בתשובה לנועה ו, 18/09/16 9:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה לא עדיפים? נכון שסיפורי האחים גרים אכזריים במקרים רבים וסיפורי אנדרסן סנטימנטליים אבל הם עדיין חלק מהקלאסיקה של כל הזמנים וגם מהווים בסיס לז'אנר הפנטזיה המודרני. האם העובדה ש"זה שלנו" היא הצדקה ללמד תלמידים על תנורו של עכנאי או מה אמר רבי יהודה ומה אמר רבי אליעזר? לימוד על סמך פירוק הפסוק למרכיביו הוא בהחלט משעמם לעומת לימוד המסתמך על הנאה מהטקסט אבל: א. חשוב שתלמיד יבין כיצד נבנה טקסט גם אם זה משעמם. ב. חשוב יותר שתלמיד תיכון יידע שהטקסטים המקראיים נוצרו בידי אנשים מסוימים על רקע מסוים. לדעתי זה חשוב לא רק לתפיסה ביקורתית אלא גם מרתק יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מכל הדוגמאות האפשריות לסוגיות "מיותרות" הבאת דווקא את תנורו של עכנאי, חביבת הליברלים ובעלת המסרים ההומניסטיים שהקדימו את זמנם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ליברלי והומניסטי בזה? מטרת הסיפור היא הצדקת פלפולי ההלכה גם אם הם אינם עולים בקנה אחד עם פשוטו של מקרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני האדם יכולים לקבוע את החוק בניגוד לדעתו של האלוהים בכבודו ובעצמו. הומניסטי וחדשני מאוד, לדעתי. אולי זהו גם מבשר מוקדם של עקרון הקדימות של הפרשנות השיפוטית, גם אם חברי הכנסת שחוקקו את החוקים המתפרשים יעמדו ויצווחו שלא זו היתה כוונתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא בני האדם. זה הרבנים המוסמכים לכך. זוהי תחילתה של יצירת המימסד הרבני ממש כמו ''מאז שנחרב בעת המקדש ניתנה נבואה לשוטים'' שמפורש לא נכון. והמימסד האורתודוקסי בהחלט זקוק לניגוח אבל לא זאת היתה מטרתו המקורית של הסיפור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני האדם שכתבו את הסיפור ההוא היו במקרה ''רבנים'' (אחרים לגמרי משל ימינו, כמובן). מי שירים את ראשו ממדמנת הפוליטיקה היומיומית יוכל לראות מייד שהרעיון הוא אב טיפוס ששימש אחר כך בהקשרים ומקומות אחרים. אני חושב שדוגמת המשפט ופרשנותו שנתתי לעיל קולעת למדי. מטרת שיבוץ הסיפור במקום ששובץ, אגב, היתה בכלל לשמש ככלי בדיון אודות חומרת הפגיעה המילולית, ''אונאת דברים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> האם העובדה ש"זה שלנו" היא הצדקה ללמד תלמידים על תנורו של עכנאי או מה אמר רבי יהודה ומה אמר רבי אליעזר? אני אומר- כן, בהחלט. אומות שונות תרמו לעולם פיסות תרבות שונות והן מתגאות ללמד אותן. אני משוכנע שבגרמניה לומדים את גתה, ברוסיה את צ'כוב ובאנגליה את צ'וסר ושייקספיר. באותה מידה מן הראוי שבארץ ילמדו את ריה"ל וביאליק. אבל זו ספרות. לנו יש את המקצוע המכונה "מחשבת ישראל" שהוא די ייחודי, משום שהתרבות היהודית היתה תרבות כתובה לאורך זמן רב, בעת שתרבויות אחרות לא נשענו על הכתב. באירופה למדו לטינית בבית הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. אני חושב שהרלבנטיות של המשנה והתלמוד לחיינו גדולה לא פחות מהרלבנטיות של הלטינית לגרהאם צ'אפמן הייתי שמח אילו היו לומדים משניות בחטיבה, לא כמקצוע דתי אלא כדי להכיר את אופני החשיבה והחקירה המיוחדים של התנאים. אני חושב גם שאי אפשר להבין כמו שצריך את ביאליק ועגנון בלי לטעום קצת תהלים ומשניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרבות היא לא ענין לחלוקה לאומית. כל מה שטוב ראוי להילמד - גתה, שקספיר וצ'כוב (העובדה שלימודי ספרות נוטים להשניא את היצירות על התלמידים היא ענין אחר). לגבי מה ששלנו, ראוי להילמד הטוב ביותר - התנ''ך וביאליק ועגנון (וגם אלתרמן) אבל לא הגמרא וגם לא בהכרח משוררי ספרד של ימי הביניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שהיא כן. בתכנית הלימודים בספרות יש אלתרמן וגולדברג ואצ"ג טשרניחובסקי ורחל. אף אחד מהם לא יופיע בתכנית הלימודים של פינלנד. גם האיטלקים לא ילמדו ביאליק ועגנון. יש לנו סופוקלס או שייקספיר בתכנית הלימודים, אבל לא גתה, וצ'כוב פוטנציאלי. העניין הוא שבכל הרשימה הארוכה של ספרות מתורגמת אין זכר לשום דבר מחוץ לתרבות המערב. אני לא מכיר את תכנית הלימודים בסין ובתאילנד אבל אני מנחש ששם, במקביל, תרבות המערב תופסת מקום קטן למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלבד התנ''ך וסופרים מתורגמים כעוז, שליו ויהושע, הספרות העברית אינה בת מעמד בינלאומי (וזה כולל את עגנון, למרות שזכה בפרס נובל) ולכן אינה נלמדת מחוץ לישראל. כמובן שתכנית הלימודים בישראל צריכה לתת דגש מסוים על הספרות המקומית אבל לא על חשבון הספרות הכללית. רצוי להכיר עוד מחזות של שקספיר גם על חשבון טשרניחובסקי או את בלזק ודוסטויבסקי על חשבון רחל ואצ''ג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתאר לי שגם לספרות הפינית אין מעמד בינלאומי חזק, ובטח לומדים בפינלנד ספרות פינית. שלא לדבר על זה שיש לנו גוף טקסטים עבה במיוחד בן 2500 שנה לפחות, מה שיש למעט תרבויות אחרות. אני לא מבין את השיקול שגורם לך להעדיף עוד שייקספיר ודוסטוייבסקי על חשבון טשרניחובסקי וביאליק. נניח שהיית רוצה לחשוף את התלמיד לתרבויות שונות, אם כך היית צריך ללמד אותו גם משהו מהמזרח- אולי שירת הייקו, כדי לא להכנס לעבודה זרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק חשיפה לתרבויות אחרות אלא חשיפה למיטב התרבותי העולמי שלפחות במקומותינו, מה לעשות, הוא מערבי גרידא. תלמיד שעבורו השמות הגדולים הם יותר מקוריוז מפתח ראיית עולם רחבה יותר ופחות אתנוצנטרית אבל זה כמובן לא ממש רצוי לבנט ודומיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"במקומותינו", מה בא למעט? כוכבי לכת אחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעט מקומות שאינם משתייכים לספירת התרבות המערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לב הלבנט נמצא ב"ספירת התרבות המערבית" דווקא? חוץ מזה, האם שמת לב שאתה תוקף את הגישה הפרטיקולרית היהודית-ישראלית, ובאותה נשימה מקבל את הפרטיקולריות המערבית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו נמצאים בשוליים של התרבות המערבית. כן.אי אפשר להתחמק מפרטיקולריות כלשהי והפרטיקולריות הזאת רחבת אופקים ועדיפה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיהם "אנחנו"? למה "אי אפשר להתחמק מפרטיקולריות כלשהי"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו - התרבות הישראלית. איך אפשר שלא? אם תגדיר את נקודת היחוס שלך ככדור הארץ תהיה פרטיקולרי ביחס לשאר היקום. ולא נראה לי שהגדרת היקום כנקודת יחוס היא אפשרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה אתה בוחר לשייך את התרבות הישראלית לשולי תרבות המערבית דווקא? שים לב שאנו עוסקים ברצוי. כמו שרמזתי לעיל, אפשר להגדיר כנקודת ייחוס את כל התרבות הידועה לנו ביקום. במקרה, כולה בכדור הארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי לשם אנחנו שייכים ולא לתרבות האפריקאית, הערבית או האסיאתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אנחנו" שייכים לתרבות המערבית מפני שלשם אנחנו שייכים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הספרות המתורגמת, יצירות התיאטרון, המוזיקה, הקולנוע והטלויזיה שאינם מישראל, מנין הם מגיעים אלינו? אלו שמגיעים מחוץ לאירופה וצפון אפריקה הן בגדר דוגמאות חריגות ומהעידית בלבד מאותן תרבויות. הן גם לרוב מגיעות לכאן כתוצאה מהצלחה בבריטניה ו/או ארה"ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחן למי מתייחסות וממי שואבות - הספרות הישראלית, הקולנוע הישראלי, הזמר הישראלי (לפחות חלקים נרחבים ממנו), האקדמיה הישראלית, צורת המשטר, מערכת המשפט והערכים הציבוריים הנפוצים. נראה לי שקל לומר כמעט על כולן שהן שואבות מעט מאד, אם בכלל, מהספרות (והקולנוע, והזמר וגו') האסיאתיים, האפריקאיים ואפילו הערביים המקיפים אותנו. אפילו תרבות האוכל, ששואבת לא מעט במקורה מהסביבה המזרח תיכונית, מכילה כבר המון מרכיבים שתמצא במסעדות באירופה ובצפון אמריקה. נכון שיש עוד לאן לשאוף ולהשתפר, שלא לומר שיש גם לאן לסגת ולהתדרדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מערכת המשפט ירשנו מהאנגלים, בקשר לשאר נראה לי שעוד לא כל כך החלטנו. התרבות הפופולרית, שעד שנות הששים (והרבה אחר כך בתנועות הנוער) נשענה על הפולקלור המזרח אירופי עם החולצה הלבנה הרקומה, האקורדיון והשירים המתורגמים מרוסית וניה הו וניה, החלה להסתובב כמו שבשבת ולהצביע לכוונים שונים. בשנות הששים היתה השפעה צרפתית חריפה. יחד עם המיראז'ים נחתו כאן גם השנסונים והקולנוע הצרפתי. ההשפעה הצרפתית לא היתה רק על השירים המתורגמים (דן אלמגור ויוסי בנאי הובילו) אלא על ההגשה של שירי פופ בכלל. כוכבי הבידור של תחילת שנות הששים- התרנגולים [ויקיפדיה] העלו מופע פרנקופילי, וגם אלבום הבכורה של אריק איינשטיין בשנת 1966 נוצר בסגנון צרפתי לגמרי. להזכיר- בארה"ב הביטלמניה היתה בשיאה, אבל בארץ בכלל לא נתנו להם להופיע, ולאף אחד זה לא הזיז יותר מדי בזמן אמת. שייקה אופיר ויוסי בנאי הפרנקופילים כתבו וביימו את הצנטרום של המיינסטרים של הבידור- הגשש החיוור. עוד דוגמה: המופע הראשון של שלישיית התאומים [ויקיפדיה] (1966) (המופע השני שלהם ב 1969 כבר כלל השפעות אנגלוסקסיות). בשנות השבעים היה בליל- הרוק וההשפעות האנגלוסקסיות התחילו להתעורר דרך שלום חנוך ויונתן גפן, ומצד שני צלילי הכרם של דקלון ובן מוש התחילה את המהפכה המזרחית, וסרטי הבורקס צ'רלי וחצי [ויקיפדיה] (1974) וחגיגה בסנוקר [ויקיפדיה] (1975) זכו להצלחה קופתית עצומה. יחד עם הקולנוע האמריקני היו גם מערבוני הספגטי של טריניטי ובמבינו וסרטי הקראטה של ברוס לי. ואילו הגשש החיוור ונעמי שמר שנשארו פרנקופילים הפכו לעמודי תווך של התרבות הישראלית. תכנית היחיד הפרנקופילית של גדי יגיל "חיי כלב" רצה מ 1975 עד 1985. באותה תקופה מדורת השבט כללה במקביל גם את הסרט הערבי של יום שישי [ויקיפדיה]. את הבליל הזה ייצגו לדעתי טוב מכולם מהצד ה"מערבי" להקת כוורת שהצליחה לקחת גם קריצה למסורת האקורדיון של הלהקות הצבאיות המוקדמות (פה קבור הכלב) ולהוסיף לה גם הרבה רוק (יו יה) ואפילו גלאם רוק (הבלדה על ארי ודרצ'י) וגם קריצה לכל ההשפעות האחרות (התמנון האיטר, לאמור א לה ווי), בלי לוותר על ההגשה המיינסטרימית הישראלית דאז של שילוב שירים ומערכונים, אלא שהמערכונים היו נונסנס ונטולי עדתיות. ומהצד ה"מזרחי" עוזי חיטמן ז"ל (בן לניצולי שואה) שהרבה לכתוב לזמרים מזרחיים (בועז שרעבי, שימי תבורי) והצליח לשלב חזנות עם סן רמו. גם צביקה פיק הוא נציג של הבליל הזה- פולני עם מופע בימה של גלאם רוק, אבל עם מוזיקה שהיא בעצם סן רמו בעברית (מרי לו). בשנות השמונים התחיל הנתק בין תרבות ההמונים שצרכה קסטות בתחנה המרכזית והמליכה את זוהר ארגוב (במחלקה שלי בטירונות היו קצת יותר אשכנזים ממזרחיים אבל השיר של המחלקה היה "אלינור") לבין הרדיו שהמליך את עפרה (נטולת הח' וע') וירדנה, שלום ואריק, או בקיצור- ארץ ישראל הישנה והטובה מרוסיה הלבנה, ולבין להקות הרוק והגל החדש (הקליק, טאטו) של מועדון הפינגווין במדינת תל אביב. גם בסרטים נפתח פער בין הנוקאאוט של הוליווד בבתי הקולנוע לבין הסרטים הערביים וההודים בכבלים הפיראטיים. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היתה לזמן מה הצלחה למוזיקת הרוק בישראל עם להקות כמו משינה, החברים של נטשה ואיפה הילד, אבל בסוף שנות התשעים סימן החיבור בין אתניקס לאייל גולן את המהפך לטובת המוזיקה הים תיכונית כאשר ב 1997 זכה גולן בתואר זמר השנה של רשת ג'. משם והלאה שרית חדד, שלומי שבת ואייל גולן עצמו סימנו את הצנטרום הרבה יותר מאשר שלומי שבן ואביב גפן. בעשור האחרון דודו אהרון, משה פרץ, קובי אפללו ופאר טסי הם מרכז הפופ הישראלי יותר מאשר עברי לידר וקרן פלס, שכבודם במקומם מונח. בספרות אכן מרכז הכובד של הסופרים הקאנונים הוא מערבי בעליל וסמי מיכאל הוא היוצא דופן. גם בתאטרון ההפקות המתורגמות הן מערביות משייקספיר ועד ארתור מילר. ההשפעה הים תיכונית על התרבות הפופולרית גדולה, ואילו על התרבות ה"גבוהה" היא קטנה. זה גם מה שיוצר את הקצר בין שרת התרבות הנוכחית לבין האליטה התרבותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הרוק והגל החדש של הפינגווין הם מערביים. ומאז עידן סרטי הבורקס עברו כארבעים שנה, ואסי דיין של גבעת חלפון עשה את החיים על פי אגפא שאין בו שמץ של תרבות ערבית. אפילו בשנות השמונים הקולנוע של מנחם גולן ממבצע יונתן וצפונה הוא השפעה ברורה של סרטי אקשן אמריקאיים. וגם שאר הקולנוע מאז - בלוז לחופש הגדול, שורו, ואלס עם באשיר, מבצע סבתא, ועד גל סרטי האימה הנוכחי, ביניהם 'מי מפחד מהזאב הרע' המוצלח - יונק ישירות מהוליווד ולא מבוליווד או שאר הלבטנווד. הסכמתי מראש שבמוזיקה הפופולרית ההשפעה הים-תיכונית התגברה מאד באלף הנוכחי. אני תוהה אגב עד כמה היא קרובה לתרבות הערבית מסביב, או לזמר הים תיכוני שמקורו ביוון ודומיה. שמעתי טענות שהמרחק בין הפופ של אייל גולן לבין אום כולתום גדול עד מאד. וזה עוד לפני שדיברנו על התעשייה הישראלית והתרבות שסביבה, שדומה הרבה יותר לעמק הסיליקון מאשר לעמק הסהר הפורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל כמה אנשים קנו כרטיס ל"החיים על פי אגפא" וכמה ל"אבא גנוב"? ואני חושב ש"סוף העולם שמאלה", "מקס ומוריס", "ביקור התזמורת" ורבים נוספים הם סרטים איטלקיים, "עג'מי" צרפתי ו"אפס ביחסי אנוש" שבדי. בכל מקרה הם לא סרטים הוליוודיים. גם "החיים על פי אגפא" לא. הפופ הים תיכוני הוא לבנטיני. נדמה לי שבלבנון זה אותו ז'אנר. גם אצלם המרחק מאום כולתום גדול, כמו המרחק בין אליזי(זהירות! תנועות אגן) ואדית פיאף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם האחרונה שבדקתי, איטליה, צרפת ושבדיה היו חלק מהתרבות המערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איטליה, ובמידה מסוימת צרפת, הן גם ים תיכוניות. אני חושב שאפשר להנגיד את התרבות הים תיכונית לתרבות המערבית, תחשוב סיציליה ויוון, ועוד יותר את תרבות הפופ המערבית לים תיכונית. כאשר הים תיכונית כוללת גם את המגרב (שמשפיע היום מאוד על הפופ בצרפת) גם את יוון וטורקיה (שמשפיעות על הפופ שלנו) בשנה-שנתיים האחרונות הלהיטים הם שעטנז מוזר, אבל עובד יפה על הקהל, של מוזיקה מערבית וים תיכונית. מה שהדג נחש עשו לפני כמה שנים באופן איכותי1 עושים לאחרונה בן אל וסטטיק בצורה עממית יותר2 _________ 1 שיר נחמה - שים לב גם לרפרורים הויזואליים המעורבים לתרבות הים תיכונית והמערבית. 2 סלסולים - 23 מיליון צפיות בשלשה חדשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שנהוג להעביר את הקו בין ״מערבי״ ל״מזרחי״ במרכז אסיה (אירן?) כשהמגרב (=מערב) בוודאי ורוב המזרח התיכון שייכים ל״מערבי״, סין, ותת היבשת ההודית שייכים ל״מזרחי״ מה שמדרום לסהרה שייך ל״דרומי״, מה שמדרום לטקסס שייך ל״לטיני״ ומה שברוסיה רבתי שייך לפוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה מאותגר גאוגרפית שקוראים ליהודים יוצאי מרוקו ''מזרחיים'' בעת שמרוקו שוכנת מערבית לכל אירופה חוץ מספרד ואירלנד. אבל אני השתמשתי ב''ים תיכוני'' ולא ב''מזרחי'', והמגרב, כמו הלבנט, שוכן לחופי הים התיכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שרציתי להגיד זה ש״ים תיכוני״ זה חלק מ״תרבות המערב״ כמו ש״הודי״ זה חלק מ״תרבות המזרח״. תרבות המערב נולדה לחופי הים התיכון, שאגב קיבל את שמו במרבית השפות המערביות בגלל שהוא במרכזה של תרבות המערב, ועד היום המדינות סביבו מהוות חלק מתרבות המערב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'ומה שברוסיה רבתי שייך לפוטין' - אפשר לדעתך לעדכן את הגדרות 'רוסיה רבתי' או שכדאי להמתין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, עכשיו אתה באמת כבר מנטפק. אם בפתיל שתחילתו בטענה שהתרבות הישראלית היא מערבית בעיקרה, לא אסייתית או ערבית או אפריקאית, הגענו לכך שטענת המתנגדים לתיזה היא שצרפת לא מספיק מערבית - דיינו. כנראה שהטענה הובהרה כנכונה ואפשר להמשיך הלאה. (אפשר כמובן להתפלפל כטוב לבנו בקרואסון על מה זה בכלל תרבות מערב וכדומה, אבל זה נראה לי דיון אחר ופחות מעניין כרגע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה עצרת אחרי המשפט הראשון ולא צפית בקישורים. אם יורשה לי לצטט את ליאור נרקיס ועומר אדם "העם דורש קצב מזרחי" לא אתווכח על כך שחלקים נרחבים בתרבות הישראלית הם מערביים (אם סופרים את אמא רוסיה יחד עם ארה"ב גרמניה וצרפת, אבל אזרום איתך שזה שייך לדיון אחר). אבל מה שהראיתי הוא שהתרבות הפופולרית (שמתבטאת בעיקר במוזיקה) רחוקה מלהיות מערבית. היא שעטנז. ככל שראיתי, מספר המוזיקאים ששמע בבית ילדותו אום כלתום ופריד אל אטרש לא קטן ממספר האנשים ששמע בבית מוצרט ובאך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראית שהיא שעטנז, לא הראית שהיא רחוקה מהתרבות המערבית. אם היא שעטנז של 90% מהתרבות המערבית ו-10% מהשאר, היא עדיין די קרובה לתרבות המערבית. וההשוואה היותר הוגנת לגבי המוזיקאים היא כמובן כמות המוזיקאים ששמעו בבית ביטלס ודילן, לא מוצרט ובאך דוקא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביטלס, ניחא. אבל נראה לי שרק אחד שמע דילן כילד בבית אבא. בכולופן, נראלי שגם על ביטלס גדלו מיעוט. לא שרית חדד ולא אייל גולן. לא קובי אוז ולא קובי פרץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קובי פרץ לא כותב מוסיקה, הוא רק מבצע אותה. ומולם יש עשרות אמנים ישראלים שברור לחלוטין ששמעו ביטלס ודומיהם, משלום חנוך ועד ברי סחרוף. ובאופן יותר כללי, לטובת הטיעון אתה מתמקד רק במוזיקה הפופולרית כמייצגת את התרבות כולה, ומתעלם מהקולנוע, הספרות, השירה המחול, הציור ושאר ירקות. המוזיקה הפופולרית היא כרגע הסמן הקיצוני של גלישה לתרבות ים תיכונית, וככזאת לא מייצגת את כל השאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> עשרות אמנים ישראלים שברור לחלוטין ששמעו ביטלס ודומיהם, משלום חנוך ועד ברי סחרוף. גלגלצ רוצה לגרום לך להאמין שהעשרות האלה הם המיינסטרים של הפופ, והם לא. לסטטיק ובן אל תבורי יש פי עשרה צפיות ביוטיוב מאשר לשלום וברי ביחד. >> לטובת הטיעון אתה מתמקד רק במוזיקה הפופולרית נכון >> כמייצגת את התרבות כולה חלילה. אבל אולי כסנונית אחת שאינה מבשרת את האביב.מתעלם מהקולנוע, הספרות, השירה המחול, הציור ושאר ירקות. >> מתעלם מהקולנוע, הספרות, השירה המחול, הציור ושאר ירקות. מה פתאום מתעלם? התייחסתי לקולנוע ולספרות. אבל אם כבר מדברים- עד כמה ביאליק, עגנון ושלום עליכם, שהתלמוד וריה"ל הם מיסודות עולמם הרוחני, הם תרבות מערבית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה גורם לך לחשוב שביוטיוב אין זיופי הצבעות? לא שמספר הצפיות ביוטיוב זה המדד המדויק לתרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוגל והמפרסמים משלמים הרבה כסף למרובי הצבעות, ויש להם אינטרס חזק ויכולת טכנולוגית מעולה לתפוס זייפנים. אם אינני טועה, הסרטונים של תבורי וסטטיק הכניסו מאות אלפי דולרים מיוטיוב לבדו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בדיוק. נגה תקשורת [ויקיפדיה] וגוגל. שתי טיפות קולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאדל יש יותר יותר צפיות מהביטלס, האבנים המתגלגלות, ברוס ספרינגסטין, אלביס פרסלי ובוב מרלי ביחד. בראש רשימת השירים העבריים הפופולריים עומד שיר בשם גמבה סטייל. לא יודע מה זה אומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שמץ של מושג איך מניין הצפיות ביוטיוב עובד. נכנסתי לשיר. 5,322 צפיות. נכנסתי אליו מהסלולרי. נכנסתי אליו ממחשב אחר. עדיין 5,322 צפיות. בהנתן העובדה שאין בארץ 25,257,137 אנשים, ואין בעולם כולו 25,257,137 שמתעניינים בבן-אל תבורי, הנתון הזה לא מייצג 25,257,137 שצפו כל אחד ב'כביש החוף'. הוא גם לא יכול לייצג 25,257,137 כניסות בודדות, או צפיות חוזרות, כי הנתון לא מתעדכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאף אחד (מחוץ לעובדי גוגל הרלוונטים) אין באמת מושג, אבל יש מי שניסה לבדוק והגיע למסקנות מעניינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם במקרה הוידאו הזה התפשט וכמה מיליוני צופים זרים צפו בו, אין לזה שום אינדיקציה לפופולריות בקרב ישראלים (שהיא נושא הדיונון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לאייל המקשר- בסרטונים שמספר הצפיות בהם עבר 300 כל צפיה נוספת אינה נספרת אוטומטית אלא לאחר תהליך וידוא, ובקבוצות. לכן הצפיות שלך לא נרשמו מיידית. תבדקי עם סרטון שיש לו פחות מ 300 צפיות. מאידך, כל ילדה מתלהבת שצופה שוב ושוב בבן אל וסטטיק יכולה להוסיף להם בין 3-5 צפיות ביום. לפיכך אני מעריך שמאה אלף ילדות מתלהבות יכולות להיות שוות 5 מיליון צפיות בחודש, ומכאן מגיע למסקנה שלסטטיק ובן אל יש יותר ממאתיים אלף מעריצות מתלהבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שזה מתעדכן כל כך וכך זמן. אולי כל 24 שעות. 'הייתי אומרת לו' של גלי עטרי שהזכרתי קודם, עלה ל-5330 צפיות. הקישור העלום שלי, מאיירת בלייב בהתאם לשיר של ערן צור עלה מ-37 צפיות ל-39. ללא ספק - שתיהן שלי מהיום, ניסיון לבדוק מה קורה כשנכנסים לסרטון שיש לו פחות מ-300 צפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה עכשיו זה מתעדכן מיידית וקודם לא? עניין של שעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתחת 300 מתעדכן מיידית כי לא עובר בדיקה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז קווין. גנז אנ'רוזעס. מטאליקה. פינק פלויד. דה דורז. רד הוט צ'ילי פפרז. מייקל ג'קסון. שייניד או'קונור. ג'ון בון ג'ובי. סטינג. __ טיפקס, וקובי אוז בראשם, דווקא מייצגים מיזוג בין השפעות מערביות למזה"תיות. ותזכור שהם חלק ממבול להקות שמקורן בשדרות1 בשנות ה-90. ואם לשפוט לפי הכתבה הזו, בבית אביו לא שמעו רק אום-כולתום. 1 שפתיים. כנסיית השכל. טאנארה. האצולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרסתי את הוויץ. הקישור לאחד מחדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוון היא ערש התרבות המערבית. ורומא גם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל התרבות היוונית המודרנית היא לא ממש מערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמו כן, התרבות היוונית העתיקה השפיעה לא פחות על תרבות המזרח התיכון מאשר על תרבות אירופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז היא לא רק מערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובאיזו מידה השפיעה אירופה על העולם כולו? אז אולי גם אירופה היא לא-רק-מערבית? ארה"ב השפיעה בצורה רצינית על יפן2. אולי ארה"ב היא גם-יפנית? ספרד השאירה את חותמה על דרום ומרכז אמריקה. ספרד היא קצת דרונאנריקאית? 2 ועל העולם כולו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרבות היוונית היא קדם-מערבית. ככזאת, היא היוותה בסיס לא רק לתרבות המערבית ולכן זה לא מדויק להביא אותה כדוגמא לאותה תרבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה עד כמה אנחנו רשאים להנגיד את התרבות הים תיכונית לתרבות המערבית. הרי יוון העתיקה היא גם ערש התרבות המערבית וגם ים תיכונית, ובימי הביניים עד הרנסאנס התפתחו שרשי התרבות המערבית (מתמטיקה רפואה ומדעים) תחת בית אומיה ובית עבאס הרבה יותר מאשר תחת הנצרות. גם חבל טוסקאנה, מרכז הרנסאנס, הוא ים תיכוני. רק בארבע מאות השנה האחרונות, משייקספיר והלאה, הוסט מרכז הכובד של התפתחות התרבות המערבית והתרחק מהים התיכון צפונה ומערבה, ואילו רק בשלוש מאות השנה האחרונות התנתק ממנו לחלוטין מבחינה גאוגרפית. בכל זאת אני חושב שהתרבות המערבית של 300 השנה האחרונות היא מובחנת בהחלט וניתן להנגיד אותה לתרבות הים תיכונית. התרבות המערבית היא תרבות של קווים ישרים - בחץ הישר מהעבר לעתיד, בהגיון החד ערכי של ב' נובע מא', בהרמוניות של באך, במערכת הצירים הקרטזית, חוקי ניוטון וקפלר. התרבות הים תיכונית היא מסולסלת- במוזיקה (ובה במיוחד בשירה), בקליגרפיה הערבית, שהיא צורת האמנות הנעלה עבור המוסלמים, בחזרתיות המעגלית. הציונות נבעה ישירות מהתרבות המערבית. תנועת ההשכלה היתה גל שוטף של התרבות המערבית על פני היהדות האורתודוקסית1. הערכים של הציונות הם ערכים מערביים למהדרין. אפשר לומר שהתנועה הציונית תקעה יתד מערבית בלב המזרח התיכון (שמומחשת עד היום במושג וילה בג'ונגל), ובמאמר מוסגר אפשר להבין את הרתיעה של המקומיים מפני הגוף הזר. לכן לדעתי כאשר הגיעו עליות גדולות של יהודים מארצות בעלות תרבות ים תיכונית (המגרב) ואף רחוקה יותר (פרס, תימן, אתיופיה) החברה המערבית הישראלית ניסתה לצרוף אותן בכור ההיתוך המערבי. הנסיון הזה לא הצליח, ונוצר נתק בין תרבות הרחוב (זמרי הקסטות) לבין התרבות העלית (צ'כוב של מירי רגב). עם הזמן ההשפעות השונות מחלחלות אל התרבות הפופולרית ונוצר השעטנז הנוכחי של ים תיכון ומערב. המרכז התערבב לגמרי כאשר אייל גולן התמערב לחלוטין ושלמה ארצי עושה דואט עם דקלה. בראפ זה בולט במיוחד (הדג נחש, קפה שחור חזק עם נצ'י נצ', טונה עם שלומי סרנגה, והפריצה המטורפת של סטטיק ובן אל תבורי). __________ 1 החרדים עד היום אינם חלק מהתרבות המערבית ומתנגדים לה בכל כוחם. לא רק נגד הסממנים החיצוניים של הלבוש והמוזיקה אלא גם נגד ערכי היסוד כמו שוויון הזדמנויות, למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאור מצוין. אם למדתי משהו חדש מהפתיל הזה, זה על קיומם של סטטיק ובן אל תבורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלמיד שעוקב אחר השמות ''הגדולים'' לומד ללכת עם העדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את בלזק מלמדים רק כי חשוב ללמד רומאן, ורוצים לא להרוס לתלמידים רומאן טוב. וסלח לי - בכל מקום בעולם, מלמדים קודם את הספרות המקומית, עם טעימות מהגלובאלי. בארצות דוברות האנגלית ללימודי ספרות קוראים English, בצרפת לומדים דבר-ראשון סופרים צרפתים1, וכנ"ל בספרד. והכרה בסיסית עם דף גמרא צריכה להיות לכל תלמיד יהודי בארץ. במנותק לגמרי מאמונה דתית. 1 גם כאלה שלא שמעת עליהם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארצות דוברות אנגלית, או לפחות זאת שאני מכיר, לא קוראים ללימודי הספרות English. English כולל בתוכו גם לימודי ספרות. גם לא נכון להגיד שמלמדים את ״הספרות המקומית, עם טעימות מהגלובאלי״. נראה לי שיש יותר ספרות אמריקאית מאשר אנגלית, בכל מקרה, הספרות האמריקאית, הצרפתית והסקוטית היא הרבה יותר מ״טעימות״. נראה לי שנכון יותר להגיד שלומדים ספרות שרלוונטית לתרבות המקומית. התרבות האנגלית מאד מושפעת מהתרבות האמריקאית, ולכן לומדים אותה באנגליה. אני חושב שיש להסתכל באותו אופן על מה שמופיע בלימודי הספרות בישראל. התרבות הישראלית הושפעה מאד בזמן מהסופרים הרוסיים הגדולים (דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ׳כוב...) בגלל שהעליה השניה באה, ברובה, ממזרח אירופה, ובאותה תקופה הספרות הרוסית היתה בפריחה, בהתאמה, רואים חדירה של סופרים אמריקאים בתקופות בהן התרבות האמריקאית השפיעה על התרבות בארץ ישראל. נראה לי שנראה תופעות דומות גם בפינלנד (ז״א ספרות רוסית מתחילת המאה, וספרות שוודית מתקופות קדומות יותר). כשמתחשבים בזה, מה שמוזר, לדעתי, זה העובדה ששלום עליכם לא נלמד יותר בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כי כדי ללמוד שלום-עליכם על בוריו, צריך להיות בעל השכלה ישיבתית. רצוי מהסוג של ביאליק ודומיו. אחרת כל הבדיחות עוברות גבוה מעל הראש. והייתי אומרת שאנגלים שלומדים ספרות אמריקאית ואמריקאים שלומדים ספרות אנגלית, עדיין לומדים ספרות ב(כמעט) אותה שפה, ולא ספרות מתורגמת כמו שידידינו ארז מציע. ויש הבדל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני, הרבה יותר פשוט להבין את שלום עליכם מאשר את עגנון, ועגנון היה בזמני חובה. כאמור, זה גם ספרות צרפתית (ז״א ספרות מתורגמת מצרפתית לאנגלית). הרבה יותר קל להמנע מתרגום כשיש לך מבחר גדול כמו שיש בספרות אנגלית (או הצרפתית או הספרדית), ובכל זאת הם לא עושים את זה. לא ברור לי מה הטעם להמנע מספרות מתורגמת (כל זמן שהתרגום טוב מספיק) - אם ביטלנו את המיקום בפונקציה - אז מה למה לימוד של עמוס עוז עדיף על לימוד של גבריאל גרסיה מארקס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי, אתה מדבר עם מישהי שעכשיו הרימה תערוכת איור של סיפור-גרמני-שאף-אחד-לא-מכיר12. סיפורי אנדרסן מדכאים רצח: חייל הבדיל. מוכרת הגפרורים הקטנה. עץ האשוח (שהיה לו לילה אחד זוהר, חורף שלם של שעמום ובסוף נזרק לפח ונוסר להסקה). המרגנית (עפרוני יורד לחלקת דשא ומתיידד עם מרגנית. 2 נערים תופסים את העפרוני, שמים אותו בכלוב, שוכחים לשים לו מים, הוא מת, המרגנית נובלת ונזרקת). חזיר המתכת (נער קבצן נרדם על פסל של חזיר. בלילה החזיר קם לתחיה, לוקח אותו לאופיצי, חושף אותו לאמנות, כשהוא חוזר בבוקר הביתה אמא שלו מאיימת להרוג אותו כי לא קיבץ כלום, אבל עושה כפפות ואשתו לוקחים אותו אליהם. אם לקצר את הסיפור - הוא נהיה אמן ומת לפני התערוכה הכי חשובה שלו). צער (כלב מת, הילדים בעלי הכלב גובים כסף מכל מי שרוצה לראות את הקבר שלו, ילדה קטנה אחת עניה מכדי לשלם, אז היא בוכה, והמבוגרים צוחקים). דידקטי להחריד: הנערה שדרכה על לחם (נענשה על זה זוועה) . החסידות (ילדים שהתנהגו לא יפה לחסידות - אמא שלהם ילדה תינוק מת. ילדים שהתנהגו יפה - קיבלו אחים קטנים). נעליים אדומות (נערה שנעלה נעליים אדומות לכנסיה - הנעליים היו מכושפות שהרקידו אותה עד מוות. ובדרך היא עברה ליד הבתים של כל הילדים, שלמדו מה זה לנעול נעליים אדומות לכנסיה. אבל במקום למות, היא רקדה עד ביתו של תליין וביקשה ממנו לכרות לה את הרגליים, וככה היא ניצלה. אבל להכנס לכנסיה היא לא יכלה יותר. כי זה מה שקורה למי שנועל נעליים אדומות לכנסיה). והסיפורים שלו מלאים בחפצים שתופסים תחת אחד על השני3: הצווארון. הדיו והעט. כלומר - דכאון וזוועה יש (ברמה שאני חושבת שיש בתלמוד רק בסיפור על יוסי דמן יוקרת ומה שעולל לילדיו). דידקטיות נוצרית פחד - יש בריבוע. מוטיב חוזר: משהו קטן רצה להיות משהו בחייו. ובהתחלה היה סבבה, ואז היה זיפת, ואז הוא מת. במה הסיפורים האלה עדיפים במשהו על המקורות שלנו - ותהרוג אותי איך הם נהיו כזה נכס צאן ברזל? 1 פרנץ קסאוויר פון שונוורת. עבד במקביל לאחים גרים - אבל ספציפית בפלטין עילית בבבריה, וספציפית במעמד הפועלים (האחים גרים התפרסו על כל האוכלוסיה). אחרי מותו - נשכח למדי, וכך ב-2009 חוקרת פנסיונרית מצאה מצבור של 500 סיפורים שלו בארכיון העיריה. למה זה מעניין? כי בניגוד לאחים גרים, הוא לא ערך את הסיפורים. הסיפורים שאנחנו מכירים, הם עריכות דיסני, בעקבות עריכות של שנות ה-50 ("לא פלא שהנאצים עשו זוועות עולם. תסתכלו על הסיפורים הזוועתיים שהם התחנכו עליהם!"), בעקבות - אני משערת - עריכות של תחילת המאה ה-20, בעקבות עריכות של האחים גרים עצמם. ומה שמתקבל זה סיפור נטו נקי מהעריכות והערכים הללו. עם רמזים מיניים, ונשים אקטיביות. אני הגעתי לסיפורים האלה בעקבות כתבה בהארץ. 2 מולטיפוקל, גלריה ארטימיסה, אברבנאל 31, תל אביב. 3 מזלג שתופס תחת על מברשת הנעליים, כי הוא הרי נמצא על שולחן ומנקים אותו כל הזמן, והיא מברישה נעליים שהולכות על הרחוב ומתלכלכת אגב כך. דברים בסגנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי כרגע זמן להגיב ביותר פירוט. השאלה העיקרית שלי כרגע היא א. האם הגלריה הנ"ל, ארטימיסה, היא בקצה המערבי של רחוב וולפסון (רחוב וולפסון לפי זכרוני הוא רחוב חנויות הפיצוחים או משהו כזה בשוק לווינסקי בדרום תל אביב). ב. האם התערוכה פתוחה לקהל לפחות עד 20 אוקטובר 2016. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, וכנראה גם רבים אחרים, לא מעוניינים להרשם לפייסבוק שהוא אתר שפולש לפרטיות ומחנך לתרבות העדר. אני סוגר מייד כל דף אינטרנט שתובע ממני להרשם לפייסבוק כדי לקרוא דף פנימי של פייסבוק, אני לא לא סובל שצוקרברג תובע ממני תביעה חצופה כזו. יש דרכים אלטרנטיביות לפירסום אינפורמציה לציבור (לאו דווקא קידום פירסומת עצמית) בלי שיאלצו להרשם לאיזשהוא אתר כדי לקרוא אינפורמציה שאמורה להיות זמינה לגמרי לציבור הרחב. למשל: אפשר לתחזק בלוג חינמי (שאפשר להגיע אליו דרך מנוע גוגול באמצעות מילות מפתח פשוטות, למשל שם הגלריה ומהותה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם בלוג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהבנתי הבלוג נוגע לתערוכה מולטיפוקל. לא נוגע לגלריה עצמה. ביזבזתי רבע שעה עד שביררתי שעות פתיחה של הגלריה בדיעבד רק מההודעה של נועה1 בפתיל זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. באברבנאל 31. פלורנטין. זה בחיבור בין אברבנאל לפרנקל. ב. כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המפות באינטרנט ממש קשות להבנה. מה שאני חושב הוא שהמקום הוא בקצה ההתחלתי, המערבי, של וופסון. בקצה זה עובר רחוב אברבאל. האזור זכור לי בעמימות מהילדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרנקל מקביל לוולפסון. אברבנאל חותך את מסילת וולפסון - אכן, בקטע המערבי שלו. שעות פתיחה: ימי שני - רביעי : 10:30 - 18:00 יום חמישי: 10:30 - 20:00 יום ששי: 10:00 - 16:00 יום שבת: 10:00 - 18:00 עד סוף אוקטובר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביקרתי בגלריה אתמול, יום ד, לא ראיתי שם (בחדר לחזית הרחוב) משהו שניראה כמו האיורים שלך. אולי זה בחדר אחורי, או שהסידור אחר. מילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה למעלה. יש מדרגות למעלה, לתערוכה קבוצתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אזדמן לסביבה עד אוקטובר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה ומושקע. לטעמי המשוחד האיורים שלך קולעים מכולם לאופי של סיפורי עם וילדים והם משרים נופך של הספרים הישנים ללא מנייריזם של מודרניות (למרות שהבחורה, דפנה?, הסבירה שבתהליך יש שלב דיגיטלי). גם השימוש בצבעים, גם עיצוב הציורים שלא מתקמצנים בפרטים וכך מספרים בעצמם סיפור. לאיורים בשחור לבן של יוליה אגרונוב, שמזכירים סגנון של פעם (ליליאן נניח) גם יש איכות שדיברה אלי. כמי שזוכר את האזור כבית המלאכה הזעירה, מוסכים וגריז, נעים לראות איך הוא משנה לאט את פניו, למרות ריח השתן החריף ברחובות. אולי חדר התצוגה הרגוע הוא סימן שפעם האזור יחזור להיות מה שכנראה מקימיו חלמו שיהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:D
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין מה ראוי ללמד דעתי בדיוק כדעתך. בעניין אנדרסן- אכן דיכאון, אבל יש בהם משהו. בגלל הפתיל קראתי עכשיו מחדש את חייל הבדיל שאני זוכר שעורר בי רגשות בילדותי, והוא סיפור נהדר. מה שבולט לכל ארכו הוא שחייל הבדיל אינו זז, ולכאורה זה מבחירה מודעת. לא ברור אם סתם אינו יודע שהוא לא יכול לזוז או שאכן היה יכול לזוז אילו היה בוחר (כפי שהצעצועים זזו בלילה). גם שמו של הסיפור באנגלית מדגיש את זה. כמו הברווזון המכוער הוא שונה (לרעה) מחבריו, אבל כאן זה לא עיקר הסיפור. הגלגולים שעוברים עליו הם העיקר. לאורך כל הסיפור הוא כלי משחק בידי כוחות חזקים ממנו, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להסתכל "באומץ" קדימה. יש כאן לדעתי אמירה על העדר מוביליות חברתית (אחרי כל הגלגולים חוזר למקומו) ועל היותו של המעמד הנמוך כלי משחק כנוע. אבל הרגשות שהסיפור מעורר בי גם היום חזקים, ולא קשורים לעניין החברתי כמו לערגה הקפואה והלא ממומשת, ולחוסר האונים של הצעצוע. דיכאון, כבר אמרנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו קראתי בגלל הפתיל את קלאוס הגדול וקלאוס הקטן. הילדה שבסך הכל נעלה נעליים אדומות לכנסיה נענשה עונש איום. אבל הברנש שרימה אנשים על ימין ועל שמאל והביא למותם? הולך הביתה עם זהב וצאן ובקר בכמויות1. 1 ונשאלת השאלה, אם הוא כל כך חכם, איך הוא הכניס את עצמו לעסקה עקומה שכזו מלכתחילה, שהוא עם סוסו האחד עובד אצל קלאוס הגדול כל השבוע, ובימי ראשון וחג הוא מקבל את סוסיו של קלאוס הגדול לשירותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, תודה. במעשיה הזו יש אנרכיה. קלאוס הגדול הורג את הסוס של קלאוס הקטן, רוצח את סבתו שלו בשביל כסף, ומנסה פעמיים להרוג את קלאוס הקטן, ונדמה שלאף אחד לא ממש אכפת. מול קלאוס הגדול קלאוס הקטן נראה כטלית שכולה תכלת. כולה רמאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור הזה הוא על הקטן והחלש שבשל חוכמתו גובר על הגדול והחזק ולפיכך מלכתחילה זכאי לאהדת הקורא. כאן כמובן יכולות להיות לו קונוטציות פוליטיות לא נעימות ואידך זיל גמור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הוא כל כך חכם, למה הוא נתקע כל כך הרבה זמן בהסדר עקום כזה עם הגדול והחזק1? 1 שהוא כולה סתם עשיר. לא ראש הכפר, לא בעל סמכות כלשהי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו: החלש-המסכן הזה, מרמה ו/או מביא למותם של אנשים שלא עשו לו כל-רע, ואפילו עשו לו טוב (למשל - האיכר שהזמין אותו לבלות אצלו את הלילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילדותי קראתי סיפור "קלונימוס הגדול וקלונימוס הקטן", לא זוכר כלום מהסיפור חוץ מזה שהשם קלונימוס נראה היה לי לקוח מתרבות מגנצא וורמייזא (האשכנזים היהודים מלפני 1000 שנה). סיפור בעברית. תמה האם זה אותו סיפור בלבוש חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה למה? כי זה היה שמו של מחבר הפיוט "ונתנה תוקף"? על פי צלילו של השם ניתן להבין כי יהודים השתמשו בו עוד בזמן הרומאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שם יפה" ביוונית. משפחת קלונימוס [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. ולכך כיוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי, לכאורה, שתפקיד האגדות המפחידות והאכזריות אינו התפקיד שמייחסים להן היום. לכן כל ניתוח שלך שיוצא מהנחה שאגדות לא אמורות להיות אכזריות - הוא ניתוח מוטעה. התפקיד שלה האגדות המפחידות (לפי דעתי) היה סוג של סיפור הפחדות, כמו סרטי החורבן שיש היום או סירטי אימה על מיפלצות וסדיסטים. כלומר הסיפורים האכזריים הוא סוג שמשך הרבה קוראים (שנהנו מסיפורי אימה). באותם זמנים לא היו הרבה צורות בידור (לא היו סרטים בוודאי) תיאטרון ומחזות מוזיקליים לא נועדו להמונים , ההמונים היו חסרי כסף. יש יצירות מוסיקליות עם הפחדות למשל הסיפור של הבובה המכנית אולימפיה שניקרעת לגזרים, או הבלט מפצח האגוזים שבו מלך החולדות מאיים על חייה. שני הסיפורים מבוססיפ על הגירסה (הספר) של סיפורי הופמן. שלא לדבר על שיקספיר שרבים ממחזותיו רוויי דם (זה משך צופים אפילו אם זה לא נחשב בעיניו לעיקר, כי ללא צופים רבים לא היה מתפרנס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנדרסן הוא קצת יותר ורסטילי מזה. יש לו סיפור הומוריסטי על ג'וקר שירד מנכסיו, טס בארגז מעופף ומתחתן עם בת השולטן התורכי וסיפור מסע בזמן שבו מישהו שחושב שימים עברו היו טובים יותר חווה להכיר אותם באמת וגם כמובן קלאסיקות כמו הברווזון המכוער, בגדי המלך החדשים, רווזי הבר, הזמיר של מלך סין ומלכת השלג. אני לא אומר שצריך ללמד אותו בבית ספר אבל הוא והאחים גרים הם בחירה יותר הגיונית מאגדות התלמוד (שאת המקראיות שבהן ניתן ללמד לצד סיפורי המקרא ולא במקומו) או ויהי היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, לי לא זכור כלל שלמדתי מסיפורי אנדרסן בבית הספר. דומני שקראתי אותם בזמני החופשי בבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיפה בדיוק אמרתי שאי פעם למדו אותו בבית ספר? מה שאמרתי שהוא עדיף על פני הצעות אחרות רק משום שהן "שלנו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סבבה, עכשיו הכל יותר ברור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרור בורשטיין מציע שינוי בלימודי הספרות בדומה לאריק. דורי פרנס עונה לו יפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרנס אכן עונה יפה למאמר האיום של בורשטיין. נראה לי שכדאי להזכיר (או אולי לספר) לבורשטיין כמה עובדות שהוא אולי שכח: תלמיד אינטליגנטי בגיל 16-18 הוא לא פחות חכם ומוכשר מבורשטיין עצמו. בדרך כלל להיפך - הזכרון בגילאים אלה יותר טוב בהרבה מאשר הזכרון בגילו של בורשטיין, שהיום הוא בן 46 על פי ויקיפדיה. כנ"ל גם יכולת הקליטה של חומר חדש, שעולה בגיל העשרה כמה מונים על זו שבגיל 50. מהמאמר שלו אפשר לחשוב שילד בתיכון הוא מפגר אורייני, שיכול במשך שש שנים להתמודד עם לא יותר מכמה סיפורים קצרים. היחס למי שאתה מלמד כמוגבל זאת כנראה הדרך הטובה ביותר להפוך אותו לבעל השכלה של כזה. זה בדיוק הגיל לשפוך על הילדים מכל טוב - ספרות עולם, ספרות קלאסית, רומנים, שירה ועוד. בינינו, בשום שלב לאורך חייו של האדם אין לו (למרבה הצער) יותר זמן לקריאה מאשר בשנות בית הספר. אז נכון שזה יוצא אוסף קצת אקלקטי1 - אבל בדיוק בזה יתרונו. לגעת ולתת מבוא קטן בנושאים רבים, שמי שרוצה יוכל להעמיק בהם. מה כן הואיל בורשטיין להשאיר - מיני טקסטים יהודיים, חלקם ממקורות אזוטריים לאורך השנים שאין להם שום רלבנטיות לעולמם התרבותי של שמונים אחוז מהתלמידים (אפילו בקשר היהודים) במערכת. לאור הביוגרפיה שלו אפשר היה לנחש שאולי בורשטיין האיש עזב את הדת, אבל הילד הדתי שהיה לא עזב אותו. המגמה שהחלה בשנות התשעים להקל ולהקל על התלמידים, עיקר פירותיה שניכרים היום הם שתלמידי ישראל הופכים לבוגרים מפונקים, חסרי השכלה ויכולת למידה. אז למרות ניחוח הזן שניתן להעריך בהצעתו המינימליסטית של בורשטיין, אני מציע להעניק (הרבה) יותר קרדיט לכשרונם ויכולותיהם של התלמידים, ולתת להם להצטמצם אחר כך לפי טעמם ולא לפי גדרות הגטו התרבותי שמוכתבים ונגזרים על ידי הגיזום המוגזם הלזה. 1 וגם בתיאור שלו חוטא בורשטיין באי-דיוק עובדתי, בלימודי התיכון שלי למדו עשרות שירים ולא שניים, כפי שהוא טוען. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפתח ואומר שהפתרון של בורשטיין ממש לא מוצלח גם לטעמי, ולא כפי שארז הצמיד אותו אלי, אבל הביקורת שלו נובעת מהמקומות הנכונים לדעתי, ברוב מהמקרים. אני מסכים לביקורת שלו על לימוד החובה של מחזות כספרות בלי לחוות אותם כמחזה. למה להשחית זמן על סוגה קשה ויוצאת דופן כזו כשיש הרבה סוגות אחרות שיתעכלו בקלות רבה יותר אצל התיכוניסטים? אני מסכים עם בורשטיין שסוגת הסיפור הקצר תוכל להשאיר חותם גדול יותר בגילאים האלה, אבל כמובן שאני לא מסכים איתו שהיא צריכה להיות המדיום שמתווך לבדו את אוקיינוס הספרות לבני הנוער. אבל כן הייתי מעבה את הפרק הזה בתכנית הלימודים, ומרענן אותו עם סיפור או שניים של מד"ב ("שקיעה" של אסימוב הוא כבר קלאיסקה, לא? כך גם "פרחים לאלג'רנון" שעובד, הומחז הוסרט ומה לא). זכור שבני 15-16 כבר מפותחים בדרך כלל לחלוטין מבחינה קוגניטיבית-לוגית (ולכן כשירים ללמוד מתמטיקה בכל הרמות) אבל עדיין לא מפותחים לגמרי רגשית, ורק חלקם מסוגים לרפלקסיה, ולכן הם אינם כשירים ללמוד ספרות (והיסטוריה) בכל הרמות. אני חושב שבחלקם הם אינם מסוגלים כלל לעכל את פרק הדרמה בתכנית הלימודים (בין אם זה סופוקלס, שייקספיר, איבסן או ארתור מילר1). אני יודע שאני לא צלחתי אותו בשלום. על פי אותו עקרון אני מצטרף לביקורת על לימוד של דוסטויבסקי וסומך ידי על תגובה 12 למאמר של פרנס, וראה גם תגובה 2 לפרנס בעניין התקצירים הסיכומים וה"הקאה" של החומר הנלמד במבחן. אמנם ברשימת הספרים המתורגמים יש גם חמרים לעיסים יותר כמו "1984" ו"גטסבי הגדול" אבל אני לא חושב שבן הטיפש-עשרה מסוגל להתמודד אפילו עם קלאסיקות על זמניות כמו "האומן ומרגריטה" או "מאה שנים של בדידות" והן פשוט יחלפו בשריקה מעל לראשו, קל וחומר ייסוריו הנוצריים של רסקולניקוב, שהם פחות אוניברסליים. אני לא מציע לוותר לגמרי על ספרות מתורגמת אלא להגדיל את המינון של ספרות עברית. בעצם, אם מוותרים על פרק הדרמה (ממילא כולה מתורגמת) ומוסיפים את השעות שלו לשאר הפרקים דייני. אני גם סבור שמאוד לא יעיל ללמוד שירה מתורגמת תגובה 627179 ואני שמח שמשרד החינוך מסכים אתי ובתכנית הלימודים של 2 יח"ל ישנם 17 שירים- כולם בעברית שפת המקור2 ועכשיו אני חוזר לעניין המקורי שלי שהוא לימודי יהדות - אני חושב שצריך ללמוד תנ"ך (ומשניות) כלימודי יהדות ולא כספרות (למעט השירה בהערת רגל 2). ההצעה שלי בתגובה 683841 התייחסה בעיקרה למקצוע תנ"ך ולא למקצוע ספרות. ואעיר שבהיותנו מדינת היהודים לדעתי יהדות חייבת להיות מקצוע חובה גם בבתי ספר חילוניים , ואסור להיענות לרצונם של מקדשי דגל החילוניות לוותר על לימודי יהדות באופן מגזרי. __________ 1 ובכך אני בעצם יורה לעצמי ברגל בכך שאני מסכים עם מירי רגב שלא חובה לקרוא את צ'כוב בתיכון. 2 4 שירת ימה"ב, 4 ביאליק, אחד מכל אחד- אלתרמן, גולדברג, אצ"ג, טשרניחובסקי ורחל, וארבעה מהמחצית השניה של המאה העשרים, בהם מופיעה גם רחל חלפי מדיון 2461 כאפשרות. השינוי היחיד שהייתי עושה בפרק השירה הוא לצמצם את ימה"ב לשני שירים ולהכניס במקומם פרק מתהלים (אני ממליץ על פרק צ"א) ופרק משיר השירים, אולי פרק ב', שכל פסוק שני ממנו הולחן במאה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 תהילים, מקומם בשיעורי תנ"ך, שיר השירים כנ"ל. אני תוהה למה העדיפות לה זוכה ביאליק[א]. נראה לי, שהשאלה העיקרית היא איך להפוך את לימודי הספרות להיות לא-איכס, ופחות החומר. אני חושבת שהחומר האחרון שנהניתי ממנו בספרות, היה בלדות ימי-ביניימיות בחטיבה. והרי אני יודעת שלימוד ספרות יכול לשפר את ההנאה וההבנה מיצירה ספרותית. אבל אתה "כי הנה כחומר ביד היוצר" אהבתי במיוחד, בתפילת יום כיפור, דווקא כי למדתי אותו בכיתה. אבל לימודי הספרות בתיכון היו שעמום ושממון מתמשך. בזכותך עברתי עכשיו על החומר (ניתן להורדה כקובץ וורד, למטה). יש שם דברים נפלאים! אז למה למדנו דווקא את 'מאחורי הגדר' של ביאליק, בתור נובלה, כשיש יצירות מעניינות ממנה? ולמה את 'המאהב', כשיש ברשימה ספרים נהדרים? ולמה את 'אבא גוריו', שלא הייתי נוגעת בו במקל, אילו לא היו מכריחים אותי, כשיש ברשימה את 'העבד', 'האמן ומרגריטה' ו'בעל זבוב'? או שמא - עצם הלימוד של יצירה ספרותית בתיכון, הוא-הוא המחלל אותה, הורס אותה, מדיר כל שמץ הנאה ממנה, והופך את היצירה למקוללת בעיני התלמיד[ב]? [א] כן, כן, המשורר הלאומי. מי יסביר לי למה? במה הוא עדיף על טשרניחובסקי? במה הוא עדיף על משוררים מאוחרים לו? ואם לומדים אותו כל כך הרבה בשירה, למה לומדים אותו גם בפרוזה? [ב] בזמן טיולי לדרום-אמריקה, פגשתי שם בחורה שלקחה איתה מהארץ את 'המאהב'. כך היה נהוג. אנשים לקחו איתם מהארץ ספרים, והחליפו אותם במהלך המסע עם אחרים. לטענתה, 'המאהב' הוא ספר נהדר (היא לא למדה אותו בתיכון). אף אחד לא רצה להחליף איתה, כי כולם למדו אותו בתיכון ואף אחד לא רצה לקרוא בו שוב. או להתקרב אליו, אפילו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביאליק הוכנס לתוכנית הלימודים בימי המנדט כתוצאה מלחץ של אגודת המורים על האחראים לחינוך בישוב. אז הוא נחשב למשורר חדשני יחסית ליל''ג למשל ולכן לא היה נכנס ללא הלחץ הזה. מאז הוא שם (בצדק מבחינת איכותו) ולכן לומדים גם את הפרוזה שלו שהיא מדרגה נמוכה יותר. אבא גוריו הוא ספר נפלא. את המשפט המפורסם מהסנדק ''הצעה שלא יוכל לסרב לה'' לקח מריו פוזו מהספר הזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |