בתשובה לשוקי שמאל, 17/07/24 22:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
״משום שאנו הקצה של מאות אלפי שנות אבולוציה שבהם התמחינו בבחירת קוף האלפא של הלהקה שלנו״ נו אז? אנחנו כבר הרבה זמן לא קופים ואנחנו מנהלים חברות המונים מודרניות ולא שבט או להקה. האדם כבר מאות שנים שוקל מחדש (שוב ושוב) איך לנהל את חברות ההמונים שלו ומנסה כל מיני דרכים שונות ומשונות שקרובות יותר ופחות למודל בחירת קוף האלפא. חלק מהחברות מתרחקות מהמודל הזה יותר וחלק אחר לא. אי אפשר להתיחס אל כך כאל נתון מחויב המציאות או כאל ״טבע האדם״. אני אפילו לא טוען שצריך להתעלם לחלוטין מהנטיה האנושית הזאת (ולכן זה איש קש) ולבטל תפקידים כמו נשיא ו/או ראש ממשלה. אני בסה״כ אומר שצריך לעשות לכל הפחות סובלימציה לנטיה הזאת ולהפוך אותה לפחות חשובה. אני לא מתווכח איתך שזה מה שאנשים עושים ושזו נטיה אנושית נפוצה. אני לא חושב שאפשר לטעון שהיא הכרחית או מחויבת הטבע האנושי. זאת משום שגם אפשר לדמיין אפשרות אחרת וגם אפשר לראות איך זה עובד במקומות (עם בני אדם!) בהם בחרו לא להתנהג בצורה הפרימיטיבית הזאת. או להפוך אותה לפחות חשובה למערכת הפוליטית - למשל כמו בדוגמה שלך עם משפחת המלוכה ב-UK. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לארצם של שעוני הקוקיה (שהומצאו בכלל בגרמניה) אולי שוקי יוכל לתת דוגמא מההיסטוריה למדינה שהצליחה להתנהל באופן סביר כשבראשה עומדת הנהגה בלי ''ראש'' מוסכם - בדומה לכנופיית הארבעה המפורסמת בסין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוויץ זו דוגמה קיצונית (לחיוב) אבל לא חייבים ללכת אל הקיצון כדי להתיחס אל הביקורת שלי. כאמור, אני לא דורש שבני אדם יפסיקו לגמרי להתנהג כמו קופים עם תחביב לבחירת אלפא. אני רק אומר שצריך (לכל הפחות) להודות בפגם המובנה בנטיה הזאת, להסכים (לפחות במידה מסוימת) שזה לא לגמרי הגיוני להתעקש להמשיך לעודד את התופעה בקונטקסט של חברת המונים מודרנית ושאפשר לחשוב על מנגנונים כדי להגן מפני התופעה ו/או לעשות לה סובלימציה. אני אפילו לא ממציא את הגלגל כשאני אומר את זה - בשביל זה המציאו כלים כמו הגבלת כהונה או ביזור/צמצום סמכויות לראש ממשלה / נשיא ומנגנונים להתמודדות העלמות פתאומית של האלפא תורן כבר קיימות בשיטות הפורמליות כבר היום. הצרה היא יותר בנורמות הפוליטיות הפסולות / הרגרסיה למשיכה אל פופוליסטים, בשנים האחרונות, יותר משזה פגם מהותי בשיטות פרלמנטריות כמו בישראל. אבל לגבי ארה"ב אני מתעקש - השיטה הפורמלית שלהם לבחירת נשיא (והדגש שהם שמים על כך) היא באמת (לדעתי) שיטה שמעודדת חוסר יציבות, התנקשויות ותרבות פוליטית בסגנון משחקי הכס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהדוגמה הקלאסית היא הרפובליקה הרומאית שנוהלה למעשה ע"י הסנאט. במקביל לסנאט היו עוד מוקדי שלטון, בפרט היו שני קונסולים שתפקדו כמעין ראשי ממשלה. אבל הללו היו כאמור שניים ונבחרו כל שנה (ע"י הסנאט אני חושב). גם ספרטה היתה דיארכיה (שני מלכים) שנוהלה בפועל ע"י גרוסיה (אסיפת הזקנים) והאפורים (קבינט של חמישה בכירים שפקחו על המלכים והגרוסיה). נדמה לי, אבל, שהויכוח הולך לשוליים הרחוקים ממה שכתבתי. אם אביב רוצה לומר שהתכונה האנושית לנהות אחר משיח מורם מעם שיפתור את כל הבעיות היא בעייתית, אין לי אלא להסכים. העניין הוא שהבעייה בישראל היא אחרת לגמרי: יש לנו כאן 5 מיליון מנהיגים. יש כאן גישה נפוצה שאחד הוריאנטים שלה הוא מה שהציג כאן דב אנשלוביץ. ע"פ גישה זו "הריבון הוא הבוחר". לגישתם אנו חיים בדמוקרטיה אתונאית בה הבוחר אמור לקבוע את המדיניות הצבאית, חברתית, כלכלית והנבחרים הם רק כלי של הוצאה לפועל של המדיניות שנבחרה. אין טעם לפרט שוב עד כמה התאור הזה מנותק מן המציאות. משל היינו מחליטים למנות רופאים בקלפי. במדינת ישראל מתחוללת מלחמת אזרחים בין מחנה פאשיסטי-תאוקרטי לבין מחנה התומך בחברה פתוחה וסובלנית. למאבק הזה צריך לעשות קונקרטיזציה בדמות בחירה בין שני מועמדים לראשות הממשלה. אנו לא נקראים לשפוט בין המדיניות הבטחונית של יאיר גולן לבין זו של בני גנץ. אנו נקראים לבחור בין ממשלה המובלת ע"י עבדקנים, גזענים ומקופחים מקצועיים או ממשלה שתובל ע"י חילוניים ליברלים. אם תנתן לבוחר הזדמנות להתפצל לעשרות רסיסים ועניינים, הוא יעשה זאת וכמקובל יבחר גם תה וגם קפה, פשוט כדי להתחמק מן הבחירה. לכן הדרישה לאיחוד המחנה ובחירת מועמד מוסכם אינה נסמכת על שיקולים אלקטורליים או על אמונה משיחית במועמד זה או אחר. היא נסמכת על הצורך לחדד לבוחר את ההכרעה שהוא צריך לעשות. אני רוצה להצביע על האבסורד בכך שדורשים ממפלגות לקיים הבטחות שספק אם ביכולתן לקיים ולעומת זאת רוצים לשחרר אותן אפילו מהתחייבות לגבי זהות רוה"מ, דבר שהוא בהחלט נתון לבחירתם. הבעיה עם בנט לא היתה שהוא עשה משהו לא בסדר, אלא זה שבעצם רק מעט מאד אנשים בחרו בו אישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"העניין הוא שהבעייה בישראל" בפתיל זה הדגש שלי היה דווקא על ארצות הברית ו(אותי) לא ממש עניין לדבר על הביצה המקומית (כלומר אחרים כמובן מוזמנים, אבל אני בחופש). אז ספציפית לארה״ב - יש דברים במערכות האיזונים והבלמים שלהם שאני מעריך. אבל הבחירות לנשיאות תמיד נראו לי כמו משהו הזוי (בלשון המעטה). זה שכל כך הרבה תלוי (בארה״ב ובכל העולם), באיזה קרב פופולריות מטומטם בין איזה שני זקנים דמנטים, נראה לי הזוי (בלשון המעטה). אם הדבר הזה הוא לא שיטת משטר מטומטמת ומסוכנת, אני חושב שגם הרבה שיטות אחרות (שיותר בקונצנזוס להגיד שהן גרועות) צריכות לקבל פטור מהשיפוטיות שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נשאר לך רק להסביר איך ארה"ב עם הדמוקרטיה הנשיאותית שלה נחשבת לדמוקרטיה המובילה בעולם, אות ומופת לכל הדמוקרטיות האחרות. היסטורית, השיטה הנשיאותית בארה"ב נוצקה בדמותו של ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון (עוד גנרל על הסוס שהוכתר למנהיגות). כדאי לדעת כי במקור מי שזכה בבחירות הוכתר לנשיא ואילו המתחרה שהפסיד הוכתר לסגן הנשיא. המהפכה האמריקאית הובלה ע"י קבוצה יוצאת דופן בגודלה של אישים בולטים שהתכנסו בקונגרס קונטיננטלי והובילה את 13 המושבות לעצמאות מבריטניה. כבר בשנים הראשונות בלט הקונגרס הזה בחוסר היעילות, הפלגנות וחוסר היכולת לפעול ונוצרה הרגשה שיש צורך בדמות מרכזית שכביכול לא תהיה חלק מן המערכת הפוליטית ותלכד סביבה את כל הפלגים. הרגש הזה התקיים בו זמנית עם רגש חזק של התנגדות לשלטון מרכזי חזק ורפובליקניזם קונפדרטיבי עם דגש על זכויות הפרט מול עריצות השלטון. וושינגטון שהיה ידוע הן כאדם נחוש והן כמתון שאינו מעורב בפלגנות הפוליטית ומקובל על כל הזרמים נבחר לנשיא בהסתייגות הברורה שלא מדובר במלך אלא כראשון בין שווים. אישיותו ופעולתו הנבונים והמתונים של וושינגטון הם שסללו את הדרך לכוח העצום שיש היום בידי נשיא ארה"ב. ובכלל לענ"ד הבעיה של ארה"ב אינה בדיארכיה הדו-מפלגתית שלה ובמשטר הנשיאותי אלא במערכת המשפט הבלתי אפשרית שלה והנבחרת באופן פוליטי, שאין בה מספיק עצמאות לשמש כאיזון לכוח הנשיאותי. זה מה שהטריף אותי במהפכה החוקתית של הפאשיסטים לוין את רוטמן. בתור תיקון הם הציעו לפגוע דוקא בנקודת החוזק של הרשות המשפטית. במקום לתקן את לשכת עוה"ד המושחתת והלא מייצגת בחרו לעלות עם D9 על בג"ץ שגם כך הושחת ע"י המדיניות האנטי-דמוקרטית של איילת שקד וגדעון סער שבחרו שופטים לפי מפתח פוליטי ולא לפי משקלם הסגולי במערכת המשפט. המערכה נגד ביה"מ העליון התחילה עם דניאל פרידמן ורות גביזון והסתיימה עם הנבלים לוין את רוטמן. נ.ב. יצא לי קצת דמגוגי ומטאטא מתחת לשטיח את הבעיות הקשות גם כאן וגם שם, אבל לטעמי ברור שהגישה המתנשאת והמבטלת כלפי הדמוקרטיה של ארה"ב אינה יכולה להיות צודקת. הבעיה של ארה"ב היא קיומם של חוגים רחבים התומכים בפופוליזם ובריאקציה של טראמפ ו-MAGA. מי שרוצה להאשים בכך את השיטה האמריקאית, צריך להוכיח זאת. כאשר מנסים שיטה דמוקרטית על ציבור שאין לו ערכים דמוקרטיים יש בעיה והפיתרון אינן בהכרח בגילנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, ארה״ב נחשבת לדמוקרטיה המובילה בעולם למרות שיטת הבחירות לנשיאות ולא בגללה. חוץ מתחרות פופולריות דבילית בין שני חרצופים, לשיטה האמריקנית פיצ׳רים רבים אחרים שהם בלתי תלויים בשיטת הבחירות לנשיאות והם היו יכולים להתקיים גם עם שיטות אחרות. הפיצ׳רים של שיטתם: - הפרדת רשויות שיטת המשטר בארה"ב מבוססת על עקרון הפרדת הרשויות לשלוש רשויות נפרדות ועצמאיות: הרשות המחוקקת (הקונגרס), הרשות המבצעת (הנשיא והסוכנויות הממשלתיות), והרשות השופטת (בתי המשפט). הפרדת הרשויות מונעת ריכוז כוח רב מדי בידיים של גורם אחד ומבטיחה ביקורת ופיקוח הדדיים. - מערכת משפט בלתי תלויה בתי המשפט בארה"ב, ובמיוחד בית המשפט העליון, פועלים באופן עצמאי ובלתי תלוי. הם יכולים לבקר ולבטל חוקים שמפרים את החוקה ולפקח על פעולות הרשות המבצעת והמחוקקת. - החוקה והזכויות החוקה האמריקנית והאמנה לזכויות האדם (Bill of Rights) מספקות מערכת רחבה של זכויות וחירויות בסיסיות לכל האזרחים. החוקה מגבילה את כוח הממשל ומבטיחה את זכויותיהם של היחידים. - שלטון החוק בארה"ב יש מחויבות לשלטון החוק, שמשמעותו שכולם כפופים לאותם חוקים, כולל בעלי תפקידים בשלטון. זה כולל הגנות משפטיות מפני אי צדק ושרירותיות של השלטון. - ייצוג דמוקרטי בקונגרס הקונגרס האמריקאי מורכב משני בתי מחוקקים: הסנאט ובית הנבחרים, המייצגים את האזרחים באופן פרופורציונלי. הדבר מאפשר ייצוג רחב ומגוון של דעות וצרכים ברחבי המדינה. - חופש הביטוי והעיתונות בארה"ב ישנה הגנה חזקה על חופש הביטוי והעיתונות, שמאפשרת ביקורת ציבורית חופשית על הממשל ועל תהליכים פוליטיים, ומאפשרת לאזרחים להשתתף באופן פעיל בדיונים ציבוריים. - בחירות למדינות ולרשויות המקומיות הבחירות לרשויות המקומיות ולממשלים המדינתיים (כולל המושלים, בתי המחוקקים המדינתיים, וראשי הערים) מעניקות כוח רב לאזרחים להחליט על מדיניות בתחומים רבים וחשובים. - אזרחות פעילה בארה"ב ישנה מסורת ארוכה של מעורבות אזרחית, הכוללת ארגונים חברתיים, עמותות, והתארגנויות אזרחיות אשר משפיעות על המדיניות הציבורית ומקדמות שינוי חברתי. השילוב של עקרונות אלו יוצר מערכת דמוקרטית יציבה ומובילה, המאפשרת שליטה ובקרה אפקטיביים, זכויות פרט רחבות והגנה על חירויות הפרט. הבחירות לנשיאות הן רק חלק ממערכת זו, אך המערכת הדמוקרטית רחבה ומורכבת הרבה יותר. הבחירות לנשיאות בארה״ב (לדעתי) הן כמו חור אבטחה חמור בגוף תוכנה שהוא בסה״כ מתפקד, יציב, חיובי ועם המון פיצ׳רים חיוביים. גוף תוכנה שכזה יכול לתפקד טוב לאורך זמן, כל עוד השיטה שמה בקדמת הבמה מועמדים לנשיאות עם מרכיב ממלכתי ושיש להם כבוד לשאר מוסדות השלטון. ברגע שנכנסים למערכת קטעי קוד מאובנים (Legacy) כמו ביידן ו/או נוזקה (Malware) כמו דונאלד טראמפ, קל יותר לראות את חור האבטחה במערכת ועד כמה היא יכולה להיות פגיעה. אבל לא הם יצרו את חור האבטחה הזה. הוא תמיד שם. כלפי פנים, אני לא כל כך דואג לארה״ב. אני חושב שגם אם יצורים כמו טראמפ יובילו ל״זמנים מעניינים״, חוסר יציבות ואולי אפילו לאלימות, איכשהו האמריקנים יצליחו למצוא את הידיים ואת הרגליים שלהם בתוך המהומה והם יצאו מכך מחוזקים יותר בצד השני. הנד-נד הלא יציב הזה בין שני חרצופים בו ״Winner takes all״ הוא הרבה יותר מדאיג והרסני כאשר מדובר במדיניות החוץ של ארה״ב. המעצמה עם הצבא הגדול בעולם מתנהגת כמו פיל עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית בחנות חרסינה. אפגניסטן: מדיניות החוץ של ארה"ב באפגניסטן השתנתה בצורה דרסטית בין הנשיאים. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש, ארה"ב פלשה לאפגניסטן ב-2001 במטרה להפיל את שלטון הטליבאן ולחסל את אל-קאעידה. בתקופת הנשיא ברק אובמה, הוגבר מספר הכוחות באפגניסטן במסגרת "ההתעצמות" (surge) כדי לייצב את המדינה ולהכין את הכוחות האפגניים לקחת אחריות. עם כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד, המדיניות השתנתה לכיוון של מו"מ עם הטליבאן ונסיגה חלקית של הכוחות. לבסוף, תחת הנשיא ג'ו ביידן, הוחלט על נסיגה מלאה מהמדינה, שהובילה לקריסת הממשלה האפגנית ועליית הטליבאן לשלטון. הסכם הגרעין עם איראן: במהלך כהונתו של אובמה, נחתם הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ב-2015, שמטרתו הייתה להגביל את תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להקלה בסנקציות. כשהנשיא טראמפ נכנס לתפקיד, הוא יצא מההסכם ב-2018, חידש והגביר את הסנקציות על איראן, דבר שהביא להסלמה במתחים באזור. מאז כניסתו של ביידן לתפקיד, ישנו ניסיון לחזור להסכם או להגיע להסכם חדש, אך המצב עדיין לא ברור ויציב. היחסים עם קוריאה הצפונית: בתקופת אובמה, המדיניות כלפי קוריאה הצפונית התמקדה בלחץ כלכלי ובידוד דיפלומטי. עם כניסתו של טראמפ, המדיניות השתנתה בצורה קיצונית, וכללה פגישות פסגה עם קים ג'ונג-און וניסיונות להגיע להסכם פירוק נשק גרעיני. למרות זאת, לא הושגו תוצאות משמעותיות והמתיחות נמשכת. ביידן חזר למדיניות זהירה יותר, כולל דרישות להוכחות לפירוק נשק לפני הקלות בסנקציות. היחסים עם קובה: אובמה פתח בדיפלומטיה ושיפור היחסים עם קובה, כולל פתיחת שגרירויות והקלות בסנקציות ב-2015. טראמפ הפך רבות מהמדיניות הזו והחמיר את הסנקציות מחדש. ביידן לא שינה משמעותית את המדיניות של טראמפ עד כה, מה שגרם למתח מחודש בין המדינות. יש גם את הזיגזג של הסכם פריז לשינוי האקלים ועוד דוגמאות. יכול פה מישהו לקפוץ ולהגיד ״אבל היי! הזיגזג המופרע הזה לא נובע משיטת הבחירות לנשיאות בארה״ב אלא תוצאה רגילה של משטר דמוקרטי!״. משטר דמוקרטי שבו תמיד יש סיכוי לחילופי שלטון ושינויי מדיניות. בעוד שאני מסכים שהסיכוי לחילופי שלטון ושינוי מדיניות זה פיצ׳ר ולא באג של השיטה הדמוקרטית, אני חושב שבדמוקרטיות עם שיטת בחירות בו הבחירות לפרלמנט זה העניין העיקרי (בלי או עם פחות דגש על בחירה ישירה לבחירת חרצוף-עליון למדינה), קואליציות וצמצום סמכויות העומד בראש, הנד-נד והזיג-זג לאחר חילופי שלטון נוטה להיות פחות קיצוני. המערכות מורכבות יותר, כוללות הובלה ומשיכה של יותר אנשים לכיוונים שונים ומבוססות פחות על קפריזות ואופי של אדם ספציפי שלפעמים לוחץ לפעול לכיוון מסוים ממניעים פרסונליים, אגו מנופח או סתם הפרעות אישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זמן ששיטת האלקטורים נמשכת אין טעם לדבר על בעיות אחרות שם, אם כי השאלה איך ייתכן שדווקא שני אלה הגיעו לגמר מעניינת ומפחידה. זה כמו שאלה היו מתמודדים על מקום הראשון בדראפט ל NBA. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שאנחנו לא נשנה גם את זה וגם את זה, יש טעם לדבר על זה כמו שיש טעם לדבר על זה. לגבי צמד החרצופים: יאפ. כל הסימנים מראים שביידן כבר בדרך החוצה, אז עדיין הכל די בערפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אני מבין מבין השיטין1 שהשלטון באותם מקרים התנהל בצורה סבירה? אם כן, זה טיפה מעודד אותי. אני לא חושב שתמצא הרבה מתנגדים *רעיונית* לאיחוד המחנה, אבל עם אותם "5 מיליון [ה]מנהיגים" שיש לנו כאן, הבעיה עליה מתנפצים כל החלומות האלה היא שאף אחד מהם אינו משכמו ומעלה מספיק כדי לשכנע את האחרים להצטרף אליו, ולמחול לו על אותם נושאים בהם הוא אינו חושב בדיוק כמו האחרים, וכאלה תמיד נמצאים בשפע. מאיזה צד בכלל בוצעים את הביצה? אגב, מסתבר שיש שם לדמוקרטיה עפ"י אנשלוביץ ורעיו לדיעה: היא נקראת "דמוקרטיה אלקטורלית". לדעתי בעידן במודרני, בו שינויים קורים במהירות האור, הרעיון הזה צריך ללכת בעקבות העגלות של מחלקי הקרח. ____________ 1- אצלי זה כבר "מבין השיטיון" ולראיה: שלוש פעמים מחקתי "מבין" אחד מהשורה הראשונה והחזרתי אותו כשהבנתי מה הדביל ההוא כתב שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השלטון באותם מקרים התנהל בצורה סבירה" - זה לא כתבתי. למעשה השיטה הספרטנית היתה נוראה. האם ההיסטורית של כל השלטונות העריצים והאפלים ולא רק של ארה"ב הדמוקרטית. גם הרפובליקה הרומית קרסה לתוך עצמה כאשר הוכיחה חוסר יכולת מוחלט לנהל אימפריה בהקף שיצרה. הלוז הוא במה שאמר מקיאבלי; המקור לכל הפגמים אינו בשלטון כזה או אחר, אלא בפגמים הטבעיים של כל בני האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
party pooper שכמותך. לפני כמה דקות סיימתי לצפות בסרטון הזה שלדעת מח"ש מבטא התנהגות נאותה של השוטרים, וניסיתי להאחז באיזה קש שיציל אותי מצלילה נוספת לתהומות הייאוש, אבל המציאות, כהרגלה, צוחקת עלי. אני מקווה שתוגש תביעה אזרחית נגד כמה שוטרים חביבים שהשתתפו בחגיגה. והרופאה המזוינת שלי מסרבת להעלות את המינון של ה-SSRI כי בגילי זה מסוכן. לך תסביר לה שלקפוץ מהקומה השביעית מסוכן יותר (מטאפורה, מטאפורה, לא צריך להזעיק משטרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-מ' במח"ש זה "מחיקת"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או: מחלקת חיפוי [על] שוטרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי איחוד המחנה ומשכמו ומעלה: נכון. אין לי שום הוכחה שאייזנקוט הוא ג'ורג' וושינגטון הישראלי. אפשר רק לקוות. אני משתמש בנקודה זו בטיעון המשלים הבא: ישראל נמצאת כרגע באשמת נתניהו, לוין ורוטמן במצב פוסט-דרייפוסרי. היא נזקקת לתקופת החלמה ממושכת. מסירת המושכות לדמות קצת אפורה המתרחקת מפולמוסנות ופלגנות עשוייה להועיל. בהקשר הזה, דמותו של יאיר לפיד, היא דמות מפתח. אדם שכוונותיו ללא ספק טובות, אבל העדר כישורים ניהוליים (אם אפשר להתבטא כך) מסלילה אותו לעיסוק מוגזם בפולמוסנות פוליטית. נאומו על מה שיזכר מנתניהו הוא נאום משובח ראוי למלומד העוסק בתולדות ישראל המודרנית, אבל זה לא מה שצריך להעסיק פוליטיקאי השואף ליצור אלטרנטיבה שלטונית. הבעיה האחרונה של ישראל כרגע היא מה יחשבו על נתניהו בעוד 30 שנה. הבעיה שלנו היא אם תהיה ישראל בעוד 30 שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד ברק: איך להפיל את הממשלה תמיד מעניין להקשיב לאהוד ברק. מאחר והאיש היה רוה"מ מדובר בהצצה למה ואיך חושב רוה"מ בישראל, שיודע את כל מה שאנו לא יודעים. למי שחבל לו על שעה או לא יכול לשמוע את האיש, אתמצת: הוא מציע שמיליון איש יעלו על הכנסת, יקימו עיר אוהלים סביבה ויטילו עליה מצור. להערכתו זה יקח 4-5 ימים עד שהממשלה תיפול. אני מקווה שאיש לא יכעס עליי או יופתע אם אומר שמדובר באדם חכם מאד אך מסוכן. אני הקטן, ממש לא מבין מנין הביטחון המוחלט שלו בתכניותיו. לי זה מזכיר את הביטחון של המהמר בזכייה. יש לי שתי השגות על התכנית שלו: א. אני לא בטוח שאהוד ברק מבין שרוב החילונים-ליברלים מרותקים בשלשלאות של מחוייבות קיום ופרנסה ולבלות חופשה של שבוע באוהל על גבעת רם דורש מצידם מידה גדושה של אמון ובטחון בהנהגת התנועה (שמי היא בדיוק?) שתוביל אותם אל הארץ המובטחת. ב. אני לא חושב שמאה או מאתיים אלף איש שיקימו ג'ימבורי מסביב לכנסת יפילו את הממשלה ובפרט שהם אינם מן השבטים התומכים בממשלה. כל התזה של אהוד ברק נראית לי נכלולית. אותם נבחרים שנבחרו כדי לטפל בעיניינינו, מתנערים מחובתם ומטילים את המטלות בחזרה על הציבור. כנגד ההימור של אהוד ברק "על גויותינו", אני מציע תכנית אחרת לביצוע נבחרינו. אם יצליחו להתארגן, להציג מועמד מוסכם ולהביא סקרים טובים, תיווצר אוירה של לקראת ניצחון גורף. כל העורכידינים גוטליב, סעדא וכיוב' יתחילו לחשב את הפרנסה שלהם לקדנציה הבאה. ואז יווצרו התנאים להתמוטטות קואליציית ה-64 מבפנים. בקיצור, זה לא אנחנו, זה אתם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |