בתשובה לשוקי שמאל, 18/07/24 17:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"העניין הוא שהבעייה בישראל" בפתיל זה הדגש שלי היה דווקא על ארצות הברית ו(אותי) לא ממש עניין לדבר על הביצה המקומית (כלומר אחרים כמובן מוזמנים, אבל אני בחופש). אז ספציפית לארה״ב - יש דברים במערכות האיזונים והבלמים שלהם שאני מעריך. אבל הבחירות לנשיאות תמיד נראו לי כמו משהו הזוי (בלשון המעטה). זה שכל כך הרבה תלוי (בארה״ב ובכל העולם), באיזה קרב פופולריות מטומטם בין איזה שני זקנים דמנטים, נראה לי הזוי (בלשון המעטה). אם הדבר הזה הוא לא שיטת משטר מטומטמת ומסוכנת, אני חושב שגם הרבה שיטות אחרות (שיותר בקונצנזוס להגיד שהן גרועות) צריכות לקבל פטור מהשיפוטיות שלנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נשאר לך רק להסביר איך ארה"ב עם הדמוקרטיה הנשיאותית שלה נחשבת לדמוקרטיה המובילה בעולם, אות ומופת לכל הדמוקרטיות האחרות. היסטורית, השיטה הנשיאותית בארה"ב נוצקה בדמותו של ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון (עוד גנרל על הסוס שהוכתר למנהיגות). כדאי לדעת כי במקור מי שזכה בבחירות הוכתר לנשיא ואילו המתחרה שהפסיד הוכתר לסגן הנשיא. המהפכה האמריקאית הובלה ע"י קבוצה יוצאת דופן בגודלה של אישים בולטים שהתכנסו בקונגרס קונטיננטלי והובילה את 13 המושבות לעצמאות מבריטניה. כבר בשנים הראשונות בלט הקונגרס הזה בחוסר היעילות, הפלגנות וחוסר היכולת לפעול ונוצרה הרגשה שיש צורך בדמות מרכזית שכביכול לא תהיה חלק מן המערכת הפוליטית ותלכד סביבה את כל הפלגים. הרגש הזה התקיים בו זמנית עם רגש חזק של התנגדות לשלטון מרכזי חזק ורפובליקניזם קונפדרטיבי עם דגש על זכויות הפרט מול עריצות השלטון. וושינגטון שהיה ידוע הן כאדם נחוש והן כמתון שאינו מעורב בפלגנות הפוליטית ומקובל על כל הזרמים נבחר לנשיא בהסתייגות הברורה שלא מדובר במלך אלא כראשון בין שווים. אישיותו ופעולתו הנבונים והמתונים של וושינגטון הם שסללו את הדרך לכוח העצום שיש היום בידי נשיא ארה"ב. ובכלל לענ"ד הבעיה של ארה"ב אינה בדיארכיה הדו-מפלגתית שלה ובמשטר הנשיאותי אלא במערכת המשפט הבלתי אפשרית שלה והנבחרת באופן פוליטי, שאין בה מספיק עצמאות לשמש כאיזון לכוח הנשיאותי. זה מה שהטריף אותי במהפכה החוקתית של הפאשיסטים לוין את רוטמן. בתור תיקון הם הציעו לפגוע דוקא בנקודת החוזק של הרשות המשפטית. במקום לתקן את לשכת עוה"ד המושחתת והלא מייצגת בחרו לעלות עם D9 על בג"ץ שגם כך הושחת ע"י המדיניות האנטי-דמוקרטית של איילת שקד וגדעון סער שבחרו שופטים לפי מפתח פוליטי ולא לפי משקלם הסגולי במערכת המשפט. המערכה נגד ביה"מ העליון התחילה עם דניאל פרידמן ורות גביזון והסתיימה עם הנבלים לוין את רוטמן. נ.ב. יצא לי קצת דמגוגי ומטאטא מתחת לשטיח את הבעיות הקשות גם כאן וגם שם, אבל לטעמי ברור שהגישה המתנשאת והמבטלת כלפי הדמוקרטיה של ארה"ב אינה יכולה להיות צודקת. הבעיה של ארה"ב היא קיומם של חוגים רחבים התומכים בפופוליזם ובריאקציה של טראמפ ו-MAGA. מי שרוצה להאשים בכך את השיטה האמריקאית, צריך להוכיח זאת. כאשר מנסים שיטה דמוקרטית על ציבור שאין לו ערכים דמוקרטיים יש בעיה והפיתרון אינן בהכרח בגילנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, ארה״ב נחשבת לדמוקרטיה המובילה בעולם למרות שיטת הבחירות לנשיאות ולא בגללה. חוץ מתחרות פופולריות דבילית בין שני חרצופים, לשיטה האמריקנית פיצ׳רים רבים אחרים שהם בלתי תלויים בשיטת הבחירות לנשיאות והם היו יכולים להתקיים גם עם שיטות אחרות. הפיצ׳רים של שיטתם: - הפרדת רשויות שיטת המשטר בארה"ב מבוססת על עקרון הפרדת הרשויות לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות: הרשות המחוקקת (הקונגרס), הרשות המבצעת (הנשיא והסוכנויות הממשלתיות), והרשות השופטת (בתי המשפט). הפרדת הרשויות מונעת ריכוז כוח רב מדי בידיים של גורם אחד ומבטיחה ביקורת ופיקוח הדדיים. - מערכת משפט בלתי תלויה בתי המשפט בארה"ב, ובמיוחד בית המשפט העליון, פועלים באופן עצמאי ובלתי תלוי. הם יכולים לבקר ולבטל חוקים שמפרים את החוקה ולפקח על פעולות הרשות המבצעת והמחוקקת. - החוקה והזכויות החוקה האמריקנית והאמנה לזכויות האדם (Bill of Rights) מספקות מערכת רחבה של זכויות וחירויות בסיסיות לכל האזרחים. החוקה מגבילה את כוח הממשל ומבטיחה את זכויותיהם של היחידים. - שלטון החוק בארה"ב יש מחויבות לשלטון החוק, שמשמעותו שכולם כפופים לאותם חוקים, כולל בעלי תפקידים בשלטון. זה כולל הגנות משפטיות מפני אי צדק ושרירותיות של השלטון. - ייצוג דמוקרטי בקונגרס הקונגרס האמריקאי מורכב משני בתי מחוקקים: הסנאט ובית הנבחרים, המייצגים את האזרחים באופן פרופורציונלי. הדבר מאפשר ייצוג רחב ומגוון של דעות וצרכים ברחבי המדינה. - חופש הביטוי והעיתונות בארה"ב ישנה הגנה חזקה על חופש הביטוי והעיתונות, שמאפשרת ביקורת ציבורית חופשית על הממשל ועל תהליכים פוליטיים, ומאפשרת לאזרחים להשתתף באופן פעיל בדיונים ציבוריים. - בחירות למדינות ולרשויות המקומיות הבחירות לרשויות המקומיות ולממשלים המדינתיים (כולל המושלים, בתי המחוקקים המדינתיים, וראשי הערים) מעניקות כוח רב לאזרחים להחליט על מדיניות בתחומים רבים וחשובים. - אזרחות פעילה בארה"ב ישנה מסורת ארוכה של מעורבות אזרחית, הכוללת ארגונים חברתיים, עמותות, והתארגנויות אזרחיות אשר משפיעות על המדיניות הציבורית ומקדמות שינוי חברתי. השילוב של עקרונות אלו יוצר מערכת דמוקרטית יציבה ומובילה, המאפשרת שליטה ובקרה אפקטיביים, זכויות פרט רחבות והגנה על חירויות הפרט. הבחירות לנשיאות הן רק חלק ממערכת זו, אך המערכת הדמוקרטית רחבה ומורכבת הרבה יותר. הבחירות לנשיאות בארה״ב (לדעתי) הן כמו חור אבטחה חמור בגוף תוכנה שהוא בסה״כ מתפקד, יציב, חיובי ועם המון פיצ׳רים חיוביים. גוף תוכנה שכזה יכול לתפקד טוב לאורך זמן, כל עוד השיטה שמה בקדמת הבמה מועמדים לנשיאות עם מרכיב ממלכתי ושיש להם כבוד לשאר מוסדות השלטון. ברגע שנכנסים למערכת קטעי קוד מאובנים (Legacy) כמו ביידן ו/או נוזקה (Malware) כמו דונאלד טראמפ, קל יותר לראות את חור האבטחה במערכת ועד כמה היא יכולה להיות פגיעה. אבל לא הם יצרו את חור האבטחה הזה. הוא תמיד שם. כלפי פנים, אני לא כל כך דואג לארה״ב. אני חושב שגם אם יצורים כמו טראמפ יובילו ל״זמנים מעניינים״, חוסר יציבות ואולי אפילו לאלימות, איכשהו האמריקנים יצליחו למצוא את הידיים ואת הרגליים שלהם בתוך המהומה והם יצאו מכך מחוזקים יותר בצד השני. הנד-נד הלא יציב הזה בין שני חרצופים בו ״Winner takes all״ הוא הרבה יותר מדאיג והרסני כאשר מדובר במדיניות החוץ של ארה״ב. המעצמה עם הצבא הגדול בעולם מתנהגת כמו פיל עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית בחנות חרסינה. אפגניסטן: מדיניות החוץ של ארה"ב באפגניסטן השתנתה בצורה דרסטית בין הנשיאים. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש, ארה"ב פלשה לאפגניסטן ב-2001 במטרה להפיל את שלטון הטליבאן ולחסל את אל-קאעידה. בתקופת הנשיא ברק אובמה, הוגבר מספר הכוחות באפגניסטן במסגרת "ההתעצמות" (surge) כדי לייצב את המדינה ולהכין את הכוחות האפגניים לקחת אחריות. עם כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד, המדיניות השתנתה לכיוון של מו"מ עם הטליבאן ונסיגה חלקית של הכוחות. לבסוף, תחת הנשיא ג'ו ביידן, הוחלט על נסיגה מלאה מהמדינה, שהובילה לקריסת הממשלה האפגנית ועליית הטליבאן לשלטון. הסכם הגרעין עם איראן: במהלך כהונתו של אובמה, נחתם הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ב-2015, שמטרתו הייתה להגביל את תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להקלה בסנקציות. כשהנשיא טראמפ נכנס לתפקיד, הוא יצא מההסכם ב-2018, חידש והגביר את הסנקציות על איראן, דבר שהביא להסלמה במתחים באזור. מאז כניסתו של ביידן לתפקיד, ישנו ניסיון לחזור להסכם או להגיע להסכם חדש, אך המצב עדיין לא ברור ויציב. היחסים עם קוריאה הצפונית: בתקופת אובמה, המדיניות כלפי קוריאה הצפונית התמקדה בלחץ כלכלי ובידוד דיפלומטי. עם כניסתו של טראמפ, המדיניות השתנתה בצורה קיצונית, וכללה פגישות פסגה עם קים ג'ונג-און וניסיונות להגיע להסכם פירוק נשק גרעיני. למרות זאת, לא הושגו תוצאות משמעותיות והמתיחות נמשכת. ביידן חזר למדיניות זהירה יותר, כולל דרישות להוכחות לפירוק נשק לפני הקלות בסנקציות. היחסים עם קובה: אובמה פתח בדיפלומטיה ושיפור היחסים עם קובה, כולל פתיחת שגרירויות והקלות בסנקציות ב-2015. טראמפ הפך רבות מהמדיניות הזו והחמיר את הסנקציות מחדש. ביידן לא שינה משמעותית את המדיניות של טראמפ עד כה, מה שגרם למתח מחודש בין המדינות. יש גם את הזיגזג של הסכם פריז לשינוי האקלים ועוד דוגמאות. יכול פה מישהו לקפוץ ולהגיד ״אבל היי! הזיגזג המופרע הזה לא נובע משיטת הבחירות לנשיאות בארה״ב אלא תוצאה רגילה של משטר דמוקרטי!״. משטר דמוקרטי שבו תמיד יש סיכוי לחילופי שלטון ושינויי מדיניות. בעוד שאני מסכים שהסיכוי לחילופי שלטון ושינוי מדיניות זה פיצ׳ר ולא באג של השיטה הדמוקרטית, אני חושב שבדמוקרטיות עם שיטת בחירות בו הבחירות לפרלמנט זה העניין העיקרי (בלי או עם פחות דגש על בחירה ישירה לבחירת חרצוף-עליון למדינה), קואליציות וצמצום סמכויות העומד בראש, הנד-נד והזיג-זג לאחר חילופי שלטון נוטה להיות פחות קיצוני. המערכות מורכבות יותר, כוללות הובלה ומשיכה של יותר אנשים לכיוונים שונים ומבוססות פחות על קפריזות ואופי של אדם ספציפי שלפעמים לוחץ לפעול לכיוון מסוים ממניעים פרסונליים, אגו מנופח או סתם הפרעות אישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זמן ששיטת האלקטורים נמשכת אין טעם לדבר על בעיות אחרות שם, אם כי השאלה איך ייתכן שדווקא שני אלה הגיעו לגמר מעניינת ומפחידה. זה כמו שאלה היו מתמודדים על מקום הראשון בדראפט ל NBA. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שאנחנו לא נשנה גם את זה וגם את זה, יש טעם לדבר על זה כמו שיש טעם לדבר על זה. לגבי צמד החרצופים: יאפ. כל הסימנים מראים שביידן כבר בדרך החוצה, אז עדיין הכל די בערפל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |