נאום משובח ראוי למלומד העוסק בתולדות ישראל המודרנית, אבל זה לא מה שצריך להעסיק פוליטיקאי השואף ליצור אלטרנטיבה שלטונית. הבעיה האחרונה של ישראל כרגע היא מה יחשבו על נתניהו בעוד 30 שנה. הבעיה שלנו היא אם תהיה ישראל בעוד 30 שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד ברק: איך להפיל את הממשלה תמיד מעניין להקשיב לאהוד ברק. מאחר והאיש היה רוה"מ מדובר בהצצה למה ואיך חושב רוה"מ בישראל, שיודע את כל מה שאנו לא יודעים. למי שחבל לו על שעה או לא יכול לשמוע את האיש, אתמצת: הוא מציע שמיליון איש יעלו על הכנסת, יקימו עיר אוהלים סביבה ויטילו עליה מצור. להערכתו זה יקח 4-5 ימים עד שהממשלה תיפול. אני מקווה שאיש לא יכעס עליי או יופתע אם אומר שמדובר באדם חכם מאד אך מסוכן. אני הקטן, ממש לא מבין מנין הביטחון המוחלט שלו בתכניותיו. לי זה מזכיר את הביטחון של המהמר בזכייה. יש לי שתי השגות על התכנית שלו: א. אני לא בטוח שאהוד ברק מבין שרוב החילונים-ליברלים מרותקים בשלשלאות של מחוייבות קיום ופרנסה ולבלות חופשה של שבוע באוהל על גבעת רם דורש מצידם מידה גדושה של אמון ובטחון בהנהגת התנועה (שמי היא בדיוק?) שתוביל אותם אל הארץ המובטחת. ב. אני לא חושב שמאה או מאתיים אלף איש שיקימו ג'ימבורי מסביב לכנסת יפילו את הממשלה ובפרט שהם אינם מן השבטים התומכים בממשלה. כל התזה של אהוד ברק נראית לי נכלולית. אותם נבחרים שנבחרו כדי לטפל בעיניינינו, מתנערים מחובתם ומטילים את המטלות בחזרה על הציבור. כנגד ההימור של אהוד ברק "על גויותינו", אני מציע תכנית אחרת לביצוע נבחרינו. אם יצליחו להתארגן, להציג מועמד מוסכם ולהביא סקרים טובים, תיווצר אוירה של לקראת ניצחון גורף. כל העורכידינים גוטליב, סעדא וכיוב' יתחילו לחשב את הפרנסה שלהם לקדנציה הבאה. ואז יווצרו התנאים להתמוטטות קואליציית ה-64 מבפנים. בקיצור, זה לא אנחנו, זה אתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק עניין קטן (על השאר אולי אגיב, אם איכשהו אביא את עצמי למצב בו אני מסוגל לכתוב יותר משתי שורות קוהרנטיות) לגבי אפקט הפרפר: אריק התייחס לעובדה שמשב רוח קל בזמן מעופו של הקליע היה עלול לשנות את ההיסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא סותר את זה אלא מחדד משהו כדי להדגיש נקודה ספציפית שלא קשורה למה שאריק אמר. משב רוח קל --> אירוע זניח --> שינוי קל בתנאי התחלה של מערכת כאוטית --> ידה ידה ידה --> שינוי מהלכי ההיסטוריה מול משב רוח קל --> טראמפ מת --> שינוי מאוד משמעותי בתנאי ההתחלה שברור שישפיע אפילו על מערכת לא כאוטית --> ידה ידה ידה --> שינוי מהלכי ההיסטוריה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמערכת גלובלית שתלויה עד כדי כך בתנאי התחלה זעיר היא מערכת כאוטית בהגדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שהמערכת הגלובלית היא לא כאוטית. יש פה קצר בתקשורת ו/או אי הבנה של מה שניסיתי להגיד, כנראה באשמתי. כתבתי ״ישפיע אפילו על מערכת לא כאוטית״ ונראה שאתה קראת את זה כ-״ישפיע על המערכת הגלובלית שהיא לא מערכת כאוטית״. אבל זה לא מה שכתבתי וזה לא מה שאמרתי על המערכת הגלובלית. אתה שם את הדגש בדברי על הדבר הלא נכון. רק אמרתי שהמקרה של משב-רוח המשפיע על הצלחה/אי הצלחה בהתנקשות פוליטית זה קשר סיבה-תוצאה עם תוצאה הרת גורל משמעותית מידית כבר בצעד אחד, בעוד שבתאור הרגיל של ״תוצא הפרפר״ מדובר בשרשראות ארוכות של סיבה-תוצאה קטנות (עם אפקט שמצטבר להבדלים גדולים בגלל תלות רגישה בתנאי ההתחלה). אקט ההתנקשות יותר דומה למשב רוח קל שמפיל משהו לכיוון של כפתור שגורם לפצצת אטום להתפוצץ או לא להתפוצץ במרכז ניו-יורק, מאשר שזה דומה לתאור הספציפי של תוצא הפרפר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הבנתי. תודה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה בלי קשר: הביטוי המקובל בעברית הוא ״אפקט הפרפר״. אני מנסה לשחזר איך נתקע לי במוח הביטוי ״תוצא הפרפר״ ואני לא רואה בשום מקום מישהו שמשתמש בביטוי בצורה הזו. אפילו לא שמתי לב שזה מה שאני כותב כשאני מזכיר את הביטוי. מאיפה זה הגיע? אולי ככה הופיע הביטוי בתרגום הראשון לעברית של הספר של קרייטון פארק היורה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג. לא זכור לי שאי פעם נתקלתי במושג הזה אבל זה, כמובן, לא אומר כלום; אפילו בהודעה הקודמת שלך בכלל לא שמתי לב ל"תוצא", אולי בגלל שהפרפר הצבעוני משך את כל תשומת הלב שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''תוצא'' כתרגום ל''אפקט'' הוא ותיק למדי, אף פעם לא תפס בצורה חזקה אבל אף פעם לא ממש נעלם - נדמה לי שפעם בכמה שנים אני נתקל בו. הפעם הראשונה שנתקלתי בו היתה בנעורי המאוחרים, לא זוכר איפה, בצירוף ''תוצא המנהרה'' שהיה מבלבל במיוחד כי בהקשר של מנהרה ''תוצא'' נדמה שקשור ליציאה ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. היו לי בשנות ה-90 שני ספרים שכללו התיחסות לכאוס, שניהם בתרגום של עמנואל לוטם: פארק היורה של קרייטון וכאוס: מדע חדש נוצר של ג׳יימס גליק. התאוריה הנוכחית שלי שזה הגיע למוח שלי משם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'כאוס'של גליק זכור לי כספר המדע פופולרי הגרוע והמעצבן שקראתי. ייתכן וגם התרגום אשם. וייתכן שכבר קיטרתי על זה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ וזה לא התרגום אשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(את ''תוצא המנהרה'' קראתי במאמר שהוקדש לתוצא הזה באיזשהו מקום שבו היו מאמרי מדע פופולרי לנוער, אבל אני לא מצליח להיזכר איפה היה מקום כזה. בטח מישהו פה יידע.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מדע (כתב עת) [ויקיפדיה]? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מדע'' לא היה לנוער, למיטב זכרוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא בפירוש ניסה להכניס לשימוש מונחים מדעיים בעברית. אני זוכר ספציפית את “חצידור” כתרגום של hemisphere (בעיקר של חצאי המוח) ו”זקפין” בתור שמו של איבר המין הזכרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. היה גם מגזין לנוער ששכחתי את שמו. נזכרתי במערכון דוכן הספרים של הגשש (שש והצי, מחר יום הולדת)- ''הילד קרא הכל, לחתיכות הוא קרא''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> מגזין לנוער ששכחתי את שמו "לדעת" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, סביר מאוד. באמת אין לי סיבה לחשוב שזה היה לנוער, כנראה קראתי את זה בגיל 17-18 וכבר הייתי מסוגל לקרוא מדע פופולרי למבוגרים. אני עדיין לא זוכר ממש שהיה "מדע", ושקראתי בו, אבל נחיה עם זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי כמה חוברות עד היום. פרסום של מכון וייצמן. לא הוגדר כמגזין לנוער אלא "עיתון מדעי לכל", אבל בני נוער היו מן הסתם חלק גדול מקהל היעד. בלי מתמטיקה וסיבוכיות החומר היתה ברמה שתלמידי תיכון יכלו להבין. משהו בסגנון בטאון חיל האויר. אני זוכר אותו לטובה. נראה לי מושקע מאד וברמה גבוהה. אולי לא scientific american אבל מתאים יותר ממנו לקורא צעיר. כמובן שהיום אין לו זכות קיום, אבל דוגמה טובה ליתרונות שיש לעיתון מודפס ואין באינטרנט. כאשר היתרון העיקרי הוא שמישהו כבר סינן עבורך את הזיבורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> פרסום של מכון וייצמן מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאתה צודק ולמוסד וייצמן אין קשר עם מכון וייצמן. אני רואה שכתובת המוסד היא ירושליים ולא רחובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי מאד לטובה. ממנו למדתי על פרקטלים, על אבני פנטומינו, רצועת מוביוס ועוד ועוד חידות מתמטיות ותובנות פיזיקליות על העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתעקשות שלכם לא לתת לבודד הצעיר הזה את מה שמגיע לו עקב ההיבטים המוסריים נובע או מצדקנות צרה או מקנאה מוסתרת. ההבדל בינו לבין רוצח סדרתי או כל קרימינל שגם מצליח להכניס את עצמו לתוך ההיסטוריה - היא המניע הפילוסופי. קרימינל פשוט עושה את מה שהוא עושה מחשקים אישיים. חרמנות, תאוות בצע, או פסיכופתיות טהורה. המניע של המתנקש הפוליטי הוא עילאי. הוא מעוניין בתהילה טהורה. אין פה חשק אינסטינקטיבי ונמוך. אלא רצון פילוסופי גבוה. הקרימינל הפשוט נכנס לספרי ההיסטוריה עקב הקיצוניות הטהורה של מעשיו. המתנקש הפוליטי לעומת זאת, משנה סדרי עולם, הופך שולחנות גאופוליטיים שלמים. אילו טראמפ לא היה מסית את ראשו מעט הצידה (גילוי נאות - אני מאמין שטראמפ הוא האישיות הגדולה ביותר של המאה עשרים ואחד עד כה. אדם שריסק את האליטה המנוונת של המערב בכוח רצונו בלבד) אז אמריקה הייתה מוטלת לכאוס. העולם כולו, וגם אנחנו - היינו סופגים השלכות האדירות ובלתי הפיכות לגורלנו. אני מסוגל להעריץ את האומץ האדיר של הבודד הצעיר, את כובד המשקל של מעשה כל כך פשוט שהיה מסוגל לשנות כל כך הרבה - גם אם הייתי בוכה אם היה מצליח במזימתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת פוליטית שתלויה כל כך באדם אחד, ושעשויה - לפחות לשיטתך - להתדרדר לכאוס בגלל מותו הפתאומי, יש בה טעם לפגם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה? על מה אתה מדבר? אין שום היתכנות פיזית או פסיכולוגית למערכת כזו כל עוד לא יווצרו שינויים משמעותיים בנוירולוגיה של המוחות שלנו. בכל מקרה, זה בדיוק היופי בתופעה של המתנקש הפוליטי. זה הביטוי העוצמתי ביותר של אינדיווידואליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ביטוי עוצמתי זה? סתם לפלף חסר משמעות לעומת הביטוי העוצמתי לאינדיווידואליות שיכול להיות למחבל מתאבד שמפעיל פצצה גרעינית במרכז עיר. אם כבר תהילת עולם, אז למה לא עם קצת יותר VFX? באותה מידה אפשר גם לכתוב תגובה על ״הפסיכולוגיה של הג׳וקר״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של המתנקש הזה - הפסיכולוגיה של הג'וקר משנות ה 60, זה שהיה אתנחתא קומית בסגנון וייל אי קויוטי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר עילאי ברצון לרצוח, לסכן חפים מפשע או לזרוק לפח את חייך, בטח שלא בגלל עניין כל כך דבילי ונמוך שבנמוכים כמו רצון נרקיסיסטי ל״תהילה טהורה״. במקרה הזה של הילד המתנקש, בדיוק כמו במקרה של טראמפ עצמו - אתה מסתכל על משהו שהוא השפל והבזוי ביותר שיש למין האנושי להציע ואתה בטעות חושב שזה הר האברסט. במבוך של להבדיל בין טוב לרע, הלכת לאיבוד (כנראה דילגת על איזו פניה באלבקרקי). את אומץ הלב שהיה בילד הזה אפשר למצוא בכל חולה נפש שבוחר לתקוע לעצמו כדור בראש, בכל מחבל שהולך להתפוצץ במרכז מסעדה בשם האל או בכל רומיאו דפקט שקופץ מאיזה גשר בגלל אהבה נכזבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, כל סוג של אומץ ראוי להערכה. להיות בלתי מסוגל להעריך תכונות עילאיות כמו אומץ, בגלל שאינך נמצא בצד של האנשים המגלים אותה או עקב היבטים מוסריים מסובכים, זה לשלול מעצמך את היכולת לשפוט אסתטית ופילוסופית את העולם בקשת הרחבה והעמוקה שלו. גם את האומץ של המחבלים אני מסוגל להעריך. ההבדל הוא שהם סך הכול בורג קטן במערכה גדולה מאוד. המתאבד אמיץ, אך אין זה מעשה היסטורי ואין הוא משפיע על דבר. מכל מעשי האלימות האפשריים, ההתנקשות הפוליטית היא האינדיווידואלית, הקרה, והייחודית ביותר. שום סוג של אלימות לא מתקרב אליו. המתנקש הפוליטי, בפעולה יחידה ומהירה, מכופף את העולם ואת ההיסטוריה כולה תחת רצונו האישי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך הזכירה לי קטע מהסרט "בלתי נסלח" של קלינט איסטווד. יש אקדוחן אנגלי שמכנה עצמו "דוכס המוות". הוא מסתובב עם סופר שכותב את עלילות הגבורה שלו. הוא מתאר באזני הסופר בצורה מאד רומנטית וציורית למה כדאי להתנקש בנשיא ארה"ב. ואז מגיע השריף (ג'ין הקמן) לעצור אותו ואומר לו באגביות: היי בוב. אתה שוב מדבר על להתנקש בנשיא? ועוד ב 4 ביולי? כמה זמן אח"כ יש סצינה נהדרת בבית המעצר שבה ג'ין הקמן מתאר איך דוכס המוות הוא למעשה ברווז המוות. באידיש זה נשמע יותר טוב. על כל פנים, לא התרשמתי מה"רצון פילוסופי גבוה"1. נשמע לי כמו דיבורי דוכס המוות. -- 1 אגב במגזין הפילוסופי קיטור.. סליחה, פלטפורמת הגיימינג הפופולרית steam , המתנקש פרסם לפני מותו את המשפט הבא: "13 ביולי יהיה הפרמיירה שלי, צפו בהתרחשות בעודה מתפתחת". איך אומרים שם? Achivement unlocked |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך אני משער שאתה מעריץ גם את יגאל עמיר, ואין לי יותר מדי חשק לשוחח איתך. עימך הסליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והעניין האומץ, מתאבדי החמאס מגלים אומץ רב לא פחות מכל מתנקש פוליטי, ואם כבר להעריץ מישהו בגלל האספקט הזה, צריך יותר אומץ כדי להתאבד עבור צעד קטן בדרך למטרה הנשגבת, מאשר מעשה שמשמעותו מיידית וברורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק רוצה להגיד לך שלצד הדיון על ערך האמת וערך המוסר של התגובה שלך, שאין לי מה להוסיף לו, היא כתובה יפה ומעניינת מאוד. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |