בתשובה להפונז, 23/09/16 20:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דרור בורשטיין מציע שינוי בלימודי הספרות בדומה לאריק. דורי פרנס עונה לו יפה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
פרנס אכן עונה יפה למאמר האיום של בורשטיין. נראה לי שכדאי להזכיר (או אולי לספר) לבורשטיין כמה עובדות שהוא אולי שכח: תלמיד אינטליגנטי בגיל 16-18 הוא לא פחות חכם ומוכשר מבורשטיין עצמו. בדרך כלל להיפך - הזכרון בגילאים אלה יותר טוב בהרבה מאשר הזכרון בגילו של בורשטיין, שהיום הוא בן 46 על פי ויקיפדיה. כנ"ל גם יכולת הקליטה של חומר חדש, שעולה בגיל העשרה כמה מונים על זו שבגיל 50. מהמאמר שלו אפשר לחשוב שילד בתיכון הוא מפגר אורייני, שיכול במשך שש שנים להתמודד עם לא יותר מכמה סיפורים קצרים. היחס למי שאתה מלמד כמוגבל זאת כנראה הדרך הטובה ביותר להפוך אותו לבעל השכלה של כזה. זה בדיוק הגיל לשפוך על הילדים מכל טוב - ספרות עולם, ספרות קלאסית, רומנים, שירה ועוד. בינינו, בשום שלב לאורך חייו של האדם אין לו (למרבה הצער) יותר זמן לקריאה מאשר בשנות בית הספר. אז נכון שזה יוצא אוסף קצת אקלקטי1 - אבל בדיוק בזה יתרונו. לגעת ולתת מבוא קטן בנושאים רבים, שמי שרוצה יוכל להעמיק בהם. מה כן הואיל בורשטיין להשאיר - מיני טקסטים יהודיים, חלקם ממקורות אזוטריים לאורך השנים שאין להם שום רלבנטיות לעולמם התרבותי של שמונים אחוז מהתלמידים (אפילו בקשר היהודים) במערכת. לאור הביוגרפיה שלו אפשר היה לנחש שאולי בורשטיין האיש עזב את הדת, אבל הילד הדתי שהיה לא עזב אותו. המגמה שהחלה בשנות התשעים להקל ולהקל על התלמידים, עיקר פירותיה שניכרים היום הם שתלמידי ישראל הופכים לבוגרים מפונקים, חסרי השכלה ויכולת למידה. אז למרות ניחוח הזן שניתן להעריך בהצעתו המינימליסטית של בורשטיין, אני מציע להעניק (הרבה) יותר קרדיט לכשרונם ויכולותיהם של התלמידים, ולתת להם להצטמצם אחר כך לפי טעמם ולא לפי גדרות הגטו התרבותי שמוכתבים ונגזרים על ידי הגיזום המוגזם הלזה. 1 וגם בתיאור שלו חוטא בורשטיין באי-דיוק עובדתי, בלימודי התיכון שלי למדו עשרות שירים ולא שניים, כפי שהוא טוען. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפתח ואומר שהפתרון של בורשטיין ממש לא מוצלח גם לטעמי, ולא כפי שארז הצמיד אותו אלי, אבל הביקורת שלו נובעת מהמקומות הנכונים לדעתי, ברוב מהמקרים. אני מסכים לביקורת שלו על לימוד החובה של מחזות כספרות בלי לחוות אותם כמחזה. למה להשחית זמן על סוגה קשה ויוצאת דופן כזו כשיש הרבה סוגות אחרות שיתעכלו בקלות רבה יותר אצל התיכוניסטים? אני מסכים עם בורשטיין שסוגת הסיפור הקצר תוכל להשאיר חותם גדול יותר בגילאים האלה, אבל כמובן שאני לא מסכים איתו שהיא צריכה להיות המדיום שמתווך לבדו את אוקיינוס הספרות לבני הנוער. אבל כן הייתי מעבה את הפרק הזה בתכנית הלימודים, ומרענן אותו עם סיפור או שניים של מד"ב ("שקיעה" של אסימוב הוא כבר קלאיסקה, לא? כך גם "פרחים לאלג'רנון" שעובד, הומחז הוסרט ומה לא). זכור שבני 15-16 כבר מפותחים בדרך כלל לחלוטין מבחינה קוגניטיבית-לוגית (ולכן כשירים ללמוד מתמטיקה בכל הרמות) אבל עדיין לא מפותחים לגמרי רגשית, ורק חלקם מסוגים לרפלקסיה, ולכן הם אינם כשירים ללמוד ספרות (והיסטוריה) בכל הרמות. אני חושב שבחלקם הם אינם מסוגלים כלל לעכל את פרק הדרמה בתכנית הלימודים (בין אם זה סופוקלס, שייקספיר, איבסן או ארתור מילר1). אני יודע שאני לא צלחתי אותו בשלום. על פי אותו עקרון אני מצטרף לביקורת על לימוד של דוסטויבסקי וסומך ידי על תגובה 12 למאמר של פרנס, וראה גם תגובה 2 לפרנס בעניין התקצירים הסיכומים וה"הקאה" של החומר הנלמד במבחן. אמנם ברשימת הספרים המתורגמים יש גם חמרים לעיסים יותר כמו "1984" ו"גטסבי הגדול" אבל אני לא חושב שבן הטיפש-עשרה מסוגל להתמודד אפילו עם קלאסיקות על זמניות כמו "האומן ומרגריטה" או "מאה שנים של בדידות" והן פשוט יחלפו בשריקה מעל לראשו, קל וחומר ייסוריו הנוצריים של רסקולניקוב, שהם פחות אוניברסליים. אני לא מציע לוותר לגמרי על ספרות מתורגמת אלא להגדיל את המינון של ספרות עברית. בעצם, אם מוותרים על פרק הדרמה (ממילא כולה מתורגמת) ומוסיפים את השעות שלו לשאר הפרקים דייני. אני גם סבור שמאוד לא יעיל ללמוד שירה מתורגמת תגובה 627179 ואני שמח שמשרד החינוך מסכים אתי ובתכנית הלימודים של 2 יח"ל ישנם 17 שירים- כולם בעברית שפת המקור2 ועכשיו אני חוזר לעניין המקורי שלי שהוא לימודי יהדות - אני חושב שצריך ללמוד תנ"ך (ומשניות) כלימודי יהדות ולא כספרות (למעט השירה בהערת רגל 2). ההצעה שלי בתגובה 683841 התייחסה בעיקרה למקצוע תנ"ך ולא למקצוע ספרות. ואעיר שבהיותנו מדינת היהודים לדעתי יהדות חייבת להיות מקצוע חובה גם בבתי ספר חילוניים , ואסור להיענות לרצונם של מקדשי דגל החילוניות לוותר על לימודי יהדות באופן מגזרי. __________ 1 ובכך אני בעצם יורה לעצמי ברגל בכך שאני מסכים עם מירי רגב שלא חובה לקרוא את צ'כוב בתיכון. 2 4 שירת ימה"ב, 4 ביאליק, אחד מכל אחד- אלתרמן, גולדברג, אצ"ג, טשרניחובסקי ורחל, וארבעה מהמחצית השניה של המאה העשרים, בהם מופיעה גם רחל חלפי מדיון 2461 כאפשרות. השינוי היחיד שהייתי עושה בפרק השירה הוא לצמצם את ימה"ב לשני שירים ולהכניס במקומם פרק מתהלים (אני ממליץ על פרק צ"א) ופרק משיר השירים, אולי פרק ב', שכל פסוק שני ממנו הולחן במאה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 תהילים, מקומם בשיעורי תנ"ך, שיר השירים כנ"ל. אני תוהה למה העדיפות לה זוכה ביאליק[א]. נראה לי, שהשאלה העיקרית היא איך להפוך את לימודי הספרות להיות לא-איכס, ופחות החומר. אני חושבת שהחומר האחרון שנהניתי ממנו בספרות, היה בלדות ימי-ביניימיות בחטיבה. והרי אני יודעת שלימוד ספרות יכול לשפר את ההנאה וההבנה מיצירה ספרותית. אבל אתה "כי הנה כחומר ביד היוצר" אהבתי במיוחד, בתפילת יום כיפור, דווקא כי למדתי אותו בכיתה. אבל לימודי הספרות בתיכון היו שעמום ושממון מתמשך. בזכותך עברתי עכשיו על החומר (ניתן להורדה כקובץ וורד, למטה). יש שם דברים נפלאים! אז למה למדנו דווקא את 'מאחורי הגדר' של ביאליק, בתור נובלה, כשיש יצירות מעניינות ממנה? ולמה את 'המאהב', כשיש ברשימה ספרים נהדרים? ולמה את 'אבא גוריו', שלא הייתי נוגעת בו במקל, אילו לא היו מכריחים אותי, כשיש ברשימה את 'העבד', 'האמן ומרגריטה' ו'בעל זבוב'? או שמא - עצם הלימוד של יצירה ספרותית בתיכון, הוא-הוא המחלל אותה, הורס אותה, מדיר כל שמץ הנאה ממנה, והופך את היצירה למקוללת בעיני התלמיד[ב]? [א] כן, כן, המשורר הלאומי. מי יסביר לי למה? במה הוא עדיף על טשרניחובסקי? במה הוא עדיף על משוררים מאוחרים לו? ואם לומדים אותו כל כך הרבה בשירה, למה לומדים אותו גם בפרוזה? [ב] בזמן טיולי לדרום-אמריקה, פגשתי שם בחורה שלקחה איתה מהארץ את 'המאהב'. כך היה נהוג. אנשים לקחו איתם מהארץ ספרים, והחליפו אותם במהלך המסע עם אחרים. לטענתה, 'המאהב' הוא ספר נהדר (היא לא למדה אותו בתיכון). אף אחד לא רצה להחליף איתה, כי כולם למדו אותו בתיכון ואף אחד לא רצה לקרוא בו שוב. או להתקרב אליו, אפילו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביאליק הוכנס לתוכנית הלימודים בימי המנדט כתוצאה מלחץ של אגודת המורים על האחראים לחינוך בישוב. אז הוא נחשב למשורר חדשני יחסית ליל''ג למשל ולכן לא היה נכנס ללא הלחץ הזה. מאז הוא שם (בצדק מבחינת איכותו) ולכן לומדים גם את הפרוזה שלו שהיא מדרגה נמוכה יותר. אבא גוריו הוא ספר נפלא. את המשפט המפורסם מהסנדק ''הצעה שלא יוכל לסרב לה'' לקח מריו פוזו מהספר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חולקת על קביעתך לגבי האיכות ולגבי הנפלאות של שניהם. _______________ על הבחירה הקלוקלת ב'מאחורי הגדר' אחראית, מן הסתם מורתנו לספרות. התלונות אליה. משרד החינוך עשה את שלו והציע חלופות טובות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיקה להשערתה של נועה: למדת אותו בתיכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> או שמא - עצם הלימוד של יצירה ספרותית בתיכון, הוא-הוא המחלל אותה, הורס אותה, מדיר כל שמץ הנאה ממנה, והופך את היצירה למקוללת בעיני התלמיד אני חושש מאוד שזה המצב בדרך כלל. לא משום שהיצירות אינן מעניינות, ולא משום שהמורים גרועים, ולא משום שמכריחים את הנוער לקרוא אותן על כרחו, אלא משום שהן "כבדות" מדי עבור בני 16. צריך להיות תולעת ספרים רצינית כדי להנות מ"המאהב" או "האמן ומרגריטה" בגיל זה. תזכרי מה כן נהנית לקרוא בגיל 16 ותחלקי את עומק ההזדהות שהיתה לך עם הדמויות ב 4 עבור בנים. אצלנו בשכבה הלהיטים היו פנטסיה (טולקין, זלאזני, אלריק) ומד"ב. הדמויות בעובי קרטון והעלילה רצה. אני מאמין שבגיל 20-21 הרוב כבר מסוגלים לקרוא רומן היסטורי, אם רצונם בכך, אבל כדי להנות ממש מ"האמן ומרגריטה" או "המשפט" אני חושב שאפילו סוף הצבא הוא גיל צעיר מדי, למעט עבור תולעי ספרים. קראתי את "תקוות גדולות" בגיל צעיר מדי, לא במסגרת תכנית הלימודים, והוא לא היה מעניין ולא השאיר בי רושם נגלה לעין, למעט מועקה קלה. פשוט בזבוז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי תולעת ספרים רצינית מגיל 5. ומתעבת שיעורי ספרות מאז שהפילו עלינו כאלה12. זה לא העניין של הכובד, לדעתי3, אלא פשוט רצח מאסיבי שהיצירה עוברת מרגע ששמים אותה בקוביות של משרד החינוך, ואז עוד נבחנים עליה. אז אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו חובבי האלריק4? ______________ טולקין? עלילה רצה?! 1 כולל יומן הקריאה בכיתה ה'. 2 למעט ז'-ט' שהיתה מורה מוצלחת. אבל גם אז אלה לא היו השיעורים החביבים עלי. 3 את 'העבד' ו'בעל זבוב' קראתי מרצוני החופשי. פעמים רבות, במקרה של 'העבד'. 4 את אלריק גם אני חיבבתי. לא יכולה להסתכל עליו היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 אני למדתי את 'העבד' ואת 'בעל זבוב' בחומר לבגרות. חבל שהמורה שלך בחרה אחרת. 4 גם אני חיבבתי את אלריק למדי, אבל תמיד התייחסתי אליו כאל סוגה קצת מופרכת, ולכן לא הפריעו לי הדמויות החד ממדיות (בעצם, נדמה לי שדמותו הכילה איזה אמביגיואיטי1 או שניים) והאלימות המובנית הקיצונית. 1 קיסם בעין הפתיל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כנראה צודקת. את בעל זבוב קראתי לא במסגרת תכנית הלימודים. היה בסדר, לא יותר. ____________ עלילה רצה ודמויות מקרטון זה מד"ב, מז'ול ורן דרך אסימוב ועד ניבן. לא יודע איך שרדנו את שר הטבעות וחולית, אבל הם קיבלו רייטינג גבוה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הדרישה שלך שצריך ליהנות "ממש" מהרומנים בתיכון היא שורש הבעיה כאן. הבה נבין - מדובר על מבוא למבוא בספרות. אף אחד לא מצפה ממך בלימוד מבוא להבין משהו "ממש", עד הסוף. כמו שכשלמדת חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי בתיכון לא הבנת אותו "ממש", וכשלמדת מכניקה לא הבנת אותה "ממש", וכשלמדת על מולקולות בטבע בכיתה ו' לא הבנת אותן "ממש". וטוב שכך, המטרה היא לחשוף אותך לחומרים ברמה הבסיסית, ובגיל מאוחר יותר תוכל להמיק ולקבל הבנה אחרת. לי זכור שבמקביל להנאה גדולה ממד"ב על נגזרותיו, נהניתי גם מהעולם על פי גארפ, מילכוד 22 והאמת - אולי לא נעים לומר - נהניתי גם מהחטא ועונשו. קראתי אותו באחר צהרים אחד במרפסת של סבי וסבתי בקיבוץ בחופש פסח והחוויה זכורה לי לטובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לספרות יש יתרון על שאר המקצועות: אנשים קוראים להנאתם, ללא כל קשר לשיעורי ספרות. ולפחות בעבר - שיעור הקוראים-להנאתם גדול משיעור העושים-ניסויי-פיזיקה-וכימיה להנאתם, או משיעור הפותרים בעיות מתמטיות להנאתם. לדעתי - עדיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה אני, כידוע, יותר ממסכים. אני רק חושב שיש גם הבדל בין להנות מקריאת ספר לבין להבין אותו ''לעומקו'', עד הסוף. ההנאה מהקריאה יכולה להתרחש גם אם הבנת את הספר ואת מסריו באופן חלקי. יתירה מזו, באופן הזה אפשר להרוויח הנאה כפולה - פעם אחת בגיל ההבנה החלקית, ופעם שנייה בגיל ההבנה המלאה (נניח). ומכאן חזרה לטיעון הקודם שלי. אגב, אני גיליתי עם השנים שמספר האנשים שקוראים להנאתם קטן בהרבה ממה שהנחתי. למרבה הצער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי המשפט האחרון, הרבה מאד אנשים רואים טלוויזיה וקולנוע. אולי כדאי ללמוד גם יצירות טלוויזיה וקולנוע חשובות? מי אמר מאטריקס ולא קיבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות לגבי קולנוע, זו הצעה בכלל לא רעה ולא רק למגמת קולנוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן היה כדאי. ___ לפני כמה שנים היתה לנו פאזת השתבללות בחזרה לבית הורי. לכבוד זה עשינו מיונים ופינויים בעליית הגג שלהם, שהתכוונו לדור בה1. במסגרת זה מצאנו את יומני הכתה של אמא שלי מכיתה ט' וי' וי"א. תיכון עיוני 'בליך'. באותם ימים עליזים, לא כו-לם הלכו לתיכון עיוני, ותוכנית הלימודים, כמו גם 10 הדיברות לתלמיד שביומן, שיקפו את זה. ההנחה הבסיסית היתה, שבוגר תיכון צריך להיות אדם משכיל. ותלמיד תיכון - בדרך להיות אדם משכיל. מה היה שם: * ביולוגיה, כימיה ופיזיקה עד כיתה י"א כולל - לתלמידי המגמה הדו-לשונית2. * שיעורי גמרא ב-ט' ובי', וזה בתיכון חילוני. * שיעורי תולדות האמנות, בתיכון עיוני רגיל שלא מתיימר לעסוק באמנות כלל. שיעור תולדות האמנות כלל לא רק תולדות האמנות הפלסטית אלא גם תולדות המוזיקה והתיאטרון והמחול. בכזה שיעור, היה יכול להיות מקום גם לקולנוע. את כל זה, דרך אגב, היה כדאי להחזיר, ויפה שעה אחת קודם, יחד עם מלאכה וכלכלת-בית3 ביסודי. 1 ההורים שלי אוגרים ושומרים, ואבא שלי חושב שהחדר הכי חשוב בבית זה הבוידעם. יש לו 3 כאלה. 2 כלומר, הלא-ריאליים. אמא שלי, למשל. אז לא לומדים את זה לבגרות, אבל לומדים את זה עד כיתה י"א, שנתיים שלמות יותר ממה שלמדתי אני. 3 שני שיעורים שהייתי מחזירה בשדרוג: כולל איך לנהל בית, כלכלית. ואיך לפתוח סתימות. ואיך לתקן תיקוני חשמל קטנים. ומה זה משכנתא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם הרעיון אבל לא עם הדוגמה. יש לי מועמדים הרבה יותר קנוניים לפחות צ'פלין אחד ("זמנים מודרניים [ויקיפדיה]" 1936). "קזבלנקה [ויקיפדיה]" 1942. אורסון וולס אחד ("מגע של רשע [ויקיפדיה]" 1958) או מערבון אחד ("בצהרי היום [ויקיפדיה]" 1952) היצ'קוק אחד ("פסיכו [ויקיפדיה]" 1960, בגלל הקאנוניות, אחרת הייתי מעדיף אחד עם קארי גרנט). סקורסזה ("נהג מונית (סרט) [ויקיפדיה]" 1976) או מילוש פורמן ("קן הקוקיה [ויקיפדיה]" 1975) או סידני לומט ("אחר צהריים של פורענות [ויקיפדיה]" 1975) קופולה אחד ("הסנדק [ויקיפדיה]" 1972 או "אפוקליפסה עכשיו [ויקיפדיה]" 1979) איטלקי אחד ("גונבי האופניים [ויקיפדיה]" 1948) קובריק אחד (מה מתאים לתלמידי תיכון יותר מ"תפוז מכני (סרט) [ויקיפדיה]" 1971) רידלי סקוט אחד ("בלייד ראנר [ויקיפדיה]" 1982) ואם כבר סרט פעולה ששווה ללמוד אותו אז "לאון (סרט) [ויקיפדיה]" 1994 מה חסר? מיוזיקל (שיר אשיר בגשם, מרי פופינס), דוקומנטרי (באולינג לקולומביין), מצויר, פנטסיה, ישראלי (החיים על פי אגפא), שפילברג, וטרנטינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חסרים גם סרטים לא אמריקאים - אייזנשטין, פודובקין, לאנג, רנואר, מרסל קארנה, רוסליני, גודאר, טריפו, ברגמן, פליני ואנטוניוני. וסרטים בריטים קלאסיים מהיצ'קוק המוקדם דרך סרטי כיור המטבח וקן לואץ' ועד ברזיל וטריינספוטינג. ובקולנוע האמריקאי, איך אפשר לא להזכיר את הגדול מכולם - גון פורד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השתדלתי לבחור סרטים שהם גם ''אמנותיים'' וגם עדיין מדברים לקהל הצעיר יחסית (הקטנה שלי ראתה צ'פלינים בכיתה ה' ואהבה). לכן פסלתי את גודאר ברגמן ופליני. חסר טרי גיליאם, נכון. ואתה צודק בענין ג'ון פורד (וג'ון ווין)- במקום ''בצהרי היום'' אפשר ''המחפשים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הסרטים שהזכרת הם אכן קנוניים ואיכותיים. אבל הם יותר רלוונטים ללימודי קולנוע ולא לשיעורי ספרות. הצעתי ''לדחוף'' קולנוע לתוך שיעורי ספרות, כי זה מדיה שהתלמידים יותר יתחברו אליה. לכן לא הייתי מכניס את המקבילה הקולנועית של ''אנטיגונה'' אם אתה מבין למה אני מתכוון. הסיבה שהזכרתי את מאטריקס (למרות שיש סרטים מוצלחים ממנו בהרבה) היא שמצד אחד הוא נראה לי כמו סרט עדכני יחסית שידבר אל רוב התלמידים והם יצליחו להנות ממנו (וכן, סרטים ישראלים הם רעיון מצויין בהקשר הזה). ומצד שני יש מספיק נושאים מעניינים שאפשר לקחת ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם מושלם הייתי מעשיר את תלמידי התיכון עם מחזה מתורגם שמעלה דילמה מוסרית (נגיד איבסן), מופע מחול (בת שבע) וקונצרט או אופרה (חליל הקסם). לא במסגרת לימודית אלא כהעשרה. לא הייתי מעשיר אותם עם קולנוע (יש להם VOD) אבל כן מלמד אותם קצת קולנוע, נגיד חצי יחידה בתוך ספרות, במקום דרמה. זה בערך 50 שעות לימוד, 8 סרטים לכל היותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיקול מעשי: אין לי מושג כמה יעלה להכניס סרט הולווידי בצירה סבירה לתוכנית הלימוד. למי בדיוק צריך לשלם וכמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משרד החינוך יכול לסגור עסקה גלובלית עם המפיץ בארץ או עם האולפן מעל הראש של המפיץ. באותו אופן שמשרדי ממשלה מתקשרים עם חברות תוכנה כמו מיקרוסופט ואורקל. כמה זו שאלה טובה. נראה לי שבעסקה כזו מקבלים הנחה מאוד מסיבית, ואלו לא סרטים חדשים. אני מנחש שלא יותר משנקל לסרט לתלמיד עבור זכויות ההקרנה. הלוגיסטיקה תעלה לדעתי הרבה יותר: הסעות לקולנוע יהיו יקרות, גם יקרות בזמן, ומקרן סרטים לכל בית ספר זה גם לא זול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי יש דיוידי וטלויזיה בכל בית ספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלויזיה זה לא זה. הסרטים נוצרו לצפיה בפורמט מסוים. זה כמו שאמרנו על קריאת המחזה כטקסט כתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי החדשות ועיקרן תחילה מאב טרי לילדת כיתה א': בכל כיתה היום יש מקרן שישמח להקרין סרטים בפורמט HD, לא פחות טוב מצורת הצפייה בסרטים של רוב (כנראהׂ) הצופים כיום. וזאת עם כל חיבתי האישית לאולם קולנוע אמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך ילדה בכל אחת מכיתות א' בארץ? ( מתעצבן על ההכללה כי אני די בטוח שהמדגם הזה ממש לא מייצג) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חשבתי כמוך והתפעמתי מהחדשנות הטכנולוגית, ואז סיפרתי על זה בנוכחות אחייניי - חלקם כבר שמונה שנים במערכת - והם הביטו בי בבוז מעורב בתמיהה והסבירו לי שמאז ומתמיד יש מקרנים בכל הכיתות שהם למדו בהן, מה זאת אומרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר כמה כיתות עם מקרן, אבל ברובם המקרן לא עובד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד זו הקרנה על מסך לבן בחדר חשוך דייני. אבל לימודי (או העשרת) קולנוע זה לתיכון, לא ליסודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה טוען שבתיכון יש פחות אמצעים טכנולוגיים מאשר ביסודי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי אילו אמצעים יש במי מהם. הארת את עיני על היסודי, ואני לא חושב שאפשר להסיק משם קל וחומר לתיכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוראת קולנוע לא מסתדרת עם המתודות של משרד החינוך. המתודות של משרד החינוך הן "לנתח" את היצירה ולשם כך צריך שמישהוא יכין סילבוס לתוכנית, ושמישהוא יכשיר מורים ללמוד את הסילבוס. צריך קורסים לתלמידים, עם שיעורי בית ובחינות וציונים, ותקצירים ... ושיעמום אחד גדול. ראיתי פה אנשים נופלים במלכודת הזו (הפירות הבאושים של המתודות) ומתחילים לדון על "מסרים" ביצירה ספרותית, על טכניקה (היתה שם מילה מסובכת שאינני זוכר מהי על חזרה מוצלבת של אלמנט, מילה כנראה עם השורש קרוסטי-משהוא). זו אומנות זו ? זו דברנות אודות אומנות: אומנות היא דבר מהנה בלי שקושרים אותו לפרשנויות ולטכניקות - הנאה ללא פילטרים. מיצירה אמנותית איכותית נהנים גם כאשר לא בודקים אותה בציציות ולא מנסים לעשות ממנה רציונליזציה. אומנות טובה ניבחנת בכך שהיא עוברת בקלות בלי סייעים, יש הרבה אומנות כזו אבל היא לעולם לא תילמד בצורה סדורה כי המורים יהיו מובטלים וזה חטא חמור. לפני מספר ימים ניתקלתי בסרט קולנוע, סרבי כמדומני, באדיבות REDDIT_FULL_MOVIES_ON_TOUTUBE. הסרט לא עבר את המסננת של הפצות מסחריות לכן הוא כנראה לא מוכר לרבים. אביא מייד, בלי נדר, את הלינק לסרט. מצפיה של 10 דקות ברור לי שזו אמנות מהסוג הכי טוב שיש ואינני יודע אפילו עדיין מה יש בסרט כי לא היה לי זמן לצפות בסרט (מקווה שאמצא זמן בימים הקרובים). למה אני יודע שהסרט הוא אמנות מעולה ? כי אין שום צורך בפרשנויות והתפלספות כדי לזהות יצירה אמנותית טובה. אמנות טובה ניבחנת בכך שהיא קליטה ומעניינת בלי צורך בפרשנויות: הקליטות הקלה זה בדיוק הג'וב של האמן: אם הוא ניכשל במבחן הקליטות הקלה היצירה שלו אינה גמורה אלא רק סקיצה על משהו. למי יש זמן לבזבז על סקיצות ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שם הסרט ופרטים באנגלית: Who's Singin' Over There (Ko to tamo peva) (1980) - Full Movie הכיתוביות באנגלית בגוף הסרט (לכן אין בעיות בצפיה OFFLINE).יש ברזולוציה 720P איך להוריד ? בשביל זה יש את אתר ההורדות SAVEFROM.NET מכניסים את הכתובת ב- YOUTUBE בטופס של האתר ולאחר כדקה הוא נותן לינק ישיר להורדה. זה לא אתר להפצת וירוסים אם לא מתקינים שןם תוכנה (מנסיון אישי ובבדיקה דרך "פקחים של הפצת תוכנות זדוניות") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת נשמעת תלונה גנרית שרלוונטית לכל מקצוע. מערכת החינוך הופכת ספרות למשעממת ותנ''ך למשעמם ומתמטיקה למשעממת וספורט למשעמם וערבית למשעממת. אני חושב שאם יתבלו את שיעורי הספרות בכמה סרטים זה רק יכול להועיל מבחינת השעמום.. (כלומר שיהיה פחות משמעם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. הדרישה של מערכת החינוך היא לא ליהנות, ולא להבין לעומק, אלא רמה בסיסית של התמודדות. אולי דווקא משום כך חמרי הלימוד בספרות כל כך משניאים את עצמם על התלמידים. שאלתי הבוקר את הגדול (י"ב) והוא דווקא נהנה מחמרי הלימוד בספרות, אבל הוא יודע שהוא לא דוגמה. הוא פשוט אוהב להעמיק בלימוד. שאלתי אותו על אנטיגונה, כי גם אני למדתי בתיכון אנטיגונה, ולא סבלתי את זה. לא יכולתי לגמור עמוד אחד רצוף. לעומתי הוא דווקא די נהנה לקרוא את המחזה. נראה לך שאחרי הטראומה, בגיל יותר מבוגר אני אקח ליד את אנטיגונה לקריאה חוזרת כדי להעמיק ולהבין יותר? ובהמשך לדיון המפורסם שלך עם האיילה הזמנית ווילסון המוזר אודות הספרות (דיסציפלינה)1- נראה לי שזה מה שמערכת החינוך מבקשת: להניח אצל התלמיד יסודות של ספרות (דיסציפלינה) ולא רק אוריינות והכרות עם קורפוס מסויים של טקסטים. ____________ 1 החל מ תגובה 625176 כמדומני |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שזה דוקא חיובי שמערכת החינוך מבקשת להניח (גם) יסודות של ספרות (דיסציפלינה) ולא רק מכלה עשר שנים של קריאה מודרכת. אגב, הספר שזכור לי כקשה ביותר לצליחה הוא 'סיפור פשוט' של עגנון. עשרות הירדמויות מהירות ונעימות נזקפו לזכותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[א] דומני שלמדנו גם לא מעט טשרניחובסקי. [ב] גם בהודו ונפאל זה היה נוהג מקובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[ב] אני תוהה אם הוא עדיין נוהג, בעידן הקינדלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הזה אולי מחליפים עותקים וירטואליים? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |